אמרי שפר א' חשון ה'תשע"ו

איש צדיק תמים" (ו, ט - ( צדיק משמעותו הוא בין אדם לשמים, ורשע הוא להיפך. אבל "צדיק תמים", משמעו שהוא צדיק גם בין אדם לחברו. )העמק דבר(. ורבי משה פינשטיין, ב"דרש משה" אומר: הקדימה התורה את התואר "איש" לפני "צדיק תמים", כי לפני שאדם הולך להיות צדיק תמים, עליו להיות קודם לכל איש. מי שאינו איש – אי אפשר לו להיות צדיק תמים.

     אתה עצמך אינך זקוק לדיבור; המחשבה מספיקה לך. לשם מה אתה מדבר? בעבור הזולת. ושמא אף הוא אינו זקוק לטובתך זו?" (רבי אברהם מטריסק)

"     הוזים רבים ניסו לשכנע אותנו שיש הבדל בין הג'יהאדיסטים 'הרעים' של חמאס ובין אנשי אש"ף, שהם אוהבי שלום ורודפי שלווה. זו הייתה הונאה עצמית נטולת בסיס, שעלתה בחיי יותר מאלף וחמש-מאות יהודים". (הד"ר מרדכי (מוטי) קידר)

"     זה סכסוך בעל שורש דתי אסלאמי. הוא מוצג כסכסוך לאומי, טריטוריאלי, משפטי, פוליטי או אחר, אך זו הונאה. בבסיסו הוא נובע ממעיין של אש דתית אסלאמית, והיא הבוערת בליבות האנשים ובבקבוקי התבערה. במלחמת העצמאות הם צעקו 'איטבח אל-יהוד' – 'שחט את היהודים' – לא את הישראלים או הציונים. היהודים הם הבעיה מבחינתם" (הד"ר מרדכי (מוטי) קידר (

וישבתו העם ביום השביעי (פניני בית לוי, גליון 296)

     חצר תלמוד תורה בעלזא בביתו של כ“ק אדמו“ר מהר“א מבעלזא זיע“א שקקה ילדים משחקים בחדווה ומרץ בלתי נדלה. קרוב לחצר התקרבו שתי הדמויות הקבועות, אותו זקן על כסא הגלגלים עם האח הסיעודי המוביל אותו. הם התקרבו למקום כבכל יום. הקשיש אהב לראות מקרוב את הילדים מסולסלי הפאות חובשי כיפות הקטיפה הגדולות. עם הזמן התפתחה שיחה בין כמה מן הילדים לבין הקשיש כאשר למרבה תדהמתם התברר להם כי הזקן גלוי הראש והמגולח דובר אידיש רהוטה. מיום ליום התקרבו אליו יותר ויותר עד שהזקן סיפר להם כי גם הוא היה פעם ”ילד של חיידר“ כמותם וגם לו היו פאות מסולסלות ארוכות וכיפת קטיפה.”אבל היום אני לא דתי,“ סיים האיש בחצי אנחה.

     ילד אחד נועז התקרב ושאלתו בפיו:”אני לא מבין, אם היית פעם דתי הרי אתה יודע שיש דין ויש דיין, איך אתה לא פוחד מיום הדין?“ הזקן נאנח הפעם אנחה שלמה וחיוך מריר עלה על פניו. ”אתה מספר לי שיש דין ויש דיין?! אני יודע את זה יותר טוב ממך“.

     משפחת באומל חיה את חייה השלווים בעיירה גליצאית לא הרחק מהעיירה בעלזא. הכל התנהל כסדרו עד שאבי המשפחה, ר‘ יחזקאל באומל הרגיש בלבו של אבא כי בן הנעורים שלו איטשי (יצחק) מחליק במדרון. התפילות היו מן השפה ולחוץ, בלורית עבותה החלה מצמחת ולדחוק את רגליה של הקרחת המבהיקה. הוא היה מודאג והחליט ליטול איתו את בנו בנסיעה הראשונה לבעלזא.

     באותן שנים כבר עלה האדמו“ר הקדוש רבי אהרן מבעלזא על כסא אביו ותיכון מלכותו מאד. הנסיעות לבעלזא התעצמו והלכו וקהל גדול מאד חיכה בקוצר רוח להיכנס פנימה. בין הממתינים לפני משפחה באומל היה יהודי נכה שבא נשען על זוג קביים ולא יכול היה ללכת צעד ללא קביו. הוא נכנס האחרון ממש לפני האבא והבן באומל. הנכה בכה מאד לפני הרבי על נכותו הקשה המונעת ממנו לצעוד על רגליו כאחד האדם, והרבי ברכו בחום ברפואה שלמה. הכול ראו במו עיניהם איך אותו נכה שנכנס כשהוא מדדה על קביו יצא משם כשהוא הולך כאילו מעולם לא צלע. הקביים נשארו בחדרו של הרבי.

     תחת השראת הנס הגלוי נכנסו האבא והבן פנימה. האב רצה לומר משהו אבל הרבי הבין הכל לבד. עיניו המושפלות תדיר ארצה התרוממו לרגע וסקרו את בן התשחורת למבט חטף של שניה אחת בלבד והושפלו שוב ארצה. הוא פנה אל הבחור, ”שמעני, בחור“ל, איני יודע לאן עוד תגיע בימי חייך ואיך תראה בעוד זמן קצר, אבל רק בקשה אחת יש לי אליך, את השבת קודש אני מצווה עליך, לא מבקש! שתשמור מכל משמר. איני יודע אם תתפלל או לא, אם תאכל כשר או לא. אבל את השבת קודש לא תחלל בשום פנים ואופן. לא תעשה כל מלאכה בשבת“. הרבי הקדוש הגביה קולו לפתע בנימת איום. ”כי אם לא, אזי הקביים האלו שהורדתי מפלוני שיצא מפה זה עתה, יחכו לך ותקבלם ממני במתנה גמורה!“

    כפי שחששו הכול, תהליך פריקת העול של יצחק היה קצר ומהיר. תוך חודשים ספורים השיל מעליו כל סממן יהודי, לא כיפה ולא הנחת תפילין, לא תפילה וציצית. אפילו את כשרות המאכלים הזניח ואכל כל אשר תאווה נפשו, אבל... את הבטחתו לרבי מבעלזא שמר בקנאות. את השבת שמר יצחק כמו כל יהודי חרדי. מכניסת השבת ועד צאתה הוא שבת ממלאכה בצורה מחמירה.

     ברבות הימים התרחק מבית אביו וחי חיים קלוקלים אבל חוט דק חיבר בינו לבין היהדות מדי שבעה ימים. לאחר כמה שנים פרצה מלחמת העולם השנייה ובני המשפחה הצליחו להימלט והגיעו עד סיביר למשך תקופה שם חיו בתנאים קשים.

     כעבור זמן מה הצליח יצחק לעזוב את סיביר ולחזור לתוככי רוסיה אלא שאז איתרע מזלו והוא גויס לצבא האדום ושרת בנאמנות את אמא רוסיה שהייתה לו רק אם חורגת... אבל גם אז לא זנח את הבטחתו הנושנה בחדרו של הצדיק ועשה כל טצדקי לשמור שבת, בכל שבת המה ראשו כגלגל וחיבל תחבולות איך להימנע לעשיית מלאכה וכיצד לא להיכשל בחילול שבת.

     כששקעו תמרות העשן של מלחמת העולם ונדמו הדי הפגזים, מצא יצחק את דרכו לאחת מספינות המעפילים ועלה לארץ לפתוח בה דף חדש.

     יצחק התבסס בעיר תל-אביב, הקים בית ומשפחה ועשה חיל בעבודתו. בחודש אייר תשכ“ז פרצה המלחמה עם צבאות ערב, וישראל יצאה מבין גבולותיה הדקיקים ומצאה את עצמה חולשת על שטחים נרחבים, מתעלת סואץ בדרום ועד הר החרמון בצפון.

     לאחר תום המלחמה החל הציבור הישראלי מגלה את אתר הטיול החדש – מרחבי סיני. עבור הקהל הישראלי של אותם ימים שלא היה מורגל כבימינו בטיולים למקומות מרוחקים בחו“ל, היווה מדבר סיני הענק אתגר ממדרגה ראשונה. עבור הישראלי שעד אז באר שבע ואילת היו קצה חלומו הדרומי – נפתחו פתאום מרחבים אדירים שאין להם קצה. חברות טיולים החלו מציעים טיולים קצרים וארוכים לכל דורש ולכל מבקש, ואנשים רבים נרשמו לטיולים אלו. מקומות שהוזכרו רק בימי הלחימה הפכו פתאום נגישים לכל דורש: הקהל הישראלי רץ להצטלם ליד הטנקים המצריים השרופים ורצה לראות במו עיניו את שדות התעופה המצריים שהופצצו בבוקרו של יום כ“ו אייר תשכ“ז.

     גם מיודענו יצחק באומל רצה לקיים את צו האופנה לנסוע לטיול ארוך טווח לסיני, אלא שאז נעמדה מול עיניו הבטחתו שניתנה לפי כארבעים שנה בחדר הקטן ההוא בעיירה בעלזא וחצצה בפניו ובפני חולות סיני הנכספים. כל טיול רציני נפרס על פני כמה ימים, וכיון שלמגינת הלב, רוב רובו של הקהל הרחב עדיין אינו שומר שבת, כל טיול כלל בתוכו את שבת קודש! שבת שכולה חול, תרתי משמע...

     ישב יצחק בביתו וחכך בדעתו. מצד אחד, 40 שנה הוא מחזיק מעמד ואינו מחלל אף שבת, כפי שהבטיח לצדיק הבלזאי מנוחתו עדן, מעולם לא חילל שבת אחת! אפילו איומי מפקדיו הרוסיים בצבא האדום לא יכלו לו ולא שברו את רוחו. מצד שני, מה יקרה אם שבת אחת הוא לא ישמור? מי יראה אותו? הרבי מבעלזא כבר אינו חי... וחוץ מזה, הרי אני לא עושה כלום, פיתה אותו יצרו, אני יושב על המושב באוטובוס וזה נוסע. אני פסיבי לגמרי. לא מדליק אש או משהו. והעיקר, ילדיו שהיו חילוניים גמורים קדחו חור בראשו ”אבא טיול, אבא טיול“. וכך, בהשפעת מודעות הפרסומת, וטפטופי היצר, קם יצחק ועלה על אחת מאותן נסיעות למדבר סיני. ישב באוטובוס ונהנה עד מרומי פדחתו למראה המרחבים האינסופיים של חול צהבהב וגבעות לאינספור.

     באחת הגבעות עצרו. כאן התרחש קרב משמעותי, הסביר המדריך, וכדאי לראות את זירת הקרבות מקרוב. השעה הייתה, בל נשכח, שעת צהרים של יום שבת קודש, ומיודענו מטפס יחד עם כל חבריו אל מרומי הגבעה והם עומדים ומסתכלים אל הנוף והתהום הפרוסה מתחת רגליהם, 

     ויצחק מאהיל בכף ידו על עיניו מפני השמש המסנוורת ואינו חש שרגליו דורכות על רגב אדמה פריך ופתאום מתפצפצת לה פיסת העפר והופכת לאבקה והקרקע נשמטת תחת רגליו ויצחק מתגלגל במדרון מגובה של עשרים מטרים ואינו מגיע לחצי ההר עד ששתי רגליו משתברות לשברי שברים.

     ”מאותו יום“ מספר הקשיש לילדי החיידר הבלזאי בתל-אביב, ”התקיימו בי דבריו של הרבי הקדוש אם תשמור שבת מוטב, ואם לא, אני נותן לך במתנה את שתי המקלות הקביים של הנכה האומלל שנרפא בנס. בעצם גם קביים אינן מספיקות לי ורק לכמה צעדים ספורים יכול אני לדדות בעזרתן, בעוד שרוב הזמן יושב אני בכסא הגלגלים ומובל ממקום למקום“.

     הילדים שמעו את סיפורו המצמרר בתדהמה. ”אם כך“, שאלו, ”אתה באמת יודע יותר טוב מאתנו שחייבים לשמור את התורה, אז למה אתה בלי כיפה. למה אתה לא חוזר בתשובה שלמה?“

     ”אתם צודקים“ נאנח הקשיש, ”אבל מה אני אעשה, ”די טרייפינע הארץ מיינע לאז טמיר נישט“. הלב הטרף שלי לא מרשה לי לחזור בתשובה“.

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/