אמרי שפר י"ט ניסן ה'תשע"ח

אל תחלקו חתימות בנדיבות שלילית, לכל חתימה – משמעות גורלית, אם לא כלפיכם – כלפי משפחתכם, אם לא כעת בבוא העת.

     בקריעת ים סוף הים לא נבקע עד שנחשון בן עמינדב קפץ לתוכו ונכנס עוד ועוד עד שהמים הגיעו לו לאף, והוא נשא עיניו ואמר 'הגיעו מים עד נפש' ואז הים נבקע. יוצא מזה שאם האף של נחשון היה גבוה יותר ב-20 ס"מ הייתה מתעכבת בקיעת הים. וכך הוא בזיווג, ככל שהאף של הבחור או הבחורה גבוה יותר (מגאווה) הזיווג שלהם מתעכב... (הרב שלמה לוונשטיין שליט"א)

     גם בשעה הכי קשה יש רק  60 דקות..

     גם זבוב יכול לשנות את ההיסטוריה – ראה פרשת שר המשקים אצל פרעה (שמואל אייזיקוביץ)

     הנמוך מכולם - נכדו הפעוט של המגיד מטריסק התפלא לדעת לראות המונים זורמים לחג לחצר סבו, נכנס למגיד ושאלו: למה כולם נוהרים אליך? השיבו המגיד: כל הנחלים זורמים לים, אתה יודע למה? מפני שהוא נמוך מכולם...

     ה׳ לא מוותר על אף יהודי שמראה קצת רצון לחזור לעם ישראל... אז איך עושים את זה? רצון לא תמיד מספיק - נדרשת תפילה. אדם יתבע על זה לאחר 120 שנה שלא ביקש עזרה מה׳ לשוב בתשובה...

     יהודי בא לשאול שאלה למרן רשכבה"ג שר התורה, ואמר לו שילך לשאול את הגראי"ל שטיינמן זצ"ל כי יש לו רוח הקודש, בא אותו יהודי להגראי"ל ומסר לו את דברי הגרח"ק וענה לו הגראי"ל בזה הלשון: "תחזור לגרח"ק ואמור לו בשמי "מום שבך אל תאמר לחברך"... ) מדבריו של הג"ר ברוך מרדכי אזרחי היום במעמד "הקבלת פני רבו"(

ליומא דהילולא של הגה"ק רבי שבתי ב"ר מאיר הכהן הש"ך זיע"א (א' אדר) (סיפורי צדיקים, גליון 295)

     סיפור זה אירע בשנות ת"ח - ת"ס כאשר כנופיות בוגדן חמלניצקי השתוללו ברחבי אוקריינה ופולין, רצחו יהודים ושדדו רכושם. בעיירה פולנית קטנה חיה אז אלמנה שהרוויחה בקושי די מחייתה ומחיית ילדיה, נחמתה היחידה של האלמנה הענייה היה בנה הבכור ר' שבתי כהן. הוא עזב את הבית בעודו צעיר לימים ונסע לנכר כדי ללמוד תורה.  בימים ההם עוד לא היו רכבות ודואר מסודר כמו היום, על כן עברו לפעמים שנים עד שאמא שבנה יצא לעולם הגדול ללמוד תורה, זכתה ממנו לידיעה או דרישת שלום, ולמרות געגועי האם אחרי בנה היו האמהות שמחות שבניהן לומדים תורה בניכר. אמו של ר' שבתי לא ידעה כי בנה נמצא בעיר וילנא, שם נשא לאשה את בתו של אחד מנכבדי העיר, והיה סמוך על שולחן חותנו ולמד תורה. אחר כך התפרסם בעולם התורני הודות לחיבורו על השולחן ערוך "שפתי כהן - שך".

     כאשר הגיעו כנופיות חמלניצקי לעיירה והחלו לרצוח את היהודים ולהעלות בתיהם באש, הצליחה אחותו של הש"ך למלט את נפשה ולברוח מהעיר כל עוד נפשה בה. היא הצטרפה אל קבוצה של קבצנים נודדים שהלכו מעיר לעיר ומכפר לכפר וחזרו על פתחי נדיבים. זמן רב סובבה להקת הקבצנים בעיירות הקטנות, עד שסוף סוף הגיעה לווילנה המעטירה. כנוהג הימים ההם היה גם בווילנה הקדש אכסניה ששימשה לעניים וקבצנים נודדים, לאכסניה זו הגיעו הקבצנים ואחותו של הש"ך בתוכם. גבאי ההקדש פרנסו את העניים והשתדלו למצוא עבודה לאלה מהם אשר רצו להרוויח את לחמם ביגיע כפיהם, אולם רוב הקבצנים העדיפו להמשיך לחזור על הפתחים כפי שהיו למודים, לא כן אחותו של הש"ך, היא לא הצטרפה אל הקבצנים בדרכם לבקש נדבות, אשתו של הגבאי שעיניה היו פקוחות על העניים,  הבחינה מיד כי נערה זו אינה שייכת אל הקבצנים, מתווי פניה העדינים היא שיערה כי הנערה באה ממשפחה טובה ומיוחסת, גם מאופן דיבורה והתנהגותה ניכר היה בי אין זו קבצנית ככל הקבצניות. אשת הגבאי ששוחחה לפעמים עם הנערה נוכחה כי היא פיקחית ויש לה מדות נעלות, היא החלה לשדל אותה להישאר בווילנה ולהפסיק ללכת עם הקבצנים, למה לך לנדוד בחבורת קבצנים? הפצירה בה האישה הטובה, הישארי כאן ואני אמצא לך מקום שם תוכלי להרוויח את לחמך בכבוד, ולשכוח הנוראות שעברו עליך, אמרה לה אשת הגבאי.

     הנערה שמעה בקול הגבאית כאשר חבורת הקבצנים לקחה את צרורותיה ויצאה את ווילנה לא הלכה אתם. הגבאית התקשרה עם אחדות מבעלות הבית החשובות של העיר וחיפשה מקום מתאים ליתומה הענייה, כעבור כמה ימים הצליחה במשימתה והנערה נתקבלה לאחד הבתים העשירים שבווילנה בתור עוזרת. בעלת הבית הכירה חיש מהר בסגולות הנערה הענייה שנקלעה אליה. יום אחד אמרה לה ראי נא ראי בתי היקרה, לי יש די עוזרות וטבחיות, לך יעדתי מלאכה אחרת לגמרי, אולם התנאי הוא כי עליך למלא את התפקיד בדיוק נמרץ. העניין הוא בזה כי חתני הוא היקר באדם, אברך הלומד כל לילה עד השעות המאוחרות. כאשר הוא מסיים את לימודו כבר ישנים כל בני הבית ואין מי שיגיש לו את ארוחת הערב שלו, זה יהיה איפוא התפקיד שלך, עליך יהיה לשבת מאחורי הדלת ולהאזין, ברגע שתשמעי כי הוא סיים ללמוד, תגישי לו את ארוחת הערב. הנערה הסכימה וקיבלה על עצמה את העבודה.

     היא ניגשה בערב הראשון אל מאחורי חדרו של הלומד והאזינה ללימודו, הש"ך שהוא היה חתנה של בעלת הבית נוהג היה ללמוד בקול רם, וכשמוע הנערה את הקול עמדה תחתיה מוקסמת. היא חשבה כי קול אביה המנוח היא שומעת, אולם הלא אבא נפטר לפני שנים רבות, כיצד יתכן הדבר? לילה לילה היא עמדה מאחורי הדלת כאילו כפאה שד,  בשמעה את הלימוד המוכר כל כך היא נזכרה בשנים עברו,  במשפחתה רבת היחס ובבית החם שהיה לה, ליבה נתכווץ מצער עת השוותה את מצבה הנוכחי, יתומה ענייה בלי קרוב וגואל בבית זר בקרב אנשים זרים, היא לא יכלה לעצור בעד שטף דמעותיה והתייפחה חרש, כי פחדה שישמעו אותה. אולם אסור היה לה לעזוב את מקומה שמאחורי הדלת, אולם האברך שלמד בפנים שמע פתאום את המשרתת בוכה, והוא פתח את הדלת לראות מה קרה? הנערה נבהלה עד מאוד אולם הוא הרגיע אותה וביקשה לספר לו מה מעיק על לבה? הוא שאל אותה לשמה ושם משפחתה, והיא סיפרה לו כי היא באה משפחה מיוחסת, אביה היה רב גדול, שמו היה רבי מאיר עליו השלום, בעקבות הנגישות של חמלניצקי היא ברחה מביתה ונשארה בודדה ללא מודע ומכר, עתה בשמעה את קול לימודו נזכרה באביה שנוהג היה ללמוד בטון מתוק עצוב כזה, ולא יכלה להתאפק מלבכות.

     בהיותה נתונה בסיפור המעשה לא הבחינה הנערה כי האברך החוויר כסיד ואך בקושי עמד על רגליו מרוב התרגשות, הש"ך הכיר מיד כי העומדת לפניו אחותו היא, אולם התאמץ לא לגלות כל סימנים מהתרגשותו הגדולה, הוא ניחם אותה והשתדל להרגיעה וחזר ללימודו.  למחרת ביקש הש"ך את אשתו לומר לאמה בשמו, כי הוא מבקש לשחרר את הנערה מעבודתה, בקשתו היא,  כי תואיל נא החותנת להחזיק את הנערה מהיום כאילו הייתה בתה, לדאוג לה לבגדים טובים ובכלל להתנהג כלפיה כאל בת המשפחה. הוא עוד הוסיף שיש לו סיבה כבדת משקל לבקשתו זו. החותנת העריכה את חתנה עד מאוד וכל בקשה שלו הייתה אצלה יקר וקדוש, היא עשתה אפוא מה שנתבקשה לעשות, היתומה שוב לא הייתה כמשרתת אלא כבת, היא גילתה כישרונות נעלים בניהול הבית וכל העניינים, ולא עבר זמן רב עד שחותנת הש"ך מסרה לידיה את כל המפתחות.

     חדשים אחדים לאחר מכן חלתה חותנתו של הש"ך וכעבור כמה ימים הלכה לעולמה. עוד לא עברו השלושים והשדכנים החלו להתדפק על דלתו של האלמן, הוא היה אדם צעיר עדיין ועשיר, ואין פלא שהציעו לו שידוכים רבים. הוא פנה אל חתנו להתייעץ אתו בדבר ההצעות, אולם הש"ך הציע לו לחכות שנה תמימה שנת האבל לפני שיחשוב על נישואין מחדש . כאשר עברה השנה חידשו השדכנים את לחצם והביאו הצעות מצוינות, משפחות עשירות ומיוחסות וכו' וכו' . שוב בא האלמן אל חתנו לשאול בעצתו, הש"ך אמר לו אם בקולי תשמע, לא תסתכל לא בכסף ולא בייחוס אלא תתחתן עם היתומה הנמצאת אתנו בבית, היא נערה טובה עדינה ויראת שמים, אם תקבל עצתי אני אהיה אי"ה השושבין שלך, ואחרי החופה אגלה לך מי הנערה הזאת. האלמן הסכים לדברי חתנו וזמן קצר לאחר מכן העמידו את החופה.  

     עתה הגיע הזמן לגלות את זהותה של הכלה, לתימהונם ולשמחתם של כל הנוכחים הצהיר הש"ך באוזני המסובים כי הכלה היא אחותו היקרה, אותה לא ראה זמן רב. כמתנת נישואין הוא בירך את הזוג הצעיר שהשם ייתן להם בן שיאיר את שמי העולם היהודי. כעבור תקופה אכן נתקיימה ברכת הש"ך, ואת הרך הנולד למזל טוב קראו בשם מאיר על שם סבו אבי הש"ך. הילד גדל והיה ללמדן גדול שכל העולם פנו אליו בשאלות הלכתיות,  בזמן מאוחר יותר פרסם את השאלות ותשובות בספר בשם "פנים מאירות" ספר זה הביא אור תורה להרבה בתים יהודיים.

מכתב לקיסר  (דברים טובים - פסח)

     ימי ערב פסח בשנת תרע"ה. מלחמת- העולם הראשונה הכניסה לתוך הקלחת את מרבית מדינות אירופה וגבתה מחיר דמים של מיליוני אזרחים. בתוך כל זה, אי-שם בין ההרים, במחנה-שבויים אוסטרי, בין מאות שבויי מלחמה רוסים ופולנים, מתכנסים שישה יהודים להתייעצות דחופה.  גזר-דינם אמור להינתן בתוך כמה שבועות ודי בזה לעורר דאגת-לב. אבל לא זו הסיבה להתכנסותם. חג- הפסח יחול בעוד כשבוע, והם משתוקקים בכל מאודם לחגוג אותו מתוך תחושת חירות כלשהי.  אין להם שום חלומות על מצות ושולחן סדר. אלה ימי מחסור חמור, שמונעים העברת מזון סדירה אפילו אל החיילים שבשדה הקרב, כל-שכן אליהם. אבל הם מבקשים בכל - זאת לצקת נופך של חגיגיות ותחושת פסח בחייהם. לבסוף החליטו: לקראת החג יקרצפו היטב את צריפם. כמו-כן יפנו אל מפקדם בבקשה לקבל לפני החג קש רענן לשקי המצע שלהם...

     השבויים הלא-יהודים התבוננו בתימהון בששת היהודים שעסקו במרץ רב בניקיון הצריף. מוחותיהם לא קלטו את הסברי עמיתיהם היהודים, אך מכיוון שפעולה זו הטיבה גם עמם, קיבלוה באהדה.  לייזר יאסין היה הצעיר מששת השבויים היהודים. בן יחיד להוריו שגויס בכוח. עוד לא הספיק להתאושש מהלם הניתוק מביתו, וכבר הושלך אל סערת הקרב ונלקח בשבי האויב. עתה, כשקרב חג-הפסח, גברו עליו געגועיו לבית הוריו.

     לילה אחד לא הצליח להירדם. בעיני-רוחו צפה ועלתה אווירת ליל-הסדר בחיק משפחתו. דמות אביו היושב כמלך בראש השולחן ומראה אמו הלבושה בגדי החג. ניחוחות המאכלים הטעימים עלו באפו וערפלו את חושיו. שעה ארוכה נישא על כנפי דמיונו,  שפתח את שק הדמעות שבעיניו ואלה הרטיבו את לחייו ואת מצעו.  בסערת-רוח התרומם ממשכבו, הדליק נר קטן,  ולאורו שלף עיפרון ופיסת נייר והחל לכתוב. בלשון דלה ופשוטה ביטא את רצונו לחגוג את החג הקרב ובא, כדינו וכהלכתו: עם מצות, יין, דגים וכל מיני מטעמים. כשסיים לכתוב את מכתבו, קיפלו היטב ואז כתב עליו את שמו של הנמען: "קיסר אוסטריה, פרנץ יוזף ירום- הודו". הוא שמע פעם, כי לעיתים הצליח אסיר להשיג דבר-מה על-ידי פנייה ישירה אל הקיסר בכבודו ובעצמו...  את המכתב המקופל הכניס לתיבת-הדואר שיועדה לאסירי המחנה, וחזר מיד אל משכבו. רק אז נעצמו עיניו והוא שקע בשינה עמוקה.

     בבוקר לא זכר כלל את מעשה אמש. הוא נזכר בו רק כעבור כמה ימים, במפקד הבוקר. באורח לא-שגרתי התייצב במקום מפקד המחנה. פניו הקרינו עצבנות רבה. הוא סקר את האסירים במבטים מזרי-אימה.  לפתע שאג: "האסיר יאסין ייצא מהשורה ויתייצב לפני!". למשמע שמו, אחז רעד בגופו של לייזר. כברק הכה בו זיכרון אותו מעשה לילי נמהר. עתה הבין כי פזיזותו עתידה לעלות לו ביוקר. מפקד המחנה הביט בלייזר בבוז ובזעם כאחד. "אתה הוא שהעזת לפנות במכתב אל כבוד הקיסר ירום- הודו?!", שאל. לייזר האומלל הניד קלות בראשו. לא חלפה שנייה וידיו הושמו באזיקים. כעבור דקה מצא את עצמו בתוך עגלת אסירים, ומשני צידיו שני שומרים חמושים.  במחשבותיו ניסה לשחזר את כל מהלך המאורעות שהביאוהו לאותו מעשה טיפשי ומסוכן. ככל שהתאמץ, לא הצליח להבין את עצמו. קל היה לו להבין על מה יצא זעם הקיסר והוא הצדיק עליו את הדין. אולם דבר אחד לא הבין. מקטעי דברים ששמע מפי השומרים הבין, כי פניו מועדות לווינה. "אם ביקשו לתלותני, מדוע עליהם לעשות זאת דווקא בווינה?" תמה. כך או כך, לייזר כבר הכין את עצמו לגרוע מכול.

     כל הדרך ישב שמוט-ראש ושפתיו מלמלו פסוקי תפילה שזכר בעל-פה . לאחר שעות ארוכות של המתנה בתא המעצר של בית-הכלא בווינה, נפתחה לפתע הדלת, ולייזר חש צליל שונה בקולם של הסוהרים שפנו אליו.  עד מהרה הובהר לו, כי הקיסר אכן קיבל את מכתבו , אלא שזה לא הכעיסו, אלא אדרבה, ריתק אותו ואולי אף נגע לליבו. זו הייתה הסיבה שביקש להביא לפניו את כותב המכתב...  לייזר סבר ששוב מוסיפות הזיותיו לתעתע בו. לפניו,  בארמון מפואר, ישב קיסר אוסטריה בכבודו ובעצמו.  הוא הביט בלייזר במבט מלא עניין. לאחר שסקר אותו מכף רגל ועד ראש, הורה לעוזריו: "תנו ליהודי זה חמש-מאות כתרים מאוצר המלוכה, כדי שיוכל לקנות לו ולחבריו במחנה את כל צורכי החג שלהם".

     לייזר הובל החוצה. שומריו הוסיפו ללוותו, אלא שהפעם נלווה אליהם איש מטעם הקיסר שדאג למילוי הפקודה עד תומה.  ששת האסירים היהודים במחנה-השבויים האוסטרי ישבו סביב שולחן הסדר והביטו איש בפני רעהו כלא- מאמינים. על השולחן שלפניהם היו מצות, בקבוקי יין,  דגים וכל טוב. גם בחלומותיהם הפרועים לא העלו על דעתם נס כזה. במשך שעות ארוכות התרוממו נפשותיהם אל הפסגות הגבוהות של חג-החירות...

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר י"ח ניסן ה'תשע"ח

אם תחפש את הדרך אל האושר, לא תגיע אל האושר שבדרך.

   אנו חיים בהווה, שהוא העבר של מחר. 

   

     גם בשעה הכי קשה יש רק  60 דקות... 

     האנושיות שלנו, מתבטאת ביכולת שלנו להכיר,  שחוסר המושלמות שלנו זה דבר טוב וניתן לשיפור.

הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא... והשיב לב אבות על בנים" [מלאכי ג', הפטרת שבת הגדול] . (אחת שאלתי2  .(

     והשיב לב אבות - להקב"ה, על בנים - על ידי בנים, יאמר לבנים דרך אהבה ורצון, לכו ודברו אל אבותיכם לאחוז בדרכי המקום (רש"י).

     המעשה שלפנינו אירע אצל זוג הורים הרחוקים מאוד משמירת תורה ומצוות, שבתם הקטנה, ילדה כבת שמונה,  השתתפה בשיעורי תורה לילדות בשכונה, והרגישה זיקה ומשיכה רבה ליהדות. בשלב מסוים הילדה הודיעה להוריה כי אינה מוכנה להמשיך להגיע לבית הספר החילוני בו למדה, וכי היא מעוניינת להירשם לבית ספר תורני. ההורים, שהיו אנשי 'אנטי' שאינם מוכנים לשמוע כלל על קירבה לחרדים, התנגדו בתוקף, אך לאחר תקופה ארוכה שהתעקשה הבת ולא הלכה לבית הספר, נכנעו ההורים בלית ברירה לדרישתה, ורשמו אותה לבית ספר תורני.

     מיום ליום התחזקה הבת יותר ויותר בשמירת התורה, למורת רוחם של ההורים. היא אף ניסתה לקרב את הוריה, אך הללו לא הסכימו להשתנות בשום אופן, ובשלב מסוים הודיעו לבת בנחרצות: "אנו מוכנים שתישארי בבית הספר החרדי אך ורק בתנאי שמצוות את מקיימת בבית הספר בלבד! כשאת מגיעה הביתה, איננו רוצים ש 'תבלבלי לנו את המוח'. לא נסכים לראותך מקיימת מצוות כאן בבית, ולא נוהגת בשום 'סממן דתי'... את 'מכסת המצוות היומית' תסיימי בבית הספר , ואם לא תספיקי - תשלימי למחרת!...".

     באחד הימים, פנתה הילדה המופלאה אל המורה שלה וסיפרה: "במשך חודשים ארוכים אני משתדלת ומצליחה ברוך ה' לשמור בבית את המצוות בהיחבא. ולמשל, אני ממתינה לשעת הכושר בה הוריי לא ישימו לב לרגע, ומיד אני נוטלת את ידי.  כשאין ברירה אני עושה את עצמי כרוחצת את ידי מפני הלכלוך. הברכות נאמרות בלחש באופן שאני מכסה את פי עם היד וכו'. רק בבעיה אחת נתקלתי - את ברכת המזון איני יודעת לברך בעל פה, וחיפשתי אחר פתרון, כיצד בכל זאת אוכל לומר ברכת המזון. ולבסוף מצאתי: את הברכון הקטן אני מחביאה בכיס החולצה, ולאחר כל סעודה, אני ניגשת לשירותים,  נועלת את הדלת, ומברכת שם את הברכה בלחש...".

     המורה התחלחלה למשמע הדברים. הילדה ספרה את הדברים מתוך שמחה וגאווה, כדי להוכיח למורתה עד כמה היא משתדלת בשמירת המצוות, אך לא ידעה כלל שיש בכך בעיה הלכתית. המורה מיהרה לשאול את הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א: כיצד עלינו להגיב במצב שכזה? האם יש להעיר את תשומת לבה של התלמידה, שמדובר באיסור חמור של הזכרת דברים שבקדושה במקומות המטונפים, או שמא כדאי שנניח לה להמשיך לנהוג כך בתמימות, כדי שלא להפיג אצלה את החשק וההתלהבות...? "

     'השאלה הזו עולה עד לכיסא הכבוד", המליץ הרב בפתח תשובתו, "מי היה מאמין שיש בתקופתנו ילדים המקיימים את המצוות כ'אנוסי ספרד '..." ולמעשה הורה הרב, כי לא נוכל לשתוק ולהרשות לה להמשיך לברך בבית הכיסא. ונראה שיש לייעץ לברך את נוסח 'ברכת הזן המקוצר', המובא בשולחן ערוך (סי' קפ"ז ס"א): "בריך רחמנא מלכא דעלמא מאריה דהאי פיתא". ובמשנה-ברורה (סק"ד) מבואר, שניתן לכתחילה לחנך ילדים קטנים לברך בנוסח זה. ואמנם אין נוסח זה פוטר אלא מברכת הזן בלבד, מכל מקום, בשעת הדחק שכזו, שאין באפשרות הילדה לברך יותר מזה, יש לייעץ לה לברך על כל פנים ברכה קצרה זו בלבד. (כמובן שצריכה המורה להסביר זאת לתלמידתה בפיקחות גדולה, באופן שלא תגרום לה להבין שעד היום נהגה שלא כהלכה, שהרי יתכן ויגרום לה הדבר לחלישות הדעת, ולכן, המורה תפרגן ותחמיא לה, ותסביר לה בחכמה שמעתה תברך באופן הנ"ל). לסיכום: יש ללמד את התלמידה לברך לעת עתה את נוסח 'ברכת המזון הקצר'

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר י"ז ניסן ה'תשע"ח

אדם המצווה ועושה גדול יותר מזה שאינו מצווה ועושה ("ילקוט הגרשני")

     אתה אף פעם לא יודע מה יש לך בבית עד שאתה מתחיל את הניקיונות של פסח.

     "גם אדם שחרצו בשמים את גזר דינו לרעה, ח"ו, יכול לבטל את גזר הדין, אם יענה 'אמן יהא שמיה רבא', בכל כח כוונתו". (ב'היכלות רבתי')

"     כהן גדול שלבש בגדי כהן הדיוט, עבודתו פסולה". כי אסור לאדם גדול ל"שחק" בענווה יתירה. )ספרי(

כל אלמנה ויתום לא תענון... והיו נשיכם אלמנות ובניכם יתומים" (כב, כא-כג(  )קול דודי דופק, לר' שלום שבדרון זצ"ל(

     מעשה בגבאי בעיירה, איש נכבד, בעל בעמיו, שבא פעם לראדין, אל הכהן הגדול ה״חפץ חיים״ זצ״ל. כשנכנס בדחילו ורחימו אל הקודש פנימה, אמר לו ה״חפץ חיים״ בזעף: ״אינני רוצה להביט על פניך כלל! צא מביתי!״ והוא גורש מביתו בבושת פנים.  

     היהודי נבהל לשמע הדברים, ולא הבין מדוע קיבל יחס שכזה , נגש אליו ושאל: ״רבי, מה עשיתי, על מה ולמה גורשתי?״ השיב לו ה״חפץ חיים: ״אשם הנך בכך ששלושה מיליון יהודים נחנקים, נאנקים, ומובלים לכפירה תחת שלטון הבולשביקים ! ובכל שאר הצרות הרעות הגדולות - אתה האשם בהן!!״ חיל ורעדה אחזו ביהודי בשומעו אשמה כה נוראה יוצאת מפי כהן גדול. תמה ושאל: ״איך אומר עלי הרב שעשיתי, חס ושלום,  דבר שיגרום לצרות הללו? הלא לא זו בלבד שלא עשיתי בזה כלום, ולא סייעתי חלילה לרעה, אלא אף אני מתאנח ובוכה כל הימים, כמו כל היהודים, על כך!״ נענה ה״חפץ חיים״ ואמר: ״אכן, עכשיו אתה בוכה, אבל מה עשית בעבר? כלום גם אז בכית?! תרענן את זיכרונך, והזכר שלפני שנים רבות אתה היית גבאי של תלמוד התורה בעיירה פלונית, והיה שם ילד יתום מאביו. היה זה ילד שובב שהיה קשה לסבול את תעלוליו. כשפקע כוח הסבלנות שלכם, שקלתם והכרעתם להרחיקו. בך הייתה תלויה ההכרעה, ואתה הוא זה שפסקת שיגרשו אותו מתלמוד התורה ! זוכר אתה מה היה שמו של הילד? לייבל'ה טרוצקי! וכיוון שגירשתם אותו מתלמוד התורה, לקחה אותו אמו, ורשמה אותו לבית הספר של גויים, ונעשה ממנו אותו ליאון טרוצקי, מנהיג הבולשביקים!!!  נו...״, סיים ה״חפץ חיים״, ״עכשיו תאמר אתה, הלא הוא היה בעל כישרון, ואילו לא הייתם מגרשים אותו מה״תלמוד תורה״,  הוא היה יכול להיות ראש ישיבה גדול, ולהציל רבים מישראל,  ואילו עכשיו, כשגירשתם אותו שלא כהלכה, נהיה עוכר ישראל.  נמצא, שאתה הוא זה שאשם בכל אותן צרות רבות ורעות,  שהמיט אותו ליאון טרוצקי על שלושה מיליוני יהודים! ועתה,  איני רוצה לראותך! כלך לך מביתי!  די במעשה נורא זה,

     ישמע חכם וייזהר שבעתיים על מעשיו.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר ט"ז ניסן ה'תשע"ח

   אחד הדברים שנוצרו לפני בריאת העולם זו תשובה. נשאלת השאלה: איך אפשר לברוא מה שנועד לתקן טעויות עוד לפני שבוראים את העולם, עוד לפני שנעשו טעויות? ודרשו חכמי המוסר כי מכאן בהכרח שטעויות הם חלק מהבריאה, כדי לגדול אנחנו חייבים לעשות טעויות, ולכן נבראה התשובה – לתקן את הטעויות שעשינו. ללמוד איך להיות יותר טובים יכולים רק שמוכנים להסכים להודות ולהכיר בכך שעשינו טעות.

    אל תהיה קשה מדי עם עצמך. אתה תמיד נמצא בתהליך של שינו, וזה אומר שלאט לאט תגיע לאן שאתה צריך להגיע בלי לנסות לעשות את הכול בבת אחד.

   אמר הבעל ה"ישועות משה" מויז'ניץ זי"ע. כל העניינים הקשורים בפסח מדובר עם אש, בדיקת חמץ – לאור הנר. ביעור חמץ - בשריפה. מצות – באש. קרבן פסח – באש. אם כן כל המצות עם חמימות בפסח.

   "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו" (מן ההגדה). האדם חייב לראות את עצמו ולהתבונן במעשיו; לדעת בכל יום ויום היכן הוא עומד ומה הוא חסר. (תפארת שלמה

מדה כנגד מדה

    להלן סיפור מופלא המעובד מ 'אישַׁ לרעהו' ויש בו כדי ללמדנו כי מידה כנגד מידה לא בטלה מן העולם וכאשר האדם גומל חסד עם אדם אחר - בורא העולם דואג בעצמו לאותו אדם.

    לפני מספר חודשים התבקש לבית עולמו הישיש ר' אפרים ב"ר ישראל מינצר ז"ל. מוצאו היה מהעיירה 'גדוף' הסמוכה לקראקוב, פולין. משפחתו ניהלה שם מאִּפייה, אך יהיה נכון יותר לקרוא לעסק 'גמ"ח', שכן באופן קבוע הם חילקו לחמים ומאפים לעניים ללא תשלום. ואולי נכון יותר לכנות את העסק 'הכנסת אורחים' שכן התנור המּוסק משך אליו אורחים שונים שביקשו ללון במקום – וגם לזכות בארוחת חינם על הדרך...

    העיר קראקא, שאכלסה בעלי עסקים יהודים רבים, משכה אליה 'משולחים' לא מעטים. רבים מהם התביישו ללון בעיר, והעדיפו להגיע ל 'גדוף' בלילות. אם המשפחה הייתה מכינה להם מרק חם, והבנים בצעירותם - וביניהם ר' ישראל - היו מסייעים בחלוקת המזון, עד שהם עזבו ללמוד בישיבות. כך נמשך עד מלחמת העולם השנייה, שנפתחה עם כיבוש פולין בידי גרמניה.

    בד"כ דחקו הגרמנים את יהודי הפריפריה לכיוון הערים הגדולות (כדי שבהמשך יהיה קל להשמידם). אך בקרקוב פעל נוהל הפוך, גירוש יהודי העיר לפריפריה כדי שהעיר תהפוך במהירות לנקייה מיהודים. וכך החלו משפחות פליטים, על מטלטליהן, לגרור את עצמן לתחומי המאפייה של מינצר במגורי עראי-קבע... והמאפייה? היא המשיכה לעבוד! '

    חגורת החנק' הגרמנית הלכה והתהדקה. משפחת מינצר הבינה שעליה להיפרד מהמאפייה, בטרם ייטלו אותה מידיהם בכוח. בהחלטה מהירה העבירו את המאפייה לשכן גוי שהיה עימם בידידות. הלה התבקש בתמורה להמשיך לספק להם מאפים חינם. הגוי עמד בהסכם והעניק מזון בשפע לא רק למשפחת מינצר, אלא גם ליהודי הסביבה. חלפה תקופה וכל יהודי 'גדוף' הועברו לגטו. יום אחד, באמצע המסדר, הכריז גרמני בקול: "מי כאן פחח?" האח הגדול מבין ארבעת המינצרים הרים את ידו "תמיד הייתי בעסק הזה!" הוא היה בחור-ישיבה שמקסימום ידע משהו על אפייה, אבל הבין שכך גוברים הסיכויים לשרוד... "אתה בטוח?" שאל הגרמני- "בטוח!". שלושת אחיו החרו-החזיקו אחריו: "כולנו פחחים!".

    איזור תעשיה ענק. עוד אחד מרבבות תעשיות באירופה שהגרמניםִ שעבדו, שדדו, גזלו וחמסו לעצמם. ארבעת 'הפחחים' הועברו מהגטו, ונמסרו לידי בעל המפעל- גוי פולני. "אני לא אוהב יהודים", אמר המנהל בפגישתם הראשונה, "אבל את הגרמנים אני שונא יותר - הם גזלו ממני את מפעל חיי! אז אנחנו לא הולכים לעבוד כאן כדי לעזור לגרמנים הארורים"... "שניכם", פקד המנהל על שניים מתוך ארבעת האחים, "תישנו בעליית הגג. נעים שם. התפקידַ שלכם לעקוב. בכל פעם שאתם שומעים את מכוניות הפורד של הגרמנים מגיעים, אתם יורדים, מתריעים, וכולם מתחילים 'לעבוד' בפחחות... הגרמנים הטילו על הפולני הזה, את האחריות לתקינות כל גגות המפעלים באזור. מידי פעם, כאשר חשש שביקורת גרמנית תגלה שאין עבודה, ואז יפונו היהודים מהמקום, היה יוצא בלילות – לא יאמן כי יסופר! – ובעזרתַ פטישַׁ ענקַ חוללַ נזקיםַ קשיםַ לגגותַ של מפעליםַ באיזור. כמהַ פעמיםַ התקיימהַ ביקורת,ַ הואַ תמידַ ידעַ עלַ כך קודם,ַודאגַ לסדרַ 'עבודה'! מידי לילה היה יוצא הפולני, וחוזר עם עשרות כיכרות לחם. בין 35 ל- 40 !ומוסרַ אותםַ למינצרים. אזַל אַרקַ שהםַ לאַ רעבו ללחם, הםַ גםַ הרוויחוַ כסףַ מהכיכרותַ שמכרו. ותאמינוַ אוַ לא,ַ 'המלון' הזה נמשךַ במשךַ שנתייםַ שלמות!

    באחד מן הימים הודיע המנהל: "היום בלילה או לכל המאוחר מחר בלילה, הגרמנים מגרשים מכאן את כל היהודים. חבר'ה! המצב שלכם קשה, אבל אני אומר לכם מה לעשות. אל תסמכו על הבטחות הגרמנים, תתפסו ידיים ורגליים ותימלטו על נפשותיכם!" אבל איך נמלטים? הרי איזור התעשייה כולו משמש בפועל כמחנה כפייה לעובדים, והוא מוקף חומה. בתזמון מדויק להרהוריהם הושיט המנהלִ מספֵרי-ענק ופטישים ממאגר כלי העבודה של ביתַ החרושת... הם הבינו את המוטל עליהם! באותו לילה הייתה סערה חורפית אדירה. מזג אוויר מצוין לבריחה... המינצרים הודיעו על התכנון ליהודים רבים אשר עבדו במפעלי התעשייה. 85 מהם אזרו אומץ להצטרף. מצוידים במפה ובהוראות שמסר להם מנהל המפעל, פרצו 'הפחחים'ִּ פרצה ועשרות היהודים שעטו קדימה. "ישר! לא ימינה לכיוון הגרמנים, ולא שמאלה לכיוון הרוסים" - כהוראת הפולני. הם רצו לפחות עשר ק"מ במעבה היער, בגשם שוטף וברוחות סערה. רק אז הרשו לעצמם לעצור ולבחון את מצבם. הם המשיכו לשהות ביער, מידי פעם שמעו יריות קרובות או רחוקות ותיארו לעצמם שזאת החזית שמיקומה משתנה. בשלב מסוים שרקו היריות בקרבתם, והם נשכבו על הארץ במשך שלושה ימים! לפתע גילו אותם חיילים מונגולים, ששיתפו פעולה עם הרוסים. הם ניגשו להוציאם להורג, אך האח הבכור שדיבר רוסית הסביר, שהם נמלטים מהגרמנים-אויבם המשותף. המונגולים התרצּו, העבירו אותם מאחורי קו החזית וכך ניצלו. במשך כל שנות המלחמה (בפולין הייתה המלחמה ארוכה ביותר!( לא ידעו האחים לבית מינצר רעב. תמיד היה להם מזון ובשפע! מעולם לא הוצרכו לעבוד באמת ומעולם לא הוכו! ההסבר שלהם ברור: 'מידה כנגד מידה' על כל העזרה שהגישה המשפחה ליהודים באותה מאפייה ב'גדוף'!!!

    ברוך שנתן תורה... כנגד ארבעה בנים" הסמיכות של שני פסוקי ההגדה האלה מורה על כוח התורה. על ידי התורה יש תיקון לכל סוגי האדם והבנים.

    חרו"ת ראשי-תיבות חכם רשע תם ושאינו יודע לשאול! שולחן שמכיל את כולם – רק הוא שלחן מלכים.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר י"ד ניסן ה'תשע"ח

 אדם שהוא חולה כרוני וחייב להשתמש בתרופה מסוימת -  אסור לו להחליף את התרופה מבלי להתייעץ עם הרופא שלו!! ואם אין תחליף – מותר ליטול את התרופה הרגילה לדעת כל הפוסקים!! אסור לאדם בשום אופן להחליף את התרופה על דעת עצמו!

     אמרו על חכם אחד שהיה מאריך בדבריו יותר מדאי, ושאלו לו מדוע אתה עובר הגבול להאריך כל כך, ואמר להם כדי שיבינו הפתאים, אמרו לו בעוד שיבינו הפתאים המשכילים יקוצו)  “המאירי בפירושו על אבות פ"א מ"א(

     אפילו כולנו חכמים - יש עשירים שמקנאים בחכמים ויש חכמים שמקנאים בעשירים. - "ודאי שהקנאה של העשירים גדולה יותר" ", אמר ר' מאיר פשלס, רבה של פראג. "שהרי ראינו חכמים שנעשו עשירים, אבל לא ראינו עשירים שנעשו חכמים".

     בהגדה של פסח שיצאה לאור בפראג בשנת ה' רפ"ז (1521 ,(ושוב בברלין בתרפ"ז, כתוב: ״...מרור זה שאנו אוכלים – אוחז בידו המרור ומראה אותו למסובּים. הגהה: יש מנהג בעולם שהאיש מורה על האישה, שנאמר: אישה רעה מר ממוות".

     במהלך הדורות - אמר הגאון רבי משה סופר, בעל ה 'חתם סופר': "כאשר יסופר השעבוד שהשתעבדו ישראל במצרים, על כל הנוראות שעברו אבותינו שם, יכול לבוא מי ולפקפק באמיתות הדברים ולטעון: 'הייתכן?! אומה כה גדולה כמצרים, אומה בעלת תרבות עשירה, האם 'הגיוני' שכך תנהג כלפי עם שבא להתארח בארצה ?'... "כלפי מפקפקים אלה" - אמר ה 'חתם סופר' - "אומר לנו בעל ההגדה: ' שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו', בכל דור ודור רואים אנו בחוש לאיזו שפלות ואכזריות יכולות להגיע אומות העולם, ברצונם לעקור ולשרש את האומה היהודית. " כאשר רואים כך" - סיים ה 'חתם סופר' - "כבר אין כל פקפוק ותמיהה!"... )מתוך הגדה של פסח 'אספרה כבודך'(

     בפסח יש מצווה לספר על יציאת מצרים, ולא עוד אלא שאנו אומרים וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח. משום כן, בליל הסדר לא נכון לומר פירושים ודרשות,  אלא צריך להתמסר לגמרי רק לילדים ולבני הבית ולספר להם על יציאת מצרים. (החתם סופר)

     בשולחן ערוך )אורח חיים סימן תל"ג סעיף ז'( נפסק להלכה: "חור שבין יהודי לחברו, כל אחד בודק עד מקום שידו מגעת".  פעם אחת בערב הפסח עבר רבי אייזל חריף ברחוב העיר, והנה ראה את אחד מעשירי העיר, אשר ידוע היה בקמצנותו הרבה, כשהוא עומד ומנער בהקפדה רבה את כיסי בגדיו, כדי שלא ישתייר בהם אף לא פירור אחד של חמץ. "על פי דין" - אמר רבי אייזל לעשיר – "אינך צריך כלל לבדוק בתוך כיסיך, שכן אף פעם אין ידך מגעת לתוכו".

"     יש שמזלזלים בעבודת הנשים הצדקניות שבכל הדורות, ואומרים שאבק איננו חמץ. יתכן שעל פי השכל הם צודקים, אבל המציאות הוכיחה שרק בזכות נשים צדקניות, שהשקיעו מאמצים בניקיון ועשו מכך 'עסק' שלם, זה גרם שיהיה המשך למסורת הדורות. אבל בבתים שניקו רק כפי הדין בלי כל 'העסק', המציאות הוכיחה שנכדיהם כבר אכלו חמץ בפסח...

הסדר במחנה הריכוז (פניני בית לוי, עלון 476)

     הרב ניסן מנגל שרד את השואה כילד, והוא מספר את הסיפור הבא :

     היה זה ערב רגיל ככל הערבים.  שכבנו על הדרגשים, אלף-מאתיים אסירים יהודיים דחוסים בצריף אחד; כשלפתע, בשעה שמונה בערב, פשטה השמועה: היום פסח! חיש- מהר קפצו כולם מהדרגשים והתיישבנו יחדיו במרכז הצריף. מצות לא היו לנו, אך מרור היה לנו בשפע... החלטנו לקרוא את ההגדה. בהעדר ספרים, כל אחד שזכר קטע מן ההגדה אמר אותו בקול, וכולם ענו אחריו. לפתע נפתחה הדלת וקצין האס אס נכנס. 'מה קורה כאן'? הוא צעק. ' כולכם לחזור מיד למיטות!' כולם מיהרו בבהלה לדרגשים, אבל לא חלף זמן קצר לאחר שהקצין יצא מהצריף ושוב קפצו כולם למרכז הצריף,  ממשיכים לומר את קטעי ההגדה... הקצין המשיך לערוך ביקורת מצריף לצריף, וכשסיים שוב הגיעו לאוזניו קולות השירה וקריאת ההגדה. נזעם כולו הוא מיהר לעבר הצריף שלנו. 'אמרתי לכם לחזור למיטות!' הוא נבח. 'אם תצאו מהמיטות שוב,  אירה בכולכם!' ידענו שזה לא היה איום סתם.  עבור הנאצים, הרג יהודי היה דבר של מה-בכך. "  

     הקצין יצא, חלפו כמה רגעים ושוב יצאו כולם מן הדרגשים. ידענו היטב כי לא היה זה איום של מה בכך, אך שום דבר לא יעצור אותנו מחגיגת חג הפסח שלנו... המשכנו לשיר, לקרוא קטעי הלל... "בשעה עשר בלילה, בכל מחנה, היו כבים האורות. בצריף השתררה חשיכה מוחלטת.  בפעם השלישית, כשהקצין אחוז עצבים נכנס אל הצריף, איש מאיתנו לא הבחין בו בשל החשיכה המוחלטת. הוא צעק, גידף וקילל, אך למרבה ההפתעה הוא שב על עקבותיו המשכנו לשיר ולשמוח עד ארבע לפנות בוקר. אז הגיע הזמן לקום ולגשת לעבודה. "

עד עצם היום הזה אני חושב לעצמי: יחד עמי בצריף היו קרוב ל-1200, איש. רבים מהם היו יהודים שהגדירו את עצמם כיהודים לא מאמינים.  אבל איש מהם לא ביקש שנפסיק בחגיגה כי אנו מסכנים את חייו! כולם הצטרפו, תוך סיכון עצמי גבוה. היה זה רגע בו הנשמה היהודית האירה,  למרות התופת והזוועה, חגגנו את חג החירות.  הנשמה שלנו הייתה משוחררת באמת."

הסדר הסודי (תודה לרב טוביה בולטון, ששמע את הסיפור מבעל המעשה)

     התנהגותן של שתי התלמידות הייתה חריגה. הן היו אחיות, והשתתפו בקביעות בשיעורים, מקשיבות ועֵרניות. הפעם נרדמו שוב ושוב באמצע השיעור. ניכר היה עליהן כי הן מתאמצות להישאר עֵרניות, אך העייפות שבה והכריעה אותן. "אתן מרגישות טוב?", שאל אותן המורה, עזריאל וסרמן. "כן, הכול בסדר", מלמלו השתיים, אך עזריאל ידע שמאחורי התנהגותן מסתתר דבר מה.

     זה היה לפני כארבעים שנה. וסרמן, תלמיד ישיבת 'הדר התורה' בניו-יורק, שימש מורה מתנדב בחוג ללימודי יהדות שנועד לתלמידי בתי הספר הממלכתיים בעיר. כל תלמיד היה רשאי לבחור להשתתף בשיעור דת במשך שעה בשבוע, ולתלמידים יהודים רבים זו הייתה שעת היהדות היחידה שלהם בשבוע כולו. עזריאל היה נערץ על תלמידיו, ועשה את מלאכתו בכישרון רב, בחן ובמסירות. התלמידים יצאו מכל שיעור עשירים יותר בידיעות ובערכים, ואותם נשאו עמם כל ימי חייהם.

     באותה שנה, בהתקרב חג הפסח, ערך עזריאל לתלמידיו 'סדר לדוגמה'. הוא ערך שולחן סדר, ורק החליף את היין במיץ ענבים ואת המצות בקרקרים. חוץ מזה ניהל את הסדר בדיוק כפי שהדברים נעשים בליל הסדר עצמו. רוב התלמידים באו ממשפחות שאינן שומרות מצוות. בעבור רבים מהם זו הייתה הפעם הראשונה לראות כיצד מתנהל הסדר המסורתי. הם לא חדלו לשאול ולהתעניין. עולם חדש נחשף לפניהם. ביום הראשון של חול המועד פסח שב עזריאל ופגש את תלמידיו. גם השיעור הזה עסק בענייני חג הפסח, וכדרכו הוא ריתק את התלמידים. כולם הקשיבו בעניין, חוץ משתי הבנות שנמנמו שוב ושוב. בסוף השיעור נותרו השתיים בכיתה. עזריאל הבין שרצונן לשוחח עמו. האחות הגדולה פנתה אליו בהיסוס וביקשה: "אנא, אל תגלה לאיש את מה שנספר לך". עזריאל הבטיח למלא את בקשתן. החשש ניכר היטב על פני השתיים. הן החליפו ביניהן מבטים נבוכים, ובסופו של דבר אזרו אומץ.

     הגדולה החלה לספר: "זוכר את ההדגמה שעשית לנו על ליל הסדר?". עזריאל הנהן. "ובכן, אם אתה זוכר, אחותי הקטנה שאלה אותך מדוע עושים את כל הדברים האלה, ואתה השבת לה שכך ציווה אותנו א-לוקים, ואנו גם רוצים להזכיר לעצמנו כמה א-לוקים טוב ושהוא הוציא אותנו ממצרים". עזריאל הניד בראשו לחיוב. הוא זכר היטב את הדו-שיח הזה.השתיים הוסיפו וסיפרו שבשובן הביתה, נלהבות ונרגשות, מיהרו לשתף את אמן בחוויית הסדר לדוגמה. "גם אנו רוצות לערוך סדר בליל פסח", אמרו האחיות. האֵם הביעה נכונות, אך הכול התהפך כאשר חזר אביהן הביתה ושמע את החדשות.

     "אבא אינו יהודי", הוסיפה הילדה וסיפרה. "הוא כעס מאוד וצעק: 'בשום אופן לא!'. אחר-כך, כשביקשנו שוב, כעס עוד יותר, והזהיר שיכה אותנו אם נוסיף לדבר על כך. הוא גם צעק על אימא, על ששיתפה פעולה איתנו". הילדות סיפרו עוד: "החלטנו שנעשה את סדר פסח על אף סירובו של אבא, כי זה רצון א-לוקים. הגינו תכנית. הוצאנו כסף מקופת החיסכון שלנו, ולמחרת הלכנו לחנות. קנינו מצות ומיץ ענבים. גם לקחנו חבילת חסה מהמקרר, והסתרנו הכול במרתף. "בליל חג הפסח העמדנו פנים שהלכנו לישון, אך בשעה מאוחרת, כאשר בבית השתררה דממה, יצאנו בשקט מן המיטות והתגנבנו אל המרתף. היה חושך וחששנו שחריקת מדרגות העץ תחת רגלינו תגיע לאוזניו של אבא הישן. "פסענו אט-אט, כמו גנבים, עקב בצד אגודל, עד שהגענו בשלום אל המרתף. שם הדלקנו נרות, ערכנו על השולחן את המצות, מיץ הענבים והחסה, ועשינו את ליל הסדר, בדיוק כפי שהדרכת אותנו. קראנו בלחש קטעים מההגדה. שאלנו בשקט 'מה נשתנה'. הכול נעשה בשקט, מחשש שמישהו מבני הבית יתעורר, ואז... אפילו לא רצינו לחשוב על מה שיקרה. "כשסיימנו סידרנו הכול כבתחילה, וחמקנו בשקט לחדרנו. השעה כבר הייתה מאוחרת מאוד, היינו עייפות, אך מאושרות.

     "למחרת ערכנו את הסדר השני באותה מתכונת. הפעם כבר היינו מנוסות, והפחד פחת. אפילו היינו משועשעות יותר. שמחנו מאוד שהצלחנו לחגוג את ליל הסדר פעמיים בהצלחה. "אחרי שני לילות שבהם ישַנו מעט אנחנו היום עייפות מאוד. אבל אנו סומכות עליך שלא תספר דבר, כי אם אבא ישמע על כך, אוי ואבוי לנו"... המורה הנדהם הביט בשתיים בהשתאות, מתקשה לעכל את סיפורן. "לא אגלה דבר", שב והבטיח להן. "אין לכן מה לדאוג". כאשר יצאו מן הכיתה, התיישב על כיסאו ומעיניו זלגו דמעות. סיפורים מימי האנוסים קמו עכשיו לנגד עיניו. כעבור זמן סיפר לחברו: "אינני יודע אם לי היה האומץ לעשות כפי שהן עשו! מסירות הנפש של שתי הילדות טלטלה את ליבי".

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/