'אופיו של אדם הוא בבסיסו
צירוף של כלל הרגליו. "הזורע מחשבה קוצר פעולה; הזורע פעולה, קוצר הרגל;
הזורע הרגל, קוצר אופי; הזורע אופי, קוצר גורל". (סטיבן קובי)
אני מלאה הלכתי וריקם השיבני ה' - דברים אלו אמרה נעמי בשובה משדה מואב ,
ואפשר ללמוד כאן מלשונה חולשת טבע האדם , כי כאשר הולך הכל בטוב הוא תולה ההצלחה
בעצמו 'אני' מלאה הלכתי , אך כאשר המזל מתהפך לרעה , אזי נזכרים בה 'ותולים את
ההתרחשויות בו , וזהו 'וריקם השיבני ה' .(שמעתי מידי"נ המחנך הדגול
הרה"ג ר 'ישעיה הכהן פישר שליט"א מי-ם)
הרה"ק מרן ה"אמרי חיים" מוויז'ניץ זי"ע היה רומז
בפסוק (שמות י', ט'): בנערינו ובזקנינו נלך בבנינו ובבנותנו בצאננו ובבקרנו נלך כי
חג ה' לנו – ר"ל – כאשר בנינו ובנותינו הולכים ביחד עם האבות, אזי אז
"חג ה' לנו" – אז הוא יום טוב – כי היו"ט האמיתי הוא כאשר הבנים
הולכים בדרכי אבותם ומקיימים את המסורת בית אבות ללא שום פשרה או שינוי ח"ו.
ישנם שני סוגי אורה: אור חומרי ואור רוחני.
אור חומרי היינו אור השמש, אור חשמל וכו'. אור רוחני פירושו מידות טובות, מעשים
טובים, תכונות נפשיות חיוביות וכו', וכשם שאדם אינו מסתפק באור הקיים, אלא קורע
חלונות, פותח אשנבים, עושה מרפסות, כדי להגדיל את האור, כן הדבר באור רוחני, אין
להסתפק באור הרוחני המצוי, אלא יש ליצור ולהגדיל את המלאי של האור הזה. וכשם שאור
חומרי מבטיח בריאות, רעננות וחוסן גופני, כן גם אור רוחני נותן בריאות, רעננות
וחוסן נפשי. כל זה תודות למנורה והאורות הרוחניים שהאירו דרכנו עד היום. כל יהודי
הוא בבחינת כהן השומר על הציווי "בהעלותך את הנרות".
כי יום כיפורים הוא לכפר עליכם
וגו'" [כג, כח]. (ברכי נפשי)
אנו מתירים להתפלל עם העבריינים. לפני
שאנו מתחילים את תפילת "כל נדרי" ישנו קטע המתחיל כך: "על דעת
המקום... אנו מתירים להתפלל את (עם) העבריינים(ן)". קטע זה נתקן בימי אנוסי
ספרד. מכיוון שרשעי הגויים כפו על ישראל בכל מיני ייסורים קשים ועינויים מלאי סבל
לעבור על דת התורה והכריחום לקבל עליהם את דת הגויים, והיו הרבה מהיהודים שמרוב
סבל קיבלו עליהם את דתם כלפי חוץ בלבד ולמראית עין, אבל בסתר שמרו הם עדיין על
מסורת ישראל . וכך עשו רבים ולא גילו אחד
לחברו על מעשיו, עד שבליל יום הכיפורים שמו נפשם בכפם ובאו כולם והתאספו במרתפי
סתר כדי לקבל עליהם קדושת יום- טוב ולבקש על עצמם רחמים מלפני המקום על היותם
נראים כעבריינים כל השנה. על אותם עבריינים מאותו הזמן נתקן לומר: "אנו
מתירין להתפלל עם העבריינים"
. נוסח
זה נשאר עומד בעינו וגם היום אנו אומרים אותו לפני "כל נדרי" מפני שגם
היום מגיעים ביום כיפור אנשים להתפלל על אף שהם במשך כל השנה עבריינים, ולולא
ההיתר שאנו מתירים להתפלל עם העבריינים היו אלה העבריינים המגיעים ביום כיפור לבית -
הכנסת מפריעים לתפילותיהם של הצדיקים, ועכשיו שמתירים להם לעבריינים להתפלל הרי
שתפילותיהם עולות כאחד עם תפילות הצדיקים ושוב נעשים הם גם כן צדיקים.
בספר "שבעים
פנים לתורה" מובא הסיפור הבא: רבי לייב שרה'ס נדד בערים ובכפרים, בשדות
וביערות, ולפעמים לא התעכב בימות החול אף יום שלם במקום אחד – ואף על פי כן לא קרה
לו אף פעם שיתפלל בלא מנין של עשרה. בכל מקום שהיה, בכפר, ביער, בשדה, ואפילו
במקום רחוק מן הישוב, כיוון שהגיע זמן תפילה, היה הקב"ה מזמן לו מנין של
יהודים כשרים והוא היה מתפלל עימהם בציבור. רבי לייב היה בטוח כל כך שיזמן לו ה'
יתברך את מנינו בכל מקום, עד שהיה משכים ויוצא לדרך קודם עלות השחר, כיס
הטלית והתפילין תחת בית שחיו, והיה הולך לו למקום רחוק מישוב מתוך ביטחון גמור
שיתפלל את תפילתו בציבור. רק בערב יום הכיפורים לא היה רבי לייב
סומך על הנס והיה זהיר תמיד לבוא בעוד מועד לאיזו עיר, כדי שיוכל להתפלל
ב"יום הקדוש" לא רק בציבור, אלא גם בבית תפילה קבוע במקום קדוש. ואולם
פעם אחת בימי חייו אירע לו לרבי לייב שרה'ס להתפלל ביום הכיפורים בכפר ובבית תפילה
ארעי. מן השמיים עיכבוהו באיזה כפר נידח, כדי לתקן נשמתו של יהודי מומר ולהחזירו
למוטב.
ומעשה שהיה כך היה: פעם אחת בערב יום
הכיפורים בהיותו בדרך, לא רחוק מעיר, אשר בתוכה חשב רבי לייב
שרה'ס להישאר ביום הקדוש ולשבות שם את שבת שבתון שלו, התחוללה פתאום סערה נוראה
ואחריה גשמים שוטפים, שקלקלו את כל הדרך, ובקושי גדול עלה לו לרבי לייב לבוא אחר
חצות היום לכפר אחד והחליט להישאר בכפר זה ליום הכיפורים. כשנודע לו שמתאסף מנין
של יהודים בכפר, שמונה מן הכפר ושניים מן היער הסמוך הבאים תמיד אל המניין, נתמלא
שמחה והתחיל להכין את עצמו ליום הקדוש. הלך לטבול בנהר, אכל את הסעודה מפסקת, מיהר
לבוא ראשון לבית התפילה הארעי של יהודי הכפר, לבש את ה"קיטל", התעטף
בטליתו והתחיל לומר מתוך כוונה עצומה את התפילות והתחנונים, שהיה נוהג תמיד לאומרם לפני "כל
נדרי" . בינתיים התאספו כל יהודי
הכפר. עוד מעט ושקעה החמה. רבי לייב גמר את תפילותיו ותחנוניו, וכבר הגיע הזמן
לומר "כל נדרי" – ואין מנין! יחד עם
רבי לייב ישנם רק תשעה יהודים ואחד חסר. מחכים לשני היהודים הגרים ביער והם לא באו. נודע
הדבר, ששניהם נאסרו לרגל עלילה שהעלילו עליהם שכניהם הנוצרים, ואינם יכולים לבוא
אל המניין... " אולי
אפשר למצוא עוד יהודי אחד בקרבת הכפר הזה?" – שאל רבי לייב שרה'ס. "אין
כאן שום יהודי מלבדנו." – ענו כולם מתוך צער ואנחת כאב. "אפשר נמצא בכפר
איזה יהודי מומר?" – שאל שוב רבי לייב.
" מומר?..." – התפלאו כולם ונעצו
עיניהם ברבי לייב מתוך תמיהה. "אבל דלתי התשובה אינן ננעלות גם בפני יהודי
מומר!" – החזיר
להם רבי לייב– "גם כשמחטטים באפר, אמר אחד מאבותי הקדושים, יכולים למצוא
ניצוץ אחד של אש... ואם יש כאן בכפר יהודי אחד שהמיר את דתו, הריני מוכן ומזומן
ללכת אליו ולבקש וגם לנסות להשפיע עליו, שיבוא להשלים את המניין..." " יש
כאן יהודי מומר," – ענה אחד בלחישה – "והוא ה 'פריץ' שלנו, אדון הכפר..." "אבל" – הוסיפו אחרים
מתוך רעדה – "מומר זה כבר שקוע בחטאיו עד צוואר. עוד לפני ארבעים שנה התאהבה
בו בתו יחידתו של הפריץ הקודם, אחד מן האצילים, והלה הבטיח לו כי אם ימיר את דתו
וישא את בתו, יהיה הוא יורשו היחידי. זמן רב נלחם עם יצרו, אבל העושר הרב של הפריץ האציל שבה את
ליבו והוא לא עמד בניסיון. הוא המיר את דתו ונשא את בת הפריץ לאישה כדת הנוצרים" . "האם ילדה לו האישה הנוכרית
בנים או בנות?" שאל רבי לייב. "לא," – ענו היהודים – "אשתו
כבר מתה עליו לפני שנים אחדות והוא הולך ערירי". "איה ארמונו?" –
שאל רבי לייב במהירות. יהודי הכפר הראו לו את ארמון הפריץ, שהוא בנוי בגובה הכפר ורבי
לייב הסיר מעליו את טליתו, מצנפתו ואבנטו הלבנים ומיהר לרוץ ביו חלוקי אבן וחצץ עד
שהגיע אל הארמון. דפק הרב על דלת חדרו של הפריץ, ומבלי
לחכות לתשובה פתח את הדלת ונפגש פנים בפנים עם אדון הכפר, יהודי מומר.
שעה קלה עמדו זה מול זה, שני אנשים שתהום
עמוקה הפרידה ביניהם. אחד פריץ- עריץ, שבגד בעמו ובא-לוקיו, והשני יהודי צדיק, בנם
של קדושים. שעה
קלה היו שניהם מציצים איש לתוך עיני חברו מחרישים. פניו של הפריץ היו זועפות, ושל
היהודי – רציניות אך בת-שחוק ריחפה על שפתיו. מתחילה נצנצה במוחו של הפריץ מחשבת
זדון כלפי יהודי זה שהתפרץ לתוך ביתו וחדרו בלי נטילת רשות. הוא חשב לקרוא לאחד
ממשרתיו ולצוות עליו שיקח את היהודי וישליכו מביתו, אולם פניו המרשימות של רבי
לייב ריככו מעט את ליבו של הפריץ. פנה רבי לייב אל הפריץ ואמר לו:
"שמי לייב שרה'ס. זכיתי להכיר את רבי ישראל בעל שם טוב, אשר רבים מן הפריצים
היו מתייחסים אליו ביראת הכבוד והרוממות. ואנוכי שמעתי פעם אחת מפיו הקדוש מה שאמר
לי: 'כל יהודי צריך להתפלל תפילה קצרה שהתפלל דוד המלך: 'הצילני מדמים א-לוקים',
כלומר, הצילני שדמים (כספים) לא יהיו נחשבים אצלי לא-לוהים ושתאוות הממון לא תעביר
אותי על דתי ועל אמונתי בא-לוקים חיים.
" אימי, שרה, הייתה יהודיה קדושה וטהורה.
היא הייתה יפת-תואר ואחד מבני הפריצים נתן עיניו בה וחפץ לקחתה לאישה. הוא
הבטיח לה עושר וכבוד, אבל היא קידשה שם ישראל וכדי להינצל מציפורניו של אותו פריץ
נוכרי, הלכה ונישאה ליהודי זקן אחד, שהיה מלמד עני. אתה לא זכית לעמוד
בניסיון כזה. בשביל כסף וזהב החלפת את אמונתך ויצאת לשמד... אבל תדע, כי אין דבר
עומד בפני התשובה ויש קונה עולמו בשעה אחת. היום ערב יום הכיפורים ועוד מעט והשמש
יבוא ויפנה. ליהודים היושבים הכפר שלך חסר אחד למניין. בוא איתי יחד לבית תפילתם
הארעי, תהיה העשירי למניין והכתוב אומר 'העשירי יהיה קודש לה''.
''מי יודע," – הרהר כל אחד בליבו –
"איזו צרה יביא עליהם היהודי האורח המוזר הזה?..." ופתאום נפתחה הדלת
ברעש. לבית התפילה נכנסו בחיפזון רבי לייב ואחריו הפריץ, בעל הכפר... פני רבי לייב
היו עכשיו לבנים כסיד, ופני הפריץ היו כבושים בקרקע ובריסי עיניו
נתלו דמעות. רבי לייב רמז לאחד מן היהודים והלה מסר לפריץ טלית מצוינת שיתעטף בה,
גם מחזור נתנו לו, שהוא לקחו בידיים רועדות. אחרי כן ניגש רבי לייב אל ארון הקודש,
הוציא מתוכו שני ספרי תורה, את הראשון מסר לאחד מזקני היהודים שבכפר, ואת השני
לידי הפריץ. רבי לייב עמד בין שניהם והתחיל בניגון המסורתי: "על דעת המקום
ועל דעת הקהל – אנו מתירים להתפלל עם העבריינים..." אנחה גדולה ועמוקה התפרצה בסערת אונים
ממעמקי לב הפריץ, שזעזעה את ליבות כל המתפללים וכולם געו בבכייה. במשך
כל הזמן של תפילת ערבית וגם למחרתו, מאשמורת הבוקר עד לאחר תפילת נעילה, עמד הפריץ
על רגליו, כולו רצוץ גו ונפש , כפוף תחת עול סבל
חטאיו, והתפלל כל התפילות והפיוטים מתוך כוונה מיוחדת. כפעם בפעם היה מוציא אנחות
מקרב ליבו, שהיו
שוברות את כל הגוף, וקול בכייתו החריד את הלבבות. בייחוד גדלה בכייתו באמירת
ה"וידוי". בכל "על חטא" היה גועה בבכייה, עד שהגיע ממש
למדרגת "כלות הנפש"... בסוף תפילת נעילה,
כשהגיע הקהל ל"שמע ישראל", הכניס הפריץ את ראשו לתוך ארון הקודש ובידיו
הרועדות חיבק את ספרי התורה. בקול גדול שהחריד וזעזע את כל המתפללים
קרא: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד"... פתאום הוציא את ראשו מתוך ארון הקודש,
הזדקף מלוא קומתו והתחיל לקרוא בכל כוחו: "ה' הוא האלוקים!" ובכל
פעם היה קולו הולך וגדל, הולך וחזק ופניו האירו בזוהר פלאי מיוחד, זוהר של מעלה ... וכשקרא "ה' הוא
האלוקים" בפעם השביעית – יצתה נשמתו ב"אלוקים "... לתפילת ערבית שוב
לא היה מניין, אבל רבי לייב שרה'ס קם על רגליו ואמר: "אשריו שיצאה נשמתו
ב"אלוקים". עכשיו הוא מאותם הצדיקים שגם במיתתם קרויים חיים, ומותר
לצרפו למניין..." ורבי
לייב עבר בעצמו לפני התיבה והתחיל להתפלל תפילת ערבית: "והוא רחום יכפר עוון"... ועוד באותו לילה הביאו את
הפריץ לקבר ישראל בעיירה הסמוכה. רבי לייב עצמו התעסק בטהרתו וקבורתו ומאז היה רבי
לייב שרה'ס נוהג בכל יום הכיפורים לומר קדיש לעילוי נשמתו של אותו בעל תשובה…
ומי יודע, גם
"עבריינים" עדיין נתונים בשבי ואין מי שיגלה אותם. כמה נשמות טהורות
שטרם נחלצו מסבך חטאיהן עדיין נמצאות בכוך טומאתן, ומחכות שיהיו עוד כמה "רבי
לייב שרה'ס" שיבואו אליהן וייקחו אותן ויטהרו אותן. כמה ילדים שנרשמו לבתי - ספר ממלכתיים
הלכו לאבדון עד סוף ימיהם! בדורנו אנו מצווים לקום ולעשות מעשה, להציל את אחינו
הטועים. הרי כל ישראל ערבים זה לזה ומצד ערבות אנו מצויים להשיבם ל... בורא
עולם
