אמרי שפר ח' כסלו ה'תשע"ז

 אמונה עבור האדם הוא כמו כנפיים לציפור ולכן אדם בעל אמונה חזקה יכול לעוף למרחקים עצומים.

      והנה סולם מוצב ארצה". כשהיה ה"צמח צדק" ילד קטן שיחק עם חבריו לעלות על סולם גדול שעמד שם, חבריו עלו שנים ושלשה מדרגות ומיד נפלו, משא"כ הוא עלה בלי קשיים עד למדרגה הגבוהה. סבו בעל ה"תניא" שראה כל זה שאלו אח"כ: כיצד לא פחדת ועלית כ"כ גבוה, ולא כמו שאר חבריך שמיד נפלו? ענה הנכד: החילוק ביני לבין חברי הוא - חברי כאשר עלו הביטו רק למטה, וכאשר ראו שהם כבר קצת גבוהים מהאדמה מיד נבהלו ונפלו. משא"כ אני ככל שעליתי הבטתי רק למעלה ובכל מדרגה ראיתי מה נמוך עומד אני ולכמה צריך אני עוד להגיע... )ד.א.ל) . (מתוך ''מאור שרגא'')

     ''ויצא יעקב" (כח, י( " - שיציאת הצדיק עושה רושם. פנה זיוה פנה הודה" וכו' (רש"י(.  בדרך כלל אין צדיק עוזב את מקומו בגלל ענייני פרנסה או רווחה, אלא כשהעיר ירדה במדרגתה המוסרית. כשצדיק עוזב, סימן הוא שפנה הודה והדרה של העיר.

     זה לא הגודל שחשוב, זה התוכן. (שמואל אייזיקוביץ)

'הבוטח בה' חסד יסובבנו'  (מתוק מדבש עלון 103 - הרב ברוך בוקרה שליט"א)

     הרב חיים זאיד שליט"א הוזמן כמרצה אורח לשבת קירוב בבית המלון 'ציפורי בכפר' בקיבוץ חפץ חיים. הוא נסע לשבת יחד עם ביתו הלומדת בסמינר.  במהלך ליל השבת נערך עונג שבת סביב שולחנות ערוכים בשילוב דברי תורה, שאלות ותשובות, שירי שבת ועוד...  והאווירה הייתה מאוד מרוממת.  לקראת השעה שתים עשרה בלילה, פנתה אליו ביתו ואמרה שהיא עייפה מאוד, הרב מסר לה את מפתחות החדר והיא עלתה לישון.  הרב המשיך עם עונג השבת ובשעה אחת וחצי לערך עלה גם הוא לחדר.  בהגיעו הוא רואה שהחדר נעול, הוא נוקש על הדלת אך אין מענה, הרב נוקש יותר חזק ואין שום תגובה, שוב ושוב והרב מבין שהילדה פשוט ישנה מאוד חזק.  הרב החליט לגשת למשרדי הקבלה של המלון לקבל מפתח נוסף אך לא היה שם איש והוא לא ידע מה לעשות?  לפתע הוא פוגש ברב נוסף שהוזמן אף הוא לשבת עם הקבוצה, ' הכל בסדר?' שואל הרב האורח. ' האמת שלא כל כך' עונה הרב זאיד 'החדר שלי נעול והילדה כנראה ישנה מאוד חזק'.  הם חוזרים לחדר, הרב האורח דופק על הדלת מאוד בחוזקה אך שום תגובה לא נשמעת, הם מנסים שוב ושוב ובינתיים החלו לצעוק לעברם יושבי החדרים השכנים שהדפיקות מפריעות את מנוחתם.  מה עושים? הרב זאיד מחליט לרדת ללובי ופשוט לנוח על אחת הכורסאות. ואז פונה אליו הרב האורח ואומר: 'הרב זאיד, אני ורעייתי נשב איתך למטה' 'לא, אין צורך תלכו לישון' אומר הרב. ' בשום אופן' מתעקש הרב האורח 'אנחנו נישאר איתך' והרב זאיד מתעקש 'זה בסדר, הניחו לי לכו לישון' והרב מתעקש 'תראה הרב זאיד, אם אתה לא תכנס לחדר אני ממילא לא אוכל לישון, אז מה אכפת לך שאנחנו נישאר איתך?' טוב, הרב זאיד נכנע, הם יורדים ללובי המלון, מתיישבים ומתחילים לשוחח על כל מיני נושאים, דברי תורה ועוד...  והנה לפתע, בשעה שתיים חמישים וחמש לפנות בוקר, מבחין הרב זאיד באיש האחזקה הערבי שנוסע עם הקלנועית, הוא רץ אליו ושואל 'סליחה, תוכל אולי לעזור לי? אין לי דרך להיכנס לחדר'. העובד הולך עם הרב ובעזרת מפתח המאסטר שברשותו פותח את החדר בדיוק בשעה שלוש לפנות בוקר (תזכרו את השעה(  הרב זאיד נפרד מהזוג המופלא תוך שהוא מרעיף עליהם ברכות על החסד שגמלו עמו ונכנס לישון.  וכך עוברת לה השבת במלון בהתעלות ובשמחה יהודית.

     במוצאי שבת מצלצל הרב האורח לרב זאיד ואומר 'הרב זאיד,  אתה לא תאמין לסיפור שאני הולך לספר לך...' ' ובכן, עם חזרתי הביתה מהמלון, מתקשר אלי החתן שלי ומודיע לי כי ביתי ילדה בשעה טובה במהלך השבת' החתן הוסיף ואמר כי היה להם נס מדהים וכך הוא מספר: ' בליל שבת בשעה אחת וחצי בלילה הגיע הבת לחדר הלידה בבית החולים תל השומר, במהלך הלידה חל ככל הנראה סיבוך,  הרופא יוצא אלי ואומר לי כך: 'תקשיב, יש בעיה, אם נבצע לידה רגילה חייו של התינוק בסכנה, ולכן האפשרות השנייה היא לערוך ניתוח, אך אז לצערי חייה של האם בסכנה, ולכן עליך להחליט על ביצוע לידה רגילה או על ניתוח? ההמלצה שלנו היא יותר על ניתוח אך אתה צריך לאשר זאת '. החתן מספר שהוא יצא החוצה עם ספר תהילים בידו והחל לבכות 'מה אעשה? זו שאלה שגדולי ישראל צריכים להכריע בה ולא אני הקטן? אך כעת שבת קודש ועם מי אדבר?'  תוך כדי כך עובר לידו יהודי ושואל 'מה קרה? אפשר לעזור?'  החתן מספר לו את המצב והיהודי אומר לו 'תשמע אחי, למה אתה מסתבך? תעלה לקומה שניה, במחלקה הפנימית מאושפז הרב הגאון יעקב אדלשטיין שליט"א, תשאל אותו ותקבל עצה מגדול בישראל' החתן רץ לקומה השנייה, נכנס לחדר שבו הרב מאושפז ולהפתעתו הוא רואה שהרב אדלשטיין ער.  הוא ניגש לרב ובבכיות מתאר לו את המצב ומבקש את עצתו.  הרב מסתכל, חושב מעט ואומר: 'בגלל אבות תושיע בנים...  הקב"ה יעזור שתהיה לידה קלה וילד בריא לעבודתו יתברך '. הבחור מנשק את יד הרב, חוזר לרופא ומבקש לידה רגילה.  הלידה בוצעה וברוך ה' גם האם וגם העובר יצאו ללא פגע.  וכאן מסיים הרב האורח את סיפורו ואומר: 'הרב זאיד הבט,  הילדה נכנסה לחדר הלידה בשעה אחת וחצי, בדיוק בשעה שהחלטתי לגמול עמך חסד ולשהות איתך בלובי. והלידה עצמה הייתה בשעה שלוש לפנות בבוקר, בדיוק בשעה שבה החדר נפתח ונכנסת לישון.  אני חשבתי שאנו גומלים איתך חסד, אבל למעשה החסד שעשינו פעל עבורנו והועיל לבת שישבה על המשבר.  ובדיוק בשעה שהחדר נפתח עבורך, פתח הקב"ה את רחמה וזיכה את הבת בלידה קלה ורגילה ובעובר בריא ושלם.

     איך אמר הרב אדלשטיין 'בגלל אבות תושיע בנים' והכוונה היא - בגלל חסדי האבות זוכים הבנים לישועות

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר ז' כסלו ה'תשע"ז

 בצמיחה הרוחנית משולה לעתים לנסיעה בדרך הררית. התנחם בידיעה שירידתך היא רק הכנה לקראת עלייתך.

     הרלב“ג ז“ל השמיענו את הסוד הטמון בהבטחת הקב“ה ליעקב אבינו: ”הנה אנוכי עימך - ושמרתיך בכל אשר תלך!“ אם אתה מרגיש שה‘ עמך - ממילא הוא שומר אותך בכל אשר תלך...ואדם זה הוא המאושר: ”אשרי האיש אשר יבטח בה‘ והיה ה‘ מבטחו“.

     ילד ששומע בבית השכם והערב, שחש באוויר ובאווירת ביתו שהאושר האמיתי הוא נחלת לומדי התורה, שחיי הסתפקות ושמחה בקיום מצוות הם החיים האמיתיים, אזי משתרשים בליבו הערכים הללו ונספגים בדמו. כשבבית, הדמויות המרכזיות,  הנערצות הם אותם יהודים בבית הכנסת, בקהילה או בסביבה,  יהודים של צורה, של תורה, ועבודת ה', אזי הופכות דמויות אלו לדגם לחיקוי ולהזדהות אצל הילדים. לעומת זאת אם עיני האב או האם בורקות בתארם את הטיול בחו"ל של פלוני, או את הריהוט היוקרתי של אלמוני, נספגת בדמו של הילד השאיפה לחיי חומר ומותרות.

     יש לדעת, אמר רבי אלחנן ווסרמן זצ''ל, כי מלבד המצוות והאיסורים שבתורה,  רשומות שם אף עצות, עצות מנוסות , וכשם שהתורה נצחית היא, כך גם עצת התורה נצחית . לדוגמא "לעולם ישליש אדם מעותיו,  שליש בקרקע, שליש בפרקמטיא ושליש תחת ידו, כי במקרה שיפסיד עסק אחד והיה הנשאר לו לפליטה.  ומי שלא נהג לפי כלל זה, לא ביטל מצווה, אלא סרב לקבל עצה טובה ."

בלי חסד לא יהיה קיום לתורה  (הרב ישראל מאיר שושן)

     לאחר השואה האיומה פתח הרב יוסף שלמה כהנמן מפוניבז' מוסד לילדים יתומים פליטי שואה, שנקרא "בתי אבות", שם דאג לכל מחסורם. שנה וחצי אחר כך הוא הקים את ישיבת פוניבז', שהייתה החזון הגדול שלו. בשנת תש"ט, חמש שנים לאחר פתיחת הישיבה, כבר היו תשעים ילדים בבתי אבות, ומאה ועשרים בחורים בישיבת פוניבז'.  באותה תקופה היה משבר כלכלי גדול, ולרב כהנמן לא היה כסף לשלם משכורות. במוסד היו אמנם שלוש ארוחות ביום, אך בישיבה המצב היה קשה, וניסו להסתדר איכשהו. בנו יחידו של הרב מפוניבז', הרב אברהם כהנמן, הגיע מאמריקה וראה את המצב הכלכלי הקשה. הוא ניגש לאביו: "אבא, חייבים להחליט, את מה אתה מעדיף? את הישיבה או את המוסד? אם אתה רוצה להשאיר את הישיבה, תסגור את "בתי אבות", אבל אי אפשר להחזיק ביחד את שני המוסדות, בסוף הכל יקרוס, חלילה..." ענה לו הרב כהנמן בחום ליבו: "אבריימלה, אבריימלה, לאחר השואה האיומה כשכל התורה בפולין, בליטא, בהונגריה, בגליציה, ברומניה עלתה בעשן, חשוב לי מאוד לבנות עוד ישיבה, עוד מקום תורה, אבל מה אעשה? מרן החפץ חיים, שהיה מורי ורבי והכיר את החלומות שלי, את החזון שלי, אמר לי: 'תדע לך, תורה בלי חסד - לא יהיה לה קיום. אתה רוצה לפתוח ישיבה? תקדים ותפתח מוסד של חסד'. בלי חסד לא יהיה קיום לתורה. חז"ל לימדו אותנו. תורה - תחילתה חסד וסופה חסד. אני מוכרח להקים עוד ועוד ישיבות, אך אם אסגור את "בתי אבות" – אסגור גם את כל זכות הקיום של ישיבת פוניבז'. אני מוכרח להמשיך ולהחזיק את המוסד בתי אבות"...

     בשנת תש"ח, שלוש שנים לאחר שהסתיימה השואה, הגיע למוסד ילד בן עשר, פליט שואה, שאיבד את הוריו במחנה אושוויץ. דודה זקנה הצליחה לשמור עליו והביאה אותו ל"בתי אבות" של ישיבת פוניבז '. גברת מונק, אם הבית של המוסד, קיבלה את הילד באהבה ובחמלה. הילד היה מופנם וסגור. אם הבית הביאה לו, כמו לכל ילד חדש, סט מצעים, סדין, ציפה, ציפית ופיג'מה חדשה. הילד אכל את ארוחת הערב הראשונה שלו בשקט, והחביא בכיסו פרוסות לחם, הוא חי עדיין תחת אימי המחנות, רוצה להיות בטוח שכשיקום יהיה לו לחם לאכול.  לאחר מכן הלך לישון עם הבגדים, עם הנעליים, בלי להתרחץ. גב' מונק רואה הכל ולא אומרת כלום. למחרת, בהגיע הערב, היא פונה אליו ברכות: "מוטי, בא תתרחץ, הכנתי לך גם פיג'מה חדשה", אך הילד מסרב. הוא הולך לישון בבגדים מלוכלכים ונעליים מלאות בוץ. כולו שחור משחור, ואין עם מי לדבר... עובר יום ועוד יום, קשה עד בלתי נסבל להמשיך באופן כזה. היא מנסה לשדל אותו בחום: "אתן לך שוקולד!" אך הילד מסרב בעקשנות. הרב גרנדביץ זכרונו לברכה, היה אברך ופסיכולוג שטיפל בילדים במוסד. הוא ניסה ללטף את הילד ולדבר איתו, אך הילד בשלו - לא מוכן להתפשט,  לא מוכן להתרחץ, והולך לישון עם הנעליים והבגדים המלוכלכים. הגברת מונק רואה שאין לה ברירה והיא קוראת לרב מפוניבז'. הפונביז'ער רב היה "אבא" של ילדי המוסד, הוא היה מנשק ומחבק אותם, ובכל יום שישי היה מחלק להם כסף שיקנו ממתק לכבוד שבת, בקיוסק הסמוך. הוא ניגש לילד החדש: "מוטל'ה המתוק, למה אתה לא מתרחץ?" הילד שותק ולא עונה. אומר הרב לגב' מונק: "אי אפשר להישאר במצב כזה, נלך לחזון איש!".

משלחת שלמה מגיעה לביתו של החזון איש, שגר בסמוך לפנימייה: הגב' מונק, הרב מפוניבז', הרב גרנדביץ והילד הקטן .  דובר המשלחת היה הרב מפוניבז': "כבוד הרב", הוא פונה למרן החזון איש, "יש לנו ילד חדש, מוטי המתוק, מאז שהגיע אלינו לפני ארבעה ימים הוא לא רוצה להתרחץ, ללבוש פיג'מה, הוא ישן עם הבגדים, וחם פה כל כך..." החזון איש מנסה את מזלו, ושואל בחיוך: "מרדכל'ה, למה אתה לא רוצה להתרחץ?" ולפתע, כאילו נפלו חומות ההגנה של הילד, הוא מתפרץ ועונה בזעם: "אני לא רוצה להתפשט! כל פעם שהתפשטתי, לקחו לי את הבגדים, והשאירו אותי עם הפיג'מה המפוספסת. בברגן בעלזן, באושוויץ תמיד גנבו לי את הבגדים. אם אין לי הורים שישמרו לי על הבגדים - אני לא אתפשט !" כל הנוכחים שתקו בתדהמה. קשה היה להם לראות באיזה חוסר אמון נתון הילד האומלל, שלא מהין לשים מבטחו באיש. הרב מפוניבז' יצא החוצה ופרץ בבכי. אמר החזון איש לילד: "אל תדאג, הגב' מונק תשמור לך על הבגדים". "אני לא מאמין לה", עונה הילד במרירות. "הרב גרנדביץ ישמור לך על הבגדים". "אני לא מאמין לו". "אז אולי הרב מפוניבז' ישמור לך על הבגדים?" "אני לא מאמין לו". ניסה החזון איש את הנשק האחרון: "מוטי, אתה יודע מה? אני אשמור לך על הבגדים....." הוא מסתכל על החזון איש, במבט חשדן: "הרב, אתה תשמור לי על הבגדים?" "כן! בחיים לא שיקרתי! אני אשמור לך על הבגדים!" "אם הרב ישמור לי... אני מוכן!" תוך עשר דקות שבה הגברת מונק לביתו של גדול הדור עם הפיג'מה.  הילד נכנס לחדר, התלבש בפיג'מה, וכל הארבעה: הגב' מונק, הרב גרדנביץ, הרב מפוניבז' והחזון איש עומדים ומחכים. תוך כמה דקות יצא הילד עם הבגדים בידיים ופנה לחזון איש: "רב'ה, תשמור לי, פה הציצית,  פה הגרביים, פה הכותנות, פה החולצה..." "ודאי, אני שומר לך, אתה יכול ללכת", מאשר החזון איש. והילד הולך עם הגב' מונק לפנימייה להתקלח. כשיוצאים השניים, מביט החזון איש בפוניבז'ער רב ושניהם פורצים בבכי. "לאמיר זיין די טאטע און די מאמע פון דער מרדכל'ה" (הבה נהיה האבא והאמא של מרדכל'ה)  החזון איש הוריד את החליפה, הפשיל שרוולים, לקח פיילה (קערה גדולה) מילא במים, וביחד עם הרב מפוניבז' השרה את הבגדים המלוכלכים במים נקיים.

     הבגדים שחורים משחור. מים עכורים ממלאים את הקערה. הרב גרנדביץ, האברך הצעיר מנסה למנוע מהרבנים הזקנים להתעסק בעבודה כה בזויה, אך הרבנים מתעקשים: "מה פתאום?! זו המצוה שלנו!!" כשהיו המים כבר שחורים לחלוטין, שפך הרב גרדנביץ את המים והביא מים חדשים. הרב מפוניבז' משפשף עם "סינטבון", החזון איש משפשף גם הוא את הצווארון, והדמעות של שניהם זולגות לתוך המים.  כשסיימו לכבס את החולצה, לשביעות רצונו של החזון איש, תלו אותה לייבוש. הם ממשיכים עם הציצית, שגם היתה שחורה כזפת, כבר עברו עשרים וחמש דקות, ופתאום מגיע הילד כשהוא רחוץ ומריח, לבוש בפיג'מה נקיה. שואל הילד: "איפה הבגדים?" והחזון איש עונה לו בנחת: "הנה מרדכל'ה, הנה החולצה, הציצית והמכנסיים, אנחנו מכבסים אותם כעת, אני שומר לך על הבגדים, הלילה תישן אצלי..." החזון איש, זקן הדור ומנהיג האומה, סגר את הגמרא והשקיע כמעט שעה למען ילד קטן, בודד ויתום.  היום, הילד הזה הוא אברך בכולל חזון איש, יש לו אחד עשר ילדים וב"ה כבר מחתן נכדים. וכל הדור המבורך הזה נולד בזכות מוסד החסד שהקים הרב מפוניבז', כשהחזון איש בחמלתו הרבה, עומד לימינו ומסייעו. לתורה אין קיום בלי חסד. יהודי שרוצה לגדול בתורה, חייב להשקיע קודם במידות טובות. תורה – תחילתה חסד וסופה חסד. יהי רצון שנתחזק בחסד, ובאהבת חסד ונזכה לחלק בתורה הקדושה. "ואתם הדבקים בד' אלוקיכם - חיים כולכם היום".

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר ו' כסלו ה'תשע"ז

בשם כ"ק מהרי"י מספינקא זצוק"ל, השפל בעיני עצמו ונכנע ומתבטל בבחינת מוצב ארצה, סימן שראשו מגיע השמימה.

    הגאון מוילנא אמר שיהודי צריך לדאוג 'לעולם הבא' שלו 'ולעולם הזה' של זולתו.

     השתיקה - אנו יודעים כי לשון הרע זו עבירה חמורה. וזה נכון. אבל עלינו לדעת כי מלבד עצם האיסור לדבר לשה"ר על אנשים, על חברים, ישנו חלק נוסף בנושא זה, והוא: המידה הכללית הנקראת שתיקה, לאו דווקא מלשה"ר.  ישנו מעשה מופלא שמספרים על האדמו"ר מרוז'ין זיע"א, מנהגו היה, שעל השולחן שהוא ערך [ה 'טיש'] היה יושב בשקט, בדממה.  מספרים שפעם שאלו את הגוי שהיה מנקה את בית המדרש של האדמו"ר,  מה ראה שם. נענה הגוי ואמר בזה הלשון: "ראיתי שם שולחן ארוך שיהודים יושבים משני צדדיו. בראש השולחן יושב זקן אחד, הוא שותק וכולם מקשיבים" ... איזו הגדרה נפלאה: המילה היפה ביותר שנאמרה שם – זו השתיקה!

     חז"ל אומרים: איזו שירה מחזיקה את העולם? "תולה ארץ על בלימה", כשאדם יודע לשתוק לכבוד שמים, כאשר הוא מתפוצץ לומר מילה, לעקוץ את השני,  להראות את עצמו חשוב יותר. אך הוא צועק שתיקה לכבוד השי"ת – זוהי הגדלות שבגדלות!

כיצד יש לבקש

     להלן סיפור מאלף , שעובד מסדרת הספרים "אמונה שלמה " שהובא מהספר "שמחים לשמרו" של ר' משה מאנדל שליט"א ויש בו כדי ללמדנו כי עלינו לברור את המלים היטב, כשאנו מבקשים דבר מאת הבורא, שכן בקשתנו עשויה להתקיים לא כפי שהתכוונו. "

     בשנת ה'תשנ"ט עמדתי לנסוע לא"י כדי להשתתף בחתונת קרוב משפחה שהתקיימה ב- ט"ו מנחם אב. בגלל סיבות שונות הרגשתי חובה להשתתף בחתונה זו למרות קושי הנסיעה,  ועשיתי את כל ההכנות לצאת לדרך. במהלך ההכנות עלה בדעתי לנסוע דרך בודפשט ולעלות על קברי אבות שם. כיוון שבאותם ימים בדיוק יחול היארצייט של זקני הגדול הרב הגה"צ ר' יעקב צבי מאנדל זצ"ל המפורסם בשמו "ר' קאפל הערש" . לפי התכנון חישבתי , שאני יכול להיות בדיוק ביום היארצייט, ו' אב, בבודפשט על כן, החלטתי לנסוע לארץ הקודש דרך בודפשט כך אזכה להתפלל על ציונו של זקני, כמו גם לפקוד את קבריהם של קרובי משפחה נוספים שלי מן הדורות הקודמים הטמונים בהונגריה וברומניה.

     יצאתי מארה"ב בתאריך ה מנחם אב, והגעתי לבודפשט למחרת . יום שני ו' לחודש, הוא היארצייט לכן שכרתי רכב ונסעתי לקברו של זקני זצ"ל. המצבה על הקבר חודשה מספר שנים לפני כן ע"י קרובי משפחה. חצי שנה לפני נסיעתי הגיע לביתי אחד מקרוביי, שביקר בבודפשט והביא תמונות מן הציון.  שמתי לב שקופסת הפח שהונחה שם להדלקת הנרות על הקבר נעלמה, כלומר, מישהו חמד אותה. החלטתי, באותה שעה,  שכאשר אי"ה אסע פעם להונגריה אקנה קופסה חדשה. כמו כן,  אקנה דבק מיוחד כדי להדביק קופסה זו למצבה, כך שיהיה קשה להוריד אותה. וכך עשיתי, לפני נסיעתי קניתי פח המיוחד לנרות ודבק.  ואכן, כשהגעתי ב- ו' מנחם אב לקברו של זקני, הדבקתי את הפח היטב למצבה, הדלקתי מספר נרות והכנסתי אותם אל תוך הקופסה, מתוך הרגשת סיפוק , שתיקנתי את המעוות. כך עמדתי ליד הציון הקדוש ואמרתי תהלים.  סיימתי את אמירת תהילים בצירוף התפילות המקובלות,  התכוונתי לעזוב את המקום והחלטתי לבדוק האם קופסת הנרות דבוקה היטב למצבה. באותו רגע שכחתי , שבפנים דולקים נרות. בלא לחשוב אחזתי בידי השמאלית את הקופסה, וניסיתי לראות , אם אפשר לטלטלה ולקרוע אותה מן המצבה.  הפח היה לוהט מחום וידי נכוותה קשות, הכאב היה עצום. ידי התנפחה מיד והופיעו עליה סימנים של כוויות. אי אפשר לתאר את גודל הייסורים. מיד קראתי בקול רם: "זקני הקדוש, רבי יעקב צבי ב"ר שמעון, הלא אתה יודע , שאת קופסת הנרות הזאת הבאתי והדבקתי לכבודך. הבאתי אותה למען יוכלו אלו הבאים לפקוד את קברך להדליק נרות לעילוי נשמתך.  ועתה, אני בדרכים, בארץ זרה, ועליי לנסוע הלאה לרומניה למספר ימים לבקר בכמה מקומות. לאחר מכן אני צריך לנסוע לארץ ישראל, אני מבקש ממך זקני הקדוש, שתפעל בתפילותיך,  בשמים שתהיה לי רפואה , כדי שלפחות אוכל לעבור את המסע בלי ייסורים ". כך אמרתי בקול רם בלשון אידיש. הלכתי לקחת מים ולשפכם על ידי כדי לצנן את היד שנכוותה והתנפחה. בלבי חשבתי: "יהיה מה שיהיה, אני ממשיך לנסוע לרומניה" . בכל כוחי ניסיתי להסיח את דעתי מן היד הכואבת. עטפתי אותה במטפחת, ויצאתי לדרך.  והנה הפלא ופלא: מיד כשהתחלתי לנסוע נעלמו הייסורים.  לאחר נסיעה של כשעה, נזכרתי בידי שנכוותה, והחלטתי לראות מה מצבה של היד. הסרתי את המטפחת מידי השמאלית ולא ראיתי שום סימן של כוויה כל שהיא! הייתי כל כך נרגש מן המעשה , עד שנראה היה לי שטעיתי, בוודאי הייתה זו ידי הימנית שנכוותה. התבוננתי גם בידי הימנית, והנה גם היא ללא שום סימן . הסתכלתי שוב בידי השמאלית ולא הבחנתי בשום הבדל בין שתי כפות ידי, כאילו לא היו דברים מעולם, עדיין לא הבנתי , כי תפילתי התקבלה וזכיתי לרפואה, חשבתי לעצמי, שטרדת הדרך ומוחי העייף הן הסיבות שאינני מבחין בסימני כוויה על ידי.

     כאשר הגעתי בערב למלון בעיר קלויזנבורג, רומניה, נחתי מעט והתבוננתי עוד פעם היטב ביד שמאל, שוב הסתכלתי על יד ימין והנה שתי הידיים שוות לטובה, היד בריאה לגמרי. תפילתו של הסבא התקבלה. לאחר מספר ימים, אחרי מסע על קברי צדיקים וקברי משפחתי, נסעתי לארץ ישראל, נשארתי שם עד אחרי שבת שבע ברכות. ביום ראשון אחר כך, כלומר: שבועיים אחרי שיצאתי לדרכי, דרך הונגריה, לאחר ביקורי על קברו של זקני הגדול,  נסעתי הביתה לארצות הברית. כאשר הגעתי לביתי, ביום ב' בבוקר כ' אב ורציתי ליטול את ידיי,  ראיתי , והנה היד השמאלית נפוחה ועליה בועות של כוויה  בדיוק כפי שהייתה שבועיים קודם לכן, ליד הציון של זקני הגדול בעיר בודפשט. נבהלתי, כי לא יכולתי להיזכר , אם שוב נגעתי באיזה פח חם שעורר את הכוויה מחדש. והפלא הגדול היה שהנפיחות על הכוויה הייתה בדיוק באותו מקום , שהייתה לפני שבועיים בבודפשט. לאחר מחשבה, הגעתי למסקנה , שלא נגעתי בשום דבר חם. לפתע נתקפתי בהתרגשות עצומה, הבנתי מה קרה: בשעה שהתפללתי על ציונו של זקני הגדול הרי ביקשתי רפואה משום שאני בדרכים הרחק מביתי, ותפילתי אכן התקבלה.  כל זמן שהייתי בדרכים, נעלמה הכוויה כלא הייתה. אולם כאשר כבר שבתי לביתי - חזרה אליי הכוויה, אם כי ברוך השם בלי כאבים, כי הסכלתי ולא ביקשתי רפואה שלמה באופן כללי, אלא רפואה משום שאני בדרך, ותפילת מֶחצה זו עשתה ופעלה במקרה זה את כל המחצה.

     באותה שעה למדתי מהקורות אותי דבר חשוב ביותר: שחייבים להתפלל לבורא עולם על רפואה שלמה, שלמה ממש. שצריך לדעת כיצד ומה לבקש.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר ה' כסלו ה'תשע"זאמרי שפר ה' כסלו ה'תשע"ז

  בדרך צחות מבאר החיד"א: מדוע כל אימא יהודייה מלמדת את בנה כבר מגיל שלוש לכסות את העיניים בקריאת שמע? האימא רוצה להרגיל את בנה הקטן כבר מעכשיו תדע: שיש לך הרגשה שהכול מסביבך חושך (כשהוא שם את היד חשוך לו) שם צריך את האמונה... 

     בתפילת שחרית לאחר קריאת שמע ישראל אומרים: "אמת ויציב..." ואילו בתפילת ערבית  לאחר קריאת שמע ישראל אומרים: "אמת ואמונה..." מה השוני?! אלא כשיש אור (כשהמזל מאיר פנים וההצלחה ניכרת) הכל טוב האמת ברורה והכל יציב... אך כשיש חושך (שהצרות מחשיכות ומעיבות על מצב רוחו של האדם) למרות שיודעים את האמת לפתע משהו יכול להתפספס כאן נדרשת אמונה בשיא תוקפה...

     האר"י הקדוש מורה לאדם היהודי לפני התפילה לקבל על עצמו להתחזק במצוות ואהבת לרעך כמוך ולאהוב 'כל יהודי' כנפשו ממש. הרב מוסיף וכותב שיש בזה עניין 'להעלאת התפילה', ועל ידי שהאדם מתחזק באהבת ישראל הוא גורם שתפילתו תהא כלולה ביחד עם תפילות כלל עם ישראל והיא תפעל בעולמות העליונים (הקדמה לשער הכוונות).

    החוזה מלובלין אמר: "תמימות היא מעלה גדולה וחשובה אך מה לעשות שבהגדה של פסח דווקא החכם זוכה למקום הראשון ואילו התם נדחק לסוף"...

וְלא עֲצבוֹ אבִיו ִמימיו לֵאמֹר מַדועַ ככה עשית .(ברכי נפשי(

     שמענו לאחרונה סיפור מדהים הממחיש את ההשפעה הגדולה שיש לנתינת מחמאות, הפועלת את פעולתה גם כאשר אותו אדם שקיבל את המחמאה אינו אלא גוי ופושע פלילי מסוכן.

     איש עסקים חרדי המתגורר בלונדון ביצע עסקה גדולה, וקיבל את שכרו במזומן. בצאתו ממקום העבודה שלו היה במזוודתו סך של כ־ 110,000 לירות שטרלינג. לאחר שצעד כמה עשרות מטרים התנפלו עליו שלשה גויים, ודרשו לקבל לידיהם את כל הכסף הנמצא עמו. אנשים אלה שידעו מן הסתם על העסקה הגדולה שביצע, עקבו אחריו וביקשו לשדוד את סכום הכסף הגדול, תוך שהם מאימים עליו מפורשות שאם לא ייתן את הכסף ־ לא יהססו להרגו במקום. היהודי החרדי ״עשה חושבים״, והבין כי בכח הזרוע לא יוכל להכריעם, לפיכך החליט לנסות את מזלו ולפתח שיחה עם השודדים.  הוא התבונן על פניהם, וראה באחד מהם את דמות ״המנהיג״. לאחר מכן פנה אליו ואמר לו: ''תראה, אני רואה בך תכונות חיוביות מאוד, הנך נראה לי אדם טוב ונימוסי, ואפילו אינטליגנטי מאוד. תאמר לי בבקשה, לשם מה אתה צריך את הכסף שלי?״. האיש נראה מופתע מעצם השאלה, אך לא היסס להשיב ואמר:  ״אני זקוק לכסף כדי לקנות משקאות וסמים ״. והיהודי שלנו ממשיך ושואל:  ״וכמה כסף זה עולה, הסמים הללו?״. ״חמש לירות שטרלינג״, השיב מנהיג קבוצת השודדים. איש העסקים החרדי הוציא סך עשר לירות והגישו לשודד, ואמר לו: ״הנה קח לך את הסכום הזה, כפול ממה שביקשת, והניחני לנפשי״. למרבה הפלא, פעלו הדברים על ליבו של השודד, שלקח את השטר בן 10 הלירות שטרלינג, והורה גם לשני השודדים האחרים לעזוב את היהודי לנפשו ומיודענו נשם לרווחה והודה לה׳ יתברך, כי הצל הציל את כספו ואת חייו ומיהר להסתלק מן המקום.

     למחרת מגיע היהודי שלנו לבית הכנסת שלו באזור החרדי של לונדון,  וליד השער הוא מבחין, לחרדתו הגדולה, במנהיג השודדים. ״הייתי בטוח שהוא בא כדי לבטל את ה׳עסקה׳ שעשינו אתמול, וליטול ממני את כל הכסף״, סיפר אחר כך מיודענו לבני משפחתו. אולם בתוך שניות ספורות התברר לו שהשודד בא לכאן במטרה אחרת לגמרי, הגוי מנופף בידו בשטר של 5 ליש״ט, ואומר ליהודי הנדהם: ״הנה העודף מה־ 10 ליש״ט שקיבלתי ממך אתמול״. לאחר מספר רגעים תפס מיודענו אומץ, ושאל את השודד ־ הגוי שניצב לידו בפתח בית המדרש: ״אני רוצה שתסביר לי בבקשה את התהפוכות שאירעו לך. אתמול,  רצית לשדוד אותי ולקחת את כל כספי, אחר כך הסתפקת ב־ 10 ליש״ט, ועכשיו אתה עוד מחזיר לי עודף? כדי את דברי התשובה של הגוי יש להחדיר היטב אל נבכי לבנו. ״אני בן 27 ״, אמר הגוי, ״ועד אתמול, מעולם לא שמעתי אף פעם שאני אדם טוב, ולא שמעתי שאני עושה רושם כאחד שיש לו תכונות חיוביות.  אתה האדם הראשון בעולם שאמר לי את הדברים הללו, וההרגשה שלי הייתה שבאמת ־ התכוונת למה שאתה אומר, ולא אמרת את המחמאות הללו רק כדי להרוויח את כספך. הגישה שלך שבתה את לבי, עד שהחלטתי שלא מגיע לך שאגזול את כספך. לכן, אתמול הסתפקתי בשטר בן 10 הליש״ט, ולאחר שקניתי מה שהייתי צריך לקנות, ונשאר לי עודף, באתי להשיב לך גם את זה״.

     סיפור זה סופר ע״י מהגר״א טויסיג שאמר שהוא מכיר את בעל המעשה בלונדון. ועכשיו נעשה חשבון: אם זה מה שמחמאה אחת יכולה לפעול על ליבו של גוי, ועוד גוי כזה שהוא שודד מסוכן ואלים, איזה ערך יש למחמאה אחת שלנו שנעניק לילדים,  לעקרת הבית, לשכנים, ולכל היהודים הסובבים אותנו. מדוע אנחנו חוסכים בדברי מחמאות? האם נתינת מחמאה גוזלת ממך משהו? האם היא מעבירה את כספך ורכושך לאותו אדם שהחמאת לו? יוסף חכם וילמד לקח: בכמה מילים אפשר ליישר את בני הבית לדרך המלך. ולהתפכח מדרכים שלא מתאימים לבני מלך, וליישר את אורחותינו בעולם הזה, ולזכות לחיי הנצח

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר ד' כסלו ה'תשע"ז

החיים הם לא לחכות שהסערה תחלוף, אלא ללמוד לרקוד בגשם."

     היום הוא היום - הזדמנות להכיר בברכות המדהימות שיש לנו בחיינו. רק היום, עצרו, הביטו מעלה וראו את המופלאות הקיימת בעולם סביבנו ובתוכנו פנימה.

     ''זה מרגיש טוב ללכת לאיבוד בכיוון הנכון."

     טיול הוא הדבר היחיד שאתה קונה שהופך אותך לעשיר יותר."

"וישקול אברהם ... ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר". (זכרונות אליעזר הלוי כרך שני(

"     אחמד אל דזדאר, שהיה מושל ירושלים ואשר עמד בקשרים טובים עם סר משה מונטיפיורי – היה הבעלים של חלקת האדמה הזו - לימים שכונת "משכנות שאננים".  כאשר סר משה העלה בפניו את נושא הרכישה, ענה מיד: "אתה ידיד שלי, אחי, בבת עיני, קח אותה מיד. זוהי ירושה שקיבלתי מאבותי, לא אמכור אותה לאף אדם תמורת שום הון שבעולם,  אך לך אתן אותה חינם אין כסף, היא שלך. קח אותה. אני, אשתי ילדיי, כולנו שלך"... כך היה עונה לסר משה יום אחר יום, כשנשאל כמה כסף הוא מבקש עבור חלקה זו.  בסופו של דבר, אחרי ויכוח ידידותי שנמשך יום שלם, במהלכו מיציתי את כל ידיעותיי בביטויים ערביים, שהרי אני שימשתי כמתורגמן בינו לבין סר משה. הוא אמר לי: "אתה ידיד שלי, אחי,  בזקני אני נשבע ובראשי, כך הדבר. אמור לסר משה שייתן לי מזכרת של אלף לירות שטרלינג ונלך מיד לקאדי" . ברגע שאמרתי זאת לסר משה, הוא לא איבד אף רגע, הוא ספר אלף פאונד, צרר אותם בארנק. והלך לקונסוליה האנגלית יחד עם המושל אחמד דזדאר וידידיו, שם ביצעו את העסקה.

     כשהגענו למחכמה, בית הדין השרעי כדי לאשרר את המכירה,  כבר המתינו לנו חברי המועצה ומזכירי בית המשפט, החוזה הוקרא בקול רם ... הקאדי שאל את המוכר והקונה ... ועוד באותו יום אישר את העסקה". נוסיף, כי סכום הגבוה והחריג שדרש המוכר ושהקונה מונטיפיורי נאלץ לשלם בסופו של דבר גרר אחריו ביקורות רבות, בין השאר על רקע מיקומה של הקרקע - במרחק רב יחסית מדרך יפו... (ס"ה( מכל מקום, ביקורות אלו מוכיחות עד כמה היה הפחה אחמד אל דזדאר תלמיד מובהק לעפרון!  ("נר"( 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר ב' כסלו ה'תשע"ז

 ''אדם טיפש מחפש את האושר במרחק, אדם חכם מגדל אותו מתחת לרגליים ." (ג'יימס אופנהיים)

     איך להילחם ב"אדום האדום" - "פעם אחרי תפילת מנחה ליוויתי את סבא - הגה"צ רבי יצחק זילבר - הביתה, הייתה זו שעת צהריים. הוא היה רעב. פתח את המקרר, הוציא את כל מה שהיה שם - שבעה או עשרה מוצרים: שימורים, סלטים, מרק ועוד דברים והתיישב לאכול. סבא נטל ידיים, בירך ואכל רק דבר אחד או שנים מכל המבחר ... ומיד התחיל לברך.  חיכיתי עד סוף ברכת המזון ושאלתיו בתמיהה: 'סבא, בשביל מה היית צריך להוציא הכול, את כל הסירים והצלחות?! הרי כמעט לא אכלת כלום?!' הוא ענה: "כדי להשביע את העין!" )"אחד מל"ו"(

     בחיים אל תגיד לי שהשמיים הם הגבול כשיש עקבות על הירח."

     בירושלמי נאמר "עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל מה שראה ולא אכל".  יש להבין, איך אפשר לאכול את מה שרואים?!  ראה את העץ הגדול הזה, כמה נאים עליו, כמה יפים פארותיו, הפלא ופלא. אמנם, אילו היה עליו תפוח אחד לאכילה היית קוטפו, אוכלו ושוכח מכל העץ... על זה אמרו חז"ל 'עתיד האדם ליתן דין על כל מה שראה ולא אכל', שבמקום להתפעל מיופי הבריאה אדם מתפעל מהנאת האכילה". - הגה"צ רבי יעקב גלינסקי זצ''ל ("נר לשולחן שבת"(

     בשעת צרה אתה ב-'לחץ'. אם תוסיף את ה' לפני הלחץ ואת ה' אחרי הלחץ תקבל 'ה-צלח-ה'. (מתוק מדבש! עלון 104, הרב ברוך בוקרה שליט"א)

     הסבא מנובהרדוק היה אומר: "יש לזרוע בכל מקום, ולקצור היכן שגדל"

"     הרי את מקודשת לי כדת משה וישראל". בזוהר כתוב, שכאשר בתיה בת פרעה שומעת את בכיו של משה בתיבה, היא מבינה: מַיְּלֵדי  העְבִריםֶ זה.  והזוהר מסביר שמשה הקטן בוכה את בכיים של הילדים האחרים. "אני לא מוכן להינצל לבד", הוא  אומר לה', "כשיש סביבי עוד כל כך הרבה שטובעים" . לכן, המילים "כדת משה וישראל" מחזירות אותנו לאותו משה, שכשמצילים אותו, אם אחרים לא שמחים באותה השמחה, מה זה שווה לו. אז בעזרת השם, שיהיו המון חופות ונזכה לחלוק שמחות דומות עם עוד המון בנות נפלאות.

     והביאה לי ואכלה בעבור תברכך נפשי --- ואברככה לפני ה'." (פכ"ז( סיפר האדמו"ר מקרטשניף: 'זכורני, בילדותי היה חלבן שהיה עובר בין הבתים ומוכר חלב, גבינה וחמאה. גם היה בעל עגלה שהיה מוכר נפט.  אמי הרבנית הייתה מביאה אליו כלי, בזה מזג את הנפט. והיו אומרים, 'הנה החלבן ובעל העגלה רצונם למכור כמה שיותר, אך הכול תלוי בכלי שמביאים אליהם, כי לא יוכלו למזוג נפט או חלב יותר ממה שהכלי מכיל'.  זהו העניין גם כן כשבאים לרבי, כי הרבי רוצה להשפיע כמה שיותר, אך לפי הכלי, רק לפי זה יוכל להשפיע!' (גיליון "טללי אורות" כ"ח(

''לא-לוקים פתרונים'' (דברים טובים, פרשת מטות)

     הנה במצב של "מיצר" שלפחות ככה זה נראה יש גם להתחזק בדיבורים שיהיה טוב ו"לאלוקים פתרונים" וככה להחדיר הביטחון והאמונה בתוכנו, והנה סיפור שהופיע עם השם "לא-לוקים פתרונים".

      בעקבות מצבי הכלכלי נאלצתי לעזוב את העיר. מצאתי בישוב מרוחק קרוון להשכרה במחיר אפסי ביחס לעיר. אלא שנוצר פער של שלושה שבועות בין תאריך הפינוי של הדירה הנוכחית לבין תאריך קבלת המפתח לקרוון. ניסיתי לדחות את תאריך הפינוי אך ללא הצלחה, כיוון שיש דייר שאמור להיכנס לדירה. ניסיתי להקדים את תאריך הכניסה לקרוון אך יש משפחה שאמורה להתפנות. אמרתי לאשתי שאני הולך למצוא פתרון בו בזמן שידעתי שאין שום פתרון באופק. הלכתי לגינה צדדית שלא עוברת בה נפש חיה והתיישבתי על הספסל, פניתי לאבא שבשמים ואמרתי, ''פרנסה אין לי! עם זה אני איך שהוא מנסה להתמודד ולחזק את עצמי באמונה, אבל מה אתה רוצה שאעשה עם אשתי והילדים? מה אני אמור להגיד להם? שהולכים לגור ברחוב לשלושה שבועות'', כך ישבתי בגינה המבודדת מיואש מהחיים מבלי כוח להניע את עצמי עד שנרדמתי.

     התעוררתי ונזכרתי שמי שמקבל עליו את הדין באהבה מתבטלים ממנו כל הדינים''. רוח חדשה פיעמה בקרבי ואמרתי, ''ריבונו של עולם הרי עד היום לא זנחת אותי, נכון שעכשיו אין לי שום פתרון אבל כמו שאמר יוסף הצדיק "לא-לוקים פתרונים", לכן אני משאיר את הכול בידיים שלך ומקבל באהבה. רק דבר אחד שאני מבקש ממך, תן לי ולאשתי את הכוח לקבל באהבה''. קמתי משם עם תחושה של ביטחון בד' וללא דאגות כלל.

     איך שאני יוצא מהגינה רץ לעברי חבר שעומד להינשא בעוד מספר שבועות, "אני מחפש זוג שיכולים לישון עם חמי וחמותי לעתיד לתקופה של כשלושה שבועות עד שאני מתחתן, בעד תמורה הוגנת של אלפיים ש"ח לשבוע. אולי אתה מכיר זוג כזה"?.

     את ההלם שאחז בי אין צורך וגם לא מילים לתאר. קיבלתי גם דירה לתקופת המעבר וגם סכום כסף שהרים לי את הראש מעל המים, יתרה מזאת התחלתי לקבל עבודות בתחום מקצועי בלי סוף.

לא לשכוח

     סיפר לי רבי ומורי, ראש הכולל, הרה"ג ח. בן חיים שליט"א, סיפור - שהוא אישית ראה , ומעשה שהיה - כך היה: רב הכולל, עולה בכל שנה ביארצייט של אביו המנוח. והנה, פעם אחת כשעלה לשם, ראה את הרה"ג מרדכי אליהו זצוק"ל שעלה גם כן לציון אמו המנוחה.  והסתבר, כי ציון אביו של הרב נמצא במרחק מטרים ספורים מציונה של אמו של הרה"ג מרדכי אליהו.  והנה, לאחר דקות מספר, שומע הוא את עוזרו הראשי של הרב, ראש ישיבת המאירי, הרב שמואל זעפרני שליט"א פונה אל הרה"צ מרדכי אליהו ואומר לו: "תתפלל על זו, שלא תבוא אליך!" כאשר הוא מצביע באצבעו לעבר ציון הנמצא צמוד לציון אמו. הרב חיים התבונן ולא הבין , על מה היו מכוונים דבריו של זה, והביט בפליאה גדולה.  למראה פניו המשתוממים של הרב, סיפר הרב שמואל זעפרני שליט"א את הסיפור המופלא הבא:

     "אישה אחת הייתה באה אל הרב מרדכי אליהו. בכל פעם הייתה בוכה ומצטערת.  כשהרב שאל אותה: 'מה הבעיה?', השיבה כי, לא עלינו, היא ערירית . אין לה בעל ואין לה ילדים, והיא איננה יודעת מה יהיה אחרי פטירתה. מי יאמר עליה קדיש? מי ילמד לעילוי נשמתה? הרב כדרכו בקודש ניחם אותה - אבל היא בשלה" . "פעם אחת, נכנסה אל הרב ופניה אורו, השיבה , כי מצאה פיתרון. כשנשאלה 'מהו הפיתרון?', היא השיבה: 'כי היא תרכוש קבר הצמוד לציון אימו של הרב. ולאחר אריכות ימים ושנים , כשתגיע אל מקומה, מבקשת היא את הדבר הבא: בכל פעם כשהרב יעלה לציון אימו,  יתפלל גם עבור נשמתה'. למשמע דברים אלו הסכים הרב מיד. ובאמת לאחר שנפטרה, בכל פעם כשהרב עלה לציון של אימו, הייה מתפלל גם עבור נשמה גלמודה זו"

     שנה אחת, עלה הרב לציון אימו המנוחה, אולם הרב שכח להתפלל גם לעילוי נשמתה. כשבא לביתו, רעייתו שתחי' אמרה לו , כי בזמן שלא היה בבית, נקשה על הדלת אישה אחת שחיפשה אותו. אשת הרב השיבה , כי הרב אינו נמצא בביתו כעת, לפיכך ביקשה אותה אישה שתמסור , כי פלונית חיפשה אות הרב " . "למשמע דברים אלו נחרד הרב עד מאוד, מדובר בנפטרת זו. היות ששכח הרב להתפלל עבורה, מצאה היא לנכון לפנות לביתו ולהזכירו , כי הבטיח להתפלל גם עבורה. על אתר קרא הרב לאחד הרבנים והם נסענו במיידית להתפלל על ציונה. עתה מזכיר לי זאת המלווה, שלא ישכח להתפלל על ציונה , כדי שלא תאלץ נשמה גלמודה זו לבוא בשנית אל הרב לביתו ולהזכיר , כי עליו להתפלל גם עבורה...

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/