חוויית השבוע שלי,פרשת השבוע, פרשת נח, ה'תשע"ו

אמרי שפר ב' חשון ה'תשע"ו

אין אדם יודע מה בלב חברו.

     אין דבר העומד לפני הרצון

     דרך האדם שנמשך הוא אחר סביבתו, במיוחד בשנותיו הצעירות.

     האברנאל אומר שדווקא כשיש חושך וחשוך, הכוכבים מאירים, וכך גם כשאדם עומד בניסיון, וקשה וחשוך לו, שם נמצא האור.  אמנם אנו תפילה אל תביאני לידי ניסיון, אבל ח"ו להישבר מזה

הוויתור הגדול (הרב יחזקאל שובקאס)

     בשנים שלפני השואה, האיר את שמי פולין אדמו"ר חשוב ומפורסם, בנן של קדושים ועובד ד' מנעוריו. מפאת האנשים האחרים הקשורים לסיפור, לא נחשוף את זהותו של האדמו"ר.

     כאשר סבו עדיין ישב על כס האדמורו"ת, כבר יצא שמו כאברך פרוש אשר אין לו בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד. ומשום כך היו ידיעותיו בעניני 'עולם הזה' דלים ביותר.  פעם התבקש על ידי אביו לנסוע להשתתף בשמחת הנישואין של אחד מקרוביהם בגליציה. האברך העדין שלא היה בקיא בשבילי עיירת מולדתו, ובוודאי שמעולם לא התנסה בנסיעות ברכבות, חשש מאוד. אך גברו עליו הפצרותיו של אביו, ומפני מצות 'כיבוד אב' נעתר.  בראשית השבוע יצא לדרך, וביום חמישי תכנן לחזור לביתו של אביו. אלא, שעיכובים שונים ברכבת גרמו שרק ביום שישי בבוקר יצא לדרכו חזרה. כאשר השעות הלכו ותכפו ועדיין לא הגיעו למחוז חפציהם, חשש להסתכן בחילול שבת, והחליט לרדת באחת התחנות בדרך. אחד היהודים אשר שהה על הרכבת כיוון אותו לרדת בעיר פְּשֶׁמִישְּל.

     היו אלו שעות אחר הצהריים של ערב שבת, והאברך הועיד רגליו לבית הכנסת . ברוב ענוותנותו לא גילה את זהותו. לאחר התפילה ניגש אליו הגבאי וקידם אותו ב"שלום עליכם". לאחר ששמע ממנו שאין לו היכן להתארח, הפנה אותו לכתובת מסויימת של אחד מעשירי הקהל.  האברך סבב ברחובות אך איבד את דרכו. וכך מצא את עצמו משוטט בליל שבת בין הרחובות של הגויים. הרעב והצמא וחוסר האונים חברו כעת יחדיו. כאשר נואש מלמצוא את דרכו, התיישב על אבן בצידי הדרך, ונשא תפילה חרישית שד' יועיד לו שליח משמים לחלצו מן המיצר.  וממש באותה שעה עבר ברחוב יהודי חסיד - ר' אלטר שמו , אשר חזר מביקור חולים אצל קרוב משפחתו ששכב על ערש דווי. הוא מיד הבחין באברך בעל הפנים העדינות אשר יושב בפינת הרחוב והזמינו להתארח בביתו למשך כל השבת . במוצאי שבת נפרדו דרכם.

למרות השנים הרבות שעברו,  לא שכח האברך את החסד שגמל איתו ר' אלטר.  שלושים שנה עברו מאז והאברך התמנה לשבת על כס אביו, ושמו יצא לתפארה ונהגה בסילודין וביראת הכבוד בקרב העולם היהודי.  פעם הזדמן לר' אלטר לקבל את פניו של האדמו"ר, מבלי שידע כלל במי המדובר. אך האדמו"ר זיהה אותו מיד ואף הזדהה לפניו. ר' אלטר היה מופתע מאוד. מעולם לא חלם שהאדמו"ר המפורסם הזה, הוא האברך שהתארח אצלו. " אתה גרמת לי עונג שבת אמיתי - אמר לו האדמו"ר - במה אוכל להשיב לך כגמולך?" ניצוץ שובב הבריק במוחו של ר' אלטר. "אני רוצה שהאדמו"ר יגיע שוב להתארח בביתי" . למרבה הפלא נעתר האדמו"ר והבטיח למלא את משאלתו.  רק בדרך לביתו קלט ר' אלטר את משמעות הדבר. הוא ר' אלטר היהודי הפשוט יזכה לארח את אחד מגדולי האדמו"רים בביתו בשבת קודש . הקול יצא בכל המחוז ומאות חסידים כבר הביעו את רצונם להגיע לשבות יחד עם רבם . אלא שאז התעוררה בעיה קשה.  האדמו"ר שמע שבשכנות ממש עם ר' אלטר מתגורר רב מכובד ונשוא פנים אשר דעותיו נוטות ל'מזרחי', ויש לו השפעה חזקה על הצעירים.  היה ברור לכל שהרב יגיע לקבל את פניו של האדמו"ר, ואף יתיישב לידו בעת עריכת השולחן, וכאשר כל תושבי העיר יראו אותו יושב בסמיכות לאדמו"ר, הוא עשוי לשאוב מכך חיזוק רב לדרכו.  משום כך, הודיעו מבית האדמו"ר לר' אלטר שלמרות רצונו העז לגמול איתו על הטובה אשר עשה עמו, זה בלתי אפשרי.  אכזבה קשה מילאה את לבו של ר' אלטר, אך לא היה לאל ידו.

     עברו כמה חודשים מאז. כל ימיו ולילותיו של ר' אלטר מוקדשים היו לעצות ותחבולות להתגבר על הבעיה האמורה.  באחד הימים, הגיעה שמועה לאוזנו של ר' אלטר, אודות כמה חסידים 'שרופים' אשר אינם מתכוונים לטמון ידיהם בצלחת. הם מתכננים לגשת לרב המדובר ולבקשו בנחרצות לעזוב את העיר לאחת מן השבתות הקרובות, כדי שהאדמו"ר יוכל להגיע.  היה צפוי שר' אלטר ישיש וישמח שמלאכתו נעשית על ידי אחרים, אלא שההיפך מכך קרה. כאשר ר' אלטר שמע על כך, מיד הזמין אליו את החסידים והודיע להם בנחרצות,  שבאם ישמע שעוללו כך, הוא עצמו יזמין את הרב להיות אורחו האישי כאשר האדמו"ר יגיע לעיר. לדבריו, לא יעלה על הדעת לפגוע בכבודו של רב בישראל בצורה כזאת.

     שנתיים נוספות עברו מאז. האדמו"ר שכבר בא בימים הביע את רצונו כמה פעמים לקיים את הבטחתו שהבטיח, ואף ר' אלטר עצמו השתוקקותו לא ידעה גבולות, אך נוכחותו של הרב הפריעה בעדם.  הסיפור יכל להסתיים בכך שהאדמו"ר עבר לעולם שכולו טוב וחלומו של ר' אלטר נגוז. אך משמים סובבו כך, שהרב חלה ונאלץ לנסוע לווינה ולדרוש ברופאים, וכך כמה חודשים לפני פטירתו של האדמו"ר, הספיק להגיע לבקר בעיר ולהתארח אצל ר' אלטר בשבת, והיה זה אחד הביקורים המהדהדים ביותר בפולין שבאותם הימים.  לימים שאלו הנכדים את ר' אלטר: "זיידע, מהיכן שאבת את כוחך לוותר על ביקורו של האדמו"ר, עקב רצונך להימנע מפגיעה בכבודו של הרב?"  הראה להם ר' אלטר את דבריו הידועים של ה"אור החיים" הק' בפרשתנו.  לאחר שלוט נפרד מאברם נאמר בתורה: "וד' אמר אל אברם". תמה ה"אור החיים" על השינוי בלשון אשר במקום לכתוב "ויאמר ד' אל אברם", כתבה בלשון אשר משתמע ממנה כאילו כביכול מיהר ד' וקפץ על מנת לדבר עם אברם.  אלא, הוא מתרץ על פי מה שאמרו חז"ל שכל עוד היה לוט הרשע עם אברם, לא רצה הקב"ה להיראות אליו. אבל השי"ת הרי היה יושב ומצפה להיראות לאברם, ולכן כאשר נפרד לוט מעמו, מיד "וירא ד' אל אברם" . "מכאן הסקתי לעצמי - הפטיר ר' אלטר - למרות שאברם ידע שד' יושב ומצפה להיראות אליו, וגם אי אפשר לתאר את השתוקקותו של אברם ואת ציפייתו שד' ייראה אליו,  אף על פי כן לא גירש את לוט, אלא ציפה לשעת הכושר להיפרד מעליו בכבוד. ומכאן למדתי קל וחומר לעצמי: אם אברם לא רצה לפגוע בכבודו של לוט הרשע למרות שד'' היה יושב ומצפה, בוודאי שלא אפגע בכבודו של יהודי מפני כל סיבה שהיא"

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

נקודה שבועית פרשת השבוע "נח" ה'תשע"ו

דרך סיפורי התורה עלינו ללמוד היטב על חיינו שלנו. לחפש בכל דבר ואירוע שמוזכר בתורה את הנקודות שקשורות אל כל אחד ואחת מאיתנו ולהוציא מהם את הלימוד ואת המסקנות על החיים שלנו.

בפרשת השבוע, פרשת "נח", אנו קוראים לראשונה על יחסי הורים וילדיהם: יחסי נח והבנים שלו.

לאחר שנח יוצא מהתיבה הוא שותה יין ומשתכר,ואז מסופר לנו: "וירא חם אבי כנען את ערות אביו ויגד לשני אחיו בחוץ, ויקח שם ויפת את השמלה וישימו על שכם שניהם וילכו אחורנית ויכסו את ערות אביהם ופניהם אחורנית וערות אביהם לא ראו".

שלושה בנים היו לנח: חם,שם ויפת.

בפסוקים אלה אנו לומדים על ההבדלים העצומים הקיימים בין האחים ועד כמה הם שונים זה מזה. חם רואה את אביו ערום ואין בליבו כל יראת כבוד כלפי אביו, כאיש וכאדם.

חם מבטא בהתנהגותו את החושניות הרדודה. הוא מתנהג כנער שמורד באביו ולא רואה בו כבעל מרות עליו וכבעל חיוב כלפיו. הוא בועט במוסכמות הכי פשוטות ובסיסיות ולכן מאוחר יותר כשאביו יבין את מעשיו יאמר לו נח: "ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו" - עבד במהות שלו אין לו קניין משלו בשום דבר. הכול שייך לאדונו. וכזה הוא חם, שפועל על פי היצר, אין בו ולא כלום מן היצירה. כל יצירה תרבותית תלויה בריסון עצמי ובשליטה בכוח הפראי של התשוקה ואת כל זה אין לחם.

לעומתו, שם ויפת מתנהגים אחרת לחלוטין. הם יודעים מהן נקודות החולשה של אביהם ולמרות זאת הם לא רוצים ומסרבים להתבונן בהם. הם ניגשים אל אביהם כשהם הולכים אליו לאחור.

הכבוד שלהם לאביהם למרות אי שלמותו מביאה אותם לריסון עצמי גבוה. הם מתנהגים בצורה אצילית ודואגים לכסות את אביהם למרות הכול. הריסון העצמי הזה שלהם בשעה קשה כזאת מזכה אותם להיות מקדמי התרבות האנושית בעולם. אביהם נח מברך אותם: "ברוך ה' אלוקי שם... יפת אלוקים ליפת וישכון באוהלי שם"

ובאמת שיא פריחת יפת יהיה בימי יוון הגדולה ושיא הפריחה של שם הוא עבר - העם העברי עם ישראל.

מיפת ומשם הם יוון וישראל יצאה התרבות לעולם. תרבות יוון ותורת ישראל היו גורמים עצומים ופעילים במלאכת חינוך האדם במשך הדורות.

ההבדלים הגדולים האלה בין בניו של נח מלמדים אותנו שגם לנו בתוכנו יש ילדים ממספר סוגים עם הבדלים ביניהם. עלינו לדעת ולהכיל את כולם ולחבקם אל ליבנו בדרך הטובה והנכונה ביותר עבור כל אחד ואחד מהם על מנת שלא נאבד אותם חלילה מעצמנו.

שבת שלום ומבורך!

תודות : לצחי מיכאלי

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם ,לרפואת כל פצועי הפיגועים ולרפואת כל חולי עם ישראל.

אמרי שפר א' חשון ה'תשע"ו

איש צדיק תמים" (ו, ט - ( צדיק משמעותו הוא בין אדם לשמים, ורשע הוא להיפך. אבל "צדיק תמים", משמעו שהוא צדיק גם בין אדם לחברו. )העמק דבר(. ורבי משה פינשטיין, ב"דרש משה" אומר: הקדימה התורה את התואר "איש" לפני "צדיק תמים", כי לפני שאדם הולך להיות צדיק תמים, עליו להיות קודם לכל איש. מי שאינו איש – אי אפשר לו להיות צדיק תמים.

     אתה עצמך אינך זקוק לדיבור; המחשבה מספיקה לך. לשם מה אתה מדבר? בעבור הזולת. ושמא אף הוא אינו זקוק לטובתך זו?" (רבי אברהם מטריסק)

"     הוזים רבים ניסו לשכנע אותנו שיש הבדל בין הג'יהאדיסטים 'הרעים' של חמאס ובין אנשי אש"ף, שהם אוהבי שלום ורודפי שלווה. זו הייתה הונאה עצמית נטולת בסיס, שעלתה בחיי יותר מאלף וחמש-מאות יהודים". (הד"ר מרדכי (מוטי) קידר)

"     זה סכסוך בעל שורש דתי אסלאמי. הוא מוצג כסכסוך לאומי, טריטוריאלי, משפטי, פוליטי או אחר, אך זו הונאה. בבסיסו הוא נובע ממעיין של אש דתית אסלאמית, והיא הבוערת בליבות האנשים ובבקבוקי התבערה. במלחמת העצמאות הם צעקו 'איטבח אל-יהוד' – 'שחט את היהודים' – לא את הישראלים או הציונים. היהודים הם הבעיה מבחינתם" (הד"ר מרדכי (מוטי) קידר (

וישבתו העם ביום השביעי (פניני בית לוי, גליון 296)

     חצר תלמוד תורה בעלזא בביתו של כ“ק אדמו“ר מהר“א מבעלזא זיע“א שקקה ילדים משחקים בחדווה ומרץ בלתי נדלה. קרוב לחצר התקרבו שתי הדמויות הקבועות, אותו זקן על כסא הגלגלים עם האח הסיעודי המוביל אותו. הם התקרבו למקום כבכל יום. הקשיש אהב לראות מקרוב את הילדים מסולסלי הפאות חובשי כיפות הקטיפה הגדולות. עם הזמן התפתחה שיחה בין כמה מן הילדים לבין הקשיש כאשר למרבה תדהמתם התברר להם כי הזקן גלוי הראש והמגולח דובר אידיש רהוטה. מיום ליום התקרבו אליו יותר ויותר עד שהזקן סיפר להם כי גם הוא היה פעם ”ילד של חיידר“ כמותם וגם לו היו פאות מסולסלות ארוכות וכיפת קטיפה.”אבל היום אני לא דתי,“ סיים האיש בחצי אנחה.

     ילד אחד נועז התקרב ושאלתו בפיו:”אני לא מבין, אם היית פעם דתי הרי אתה יודע שיש דין ויש דיין, איך אתה לא פוחד מיום הדין?“ הזקן נאנח הפעם אנחה שלמה וחיוך מריר עלה על פניו. ”אתה מספר לי שיש דין ויש דיין?! אני יודע את זה יותר טוב ממך“.

     משפחת באומל חיה את חייה השלווים בעיירה גליצאית לא הרחק מהעיירה בעלזא. הכל התנהל כסדרו עד שאבי המשפחה, ר‘ יחזקאל באומל הרגיש בלבו של אבא כי בן הנעורים שלו איטשי (יצחק) מחליק במדרון. התפילות היו מן השפה ולחוץ, בלורית עבותה החלה מצמחת ולדחוק את רגליה של הקרחת המבהיקה. הוא היה מודאג והחליט ליטול איתו את בנו בנסיעה הראשונה לבעלזא.

     באותן שנים כבר עלה האדמו“ר הקדוש רבי אהרן מבעלזא על כסא אביו ותיכון מלכותו מאד. הנסיעות לבעלזא התעצמו והלכו וקהל גדול מאד חיכה בקוצר רוח להיכנס פנימה. בין הממתינים לפני משפחה באומל היה יהודי נכה שבא נשען על זוג קביים ולא יכול היה ללכת צעד ללא קביו. הוא נכנס האחרון ממש לפני האבא והבן באומל. הנכה בכה מאד לפני הרבי על נכותו הקשה המונעת ממנו לצעוד על רגליו כאחד האדם, והרבי ברכו בחום ברפואה שלמה. הכול ראו במו עיניהם איך אותו נכה שנכנס כשהוא מדדה על קביו יצא משם כשהוא הולך כאילו מעולם לא צלע. הקביים נשארו בחדרו של הרבי.

     תחת השראת הנס הגלוי נכנסו האבא והבן פנימה. האב רצה לומר משהו אבל הרבי הבין הכל לבד. עיניו המושפלות תדיר ארצה התרוממו לרגע וסקרו את בן התשחורת למבט חטף של שניה אחת בלבד והושפלו שוב ארצה. הוא פנה אל הבחור, ”שמעני, בחור“ל, איני יודע לאן עוד תגיע בימי חייך ואיך תראה בעוד זמן קצר, אבל רק בקשה אחת יש לי אליך, את השבת קודש אני מצווה עליך, לא מבקש! שתשמור מכל משמר. איני יודע אם תתפלל או לא, אם תאכל כשר או לא. אבל את השבת קודש לא תחלל בשום פנים ואופן. לא תעשה כל מלאכה בשבת“. הרבי הקדוש הגביה קולו לפתע בנימת איום. ”כי אם לא, אזי הקביים האלו שהורדתי מפלוני שיצא מפה זה עתה, יחכו לך ותקבלם ממני במתנה גמורה!“

    כפי שחששו הכול, תהליך פריקת העול של יצחק היה קצר ומהיר. תוך חודשים ספורים השיל מעליו כל סממן יהודי, לא כיפה ולא הנחת תפילין, לא תפילה וציצית. אפילו את כשרות המאכלים הזניח ואכל כל אשר תאווה נפשו, אבל... את הבטחתו לרבי מבעלזא שמר בקנאות. את השבת שמר יצחק כמו כל יהודי חרדי. מכניסת השבת ועד צאתה הוא שבת ממלאכה בצורה מחמירה.

     ברבות הימים התרחק מבית אביו וחי חיים קלוקלים אבל חוט דק חיבר בינו לבין היהדות מדי שבעה ימים. לאחר כמה שנים פרצה מלחמת העולם השנייה ובני המשפחה הצליחו להימלט והגיעו עד סיביר למשך תקופה שם חיו בתנאים קשים.

     כעבור זמן מה הצליח יצחק לעזוב את סיביר ולחזור לתוככי רוסיה אלא שאז איתרע מזלו והוא גויס לצבא האדום ושרת בנאמנות את אמא רוסיה שהייתה לו רק אם חורגת... אבל גם אז לא זנח את הבטחתו הנושנה בחדרו של הצדיק ועשה כל טצדקי לשמור שבת, בכל שבת המה ראשו כגלגל וחיבל תחבולות איך להימנע לעשיית מלאכה וכיצד לא להיכשל בחילול שבת.

     כששקעו תמרות העשן של מלחמת העולם ונדמו הדי הפגזים, מצא יצחק את דרכו לאחת מספינות המעפילים ועלה לארץ לפתוח בה דף חדש.

     יצחק התבסס בעיר תל-אביב, הקים בית ומשפחה ועשה חיל בעבודתו. בחודש אייר תשכ“ז פרצה המלחמה עם צבאות ערב, וישראל יצאה מבין גבולותיה הדקיקים ומצאה את עצמה חולשת על שטחים נרחבים, מתעלת סואץ בדרום ועד הר החרמון בצפון.

     לאחר תום המלחמה החל הציבור הישראלי מגלה את אתר הטיול החדש – מרחבי סיני. עבור הקהל הישראלי של אותם ימים שלא היה מורגל כבימינו בטיולים למקומות מרוחקים בחו“ל, היווה מדבר סיני הענק אתגר ממדרגה ראשונה. עבור הישראלי שעד אז באר שבע ואילת היו קצה חלומו הדרומי – נפתחו פתאום מרחבים אדירים שאין להם קצה. חברות טיולים החלו מציעים טיולים קצרים וארוכים לכל דורש ולכל מבקש, ואנשים רבים נרשמו לטיולים אלו. מקומות שהוזכרו רק בימי הלחימה הפכו פתאום נגישים לכל דורש: הקהל הישראלי רץ להצטלם ליד הטנקים המצריים השרופים ורצה לראות במו עיניו את שדות התעופה המצריים שהופצצו בבוקרו של יום כ“ו אייר תשכ“ז.

     גם מיודענו יצחק באומל רצה לקיים את צו האופנה לנסוע לטיול ארוך טווח לסיני, אלא שאז נעמדה מול עיניו הבטחתו שניתנה לפי כארבעים שנה בחדר הקטן ההוא בעיירה בעלזא וחצצה בפניו ובפני חולות סיני הנכספים. כל טיול רציני נפרס על פני כמה ימים, וכיון שלמגינת הלב, רוב רובו של הקהל הרחב עדיין אינו שומר שבת, כל טיול כלל בתוכו את שבת קודש! שבת שכולה חול, תרתי משמע...

     ישב יצחק בביתו וחכך בדעתו. מצד אחד, 40 שנה הוא מחזיק מעמד ואינו מחלל אף שבת, כפי שהבטיח לצדיק הבלזאי מנוחתו עדן, מעולם לא חילל שבת אחת! אפילו איומי מפקדיו הרוסיים בצבא האדום לא יכלו לו ולא שברו את רוחו. מצד שני, מה יקרה אם שבת אחת הוא לא ישמור? מי יראה אותו? הרבי מבעלזא כבר אינו חי... וחוץ מזה, הרי אני לא עושה כלום, פיתה אותו יצרו, אני יושב על המושב באוטובוס וזה נוסע. אני פסיבי לגמרי. לא מדליק אש או משהו. והעיקר, ילדיו שהיו חילוניים גמורים קדחו חור בראשו ”אבא טיול, אבא טיול“. וכך, בהשפעת מודעות הפרסומת, וטפטופי היצר, קם יצחק ועלה על אחת מאותן נסיעות למדבר סיני. ישב באוטובוס ונהנה עד מרומי פדחתו למראה המרחבים האינסופיים של חול צהבהב וגבעות לאינספור.

     באחת הגבעות עצרו. כאן התרחש קרב משמעותי, הסביר המדריך, וכדאי לראות את זירת הקרבות מקרוב. השעה הייתה, בל נשכח, שעת צהרים של יום שבת קודש, ומיודענו מטפס יחד עם כל חבריו אל מרומי הגבעה והם עומדים ומסתכלים אל הנוף והתהום הפרוסה מתחת רגליהם, 

     ויצחק מאהיל בכף ידו על עיניו מפני השמש המסנוורת ואינו חש שרגליו דורכות על רגב אדמה פריך ופתאום מתפצפצת לה פיסת העפר והופכת לאבקה והקרקע נשמטת תחת רגליו ויצחק מתגלגל במדרון מגובה של עשרים מטרים ואינו מגיע לחצי ההר עד ששתי רגליו משתברות לשברי שברים.

     ”מאותו יום“ מספר הקשיש לילדי החיידר הבלזאי בתל-אביב, ”התקיימו בי דבריו של הרבי הקדוש אם תשמור שבת מוטב, ואם לא, אני נותן לך במתנה את שתי המקלות הקביים של הנכה האומלל שנרפא בנס. בעצם גם קביים אינן מספיקות לי ורק לכמה צעדים ספורים יכול אני לדדות בעזרתן, בעוד שרוב הזמן יושב אני בכסא הגלגלים ומובל ממקום למקום“.

     הילדים שמעו את סיפורו המצמרר בתדהמה. ”אם כך“, שאלו, ”אתה באמת יודע יותר טוב מאתנו שחייבים לשמור את התורה, אז למה אתה בלי כיפה. למה אתה לא חוזר בתשובה שלמה?“

     ”אתם צודקים“ נאנח הקשיש, ”אבל מה אני אעשה, ”די טרייפינע הארץ מיינע לאז טמיר נישט“. הלב הטרף שלי לא מרשה לי לחזור בתשובה“.

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

אמרי שפר ל' תשרי ה'תשע"ו

אומרים שהגה"ק החזון איש זצוק"ל הגדיר את הישיבות כמו תיבת נח, והרחוב למבול,  והכוונה שאין עצה אחרת לשמור את עצמו רק בבתי כנסיות ובישיבות.

    חז"ל אומרים: "כל המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים" [בבא מציעא נ"ח ע"ב]. להלבין פני חברו ברבים זה כמו רצח רח"ל ! ובאמת קשה לאדם לפעמים להימנע מכך. קורה שיושבים עם בני המשפחה, באוטובוס או ברחוב, וקשה להתאפק מלומר מילה פוגעת שעולה על הלשון, המילה יוצאת לבד, מעצמה...  אבל עלינו להבין שזהו רצח כפשוטו! נצייֵר לעצמנו אדם שהרג מישהו בירית אקדח, ישאלוהו, למה הרגת אותו? והוא עונה:  הכדור יצא לבד... זה שהכדור יצא לבד לא מוריד מחומרת המעשה! פגיעה בשני כמוה כרצח בדם קר, ושומר נפשו ירחק מכל חשש של פגיעה והעלבת הזולת! [נתיבי אור]

  בכל דבר יש משהו יפה, אבל לא כל אחד יכול לראות את זה...

     יש קירוב רחוקים ויש גם שימור קרובים. בִּקְרבַי אקָדֵש, מֵעֲבֹר מֵי נֹחַ עוֹד עַל הָָארֶץ.

הנפטר והחוב (פניני עין חמד, עלון 555)

     להלן סיפור מופלא אותו הביא למכבש הדפוס ר' משה מיכאל צורן הי"ו דברים שנאמרו מפי הרה"ג ר' יצחק זילברשטיין שליט"א רבה של רמת אלחנן ויש ללמוד ממנו עד כמה יש להתרחק מפני הגזל : לפני כארבע שנים, נפטר לבית עולמו הגאון ר' יוסף ניסן לשינסקי זצ"ל. מדובר בתלמיד חכם ששימש כר"מ ותיק וחשוב בישיבת 'ברכת אפרים' למעלה מעשרים שנים והעמיד דור של תלמידים. נוסף לכך, היה תלמיד של החזון אי"ש ועוד היה ידוע כי בימי נעוריו נבחן אצלו על חצי מהש"ס.  היה ידוע כירא שמיים גדול, ובפרט היה נזהר ביותר בענייני ממונות ומכל דיני גזילות. כל חייו דאג הרב , שלא להיות חייב כסף לאף אדם שבעולם.  כדי להבין עד כמה ר' יוסף נזהר מן הגזל זאת ניתן מהסיפור הבא:

     פעם אחת , באחת השבתות התארח הרב בעיר 'קריית ספר'. כאורח חשוב התכבד הרב בעלייה לתורה. ואכן הרב עלה לתורה ובסיום הקריאה התנדב לקופת בית-הכנסת סכום מסוים.  מיד עם צאת השבת, טרם חזרתו לעירו, אץ הוא במהרה אל בית הכנסת ושילם את החוב אל תוך קופת בית הכנסת על מנת שלא ישכח, חלילה, בטעות את הסכום אותו התחייב ונדב .והנה, ביום ראשון שלאחר השבת, התפרסמה הידיעה כי אותה קופה של בית הכנסת שלתוכה השליש את חובו נפרצה כנראה בשעות המאוחרות של מוצאי השבת על ידי גנבים והכספים שהיו בתוכה נלקחו . השמועה בדבר הפריצה הגיעה בסיכומו של דבר גם לאוזניו של רבינו, ולמרות שעל פי ההלכה יצא הוא ידי חובת תשלום הנדר שלו, כיוון שהוא שילם את הסכום אותו התחייב.  אך מכיוון שידע שסוף כל סוף הכסף שנדר לבית הכנסת לא הגיע ליעודו בקודש, שלח על ידי שליח שוב את סכום הכסף שהתנדב אל בית הכנסת. כה זהיר היה הוא בכל דיני ממונות ונדרים. ביום כ"א סיון, שנת ה'תשע"א (2011) לאחר שהרב נמצא ברחוב שדרות רמב"ן בבני-ברק במצב מעורפל כשאינו חש בטוב, לפיכך הוא הועבר לניידת טיפול. אולם בדרך לבית הרפואה הצדיק לקה בדום לב והתבקש לבית עולמו.

     בנו, הרב משה לשינסקי, מספר כי זמן מה לפני פטירתו,  התארח אביו שוב בשבת בקרית ספר והתפלל בבית הכנסת של יוצאי ישיבת פונוביז' ברחוב 'שדי חמד', ואף שם כיבדוהו בעליה לתורה. הרב עלה לתורה ובסיום הקריאה הודיע כי הוא מתנדב בסכום של חמישים שקלים לטובת בית הכנסת. והנה,  במוצאי שבת, מיהר הוא לשוב לביתו . מאחר וכך היו פני הדברים, לפיכך הוציא שטר של חמישים שקלים מכיסו ומסרו לידי אברך מסוים ומינה אותו לשליח להעביר הכסף לגבאי בית הכנסת או לתוך קופת בית הכנסת.  לאחר מספר ימים לא נרגע הרב והתקשר לשליח כדי לברר , האם אכן עשה האברך את שליחותו נאמנה והעביר את הכסף לייעודו, כפי שהתחייב . משום מה התבשר כי האברך עדיין לא הספיק לעשות זאת.  הרב לשינסקי לא נרגע ולא שקט והמשיך כל מספר ימים להתקשר לאותו שליח ולשאול , האם כבר הועבר הכסף לבית הכנסת, אך משום מה השליח התמהמה מסיבותיו הוא, והתשובה הייתה שלילית בכל פעם! . לאחר מספר שבועות נפטר הרב יוסף ל שינסקי והתבקש לבית עולמו.

     והנה, בשבת קודש פרשת 'ניצבים –וילך', השבת האחרונה של שנת ה'תשע"א, מספר חודשים לאחר פטירתו, התגלה הרב לשינסקי זצ"ל לאחד מחתניו ושאלתו בפיו: "מה עם חמישים השקלים , שנשארתי חייב לבית הכנסת יוצאי פוניבז '?". חתנו, התעורר בבעתה והיה נרעש למראה החלום. הוא מיד התקשר לבני המשפחה וביקש לברר, מהו פשר הדבר והאם אכן הרב חייב סכום זה לבית- הכנסת.  הם סיפרו לחתן כי טרם פטירתו התנדב סכום זה לבית הכנסת והשאירו אצל אברך מסוים ומינהו כשליחו להעברת התרומה , אך עדיין הכסף לא הגיע ליעודו. מיד רץ אחד מבני המשפחה אל בית הכנסת של יוצאי פוניבז' ושילם את החוב.  מעשה זה התפרסם לאחר מכן, וגדולי הרבנים ששמעו זאת,  אמרו , כי לא לכל אדם שנפטר יש זכות להתגלות לבני ביתו ולהודיע להם על חוב ממוני המטריד אותו בעולם העליון.  רק אדם שהיה מקפיד כל ימיו בענייני ממונות שלא להישאר חייב כסף לאנשים, רק אדם כזה, כמו שהיה הרב יוסף לשינסקי זצ"ל, זוכים לרדת לעולם שלנו ולבקש עזרה כדי להשלים את חובם

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

אמרי שפר כ"ט תשרי ה'תשע"ו

 אלה תולדות נח, נח. אמרו חז"ל 'אם תעזבני יום, יומיים אעזבך’, שהעוזב את התורה ליום נמשך מזה עוד יום. וזה אלה תולדות נח - התולדה והתוצאה של המנוחה מדברי תורה שזה מביא עוד נֹחַ . (רב ייבי(

     את הא-לוקים התהלך נֹחַ רומז לשבת יום המנוחה, על כל פנים ביום השבת ישתדל אדם ללכת אֶּת הא-לוקים, שידבק מחשבתו בהקב"ה לעשות מעשיו לשם שמים. (תולדות יעקב יוסף(

     החידושי הרי״ם היה אומר בדרך רמז, שמכאן לומדים שהאדם צריך לשוב בתשובה ולעקור את ה׳גוי׳אישקייט מקרבו לפני שבת, כדי שלא יהיה בבחינת ׳גוי ששבת׳...

     ויהי בנוסעם מקדם כאשר נוסעים ומתרחקים מקדם - מקדמונו של עולם, וימצאו בקעה, תועים ונופלים לבור עמוק וחשוך. )דגל מחנה אפרים(

האדמו''ר רבי ישראל שפירא זצ"ל מבלז'וב (פניני עין חמד, עלון 504)

     כשנשאל פעם על ידי אמריקאי מקומי: "אם אין לכם שום 'מוסדות' על מה אתם נקראים רבי? – " ענה הצדיק על אתר: בשביל לעזור לאנשים, ולא בשביל להקשות עליהם!...

     בהגיעו פעם להשתתף בשמחת 'ברית מילה' שהוזמן אליה, שמח לפגוש שם את רעהו האדמו"ר מרדכי שלמה פרידמן מבויאן זצוק"ל, שהוזמן אף הוא להשתתף באותה שמחה. בעל הברית שראה לפניו את שני הצדיקים מגדולי הדור, לא ידע להשית עצות בנפשו, למי יכבד בסנדקאות?  הוא ניגש אפוא בדחילו ורחימו אל שני הצדיקים שישבו יחדיו ושוחחו באהבה ורעות כדרכם של צדיקים, ואמר שהיות ושניהם חשובים מאוד לפניו, אין הוא יודע להכריע למי לתת הסנדקאות, ולכן יחליטו הצדיקים בעצמם מי ביניהם יהיה הסנדק.  הצדיקים הסתודדו ביניהם דקות אחדות, כשכל אחד מהם מתעקש לכבד את רעהו, כל אחד טען שחברו חשוב יותר ממנו ולו יאה כיבוד זה! – לפתע קם הרבי מבלוז'וב ואמר אל הרבי מבויאן, הרי הכל מודים ש'סידור קידושין' גם הוא כיבוד חשוב... אם כן קחו אתם אפוא את הסנדקאות, ואני אקח את הסידור קידושין!  הכל נענו בבת שחוק לשמע דברי קדשו, כי כבר היה זקן ושבע ימים, ואילו הרך הנימול זה עתה נולד... אך הרבי מבויאן קיבל את דבריו ברצינות,  ושימש בסנדקות באותה ברית. והנה למרבה הפלא האריך הרבי הקדוש מבלוז'וב ימים רבים כנודע, שנפטר בהיותו קרוב לגיל מאה שנים,  ובהגיע עת חופתו של אותו הבן היה הבלוז'ובער המסדר קידושין בחופתו, לשמחת לב כל המשפחה שזכרו היטב את דברו בברית המילה! בהיותו כבר למעלה מגיל שמונים, אמר פעם לאדם שהזמינו לברית מילה, ונבצר ממנו להשתתף בשמחתו: " לא יכולתי להגיע אל הברית, אבוא בלי נדר לבר המצווה! ". ואכן כעבור שלוש עשרה שנים, השתתף בשמחת הבר- מצווה, כפי שהבטיח! הוא חי תמיד עם אמונה פשוטה ותמימה, ולא האמין בטבעיות העולם ובהסתכלות אנושית שאדם זקן הוא קרוב נוטה למות... רק הכל בידי שמים!

 חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

אמרי שפר כ"ח תשרי ה'תשע"ו

 אומר היה "היהודי" ז"ל מפשיסחא: מיום שנברא האדם הוא עמל למען בניו וכאשר יגדלו בניו גם הם עמלים בשביל בניהם וכך הלאה... וכך עובדים הם כבר אלפי שנים בשביל הבנים! ועל כן קשה לי! היכן הוא אותו הבן המאושר שלמענו אנו עמלים אלפי שנים?!

     אמונה פירושו לראות את האור בלבך, בזמן שכל מה שעיניך רואות זה החושך.

"     ֲהֵבל הָבִלים הכּל ָהֶבל". אחד הפירושים הנפלאים הוא, אין העולם מתקיים אלא בזכות הבל פיהם של תינוקות של בית רבן, כשאנחנו מביטים בעיניים מבוגרות, הכל נראה כמו הבל, כמו כלום. במה יש לשמוח. אבל הבל פיהם של הילדים האלה, שיתפללו וילמדו תורה מתוך החושך הנורא, הוא הכול; הכול – הֶבל. הוא הכוח הגדול.

     טעם שהתפילות של שבת כל תפילה בנוסח אחר, לפי ששבת נקראת "כלה" לכך תיקנו מה שנהגו בכלה, מתחילה הוא מקדש אותה, וזהו "אתה קידשת", ואח״כ נותן לה מתנות, וזהו ''ישמח משה במתנת חלקו'', ואח״כ נותן לה תוספות כתובה זהו תפלת מוסף ואח״כ הייחוד וזהו "אתה אחד" (איגרת הטיול)

"ויעתר לו ה'" (אור דניאל).

     בעיר אוסודאה התכנסו התושבים להניח אבן פינה לבית הכנסת. בראש החוגגים עמד הרב המקומי, שהיה ידוע כצדיק וקדוש, ברגע מסוים הכריז, כי מי שמעוניין לצקת ראשון את אבן הפינה לבית הכנסת, ישקול זהב למימון הבניה כמשקל האבן שייצקו. בקהל השתררה דממה, אך מיד יצא מהשורות יהודי מכפר סמוך, הידוע בעושרו, הוא נטל את העט לידיו, וכסוחר לא שכח את העסקה ומיד שלשל לידי הרב את הסכום.

     נדיבות ליבו של האיש השפיעה על הנאספים, מיד החלו עולות ומגיעות עוד תרומות לקרן הבניין. הרב התרגש מאד ואמר לתורם הראשון: "אם יש בלבך משאלה מסוימת אמור אותה עכשיו, זו שעת רצון". דמעה בצבצה בזווית עינו של הגביר, והפכה עד מהרה לשטף דמעות. אכן, משאלה אחת הייתה לו ליהודי שהיה כבר בגיל העמידה. אמנם עשיר גדול הוא ומבורך בנכסים, אולם בן אין לו. "אוי"!, קרא בקול חנוק, "לו תוכל, רבי, לברכני שייוולד לי בן". פני הרב הרצינו, האווירה שהייתה כה שמחה ומרוממת, הפכה לפתע למתוחה וקשה. ניכר היה שלמשאלה כזו לא ציפה הרב. "היכנס נא אלי בעוד שלשה ימים", אמר, "ואודיע לך מה עליך לעשות כדי שתתמלא בקשתך".

     בלב ממלא תקווה נכנס הגביר לבית הרב במועד שנקבע. "בקשתך תתמלא רק בשלושה תנאים", קבע הרב. ליבו של היהודי פרפר בקרבו, אף כי בלבו חשב שהוא מוכן לכל אשר יתנה עמו הרב, למרות הכול התנאים שהציב הרב בפניו הכוהו בתדהמה: א) תרד מנכסיך, ב) כשתהיה אשתך בהריון, תלך לעולמך, ג) לאחר הלידה תמות גם האישה". העשיר שכה עז היה רצונו לזכות בבן, נותר עתה דומם ומחריש. הוא קם ויצא מן החדר בשקט, ראשו תפוס בהרהורים. עליו להימלך באשתו, הוא לא יכול להחליט בעבורה בלי להתייעץ עמה. האישה לא התלבטה לרגע, "לך אמור לרב כי מוכנה אני לקבל את כל התנאים". כששב הגביר אל הרב, בירכו שבשנה הבאה יהיה לו בן, והוסיף: "הבן הזה שייוולד לאחר פטירתך, עתיד להאיר את העולם כולו באור תורתו". הברכה עודדה את בני הזוג וניחמה אותם.

     התנאי הראשון התקיים מיד, מצב העסקים הלך והורע, הירידה הייתה תלולה מאד, תוך ימים ספורים איבד הגביר המפורסם את כל הונו ונשאר חסר כל. חלפה תקופה קצרה והאישה הרתה, כעבור זמן קצר נפטר בעלה, בדיוק כאשר אמר לו הרב. האישה נותרה לבדה, נושאת בקרבה את הבן שיגדל יתום מהוריו. היא, שהייתה ידועה בכספי הצדקה שפיזרה, הייתה עכשיו ענייה ונזקקת בעצמה, רק הידיעה כי בנה יאיר את העולם, הפיחה מעט שמחה בצערה הגדול מנשוא. ימי ההיריון קרבו לקיצם והאישה התכוננה ללידה, היא החליטה שעליה לעבור מהכפר אל העיר, שם יקל עליה להסתדר, שם ודאי תמצא מי שיעזור לה ויסעד אותה בלידתה. היא הגיעה לעיר בחסות החשיכה, בושה הייתה במראה העלוב שלה, היא, שהייתה לבושה תמיד מחלצות ועדויית תכשיטים, נכנסת לעיר בבגדים בלויים ובידיים ריקות, לחפש יהודים טובים לחסות תחת קורתם.

     האור שדלק בחלון בית האופה, הזמין אותה לדפוק בדלת. מי בא בשעה מאוחרת זו? תמהה בעלת הבית,.כשניגשה לפתוח את הדלת, כשזיהתה את העומדת מולה תמיהתה הפכה לתדהמה. הייתה זו הגברת רחל, האישה המכובדת שסעדה רבים ותמכה בכל נצרך, חזותה ענתה בה שהתהפך עליה הגלגל. רחמיה של בעלת הבית, אידל שמה, נכמרו. "היכנסי נא", הזמינה אותה בקול חם ונעים ובפנים מחייכות, המנסות להסתיר את רגשותיה. היא הבינה שבמצבה זקוקה האישה לעזרה לטווח ארוך, ועם זאת לא ניסתה להתחמק, ברוחב ליבה ובמידותיה הטובות הכניסה אותה לביתה.

     הילד נולד למזל טוב בבית האופה, שם נערכה סעודת ברית המילה, ונקרא שמו בישראל "שמואל". האופה ורעייתו טיפלו ביולדת וסייעו לה כאילו הייתה ביתם, וכן טיפלו ברך הנולד במסירות. הילד הפליא עין את כל רואיו ביופיו, בעלי הבית נקשרו אליו בעבותות אהבה, הם שיערו, שכשם שניחן ביופי ודאי שוכנת בו גם נשמה יפת מידות כפי שהיה אביו עליו השלום.

     בת קטנה הייתה לאופה, וכמנהג הימים ההם שידכו ההורים בין השניים. אם התינוק הסכימה לכך בתנאי שהורי הילדה יגדלו את בנה, יטפלו בו ויחנכו אותו. שמואל היה בן ג' חודשים כשאמו נפטרה, יתום היה אך לא חסר בית, משפחתו האומנת גידלה אותו כאילו היה בנה ממש, ובבוא העת, כשהיה כבר גדול ומפורסם בתורה, נשא את בתם לאשה. כינויו נותר לעולמים ה"מהרש"א" (מורנו הרב שמואל אידלש) על שם האשה שגידלה אותו, והוא בעל הפירוש הידוע על הש"ס. 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/