אמרי שפר י"ד אב ה'תשע"ז

 אנו אומרים בתפילה "כתבנו בספר החיים למענך אלוקים חיים".  וזה מה שאנו אומרים בתפילה "כתבנו בספר החיים למענך אלוקים חיים". מבקשים אנו חיים למטרה אחת ויחידה "למענך" חיים כאלו שנוכל לעבוד את השם יתברך.

     בפזמון "כל מקדש שביעי" נאמר "סועדים בו לברך שלוש פעמים" מבארים את זה כך, ישנו אדם שרוצה לאכול. אבל לאכול בלי לברך אי אפשר לכן הוא מברך. אמנם יש כאלו שרוצים לברך, רק כדי לברך צריך לאכול לכן הם אוכלים, וזה מעלת הצדיקים וזהו "סועדים בו" אוכלים אנו - כדי "לברך שלוש פעמים" -"למענך".

     וכתב הרמב"ם שעל ידי שיתבונן האדם בפלאי העולם, ובראותו את התכנון המופלא של גופו, (כמו שמתגלים על ידי המדענים בכל יום גילויים נוראיים ומרעישים על כל פרט בגוף האדם(, מיד הוא יאהב את הקדוש ברוך הוא אהבה עצומה. )לבוש יוסף(

     חז"ל מספרים (חגיגה טו ע"א) כי "יצאה בת קול ואמרה שובו בנים שובבים חוץ מאחר". דרשו המגידים בדרך דרש, כי הכוונה היא, שלכולם יש דרך של תשובה, מלבד האדם המטיל את האשמה על האחר. "חוץ מאחר" – חוץ מזה שטוען, שזה הפריע לו וההוא אשם, אדם כזה לא יצליח לשוב בתשובה.

לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל ה' אלוקיו עמו ותרועת מלך בו (כג, א). (דברים טובים – בלק)

     ימים אחדים לפני מותו קרא האב לבנו היחיד וביקש להיפרד ממנו טרם מותו. ' ימי ספורים', לחש האב לבנו. הבן הצטמרר וניסה לחזק את אביו: 'אל תדבר ככה, אבא. תחשוב טוב יהיה טוב'. 'לא, בני, לא אשגה באשליות. אני יודע שימי ספורים, אולי יום, אולי יומיים, ואם יטה עמי א-לוקים חסד, אחיה עוד כמה ימים. אבל לא ארצה לעזוב את העולם בלי להיפרד ממך יקירי'. הרכין הבן את ראשו ודמעה גדולה זלגה בקצה עינו. ניכר באב הזקן שכל מילה עולה לו בקושי נוראי: 'מאחורי הבית', אמר האב וגנח. הבן מיהר ליישר לו את הכר מאחורי גבו, ולהגיש לו כוס תה פושר, 'תנוח אבא ', אמר הבן, 'כשתרגיש יותר טוב תדבר איתי', אבל האב שהיה עקשן כל ימי חייו לא הפסיק, הוא לגם מכוס התה, כחכח בגרונו מעט והמשיך: 'מאחורי הבית,  במרחק שלושים צעדים מזרחה מעץ הזית הגדול,  תמצא דלת גדולה קרוב לאדמה. תפתח אותה בעזרת המפתח שנמצא כאן מתחת לכרית שלי...', ראשו של האב צנח פתאום, ועיניו נעצמו בתנומה עמוקה, ניכר היה ששני המשפטים שאמר גבו ממנו כוחות אדירים.  הבן המתין בסבלנות, ליטף את ראשו של האב באהבה, כיבה את האור, וחיכה. כמה דקות אחר כך התעורר האב וסימני שאלה גדולים נתלו בעיניו. 'עוד לא הלכת, בני? מהר קח את המפתח, ולך תביא את החבילה, את הירושה שלך. היא מחכה לך שם, מתחת לאדמה, שלושים צעדים...'.

     הוא השאיר את אביו מנמנם במיטתו, ויצא החוצה אל החצר, ספר שלושים צעדים מזרחה מעץ הזית הגדול, ורגלו נתקלה בדלת הברזל הגדולה שעליה דיבר אביו, הוא התפלא לראות אותה שם, הוא לא זכר שראה אותה אי פעם לפני כן.  בקושי רב הכניס את המפתח לחור המנעול החלוד,  ורק אחרי כמה ניסיונות הסכים המפתח להסתובב והדלת נפתחה בחריקה. כמה עטלפים שחורים פרצו החוצה מתוך הפתח הפתוח, וריח טחב הכה באפו.  הוא נכנס פנימה בחשש, הדליק גפרור והחלל הקטן הואר פתאום. המזוודה הגדולה שבקצה החדר לכדה את עיניו, זו בטח הירושה שאבא דיבר עליה, מתאים לו לאחסן את הדברים היקרים בכזו מזוודה, חשב הבן לעצמו ומיהר להרים אותה. היא הייתה כבדה, והוא סחב אותה בקושי. הוא הוציא אותה החוצה, וסגר אחריו את דלת הברזל. במאמצים רבים העלה אותה הביתה והניח את המזוודה בפתח הבית. הוא נכנס לחדרו של האב שבדיוק התעורר, 'הבאתי את החבילה, אבא', אמר בעודו מתנשם. האב הביט בו במבט בוחן ולחש: 'זו לא החבילה הנכונה, זו לא החבילה שלי'. 'אבל איך אתה יודע, אבא, עדיין לא ראית אותה בכלל?', התפלא הבן המתנשף. 'אתה מתנשם, אתה מתנשף, ואתה מזיע. החבילה שלי קלה. בחבילה שלי יש יהלומים ואבני חן, היא קלה ויקרה, לא צריך להתנשם כשמביאים אותה. היא קלה', לחש האב ועצם את עיניו לנצח. '

     אם החבילה שלך כבדה מדיי, תבדוק, אולי אתה לא סוחב את החבילה הנכונה, או שאולי אתה לא סוחב אותה נכון'. הפרשה מספרת על בלעם הרשע והברכות שבירך את בני ישראל על כורחו, בין הדברים הוא אומר: 'לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל'. העמל והאון הם חטאים ושקרים, בלעם מדבר על טובתם של ישראל שהקב'ה אוהב אותם ואינו רואה בהם רע. אך יש מפרשים שאומרים: 'לא ראה עמל בישראל' – עם ישראל אינו רואה בקיום המצוות עול ועמל, הם מחוברים אל המצוות, הם רואים בזה מטרה חשובה ואהובה, ועושים זאת בשמחה ובאהבה, בקלות וברצון. המגיד מדובנא כשהיה קורא את דברי הנביא ישעיה (מג, כב): 'ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בישראל' היה מספר משל דומה לסיפור שסיפרנו, והיה מבאר את הפסוק: הקדוש ברוך הוא אומר לבני ישראל: 'לא אותי קראת יעקב', כי אם היית קורא לה', אם היית מתחבר לא-לוקים באמת, לא היית מתאמץ כל כך, ועובדה היא: 'כי יגעת בי ישראל' – אני רואה אותך עייף וייגע,  מתאמץ ומתקשה. אילו היית קורא בשם ה', אוהב אותו ומתחבר אליו בכל לבך, היית מוצא טעם ושמחה במצוות, ולא היית יגע כל כך. אם אדם ניגש לקיום התורה והמצוות מתוך רצון של אהבה, בהתבוננות ובמחשבה, ומחפש איך וכיצד יכול הוא להיות קשור אל המצוות, להרגיש שהוא עושה אותם מתוך קירבה רוחנית ולא מתוך עול ומשא, או אז עתיד הוא לחוש בכוח הרוחני שממלאות אותו המצוות, בטעם הנפלא שהוא מקבל באמצעות דברי התורה המשיבים לב ונפש, וזה יהיה הרבה יותר קל.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר י"ט סיון ה'תשע"ז

אמרי שפר י"ט סיון ה'תשע"ז

אמר האדמו"ר הצדיק הרב שלמה גולדמן זצוק"ל (האדמו"ר הרביעי של חסידות זוועהיל -) על כל פסיעה שאדם פוסע עבור הזולת, חוסך בכך אלף פסיעות עבור עצמו!

    אני ה' אלקיכם (ט"ו – מ"א) - מסופר על הרה"ק רבי שניאור זלמן "בעל התניא" זיע"א שכבר בילדותו ניכרו בו סימני גאונות, ובכל עת שמחו למדני העיר להשתעשע עמו בדברי תורה, פעם שאלו אותו היכן יש פסוק בתורה המתחיל ומסתיים באותן שלוש תיבות? ענה הילד מיניה וביה: פסוק זה נאמר במקום בו משה רבנו לא אמר אמת, תמהו השומעים משה רבנו לא אמר אמת? אכן, ענה הילד, בפרשת ציצית מצינו פסוק המתחיל ומסתיים במילים "אני ה' א-לקיכם" ובשעה שאנו אומרים ק"ש, אנו מוסיפים את המילה "אמת", ואילו משה רבנו לא אמר "אמת" אלא סיים במילים "אני ה' א-לקיכם".

     השליחים/מרגלים. פעם שלח הגאון רבי חיים מבריסק, שליחים לאסוף כסף לישיבתו. כשחזרו השליחים, התברר, כי כל הכסף הלך לצורך הוצאותיהם בדרך, ואילו לישיבה כמעט לא נשאר כלום... אמר להם רבי חיים: כעת הבנתי פשט בפסוק "שלח לך אנשים ויתורו". כששלח משה את המרגלים, נתן להם כסף להוצאות הדרך. אמר לו ה' "ויתורו" אל תקרא 'ויתורו', אלא ויותירו. שישאירו מעט מעות, ולא יבזבזו את הכל על הוצאותיהם...

     ויקרא משה להושע בן נון, יהושע. לאמור: "קה יושיעך מעצת מרגלים".  מהיכן לקח משה את האות י' להוסיפו אל "הושע", מ"שרה" שהיה בה קודם את האות י' שרי. כתוב בחז"ל, שהאות י' היו לה טענות למה לקחו אותה מהצדקנית, אמר לה הקב"ה, מקודם היית אצל נקבה, ורק בסוף השם, עכשיו תהיי אצל זכר, ובתחילת השם (ירושלמי(

''אם בחוקותי תלכו''' (כו, ג)  [ברכי נפשי[

     רבינו בחיי אומר (שמות, כ - ד"ה 'איתי') על הפסוק "לא תעשון איתי אלוקי כסף ואלוקי זהב": כשאתם עומדים בתפילה 'איתי', לא תחשבו בכסף וזהב אשר עמכם, שאם תעשו כן,  מעלה אני עליכם כאלו עשיתם אלוהי כסף ואלוהי זהב'. כשהאדם עומד בתפילה לפני בוראו, ולא רק אז - אלא בכל רגע ורגע מימי חייו, צריך הוא לדעת, שהכסף והזהב אינם שווים מאומה, והנכסים היחידים שייקח איתו לבית עולמו,  יהיו רק התורה והמעשים הטובים.

     הגר"א מן סיפר מעשה מופלא שהיה אצל מרן הגאון רבי חיים קנייבסקי שליט"א. ' הסיפור סופר בחול המועד סוכות תשס"ח מרב חשוב בלונדון, שהתקשר לבית הגר"ח והציג בפניו את השאלה דלהלן, וממנו נוכל ללמוד על ערכם האמיתי של התורה והמצוות, לעומת אפסיותו של הממון', אמר הגר"א מן.  המדובר היה בשני אחים, שהאחד התגורר בשוויץ והשני בלונדון שבאנגליה, ודרכיהם נפרדו לא רק מפאת המרחק שבין דירותיהם, אלא גם מפני שאורח חייהם, שונה היה לחלוטין. בעוד שהאח הלונדוני היה תלמיד חכם שיגע ועמל בתורתו יומם ולילה, וחי בדוחקות גדולה, הרי האח שבשווייץ לא היה שומר מצוות, ונודע כאחד מעשירי המדינה.  יום אחד, מקבל הת"ח בלונדון טלפון בהול משוויץ, ובו מבקשים בני משפחת אחיו, שיגיע בדחיפות לביתו של אחיו העשיר. האח בלונדון לא ידע כלל במה מדובר, אבל החליט לקיים את בקשת משפחתו של אחיו, ונסע לשוויץ.  בהגיעו לרחוב בו מתגורר העשיר, מבחין הת"ח באנשי משטרה ובטחון הסובבים בכל פינה. הוא מנסה לברר היכן מתגורר אחיו, והעוברים והשבים מעדכנים אותו ש 'מאוד קשה להיכנס לביתו של הגביר ההוא'... לבסוף התברר לת"ח מלונדון, שאחיו מתגורר בארמון של ממש, המוקף כל העת באנשי בטחון, והוא לא ידע כלל על גודל עשירותו של אחיו, עד היכן היא מגעת.

     לאחר שהציג תעודות המצביעות על היותו אחיו של העשיר,  הכניסוהו השומרים אל הארמון, והוא הובא אחר כבוד לחדרו של בעל הבית, לא לפני שהוא נדהם לראות את הארמון ביופיו ובתפארתו. בהיכנסו לחדר בו שהה אחיו,  נודע לו שהאח חולה אנוש, וימיו ספורים. האח רומז לו שיתקרב אליו, ואז הוא לוחש באוזניו שהרופאים הודיעו לו שסופו קרב. בשארית כוחותיו, מוסיף העשיר ומספר לאחיו הת"ח, ש'אין לך מושג כמה עסקאות עשיתי בימי חיי, ואינך יכול אפילו לחלום כמה כסף צברתי לעצמי'. האח החולה הדגיש שמדובר בסכומי כסף אסטרונומיים. האח מלונדון האזין לדברים, ועדיין לא הבין מה רוצה אחיו ממנו, ולשם מה הזעיקו אותו כל כך בדחיפות. קולו של העשיר נדם לכמה דקות. נדמה היה שהוא עורך חשבון נפש על פועלו בימי חייו. לאחר מכן הוא פונה לאחיו, ואומר לו: "למרות הכסף הרב שצברתי, אני מרגיש שאין לי כלום!!! אני עוזב את העולם באפס ותוהו, ומרגיש בעצמי ריקנות נוראה. כל המיליונים הרובצים בחשבון הבנק שלי, אינם שווים בעיניי מאומה'!!! 'ומה הינך רוצה ממני'? שאל התלמיד חכם בקוצר רוח. 'את העסקה האחרונה בחיי אני רוצה לעשות איתך. האם תהיה מוכן לכך'? שאל האח העשיר. אחיו המופתע לא ידע כיצד להשיב על שאלה שכזו; 'עד שלא אדע במה מדובר, כיצד אוכל לענות'? אמר . 'אני רוצה לעשות איתך הסכם יששכר וזבולון, ולהעביר לך מחצית מכל נכסיי, בתנאי שתעביר לי את מחצית הזכויות שיש לך מלימוד התורה', אמר האח העשיר.

     הת"ח כבש פניו בקרקע. לעסקה כזו, הוא לא ציפה ולא התכונן. למרות ההתרגשות המרובה שאחזה בו בשל מיוחדותו של המעמד, שקל האח מלונדון את הדברים במנוחת הדעת, ערך את חשבון נפשו בשיקולים של 'רווח והפסד', עד שהחליט להשיב לאחיו בשלילה. ' אינני מוכן לעסקה כזו', השיב לאחיו החולה. האח העשיר,  שחשב אולי לא יודע אחיו באיזה סדר גודל של נכסים מדובר, החל לפרט באוזניו את המיליונים הרבים הממתינים לו, אחריו ההסכמה על העברת מחצית מזכויותיו.  אבל הת"ח מתעקש בסירובו, ואינו מוכן לבצע את העיסקה.  לאחר ימים מספר, נפטר האח העשיר לבית עולמו.

     ויהי לאחר הפטירה, החלו יסורי מצפון לנקוף את ליבו של הת"ח, בחושבו אולי לא נהג כשורה . את לבטיו אלו העלה בפני רבו בלונדון, שהתקשר לבית מרן הגר"ח קנייבסקי וביקש לברר מה דעת התורה בעניין זה.  הגר"ח השיב ש'הרי זו גמרא מפורשת במסכת סוטה'... הגמרא (בדף כא.) אומרת שם על הפסוק; 'אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו', רש"י מפרש שם שהלל הזקן עסק בתורה כל ימיו 'מתוך עוני רב', ושבנא שהיה אחיו, בא אליו בסוף ימיו, וביקש להתחלק בזכויות. ועל כך יצאה בת קול ואמרה 'אם יתן איש כל הון ביתו'...  הגר"ח סבר, שהגמרא מתכוונת ללמדנו, שהסכם יששכר וזבולון אינו יכול להתבצע בסופו של התהליך, דהיינו לאחר שהת"ח כבר למד את תורתו. מי שרוצה להיות שותף לזכויות של לימוד התורה, צריך לעשות את ההסכם עם הת"ח לפני שהוא מתחיל ללמוד, ולא בסוף.  המקרה שבו עוסקת הגמרא, הוא הוא הנידון של שני האחים, ולכן, אמר הגר"ח, 'העסקה בין השניים לא היתה מועילה כלל, כי במקרה כזה, לא היה מקבל האח העשיר את זכויותיו של התלמיד חכם.

     הבה נלמד מסיפור זה, עד כמה צריכים אנחנו להעריך את תורתנו, יותר מאלפי זהב וכסף, ולא נמירנה ולא נחליפנה בשום הנאה מהנאות העולם הזה. 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר י"ב חשון ה'תשע"ז

 

בגמ' (תענית כד:) איתא: "בכל יום ויום בת קול יוצאת: "כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני, וחנינא בני די לו בקב חרובים מערב שבת לערב שבת'". רבי ירוחם ממיר הסביר (דעת חו"מ ח"ב עמוד כ) שכיוון שרבי חנינא לא חי לעצמו כלל, כולו עין טובה, לכן הוא עצמו נהיה צינור שדרכו ירדה הברכה לעולם. וכך אברהם אבינו, הוא עצמו היה הצינור של חסד, לכן א"ל הקב"ה "אתה תברך". עד עכשיו הקב"ה ברך, "מעכשיו אתה תברך אשר תחפוץ", כי הוא נהיה הצינור שדרכו ירד השפע לעולם. אגב אורחא, רואים מכאן שכל מה שנוגע לשפע מן השמים - תלוי באדם. זוהי המציאות של אדם. אדם יכול להיות כל כך מושלם וטוב עין, שהברכות ניתנות בידו. זה רחוק מאד מהברכות שאנו מכירים. מי שיודע בעצמו שהוא אינו טוב - עין והוא מברך, הרי הוא גונב דעת הבריות (שיעורי חומש(.

     באו ואמרו לרבי עקיבא אייגר זצ"ל, כי יש בעיר איש אחד שהוא מאוד מסכן, משום שאין לו אלא רק לחם צר ולומד תורה ביום ובלילה. על זה אמר הגרעק"א: "אין האיש הזה מסכן כלל וכלל. מסכן הוא האיש שיש לו בבית כל טוב, ואינו לומד תורה.

     הרבי מגור הזקן בעל ה'אמרי אמת' זצ"ל כאשר ערך את ביקורו בארץ הקודש מפולין בשנת תרצ"ו, עשה את דרכו אל עבר הציון המצוינת. כאשר החל לסובב סביבות הקבר כאשר פיו ממלמל ברטט את דבי התנא דבי אליהו (פרק ל'): 'מהו רחל רוח א-ל'.

     ולאברם היטיב בעבורה ויהי לו צאן ובקר וחמורים וגו.אמר רבי.   חלבו - לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו שאין ברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו. ומהפסוק הנ"ל רואים זאת בפירוש שאפילו אברהם אבינו ע"ה אבי האומה עם כל חשיבותו וצדקתו הפסוק מעיד כאלף עדים "ולאברם הטיב בעבורה" דהיינו כל הטוב של אברהם אבינו ע"ה היה בעבור אשתו ק"ו בן בנו של ק"ו אנחנו כמה חייבים לכבד ולהוקיר את האשה ואין צורך לומר שלא לפגוע בה או לכעוס עליה.

"ויאמרו הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים'' (בראשית י״א, ד') (מתוך "אורחות החיים)

     לפני שנים רבות, נזקק רבינו (הרב ש''ח) להגיע לתל אביב בכדי לטפל בעניין ציבורי חשוב. בדרכו אל היעד- חלף הנהג על פני 'מגדל שלום', בנין גבוה בן למעלה משלושים קומות שנחשב במושגי הימים ההם ל'גורד שחקים'.  ככלל, הבניה לגובה הייתה אז נדירה ביותר, ובנין בן למעלה משלושים קומות – היה חריג לחלוטין בנוף. אף שהתחבורה הייתה קשה באותם ימים, רבים נהרו מכל רחבי הארץ לראות את הפלא הארכיטקטורה, עם השלמת בנייתו.  ובכן, כשחלף רכבו של רבנו בסמוך למגדל, ביקש הנהג להפנות את תשומת ליבו לפלא הגדול. ככל שהתקרב הרכב אל המגדל עצמו – הגביר הנהג את מאמציו לזכות בתשומת ליבו של רבנו, אך לשווא.  כביכול בעקשנות מכוונת, התעלם רבנו מניסיונותיו של הלה, ונותר שקוע בלימודו.

     בחלל המכונית ריחף סימן שאלה גדול... "מדוע נהג כך רבנו? וכי מה היה קורה אילו היה מפנה את מבטו רק כהרף עין בכדי לחזות בפלא הגדול –  אחר שהזדמן לסביבה בלאו הכי?" –  תהו כל הנוכחים, אולם רבנו לא סיפק הסברים באותו הרגע. רק לאחר ששב אל ביתו – פתח רבנו את סגור ליבו ושח לנהג התוהה: "בוודאי סבור אתה, כי סירבתי לחדול מלימודי אפילו לרגע בכדי לחזות בפלא הגדול,  ואכן צודק אתה. חז"ל הקדושים הלא לימדונו כי המפסיק ממשנתו ואומר 'מה נאה אילן זה' וכיוצ"ב – הרי זה מתחייב בנפשו. למרות זאת,  מוכרח אני להודות כי לסירובי להפנות את מבטי, הייתה סיבה נוספת. " אתה רצית להסב את תשומת ליבי לדבר פלא. ציינת כי הכול באים מקרוב ומרחוק בכדי לזון את עיניהם בפלא הלזה. אבל אני, הלא שקוע הייתי בפלא הגדול ביותר של הבריאה, בתורה הקדושה! אין פלא גדול יותר מאשר התורה, ולפיכך לא יכולתי להסב את מבטי ולהתיק את עיני אפילו לרגע אחד מהפלא העצום הזה! סירבתי להביט בפלא מעשה ידי אדם – בה בשעה שלפני ניצב הפלא הגדול ביותר, הפלא של הריבונו של עולם!" – סיים רבנו. 

     ואנו על פי דרכנו למדנו, כי אמנם ניתן להפיק תועלת מרובה מהתבוננות בנפלאות הבריאה, אמנם ניתן לשאוב מלא חופניים של אמונה מהתבוננות בתבונתו של הבורא יתברך, אולם ככלות הכול, ישנו פלא גדול יותר – הלא הוא התורה הקדושה, ואת זאת אסור לנו לשכוח אפילו לרגע! הבריאה - פסגת השלמות ההתבוננות בנפלאות הבריאה אשר ניכרות על כל צעד ושעל- שימשה בידו של רבנו ככלי בו הוכיח ונלחם את מלחמת חייו, מלחמת האמונה, כנגד המבקשים לערער את יסודותיה.

     דוגמה לכך- יכולים אנו למצוא מהמעשה הבא: היה זה כאשר הגיע רבנו ביום מן הימים לבקר את הרב שטערן ז"ל מרחובות, יהודי מוקיר תורה שלקה בליבו, והיה מאושפז בבית החולים.  במהלך הביקור, נפגש רבנו עם מנהל המחלקה, פרופסור ידוע שם,  אשר ביקש להצטלם עם רבנו למזכרת, באשר המפגש עם גדול הדור המפורסם היה לכבוד גדול עבורו. רבנו, נענה לבקשתו של אותו פרופסור אולם ביקש כי בטרם יצטלמו, ישיב הפרופסור המלומד על שאלה אחת ... כמובן, הרופא הסכים בשמחה, ורבנו שאל: "אמור נא לי, מתי לאחרונה קנית מכונית חדשה?"...  על פניו של הפרופסור, ניכר היטב כי השאלה מסיבה לו עונג... "השנה קניתי מכונית חדשה"- הוא השיב על כך בלי להסתיר את גאוותו בכך, ובלי להבין להיכן חותר רבנו. "האם החלפת את מכוניתך משום שהקודמת התקלקלה?" - הקשה רבנו בתמימות מעושה, והפרופסור מיהר להשיב בשלילה "מה פתאום... המכונית הקודמת הייתה בת שנה בלבד כאשר החלפתי אותה! כמעט בכל שנה אני מחליף מכונית, מבלי קשר למצבה המכני!" "ומדוע אתה עושה זאת?"- התעניין רבנו בסקרנות, והרופא הסביר בנחת,  כפי שמסבירים למי שאינו מבין מאומה בכגון-דא: "בכל שנה, יוצא לשוק דגם חדיש, ובו שיפורים ושכלולים! לכן,  מאחר ואני מעוניין ליהנות מ 'פסגת הקדמה'- אני מחליף את רכבי בכל שנה ורוכש את הרכב המשוכלל ביותר!"... "מעניין... מעניין..." – מלמל רבנו כביכול לעצמו, ושוב פנה אל הפרופסור בשאלה: "אמור לי מה גבול השכלולים? מתי לדעתך יהיה להם סוף?"  הרופא גיחך לעצמו, לנוכח השאלה אותה פירש כבורות מצידו של רבנו... "אין גבול!" הוא הבהיר. "אין גבול , ולעולם לא יהיה גבול! אין סוף לשכלולים ולשיפורים שניתן להוסיף" הסביר.

     כעת, הרצין רבנו ושאל: "אם בשכלולים עסקינן, אמור נא לי: כפרופסור למחלות לב, אילו היית מתבקש להציע שיפור במערכת הלב, מה היית משפר?" חשב הפרופסור רגע או שניים, ולאחר מכן השיב בלי היסוס: "לא הייתי משנה מאומה!!! הלב הוא מכונה מושלמת, ביכולתו לבצע את תפקידו במערכת הגוף בצורה הטובה ביותר, ואין להוסיף או לגרוע ממנו דבר!". עתה היה זה הרגע להוביל את השיחה אל המקום אליו הייתה מיועדת להגיע מלכתחילה... "הרואה אתה?" – פנה רבנו אל הפרופסור בחיוך, "זה ההבדל בין מעשי הבורא יתברך שמו לבין מעשי בני האדם.. מעשי בני האדם נתונים תמיד לשיפורים ולשינויים, אשר אתה עצמך מעיד כי לא יהיה להם סוף... ולעומתם, מעשיו יתברך, הרי הם היצירה המושלמת, אשר ממנה אין לגרוע ועליה אין להוסיף!"... 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/