יום שלישי, 10 באפריל 2018

אמרי שפר כ"ה ניסן ה'תשע"ח




 אנו כפופים לחוקי הטבע אבל עלינו לשלוט על הטבע.
     אומרים "כשם שנכנס לברית, כן ייכנס לתורה, לחופה ולמעשים טובים", רק בברית מילה ולא לאחר קיום מצוות אחרות, מפני שמצות המילה קבועה בגופו של האדם מישראל ואינו יכול לעזבה או להינתק ממנה כל ימי חייו. "כן ייכנס לתורה, לחופה ולמעשים טובים" – שגם מהם לא ייפרד לעולמים.
     בפסוק "וטמא טמא יקרא"! נרמז שמי שהוא בעצמו טמא נוהג לומר על אחרים שהם טמאים...
     ישנם אנשים המאחרים לבא לתפילה, בחול באים כשהחזן אומר "כי בא סוס פרעה..." ויוצאים כשאומרים "אלה ברכב ואלה בסוסים...", זה פי' "והסר שטן מלפנינו ומאחרינו" - לפני התפילה ואחרי התפילה, ובשבת באים ב"בואי כלה..." ובבוקר ב"והמקיץ נרדמים...". המצורע נענש שצריך לבא הראשון לבית-הכנסת ויוצא אחרון, כמובא במשנה נגעים, כדי לתקן הדבר.
השניים דיברו אידיש (שרה פכטר)
   שביס השופטת
אולם בית המשפט המה מאנשים. הנאשמים ישבו על הספסל, חיכו לתורם, כוססים ציפורניים, מקווים לטוב. עורכי הדין שוטטו במסדרון הסמוך מתוחים ומצפים לשופט שמתעכב.
  "מה קורה היום?"  עורך הדין נכנס לאולם המשפט ופנה אל האישה החרדית שהתיישבה על הכיסא המיועד לשופט, עדיין ללא גלימה.
" סליחה גברתי, אנחנו קרואים לדיון בשעה תשע, השופט מאחר". בקולו קוצר סבלנות בולט.
"אדוני, השופט לא מאחר. אני השופטת ואתה זה שמאחר, בואו נתחיל?"
עורך הדין ביקש רשות לדבר עם מרשו מספר דקות טרם תחילת המשפט, לאה השופטת נעתרה לבקשתו, החלטה שמסתבר פעלה לטובתה.
 תשמע, יש סיכוי גדול שהשופטת לא תבחין בהבדל שרשום בסכום, וגם אם כן יש לי הסבר שיניח את דעתה. אין סיכוי שהיא תנחש את האמת במקרה שלנו", השיחה התנהלה בין השניים בשפת האידיש. הם רק לא ניחשו כי השופטת היא ילדה שברחה מאימי מלחמת העולם השנייה, ושפת האידיש היא שפת האם שלה
לאה פירסט  אז אם לשלושה ילדים קטנים, לא חלמה ששמה הרשמי ישתנה, ויקרא שמה בישראל: כבוד השופטת! אבל לפני שנמשיך, כדאי שנתחיל מהתחלה:
1938  ריח מלחמה באוויר. "בדרכים לא דרכים הצליח אביה להביא את הוריו אלינו", מספרת לאה. "אמו הייתה חולה מאוד ונפטרה כעבור זמן מה, ואילו סבא נשאר להתגורר אתנו". למזלם, אביה קיבל הצעת עבודה באמריקה, לבוא לכהן שם רב בעיר ניו יורק. "מה שהגשים לנו את החלום, כרטיסים ואישור הגירה לאמריקה. כך גם ניצלנו".
לאה פירסט עוצרת לרגע מדיבורה. אנחנו יושבות בלובי של מלון בו היא מתארחת בקביעות כשהיא מגיעה לארץ לבקר את ילדיה, נכדיה וניניה. היא מתגוררת חצי שנה בארה"ב  וחצי שנה בישראל ובקרוב, כך היא מתכננת, תעשה עליה.
אני מביטה בה, אישה שתחגוג בקרוב תשעים. גילה לא ניכר עליה, כולה אומרת מרץ נעורים, הכולל זיק של שובבות בעיניים, ומבטים משועשעים שהיא שולחת, המטילים בך ספק לגבי גילה האמיתי. היא מדביקה את הסובב בתחושת חיות אמתית.
"ג'וג', ג'וג (שופטת, שופטת פירסט) ",  קריאת הפתעה נשמעת וזוג תיירים מתקרב אלינו בהתרגשות. הם מזהים את השופטת, דורשים בשלומה ונפרדים ממנה באיחולים נרגשים.
"שופטת נשארת שופטת גם אחרי הפנסיה " , היא מגחכת וחוזרת אל האנייה שהובילה אותם משוויץ לאמריקה דרך ספרד. הם חיכו ימים רבים לבואה של הספינה ושילמו במיטב כספם עבורה. הייתה זו נסיעה קשה וצפופה, כשקצינים גרמנים שורצים בכל פינה  מטילים את אימתם, מפחידים את כולם.
ימים קשים עברו עליהם בספינה, צפיפות מחרידה, אוכל במשורה, סערות ומחלת ים. כולם התפללו שיגיעו כבר לשלום למחוז חפצם.
בעצירה הבאה שלהם במדריד, אביה חלה. הרופא טיפל בו במסירות אך לא היה מנוס אלא לאשפזו בבית החולים, הוא האיץ בהם להמשיך בנסיעה בלעדיו.
(אגב, היא מספרת כי האנייה המקרטעת בשם "נובמבר" טבעה בדרכה חזרה לאירופה לאחר שהם ירדו ממנה).
דודתה שהיגרה לאמריקה שנים קודם לכן, התכוננה לבואם והכינה עבורם דירה ומזון, מה שהקל על חבלי הקליטה הראשוניים.
1941 הם בארה"ב. אביה הצטרף אליהם לאחר פרידה של מספר חודשים. אז היה מקובל כי בנות גם מן החוג החרדי פונות ללימודים בקולג', שם למדה תואר בשפות. "בפי היו שגורים מספר שפות: שוויצרית, אידיש ואנגלית ולכן בחרתי במקצוע לימודי שפות, חשבתי כי אמצא פרנסה כמורה בתחום", היא מספרת.
השינוי הגדול התחולל לאחר שנישאה לחיים פירסט, בחור יהודי שלמד משפטים. בעלה דרבן אותה לעזוב את לימודי השפות ולגשת ללימודי משפטים והוא עודד אותה שהיא תהיה עו"ד דגולה.
באותם ימים כמעט שלא היו נשים שלמדו משפטים, והיא הייתה מהנחשוניות. צעירה חרדית, מקפידה על שמירת מצוות, אוכלת רק כשר למהדרין, מכסה את ראש ומתקבלת ללימודי משפטים.
הילדים לפני הכל
ב-1950 עברה בהצלחה את המבחנים וקבלה את התואר בידה. עכשיו הם שניהם עורכי דין מן המניין. חיים שפתח כבר קודם לכן משרד ועבד בו, הפך את אשתו לשותפה והם החלו לעבוד יחד. 'פירסט אן פירסט אופיס'.
רק שש שנים לאחר שנישאו, זכו לשמחה גדולה, בנם הבכור נולד. ואחריו נולדו בזה אחר זה שני ילדים נוספים. היא מצאה את עצמה מטופלת בשלושה ילדים קטנים מה שלא מנע מעורכת הדין לאה פירסט להפוך לשופטת מן המניין.
"בבחירות שנערכו בלשכת עורכי הדין נבחרתי לנשיאת הלשכה, ובבחירות המחוזיות לשופטים, הועלה שמי כמועמדת וכנגד כל הסיכויים והמינויים הפוליטיים שרחשו סביבי,  קבלתי מינוי של שופטת מחוזית". היא מספרת.
היא נפרדה לשלום מעבודתה כשותפה עורכת דין במשרדו של בעלה חיים שהמשיך בעבודתו שלו כעורך דין מצליח בעל שם. היא בברכתו של בעלה החלה בעבודתה כשופטת מחוזית של העיר ניו יורק.
עבודתה כשופטת כללה נסיעה לערים רחוקות, למקומות ישוב מבודדים מן העיר הגדולה, כולם כמובן בשטח שיפוטה, לשם הגיעה כשופטת יום, בבית המשפט. באותם מקומות היו מרכזים את התיקים ודנים בהם בזה אחר זה, וביום שלמחרת הטלטלה למושב בית הדין הבא במקום אחר.
אז, שלא כמו היום, היא מציינת, היה קשה יותר לשלב בית וילדים עם עבודה, ובכל זאת הם לא וויתרו.
לאחר ראיונות רבים מצאנו מטפלת לילדים שהגיעה בשעות הבוקר המוקדמות ונשארה עד חמש אחר הצהריים. אני לא רציתי לפספס את גידול הילדים שלי. השנים הראשונות לחייהם הם השנים המשפיעות, ופחדתי שאם לא אהיה בחברתם מספיק, זה ישפיע לרעה על אופן גידולם . לכן בקשתי מהמטפלת להשכיב אותם בצהריים לשינה ארוכה, וכך  כשחיים ואני חזרנו מיום עבודה, התאפשר לנו לבלות  בחברת הילדים שהיו עירניים להפליא לאחר שנת צהריים ארוכה, עד השעה עשר בלילה. היה חשוב לנו שנבלה יחד כמשפחה, שנאכל ארוחה משותפת ואחר כך נשחק איתם, נכין שיעורים, נפטפט ונשמע מה קורה איתם. כששואלים אותי איך תמרנת בין עבודה תובענית כזאת לבין היותי אמא, אני תמיד נזכרת בחופשת הלידה הקצרה שלקחתי לאחר לידת הילד השלישי. וכאן המקום גם לגלות סוד: גילוי נאות. הרבה יותר קשה, אבל הרבה יותר קשה, להישאר בבית עם ילדים קטנים מאשר לעבוד בכל עבודה, תובענית ככל שאפשר".
לא מתחרטת
את היום הראשון שלה כשופטת לעולם לא תשכח. רק שנים קודם לכן, כשנכנסה לאולם בית המשפט כעורכת דין לצידה של הנאשמת, התחוללה מהומה קצרה באולם, השופט סירב לאשר את כניסתה של עורכת דין.
רק עורך דין ממין זכר! הוא דרש. באותם ימים של שנות החמישים גם בארה"ב הנאורה, עורך דין נחשב למקצוע גברי לכל דבר. "נכנסתי לאולם בית המשפט כדי לבחור את המושבעים  ולא יכולתי להפסיק ולחשוב על כך שמי שלא רצה אותי באולם בית המשפט כעורכת דין, קיבל אותי כשופטת!"
משפט בתחום התביעות הקטנות, כפי שהיא מציירת את המציאות האמריקאית, אורך שבועות או חודשים מתחילתו ועד לסופו, במהלכו עולים על הדוכן, התובע, הנתבע, העדים מעידים, עדויות מובאות בפני השופט, ובדרך כלל העדים עומדים על הדוכן בין חצי שעה לשעה.
לדעתי משפט שנסחב מעבר לחודש מהווה עינוי דין של ממש, ולכן לאחר תקופה בה רכשתי ניסיון, הנהגתי בבית המשפט בו עבדתי שיטה חדשה.  מהרגע שמשפט  מתחיל, השופט חייב לתת את פסק הדין בעניינו  בתוך חודש ימים. כך ירד העומס מעל בית המשפט, וכולם היו מרוצים. אישית אני חושבת כי שופט ששומע עדויות ברצף ויודע שיש לו גבול אותו אסור לו לעבור, מצליח לרדת לעומקה של האמת. הוא מרוכז, ממוקד מטרה, הפרטים חקוקים בזיכרונו באופן בהיר בתוך פרק זמן קצר, ובכך מונעים עיוותי דין רבים.
עמיתיה למקצוע התרגלו להופעתה של השופטת החרדית שתיבלה את דבריה ופסקי הדין שלה בפסוקים מהתנ"ך ובמובאות מהלכות יהודיות. היא הייתה שוזרת דברי חז"ל בישיבות שנערכו בהם  השופטים דנו בתיקים שהונחו בפניהם והחליפו דעות. כמעט רבנית, כבר אמרנו?
אינספור פטישים ומהלומות עלו על שולחנות בית המשפט מאז ששפטה. הזמנים השתנו, נורמות התחלפו.
"איך את שומרת על הנעורים שלך? " אני שואלת בסקרנות, רוצה לגלות את הסוד.
"אני עסוקה בשידוכים  כל היום", היא מחייכת לעברי. "אחרי הקפה והמאפה של הבוקר אני יורדת לשחות שעה ואז יושבת עם המחברת והמחשב, מתחילה להרים טלפונים, לשמוע מה אנשים מחפשים בבן הזוג שלהם ולהתאים להם מישהו או מישהי


החוויה היהודית




אמרי שפר כ"ד ניסן ה'תשע"ח





אומר המהר"ל: הזמן הזה מבקש, שנכבד ימים. תלמידי רבי עקיבא לא נתנו כבוד ולפיכך מתו מפסח ועד שבועות ומתו בל"ב ימים ראשונים (הם מתו במשך 32 ימים, עד ל"ג בעומר) . ול"ב – גימטריה כבוד, כי לא נהגו כבוד ו בל"ג בעומר, שהוא ח"י אייר, פסקו למות כי "אייר" בגימטרייה – אורך. וי"ח – חי. ו בל"ג בעומר, מתחיל אורך חיים. וכאשר קיבלו עונשם ל"ב ימים (בגימטרייה: כבוד), אז חזר אריכות ימים לעולם.

    "אם אתה אומר שרב לא יכול לשיר , או חזן לא יכול ללמוד , זה לשון הרע ... אבל אם אתה אומר שרב לא יכול ללמוד וחזן לא יכול לשיר , זה כמותו כרצח " (רבי ישראל סלנטר)

    אם האדם היה יודע מה שנעשה בגופו, מהרגע שהאוכל נכנס לפיו ועד שהוא יוצא מהגוף, היה שולח מברק לביתו, להודיעם שהכול עבר בשלום. (רבי ירוחם, המשגיח ממיר)

    החיים הם לא הדרך לאושר, האושר הוא דרך לחיים.

מהפך בטבריה (על-פי 'בית מאושר')  

הדרך מירושלים לטבריה הייתה ארוכה ומפרכת, ואולם צאצאיו של רבי משה קליערס הקפידו לעשות בכל שנה את הדרך הארוכה ולפקוד את קברו של סבם, רבה של טבריה, ביום השנה לפטירתו.
פעם אחת הבחין אחד הנכדים באדם מבוגר המשתתף באזכרה השנתית. הנכד נזכר כי האיש נכח באזכרה גם בשנה שעברה, ובעצם הוא מופיע במקום מדי שנה בשנה.
סקרנותו של הנכד התעוררה. הוא ניגש אל האיש והתעניין לפשר בואו בכל שנה.. האיש חייך חיוך צופן סוד. "אספר לך בשמחה", אמר, והחל לספר:
זמן לא רב אחרי נישואינו התערער שלום הבית אצלנו. ויכוחים ומריבות היו מנת חלקנו. המצב החריף והלך. בתוכי הצטבר כעס רב על רעייתי, והאווירה בבית נעשתה מתוחה ומעיקה. בשלב מסוים החלטתי לעזוב את הבית לזמן מה, להירגע ולתכנן את צעדיי.
ארזתי כמה פריטי לבוש ויצאתי מביתי שבירושלים לעבר טבריה. סברתי שהשהייה על שפת הכינרת תועיל להרגעת רוחי. התכוונתי להתבודד, להתכנס במחשבותיי ולהשקיט את נפשי הסוערת. שכרתי דירה קטנה על שפת האגם, והנוף המרהיב הִשרה עליי רוגע ושלווה.
לפנות ערב יצאתי לבית הכנסת, להתפלל מנחה וערבית. פגשתי שם את רב העיר, הרב משה קליערס, שקיבל את פניי בברכת 'שלום עליכם' חמה והתעניין לסיבת בואי לעיר. השבתי קצרות שבאתי מירושלים וששכרתי דירה בעיר. לא חלקתי עמו את הנסיבות האמיתיות לבואי לטבריה.
הרב הביע שמחה גדולה על האורח מירושלים עיר הקודש, ופתאום אמר: "למה לך להוציא הוצאות על שכירת דירה? בוא להתארח בביתי, וכך תזַכה אותנו בהכנסת אורחים. אל דאגה, נופה של הכינרת נשקף גם מביתי. אני מבטיח לך חוויה נעימה".
ברגע הראשון דחיתי את ההצעה. באתי לעיר להתבודד, וממש לא היה לי רצון להתארח בביתם של זרים. אך הרב הוסיף לשכנע אותי במתק לשונו. הוא הציע שאעשה ניסיון לכמה ימים. חשתי אי-נעימות לסרב, וכבר באותו ערב סידרתי את חפציי בחדר שהוקצה לי בביתו של הרב.
הרב והרבנית קיבלו אותי בסבר פנים יפות, והתייחסו אליי כאל אורח חשוב. עליתי על יצועי בתחושה נעימה, שנתי ערבה, ובבוקר התעוררתי מלא כוח ואנרגיה.
שמתי לב שהרב קליערס מתרוצץ בבית בקדחתנות. הוא הגיש לרעייתו הרבנית נטלה וקערה לנטילת ידיים, שפת קומקום על האש, וכשהמים רתחו מיהר להכין כוס קפה מהביל, והציב אותה על מגש לצד עוגיות ריחניות. במאור פנים הזמין את הרבנית אל השולחן.
כאשר המחזה הזה נשנה גם בבוקר יום המחרת הסקתי כי הרבנית כנראה חולה. חשתי מבוכה על שנעתרתי להפצרות הרב, בשעה שהדבר ודאי מכביד על רעייתו. אחרי התפילה פניתי אליו והודעתי שבדעתי לחזור לדירה השכורה, כדי שלא להטריח אותם בשעה זו.
הרב קליערס הביט בי כלא מבין. "מדוע אתה מבקש לעזוב את ביתנו?", שאל בנימת עלבון. "האם לא הנעמנו לך את שהייתך? האם קר בין כותלי הבית?". "חלילה", השבתי, והבהרתי שנוכחותי היא עול על הרבנית, שאינה מרגישה טוב, ואין רצוני להכביד עליה.
חיוך עלה על פני הרב. "הרבנית בריאה ושלמה, ברוך השם", אמר ברוגע. "השערתך נובעת בוודאי מהתנהגותי בבוקר. ובכן, דע שהסיבה למעשיי היא דברי האריז"ל ב 'שער הכוונות': 'קודם שהאדם יסדר תפילתו בבית הכנסת, צריך שיקבל עליו מצוות 'ואהבת לרעך כמוך', ויכוון לאהוב כל אחד מבני ישראל כנפשו, כי על-ידי זה תעלה תפילתו כלולה מכל תפילות ישראל ותוכל לעלות למעלה ולעשות פרי"'.
הוסיף הרב ואמר: "רבי חיים ויטאל, תלמידו של האריז"ל, הוסיף וכתב שמצוות נישואים נועדה לקיים את מצוות ואהבת לרעך כמוך. ובכן, במקום להתרוצץ ברחובות העיר ולחפש בני-אדם לאהוב אותם, חשבתי בלבי: בידי לקיים את המצווה הזו בביתי, בלי טרחה יתרה. לכן אני משתדל להרבות, ככל יכולתי, באהבת ישראל כלפי רעייתי".
או-אז הבנתי, המשיך האיש את סיפורו, מדוע התעקש הרב שאתארח בביתו. ברוב פיקחותו הבין את הסיבה לעזיבתי את ביתי, ולימד אותי מוסר השכל על-ידי דוגמה אישית מפעימה. כבר באותו יום ארזתי את חפציי ושבתי לירושלים, נתון לרושם העז של שהייתי בבית הרב.
אין צורך לספר שחיינו השתנו מן הקצה אל הקצה. באתי מפויס, והתחלתי לשים לב לתכונותיה החיוביות של רעייתי ולכבד אותה ככל יכולתי. בתחילה הייתה מופתעת מהמפנה שחל בהתנהגותי, אולם כשהבינה שהשתניתי – נהגה כמוני, והחלה להשיב לי באותו מטבע.
בזכות סבך, סיים היהודי את דבריו, ניצלו נישואינו. לכן אני אסיר תודה לרב קליערס, ומקפיד לפקוד את קברו בכל שנה.

החוויה היהודית


יום שני, 9 באפריל 2018

אמרי שפר כ"ג ניסן ה'תשע"ח





גם אם שורר סביבכם חושך מוסרי מוחלט, חובה עליכם להיות פנסים. אם רק תעשו זאת, חיש מהר תגלו שאתם לא לבד ומתלכדים סביבכם עוד אנשים שמחפשים את האור. (חב''ד)
     גם אנחה קטנה, שאינה יוצאת מעומק הלב, היא גנבת דעת.
     גם באופן הספירה יש חיזוק. היה הגיוני לספור הפוך – ביום הראשון 49 ימים והולכים ופוחתים כך שביום האחרון היינו סופרים רק יום אחד שנותר עד קבלת התורה, אך עלינו לראות את ה"יש" ולא את ה"אין" – לראות מה עשינו ולא מה שנשאר לעשות.
     הקהה את שיניו' מדוע צריכים לרשע להקהות דווקא את שיניו ? אלא 'רשע' בגי' 570 , הסר את 'שניו' בגי' 366 ,נשאר 'צדיק' בגי' 204 i

בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו" (אפריון שלמה, גיליון 245)
     סיפר אחד מראשי הישיבות בירושלים כל שנה אני נוסע לארה"ב לאסוף כסף לישיבה, והרי דבר ידוע ומפורסם שזה כלל לא פשוט, יש הרבה ביזיונות וחירופים...  ואפשר להבין אותם, הוא נתן ונתן, ועכשיו אתה מגיע אליו עם הסיפור שלך, ורק היום הוא כבר שמע עוד איזה 9 סיפורים בדיוק כמו שלך, וכך זה אצלו יום יום... בקיצור לא פשוט 
     כשאני יוצא לנסיעה, אני מאוד מאורגן, יש לי יומן פגישות מסודר, קבעתי פגישות לכל יום עם גבירים שונים, דבר שהוא כשלעצמו קשה מאוד...  אבל ביום ראשון אין פגישות. למה משום שיש גבירים שלא מקבלים קהל כל השבוע כולו, אין להם זמן. אבל ביום ראשון הם מפנים שעתיים, וכל מי שבא מקבל . טוב, פעם אחת הגעתי לשעות הקבלה של אחד הגבירים, נכנסתי לבית מפואר ובמסדרון, בו מוגש כיבוד קל, מחכים 200 אנשים . כל אחד נכנס, וכשהוא יוצא כולם שואלים אותו... כמה? 18 דולר אמנם זה לא סכום רציני, בטח לא בשביל ישיבה, אבל בשביל הגביר זה לא מבוטל... 50 פעמים בשנה, כל פעם 200 אנשים...  היו שם אנשים שנכנסו עם אלבומי תמונות, פרוספקטים צבעוניים, מצגות מרשימות... אבל זה תמיד נגמר ב-18 דולר טוב, אמרתי לעצמי, שיהיה 18 דולר...  
     הגיע תורי, וכשנכנסתי כבר ראיתי את הגביר עייף, מחזיק ביד 18 דולר, ונותן לי מבט של 'אני אתן לך את הכבוד לדבר ולספר לי את הסיפור שלך, אבל דע לך שזה יגמר ב-18 דולר '... פתחתי ואמרתי שאני ראש ישיבה בירושלים ... עוד לא סיימתי את המשפט והגביר התעורר, "ראש ישיבה מירושלים...?!", הניח את ה-18 דולר, פתח את המגירה, הוציא פנקס צ'קים ורשם 600, 3, דולר!קיבלתי, אמרתי תודה ויצאתי שנה הבאה, נכנסתי שוב לבית הגביר, וכאילו הזמן עמד מלכת... אותם אנשים, אותו כיבוד, וכמובן אותם 18 דולר...  נכנסתי לגביר, אמרתי שאני ראש ישיבה מירושלים, והסצנה חזרה על עצמה בדיוק כמו בשנה שעברה...  בשנה השלישית, לאחר שקיבלתי את הצ'ק של ה-600,3 דולר לא עצרתי את עצמי ופניתי לגביר ושאלתי: מה הסיפור? למה רק אני מקבל 3,600, דולר, ואילו כל השאר מקבלים רק 18 דולר...  אמר לי הגביר: אני אספר לך...
     כשהייתי ילד הייתי מפונק של אימא. הגעתי לגיל 14 ואימא שלחה אותי לישיבה. לא רציתי, אבל לא הייתה לי ברירה, אימא ביקשה היא שלחה אותי עם כמה פרוסות לחם, שנגמרו לי עוד בדרך לישיבה, וכשהגעתי לשם, ראיתי שזה לא שייך...  כולם היו שם אריות, ואני בסה"כ יודע לשבת עם גמרא ולקרוא רש"י, אבל לא יותר... אין לי סיכוי להדביק את הפער...  החלטתי שאני חוזר לאימא, רק לפני כן הבחנתי שהבטן שלי מקרקרת, ושאני חייב לאכול משהו ניגשתי לאחד הבחורים ושאלתי אותו: מתי אוכלים כאן אמר לי הבחור: בישיבה אין אוכל, אוכלים אצל בעלי בתים, לך לבחור שיושב שם בפינה, הוא זה שמסדר את השיבוץ של הבחורים אצל ה בעלי בתים...  טוב, ניגשתי לבחור, אבל הוא אמר לי שהשבוע כבר כל בעלי הבתים תפוסים... 'אבל יש לי רעיון', אמר, 'יש איזו אלמנה שמתחננת אלי שאני אשלח לה בחור, אבל אני אף פעם לא שולח לה... יש לה 8 יתומים רעבים, והיא מאוד ענייה, ואת האוכל שהיא נותנת לבחורים היא מחלקת על חשבון הילדים שלה..'.  הוא נתן לי את הכתובת, אבל הוא גם הרגיע לי את הרעב לשלושת השעות הקרובות... אין סיכוי שאני אלך אליהאבל הרעב עשה את שלו, ולבסוף ניגשתי לביתה לאכול. כשנכנסתי, מיד כל הילדים קפצו אל הדלת לראות מי הגיע וקראו: "אימא, ה 'תלמיד-חכם' הגיע!".  התיישבתי סביב שולחן רעוע, עם שמונה צלחות ובכל צלחת פת לחם ומנה דלה. וצלחת אחת ריקה. לפתע האימא אמרה: " ילדים, ה 'תלמיד-חכם' למד כל היום והוא רוצה לאכול..."  מיד כל ילד חלק לי מהמנה שלו, והגיש לפני... אכלתיוהילדים התחילו לצעוק: 'תלמיד-חכם' תאכל את המנה שלי... ' 'תלמיד-חכם' את המנה שלי עוד לא אכלת... וכך הם רק רצו שאני אוכל ואוכל... לבסוף, כשסיימנו את הארוחה, פניתי אל הדלת ואז ה אימא קראה ואמרה: "ילדים, ה 'תלמיד-חכם' הולך ללמוד בישיבה... מה נבקש ממנו...?".  הרגשתי שגם אם הם יבקשו את הירח, אני אוריד להם אותו ... "תלמיד-חכם, תברך אותנו שגם אנחנו נזכה להיות תלמידי חכמים...!". בירכתי אותם, ובמקום לחזור לאימא חזרתי לישיבה הם נתנו לי כוח ללמוד וללמוד, עד שהדבקתי את הקצב תוך 3 חודשים בלבד...
     לאחר מכן פרצה המלחמה, אני ברחתי לארה"ב עבדתי והצלחתי עד שהפכתי לגביר, אמנם נשארתי עם הארץ...  אבל דבר אחד נשאר לי... מהיתומים הללו קיבלתי אהבת התורה! "  ''בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו". הארון זו התורה , והבדים הם אלו שמחזיקים את הארון, את התורה הקדושה...  אלו שזוכים להיות ממחזיקי ותומכי לומדי התורה, "לא יסורו ממנו", הם לא זזים מתלמידי החכמים... אומר רש"י: 'לעולם'!  גם הם יזכו לעולם שנאמר עליו 'עין לא ראתה א-לקים זולתך'...


החוויה היהודית