אמרי שפר כ"ה ניסן ה'תשע"ח

 אנו כפופים לחוקי הטבע אבל עלינו לשלוט על הטבע.

     אומרים "כשם שנכנס לברית, כן ייכנס לתורה, לחופה ולמעשים טובים", רק בברית מילה ולא לאחר קיום מצוות אחרות, מפני שמצות המילה קבועה בגופו של האדם מישראל,  ואינו יכול לעזבה או להינתק ממנה כל ימי חייו. "כן ייכנס לתורה, לחופה ולמעשים טובים" – שגם מהם לא ייפרד לעולמים.

     בפסוק "וטמא טמא יקרא"! נרמז שמי שהוא בעצמו טמא נוהג לומר על אחרים שהם טמאים...

     ישנם אנשים המאחרים לבא לתפילה, בחול באים כשהחזן אומר "כי בא סוס פרעה..." ויוצאים כשאומרים "אלה ברכב ואלה בסוסים...", זה פי' "והסר שטן מלפנינו ומאחרינו" - לפני התפילה ואחרי התפילה, ובשבת באים ב"בואי כלה..." ובבוקר ב"והמקיץ נרדמים...". המצורע נענש שצריך לבא הראשון לבית-הכנסת ויוצא אחרון, כמובא במשנה נגעים, כדי לתקן הדבר.

השניים דיברו אידיש (שרה פכטר)

   שביס השופטת

אולם בית המשפט המה מאנשים. הנאשמים ישבו על הספסל, חיכו לתורם, כוססים ציפורניים, מקווים לטוב. עורכי הדין שוטטו במסדרון הסמוך מתוחים ומצפים לשופט שמתעכב.

  "מה קורה היום?"  עורך הדין נכנס לאולם המשפט ופנה אל האישה החרדית שהתיישבה על הכיסא המיועד לשופט, עדיין ללא גלימה.

" סליחה גברתי, אנחנו קרואים לדיון בשעה תשע, השופט מאחר". בקולו קוצר סבלנות בולט.

"אדוני, השופט לא מאחר. אני השופטת ואתה זה שמאחר, בואו נתחיל?"

עורך הדין ביקש רשות לדבר עם מרשו מספר דקות טרם תחילת המשפט, לאה השופטת נעתרה לבקשתו, החלטה שמסתבר פעלה לטובתה.

 תשמע, יש סיכוי גדול שהשופטת לא תבחין בהבדל שרשום בסכום, וגם אם כן יש לי הסבר שיניח את דעתה. אין סיכוי שהיא תנחש את האמת במקרה שלנו", השיחה התנהלה בין השניים בשפת האידיש. הם רק לא ניחשו כי השופטת היא ילדה שברחה מאימי מלחמת העולם השנייה, ושפת האידיש היא שפת האם שלה…

לאה פירסט  אז אם לשלושה ילדים קטנים, לא חלמה ששמה הרשמי ישתנה, ויקרא שמה בישראל: כבוד השופטת! אבל לפני שנמשיך, כדאי שנתחיל מהתחלה:

1938  ריח מלחמה באוויר. "בדרכים לא דרכים הצליח אביה להביא את הוריו אלינו", מספרת לאה. "אמו הייתה חולה מאוד ונפטרה כעבור זמן מה, ואילו סבא נשאר להתגורר אתנו". למזלם, אביה קיבל הצעת עבודה באמריקה, לבוא לכהן שם רב בעיר ניו יורק. "מה שהגשים לנו את החלום, כרטיסים ואישור הגירה לאמריקה. כך גם ניצלנו".

לאה פירסט עוצרת לרגע מדיבורה. אנחנו יושבות בלובי של מלון בו היא מתארחת בקביעות כשהיא מגיעה לארץ לבקר את ילדיה, נכדיה וניניה. היא מתגוררת חצי שנה בארה"ב  וחצי שנה בישראל ובקרוב, כך היא מתכננת, תעשה עליה.

אני מביטה בה, אישה שתחגוג בקרוב תשעים. גילה לא ניכר עליה, כולה אומרת מרץ נעורים, הכולל זיק של שובבות בעיניים, ומבטים משועשעים שהיא שולחת, המטילים בך ספק לגבי גילה האמיתי. היא מדביקה את הסובב בתחושת חיות אמתית.

"ג'וג', ג'וג (שופטת, שופטת פירסט) ",  קריאת הפתעה נשמעת וזוג תיירים מתקרב אלינו בהתרגשות. הם מזהים את השופטת, דורשים בשלומה ונפרדים ממנה באיחולים נרגשים.

"שופטת נשארת שופטת גם אחרי הפנסיה " , היא מגחכת וחוזרת אל האנייה שהובילה אותם משוויץ לאמריקה דרך ספרד. הם חיכו ימים רבים לבואה של הספינה ושילמו במיטב כספם עבורה. הייתה זו נסיעה קשה וצפופה, כשקצינים גרמנים שורצים בכל פינה  מטילים את אימתם, מפחידים את כולם.

ימים קשים עברו עליהם בספינה, צפיפות מחרידה, אוכל במשורה, סערות ומחלת ים. כולם התפללו שיגיעו כבר לשלום למחוז חפצם.

בעצירה הבאה שלהם במדריד, אביה חלה. הרופא טיפל בו במסירות אך לא היה מנוס אלא לאשפזו בבית החולים, הוא האיץ בהם להמשיך בנסיעה בלעדיו.

(אגב, היא מספרת כי האנייה המקרטעת בשם "נובמבר" טבעה בדרכה חזרה לאירופה לאחר שהם ירדו ממנה).

דודתה שהיגרה לאמריקה שנים קודם לכן, התכוננה לבואם והכינה עבורם דירה ומזון, מה שהקל על חבלי הקליטה הראשוניים.

1941 הם בארה"ב. אביה הצטרף אליהם לאחר פרידה של מספר חודשים. אז היה מקובל כי בנות גם מן החוג החרדי פונות ללימודים בקולג', שם למדה תואר בשפות. "בפי היו שגורים מספר שפות: שוויצרית, אידיש ואנגלית ולכן בחרתי במקצוע לימודי שפות, חשבתי כי אמצא פרנסה כמורה בתחום", היא מספרת.

השינוי הגדול התחולל לאחר שנישאה לחיים פירסט, בחור יהודי שלמד משפטים. בעלה דרבן אותה לעזוב את לימודי השפות ולגשת ללימודי משפטים והוא עודד אותה שהיא תהיה עו"ד דגולה.

באותם ימים כמעט שלא היו נשים שלמדו משפטים, והיא הייתה מהנחשוניות. צעירה חרדית, מקפידה על שמירת מצוות, אוכלת רק כשר למהדרין, מכסה את ראש ומתקבלת ללימודי משפטים.

הילדים לפני הכל

ב-1950 עברה בהצלחה את המבחנים וקבלה את התואר בידה. עכשיו הם שניהם עורכי דין מן המניין. חיים שפתח כבר קודם לכן משרד ועבד בו, הפך את אשתו לשותפה והם החלו לעבוד יחד. 'פירסט אן פירסט אופיס'.

רק שש שנים לאחר שנישאו, זכו לשמחה גדולה, בנם הבכור נולד. ואחריו נולדו בזה אחר זה שני ילדים נוספים. היא מצאה את עצמה מטופלת בשלושה ילדים קטנים מה שלא מנע מעורכת הדין לאה פירסט להפוך לשופטת מן המניין.

"בבחירות שנערכו בלשכת עורכי הדין נבחרתי לנשיאת הלשכה, ובבחירות המחוזיות לשופטים, הועלה שמי כמועמדת וכנגד כל הסיכויים והמינויים הפוליטיים שרחשו סביבי,  קבלתי מינוי של שופטת מחוזית". היא מספרת.

היא נפרדה לשלום מעבודתה כשותפה עורכת דין במשרדו של בעלה חיים שהמשיך בעבודתו שלו כעורך דין מצליח בעל שם. היא בברכתו של בעלה החלה בעבודתה כשופטת מחוזית של העיר ניו יורק.

עבודתה כשופטת כללה נסיעה לערים רחוקות, למקומות ישוב מבודדים מן העיר הגדולה, כולם כמובן בשטח שיפוטה, לשם הגיעה כשופטת יום, בבית המשפט. באותם מקומות היו מרכזים את התיקים ודנים בהם בזה אחר זה, וביום שלמחרת הטלטלה למושב בית הדין הבא במקום אחר.

אז, שלא כמו היום, היא מציינת, היה קשה יותר לשלב בית וילדים עם עבודה, ובכל זאת הם לא וויתרו.

לאחר ראיונות רבים מצאנו מטפלת לילדים שהגיעה בשעות הבוקר המוקדמות ונשארה עד חמש אחר הצהריים. אני לא רציתי לפספס את גידול הילדים שלי. השנים הראשונות לחייהם הם השנים המשפיעות, ופחדתי שאם לא אהיה בחברתם מספיק, זה ישפיע לרעה על אופן גידולם . לכן בקשתי מהמטפלת להשכיב אותם בצהריים לשינה ארוכה, וכך  כשחיים ואני חזרנו מיום עבודה, התאפשר לנו לבלות  בחברת הילדים שהיו עירניים להפליא לאחר שנת צהריים ארוכה, עד השעה עשר בלילה. היה חשוב לנו שנבלה יחד כמשפחה, שנאכל ארוחה משותפת ואחר כך נשחק איתם, נכין שיעורים, נפטפט ונשמע מה קורה איתם. כששואלים אותי איך תמרנת בין עבודה תובענית כזאת לבין היותי אמא, אני תמיד נזכרת בחופשת הלידה הקצרה שלקחתי לאחר לידת הילד השלישי. וכאן המקום גם לגלות סוד: גילוי נאות. הרבה יותר קשה, אבל הרבה יותר קשה, להישאר בבית עם ילדים קטנים מאשר לעבוד בכל עבודה, תובענית ככל שאפשר".

לא מתחרטת

את היום הראשון שלה כשופטת לעולם לא תשכח. רק שנים קודם לכן, כשנכנסה לאולם בית המשפט כעורכת דין לצידה של הנאשמת, התחוללה מהומה קצרה באולם, השופט סירב לאשר את כניסתה של עורכת דין.

רק עורך דין ממין זכר! הוא דרש. באותם ימים של שנות החמישים גם בארה"ב הנאורה, עורך דין נחשב למקצוע גברי לכל דבר. "נכנסתי לאולם בית המשפט כדי לבחור את המושבעים  ולא יכולתי להפסיק ולחשוב על כך שמי שלא רצה אותי באולם בית המשפט כעורכת דין, קיבל אותי כשופטת!"

משפט בתחום התביעות הקטנות, כפי שהיא מציירת את המציאות האמריקאית, אורך שבועות או חודשים מתחילתו ועד לסופו, במהלכו עולים על הדוכן, התובע, הנתבע, העדים מעידים, עדויות מובאות בפני השופט, ובדרך כלל העדים עומדים על הדוכן בין חצי שעה לשעה.

לדעתי משפט שנסחב מעבר לחודש מהווה עינוי דין של ממש, ולכן לאחר תקופה בה רכשתי ניסיון, הנהגתי בבית המשפט בו עבדתי שיטה חדשה.  מהרגע שמשפט  מתחיל, השופט חייב לתת את פסק הדין בעניינו  בתוך חודש ימים. כך ירד העומס מעל בית המשפט, וכולם היו מרוצים. אישית אני חושבת כי שופט ששומע עדויות ברצף ויודע שיש לו גבול אותו אסור לו לעבור, מצליח לרדת לעומקה של האמת. הוא מרוכז, ממוקד מטרה, הפרטים חקוקים בזיכרונו באופן בהיר בתוך פרק זמן קצר, ובכך מונעים עיוותי דין רבים.

עמיתיה למקצוע התרגלו להופעתה של השופטת החרדית שתיבלה את דבריה ופסקי הדין שלה בפסוקים מהתנ"ך ובמובאות מהלכות יהודיות. היא הייתה שוזרת דברי חז"ל בישיבות שנערכו בהם  השופטים דנו בתיקים שהונחו בפניהם והחליפו דעות. כמעט רבנית, כבר אמרנו?

אינספור פטישים ומהלומות עלו על שולחנות בית המשפט מאז ששפטה. הזמנים השתנו, נורמות התחלפו.

"איך את שומרת על הנעורים שלך? " אני שואלת בסקרנות, רוצה לגלות את הסוד.

"אני עסוקה בשידוכים  כל היום", היא מחייכת לעברי. "אחרי הקפה והמאפה של הבוקר אני יורדת לשחות שעה ואז יושבת עם המחברת והמחשב, מתחילה להרים טלפונים, לשמוע מה אנשים מחפשים בבן הזוג שלהם ולהתאים להם מישהו או מישהי

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר כ"ה טבת ה'תשע"ח

אחד המגידים המליץ על אלו המנהלים את עסקיהם באמצע התפילה, ומשוטטים במחשבתם בכל מקום חוץ מהסידור הפתוח לפניו – דהנה כתיב (תהלים כ', ח'): אלה ברכב ואלו בסוסים ואנחנו בשם ה' אלוקינו נזכיר – ישנם כאלו שכדי להגיע למחוז חפצם במקום מרוחק, הם צריכים לנסוע ברכב או בסוס, אבל "אנחנו " – " בשם ה' אלוקינו נזכיר" – מיד שהוא מתחיל להזכיר את שם ה ' ולהתפלל, הוא כבר נמצא שם במחוז המרוחק, ללא הסוס והרכב ...      אם אדם רוצה שתפילותיו יתקבלו לרחמים ולרצון, אז זה דווקא אם הוא מכבד ומוקיר ומחשיב את עניין התפילה כראוי.      החיטה והכוסמת שרדו ולא נכחדו, מפני שאפשר לאיים רק על מי שעדיין מצוי דבר מה ברשותו. מי שאין לו כלום, אין האיום משפיע עליו, שכן אין לו מה להפסיד. לכן נותרו לפרעה החיטה והכוסמת, שתהיה לו סיבה לחשוש. (יד יוסף)        "הירא את דבר ה'... הניס את עבדיו ואת מקנהו אל הבתים" (שמות ט,כ). עבדי פרעה איימו על מי שרצו להניס את עבדיהם ואת מקניהם אל הבתים. לכן "הירא את דבר ה' מעבדי פרעה" – מי שירא מה' יותר מכפי שירא מעבדי פרעה – "הניס את עבדיו ואת מקנהו אל הבתים". (רבי מאיר-שמחה מדווינסק)        הפסיקו לנסות לשלוט במה שאחרים חושבים עליכם.        ה' הצדיק ואני - רבי יהושע מאוסטרובצה היה אומר בדרך הלצה: איך זה שפרעה הגאוותן יעיד על עצמו שהוא רשע? אלא הפירוש הוא "ה' הצדיק ואני", וכך גם אני צדיק הנני. רק "ועמי הרשעים".      זכרו שמה שאנשים חושבים לא קשור אליכם, אלא אליהם..      טפחו לעצמכם על השכם מדי יום. המצור על לנינגרד :  סיפור הישרדותה הנועז של נערה אחת וסוד יהדותה השמור היטב )   ג ' ודי גרינפלד ( Facebook 3 TwitterGmail עוד 1 בשנת  1937,  יבגניה בויאנובה נולדה למשפחה יהודית במינסק ,  בלרוס . 80  שנה לאחר מכן ,  היא אחת מהניצולים הבודדים שנותרו מהמצור על לנינגרד . ב - 22  ביוני  1941,  תחת שם הקוד מבצע ברברוסה ,  פלשו הנאצים לברית המועצות ללא אזהרה מוקדמת .  במטרה לכבוש שטחים לצורך ניצול משאבים טבעיים ועבודת פרך ,  היה זה המבצע הצבאי הגרמני הגדול ביותר במלחמת העולם השנייה . במקום לבזבז חיילים וארטילריה כדי לכבוש את העיר ,  הוראה  1601  הידועה לשמצה של היטלר ציוותה  " להרעיב את  ( אנשי לנינגרד )  עד שייכנעו ",  בטענה ש " אין לנו עניין להציל את חייה של האוכלוסייה האזרחית ". יבגניה שוחחה עמי מביתה בוושינגטון ,  ופירטה בבהירות רבה את המאורעות מצעירותה בלנינגרד  ( כיום סט .  פטרסבורג ).  היא דיברה בעיקר ברוסית ,  ונזכרה בסירנות שהתריעו על ההפצצות הקרבות ; בפיצוצים שהרעידו את מיטת המתכת שלה וגרמו לה לזוז לאורך  המצור  הרצפה ;  ובחורפים האכזריים והמקפיאים כשהטמפרטורות הגיעו למינוס  34  מעלות . זכרונות מהמצור חקוקים בנשמתה לנצח .  כשהיא חווה מדקרות רעב ,  פחד מהחושך וכאב מחשיפה לקור –  בין מאות אלפי מתים  –  יבגניה בת ה - 5  מעולם לא הכירה חיים אחרים .  קצבת המזון כללה  100 גרם לחם ביום לאדם  –  שהכיל בעיקר מרכיבים  " חלופיים "  כגון דבק ונסורת .  השכנים עמדו בתור במשך שעות למען פיסה מ " לחם "  זה . בנובמבר  1941,  הרעב המשתולל והייאוש כבשו את העיר .  הורים מוטרדים ניסו נואשות להזין את ילדיהם  –  ואכלו טפטים ,  עור ,  טיח ואפילו חיות מחמד .  מעיל מפרוות מינק הוחלף בחתיכת לחם , הכסף היה חסר ערך .  החברה התפוררה ,  ואנשים היו על סף אובדן השפיות . בגלל האדמה הקפואה ,  בית הקברות המקומי פיסקריובסקויה לא יכול היה לקבור את אלפי המתים .  ככל שהנאצים המשיכו להטיל פצצות ולהפגיז ,  נוצרו מכתשים באדמה שהפכו לקברי אחים מאולתרים .  כדי למנוע את התפשטות המחלות ,  גופות אנונימיות שנאספו ברחובות הונחו בתוך קברים אלה ,  ללא סימני זיהוי או תפילה . מלחמת הישרדות יבגניה זוכרת שהלכה לשוק עם אמה כדי לחליף את חפצי הערך שלהם תמורת מזון .  הייאוש והפאניקה הציפו את הרחובות ,  היא שמעה שיחות שנלחשו על קניבליזם .  רצח הפך לדרך נפוצה להשגת תלושי מזון. מסוכן יותר מכל היה גל הילדים שנחטפו ונאכלו .  יום אחד בהיותן שוק ,  הבחינה מאיה ,  אחותה הגדולה של יבגניה ,  בכך שדעתה של יבגניה הייתה מוסחת והיא התבוננה בשמיים .  אישה ניגשה ליבגניה והציעה לה ממתק ,  ואז נתנה לה יד והן החלו להתרחק . " מאיה התחילה לצרוח בטירוף ואני ניצלתי ",  נזכרת יבגניה . זיכרון קורע - לב נוסף הינו זה של גבר שהלך ברחוב ואז צנח מת באמצע הרחוב הקפוא . " אמא שלי אמרה לי לא לפחד מאנשים מתים ",  היא נזכרת במוות ובחורבן מקפיאי הדם . משטרו חסר הרחמים של היטלר דרש כניעה מוחלטת ,  אולם אזרחיה החזקים ,  העמידים ובעלי כושר ההישרדות השיבו מלחמה שערה בכל מאודם .  כיום עירו של פטר הגדול ידוע בתור  " העיר שסירבה למות ". מוסיקה ומורל אל לנו לשכוח את סיפורה של יבגניה בויאנובה  –  עדות חיה לניסיונו המרושע של המין האנושי להרוס מצד אחד ,  ולנחישותה של קהילה לשרוד ,  מצד שני .  זיכרונות הילדות שלה על מאבקים ,  כוח סבל ונחישות ,  מסייעים לנו להעריך את כוחם של הניצולים ששרדו בנסיבות האכזריות ביותר והמשיכו לנהוג בנדיבות ובאדיבות .  יבגניה נזכרת בגעגועים כיצד חלקה עלי כרוב שגדל בקרבת מקום עם חבר  –  יתום בן  8  שהוזמן להישאר במטבח שלה  –  ששנים לאחר מכן בתור חייל חזר כדי להביע את תודתו . למרות שדבר כמעט לא הסיח את דעתם של אזרחי לנינגרד מאכזריותם של הנאצים ,  אהבתם למוסיקה הייתה מקור נחמה .  אפילו כשהמוזיקאים היו כה חלשים שבקושי יכלו לעמוד ,  הם ניסו לרומם את המורל והופיעו למען אלה שמצבם היה גרוע יותר .  המוסיקה אפשרה להם להאמין שיש עדיין יופי בעולם . היצירה הבלתי נשכחת ביותר הייתה סימפוניה  #7  של דימיטרי שוסטקוביץ ',  סימפוניה הרואית בשם  "לנינגרד ". לבסוף ,  ב - 27  בינואר  1944,  הובסו כוחות הגרמנים .  נשיא ארה " ב פרנקלין רוזוולט ציין את  "הקורבן של לנינגרד "  כגורם שסייע להביא את קץ המלחמה . המצור בן  872  הימים על לנינגרד הפך למצור הארוך וההרסני ביותר בהיסטוריה .  עד קיץ  1942, ההפצצות פגעו או הרסו את רוב העיר .  מפעלים ,  בתי ספר ,  בתי חולים ואתרים היסטוריים נהרסו בעקבות פשיטות אוויריות .  לא היה תקדים לפני כן למצור זה גם במונחים של מספר החללים .  לפני הפלישה ב - 1941,  אוכלוסיית לנינגרד עמדה על קרוב ל - 3  מיליון איש .  בשנת  1944  רק כ - 546,000  נותרו בחיים .  נראה כאילו דבר לא שרד ,  מלבד טונדרה מלוכלכת וקרה  –  שהותירה שמיכה של שלג ומוות . זהות יהודית לא מוכרת להיות יהודי בלנינגרד היה קשה ומסוכן .  היהודים לא היו שומרי מצוות וברוב המקרים המצוות לא היו אפילו מוכרות .  אם מישהו היה מבחין בכך שיהודים מקיימים מצוות כגון הדלקת נרות שבת והיה מדווח על כך ,  הם היו מאבדים את עבודתם  –  או גרוע מכך .  יהודים חפים מפשע רבים נשלחו לכלא ,  ואיש לא שמע מהם יותר לעולם .  אחרי המלחמה ,  הממשלה הסובייטית הגישה תביעה פלילית כנגד יהודים רבים ופברקה סיפור שרופאים יהודים תכננו קונספירציה לרצוח את סטלין ,  אולם הדבר מעולם לא הוכח . בניסיון להגן עליה מפני אנטישמיות ,  הוריה של יבגניה לא סיפרו לה שהיא יהודיה .  ואז ,  ב - 14  במאי 1948,  כשדוד בן גוריון הכריז על הקמת מדינה יהודית  –  מדינת ישראל ,  יבגניה בת ה - 11  הלכה לבית הספר ,  שם לעגו לה הילדים : " לכי לישראל !  לכי לישראל שלך !"  יבגניה לא הבינה למה הכוונה ישראל  " שלך ".  כשהיא חזרה הביתה ,  הוריה אישרו את העובדה שהם אכן יהודים . תנאי המחיה בעיר היו קשים ,  ואנשים חיו בתנאים אכזריים ביותר . " את הדירה שלנו חלקנו יחד עם  12 משפחות אחרות ",  מסבירה יבגניה .  לכל משפחה היה חדר אחד ,  הם חלקו שני חצאי שירותים ומטבח גדול .  תנאים אלה היו הנורמה ונפוצים בעיר . " לא הייתה כמעט שום פרטיות ,  אולם שרדנו ",  היא אומרת . " כדי להתקלח ,  כולם הלכו לסאונה הציבורית .  מדי יום ,  יום אחרי יום ,  פשוט שמחנו שאנחנו בחיים ".  מתוך רצון להשאיר את הזוועות מאחור ,  לנינגרד נבנתה מחדש בתור סט .  פטרסבורג ,  כיום עיר שוקקת מוזיאונים אלגנטיים ,  קתדרלות וארמונות נוצצים .  אולם כיצד מצאו הניצולים של תקופה אפלה זו את הרצון להמשיך לחיות ולבנות מחדש את הילדות המנותצת ? " החברים שלנו עזרו זה לזה .  שרדנו כי הייתה לנו חמלה ",  אומרת יבגניה ,  שאמה הצילה שכנה בכך שחלקה עמה את קצבת הלחם שלהם . " כשאחותי מתה ,  החלטתי שאני חייבת לחיות למענה .  כשאתה על סף המוות ,  העושר הוא חסר משמעות בהשוואה לחיים ולאהבה ". במהלך המלחמה ,  אביה של יבגניה נפצע והוא מת בשנת  1954  בגיל  45.  יבגניה ואמה המשיכו לחיות בסט .  פטרסבורג ,  ואפילו היו להן כמה זמנים מאושרים .  יבגניה התחתנה בסט .  פטרסבורג ואפילו ילדה בן ,  ויקטור .  היא נשארה קרובה מאוד לאמה עד פטירתה בשנת  1981. בשנת  1985,  המנהיג הסובייטי מיכאיל גורבצ ' וב הביא לרפורמה בממשלה והסיר מכשולים שעמדו עד אז בפני אזרחים שרצו לעזוב את המדינה .  ביחד ,  המשפחה היהודית הקטנה היגרה לארצות הברית ,  שם הם חיים כיום בעיר וושינגטון . עבור יבגניה ,  זיכרונות אלה חקוקים בנשמתה ,  בקמטים שעל פניה ובקולה הרועד .  זיכרון הרעב המחריד עדיין בוער בה כיום ,  כשהיא מתבוננת בשאט נפש בכמויות האוכל היורדות לטמיון  –  כמויות שהיו יכולות להציל חיים באותם ימים . כל מי שהיה עד לזוועות בגיהינום של לנינגרד לא יכול לשכוח אותן לעולם .  אולם יבגניה שרדה . " החיים שבריריים .  כל חיי רציתי לעשות דברים טובים ,  כי אני זוכרת את מי השארתי מאחור .  זיכרון הנופלים השאיר אותי בחיים ".  השליח מקליפורניה      הזמר החסידי ר' אברהם פריד סיפר סיפור מרגש אותו שמע בכינוס השלוחים לפני שבוע על אדם שאמו היטה חולה במחלה כשהיה ילד בן 9  ,  ואיך ע"י כך הפך לשליח .   וכך סיפר השליח: שמחת תורה  .  בקליפורניה, בבית כנסת של חב״ד ,   הציבור רוקד ושמח עם התורה. בין הרוקדים ילד בן תשע שמחזיק את ספר התורה כשאביו מסייע לו להחזיק את הספר הכבד.   בביתו של הילד, תמונה אחרת לגמרי. אמו של הילד חולה במחלה נוראה ,   שוכבת במיטתה וזקוקה לרחמי שמים .   בדרך הביתה מבית הכנסת ,   הציע הילד לאביו 'אולי נביא הביתה ספר תורה כדי לרקוד אתו עם אימא ,   וכדי שאימא תוכל לנשק אותו  ?'  ואכן למחרת, לפני ההקפות, פנה האב לשליח   החב״די   וביקש   רשות   לקחת אחד מספרי התורה לביתו. כמובן שהשליח הסכים אך אמר לו 'חכה, אל תלך לבד.       והנה בעוד האישה   שוכבת במיטתה ,   היא שומעת מרחוק שירה, המתקרבת ומתגברת. היא לא הספיקה לשאול מהיכן מגיעה השירה השמחה הזו ופתאום דפיקות בדלת... בעלה פתח את הדלת והיא מגלה להפתעתה את כל מתפללי המניין כשהשליח בראשם ובידם ספרי התורה.   אנשים, נשים וטף. כולם באו לעשות הקפות ולשמח אותה בביתה !   הם רקדו ושרו והאישה זרחה מאושר עם חיוך על שפתיה. כבר מזמן היא לא חייכה כך.      הילד בן התשע, שמח מאוד. הוא ביקש ספר תורה אחד וקיבל את כל הקהל בעוצמות אדירות של שמחה ושירה עם כל ספרי התורה, תודות ליוזמה של השליח שחשב להביא את ההקפות לביתם .  השליח המשיך לספר: האישה ,   הייתה אמי. היא נפטרה חודשיים אחר כך. והילד בן התשע, היה אני !  והוסיף, אז, כילד, הרגשתי אסיר תודה לשליח, שמרוב שהיה מלא באהבת ישראל, הרגיש והבין שהבקשה שלי הייתה כדי לשמח את אמי בשמחת תורה, והוא עשה מזה הרבה יותר ממה שחלמתי .  אז החלטתי, שכשיגיע הזמן ,   גם אני רוצה להיות שליח ולעזור ליהודים. והיום אכן אני אחד מהשלוחים של הרבי בקליפורניה .

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/