אמרי שפר ו' אייר ה'תשע"ז

"אהבה" בגימטרייה שלש עשרה. וכאשר קיימת אהבה ואחווה בין שני אנשים, הרי היא אהבה כפולה שמנינה עשרים ושש, והוא כמניין אותיות שם הוי"ה . וזהו שנאמר כאן: "ואהבת לרעך כמוך אני ה'" - כשתגיע למדרגה של אהבת הזולת בלי שום פניה אחרת, תעורר גם בחברך אהבה שלמה כלפיך. והתוצאה מאהבה כפולה זו תהא "אני ה'" - הקדוש ברוך הוא ישרה שכינתו ביניכם. 

     בדרך החידוד אומרים : את ההבדל הגדול בין אמת לשקר, רואים באותיות עצמם: "אמת" – ישנם כאלו שרואים את האמת מיד בהתחלה – "א" , וישנם כאלו – עד שבאים באמצע – "מ", וישנם – עד הסוף – "ת". אבל את ה"שקר" מכירים מיד, כי אותיות "שקר" הן ממש אחת אחרי השנייה!... 

     ההווה זה הזמן היקר ביותר.

     חתול עם כפפות לא תופס עכברים. (פתגם גאלי)

הגביע שנעלם מן התיבה הנעולה (פניני בית לוי, גליון 429)

     שדרות העצים הנפלאות לצד ערוגות הפרחים, מעטרות את גינת מלך ספרד. אלו, היו מן הסתם פסיעותיו המתקרבות אל הארמון –  פסיעותיו של הגאון הקדוש רבי יצחק אברבנאל, ששימש כשר האוצר של המלך אך עתה, מזה תקופה ארוכה לא נשמעות פסיעותיו, הכל יודעים, גורשו היהודים מאדמת ספרד. יודעי דבר יכולים לשוח שלדון יצחק אברבנאל הייתה רשות מפורשת להישאר בארץ, אולם הוא לא שעה לכך הוא חפץ להצטרף אל אחיו בצערם ובגורלם. באשר ילכו, ילך אף הוא. את כל נכסיו הותיר מאחוריו, רק צרור כסף לקח עימו ועוד דבר חשוב ויקר בעיניו – כוס של אליהו הנביא, של פסח! גביע זהב זה, משובץ יהלומים, התלווה אל צרורו הדל של דון אברבנאל. בגביע השתמש לכוס החמישי שנמזגת לכבוד אליהו הנביא זכור לטוב, ואף למצוות ברית מילה, שאף בה מבקר אליהו הנביא.

     העיר ונציה שבאיטליה, הייתה זו שזכתה לארח את רבי יצחק בין שאר תושביה. באותן שנים של גלות שקד הצדיק על חיבורים נפלאים, פירושיו על התנ"ך. מטבע מוציא מן הצרור, אליו מצטרף עוד אחד ועוד אחד. ולבסוף רק כוסו של אליהו הנביא נשארה בידיו של הצדיק מכל רכושו. כאשר נפטר, הייתה הכוס החפץ היחיד שעברה בירושה לידי בנו, רבי יהודה אברבנאל.  

     בארמון המלוכה בוונציה ישב המלך. כשעיניו נוצצות בברק חמדן.  לפני זמן מה נודע לו, כי בידיו של רבי יהודה מצויה כוס נפלאה ויקרה, הוא אף ראה את הגביע. ובלבו גמר אומר, אני רוצה את הגביע! "מסכים אני לשלם בעד גביע זה כמה שידרש!", ביקש המלך, "ובלבד שיהיה שייך אלי ויעבור לרשותי!" "  הכוס היא כוסו של אליהו הנביא! אבי קנה אותה לכבוד חג החירות – חג הפסח, גם לצורכי מחיה איני רשאי למכור את הכוס. " ''לא יסרב לי יהודי", גמר המלך החמדן בלבו, "חפץ אני שהכוס תהיה שלי, ויהי מה!" כך הרהר ואמר, אתן לך פרק זמן של שבוע ימים כדי להימלך בדעתך, וזכור שאשלם מה שתשית עלי, אבל עליך לבוא בעוד שבוע ימים ותשובה ברורה בפיך: כמה תחפוץ עבור הגביע היקר".

     מתוך עוגמת נפש ואין אונים, התהלך רבי יהודה בביתו. הוא לא ידע מה לעשות ובלבו פעמה המשאלה. "כיצד יציל את הכוס שלא תעבור לידי הגוי? לבסוף קם ועשה מעשה. את הכוס נעל בתוך תיבה גדולה שהייתה ברשותו, התיבה ננעלה ביסודיות ואת המפתח השליך רבי יהודה אל הים ואמר: "אליהו הנביא! הכוס היא לך, כי אבי רכש אותה בעבורך ולכבודך! קח את המפתח,  ועשה עם הכוס מה שהנך חפץ!"  

     קול גרירת חפצים נשמע בין קירות ביתו של רבי יהודה. שלוחי המלך סובבים בביתו ופקודה חד משמעית להם, למצוא את הכוס ולהביאה למלך". "הנחתי את הגביע בארגז, ואת המפתח השלכתי לים"  . "שיברו את התיבה וקחו את הכוס", פקד המלך, מן הסתם הרהר בלבו על איוולתו של האיש שחשב לו, כי אם יהיה הגביע נעול,  הוא לא יכול לפרוץ את התיבה ולהגיע אליו. העובדים היכו בתיבה בכל כוחם. התיבה נפרצה והנה היא ריקה! אין בה גביע כלל! כך הונה אותו היהודי וביזהו... מיד יצאה גזרה מאת המלך: " כל היהודים בני עמו של רבי יהודה, יחד עימו, יגורשו מן העיר ונציה! עד לאחר הפסח – חייבים הכל לצאת מן העיר ללא יוצא מן הכלל!"  בצערו הרב ובמר לבו, פנה רבי יהודה להשתטח על קברו של אביו. הוא שפך לבו בתפילה ותחנונים, שאביו יעתיר לביטול הגזירה.

    ''אוי", גנח מלך ספרד על משכבו. מוחו ההולם משחזר שוב ושוב את החלום המוזר, ממנו הקיץ זה עתה. בחלומו הופיע דון יצחק אברבנאל, והנה האיש מכה אותו מכות נמרצות. "הנחתי בארצך אחוזות ונחלות, והנה בני מתייסר בוונציה בערום ובחוסר כל! לך תמכור את כל הנכסים שהיו שלי והפכו להיות רכוש הממשלה.  כסף זה תשלח לוונציה לבני!" בזאת הסתיים החלום בו הוגה המלך ברעד ובחיל, מבולבל כולו, אך הדברים כה חיים מול עיניו והוא לא יכול להתעלם מהם.  

     אונית מלכות עוגנת לחוף איטליה ומלך ספרד עומד על סיפונה,  משתוקק למלא השליחות לשמה נסע הוא בכבודו ובעצמו, מיד כאשר הקיץ מן החלום, הורה למכור את נכסי דון יצחק, את הכסף נטל בצרורו, ומיהר להביאו לבנו רבי יהודה, "הנה, סכום זה לך הוא", אמר המלך לאיש המופתע הניצב מולו. הוא הוסיף והסביר אודות הסכום העתק. "איך הורה לי לתת אותו לך, עושה אני עכשיו הוראות אביך המנוח ". ביתו של רבי יהודה לבש צורה חדשה, צורכי חג נרכשו ביד רחבה,  והמטעמים בעבעו על הכירה. רק עובדה אחת העיבה על שמחתו של רבי יהודה: הכוס שאיננה. העדרו של הגביע ציער אותו מאוד , והוא הגה בו ללא הרף. "

     אין בידינו מה לעשות בנוגע לכוס", הזכירה האישה המסורה לבעלה, "הרי אליהו הנביא הוא שלקח את הכוס בעצמו. ועתה,  כאשר הרווחנו כל זאת משמים שפע וברכה לכבוד חג הפסח – עלינו לשתף בו עוד אורחים!" היא הוסיפה ושטחה את בקשתה: " לך לבית המדרש והבא עמך אורח לביתנו, לכבוד החג".  רבי יהודה עשה כדברי אשתו ומיהר לבית המדרש. הוא מצא אורח שנאות לסעוד על שולחנו בליל הסדר, האורח הצטרף אליו והגיע לביתו.  בחדר המואר עמד האורח. הוא סקר את השולחן הערוך בפאר ובהדר נפלאים, התבונן היטב, ופתח פיו: "דבר אחד חסר כאן !" תוך כדי אומרו, הוציא מחיקו את הגביע היקר שנעלם – גביע זהב נפלא משובץ יהלומים. הגביע הונח על השולחן. והיהלומים הרבים החזירו את נגוהות וניצוצות האורה שהפיצו הנרות הרבים.  שהיו פזורים להאיר בכל מקום. היהלומים בהקו באור יקרות, כמו שמש בצהרי היום. בני המשפחה ניצבו מול הגביע, מלאי פליאה ואושר מן המופת. הם לא שבעו מהזין עיניהם במראה העשיר והמיוחד. כאשר התעוררו מעט מהתפעלותם, הבחינו שהאורח נעלם. הוא לא נמצא בשטח, איננו!!! "  אליהו הנביא החזיר את גביעו!" אמרו, והסבו אל השולחן בגיל ורננה, שמחו מאוד בני המשפחה על הגביע שחזר, ושמחו על גילוי אליהו הנביא שהיה להם – איזו מתנה נפלאה!

     כאשר הגיעו ל"שפוך חמתך" ופתחו את הדלת כנהוג, נכנס האורח שהשיב להם את הכוס – אליהו הנביא זכור לטוב. התיישב אליהו הנביא סמוך לשולחן והחל לספר לבני המשפחה על המכות שהוכה מלך ספרד בחלום, עד שהגיע לתת להם את הכסף הרב . הוראה נתן אליהו הנביא לרבי יהודה. "לאחר החג, עלה אל המושל – מלך ונציה ספר לו את הקורות אותך, ואמור לו כי הוא יכול לקחת את הגביע בחינם, אם ירצה בכך . "לשנה הבאה בירושלים הבנויה", הדהדו הקולות בבית אברבנאל,  בקול שירה והודיה על הניסים והגאולה הפרטיים שנעשו להם בחג הפסח, מעפר דל וממצוקה וצער, הקימם הבורא יתברך, על ידי שליחות אליהו הנביא, שעל הגביע שלו חסו ושמרו במיוחד.

     אחרי החג נכנס רבי יהודה בשערי ארמונו של מושל ונציה הכועס, ניצב לפניו, והציג על השולחן את הגביע המיוחד. קריאת התפעלות פרצה מפי הנוכחים המשתאים. היהלומים נצצו כל כך , ולא השאירו איש מן הנוכחים שווה נפש מול האוצר. "   גביע זה נעלם מן הארגז", אמר הצדיק, "ובליל הסדר השיבו לשולחננו אליהו הנביא זכור לטוב, לכבוד החג. ואתה אם תרצה אדוני המלך ירום הודו – אעניק לך את הגביע חינם!!!" התרגש המלך מהדברים, אך השיב מיד: "לא אקח מאליהו הנביא את גביעו !" מיד השיב המלך את גזרתו אחורנית. הוא ביטל את הוראת הגרוש הצפוי, המרחף כצל מאיים על היהודים המוטרדים.  שמחה וששון שררו בבתי ישראל. כאשר שב רבי יהודה מן הארמון, ובידו הגביע היקר, ודבר נוסף: ביטול גזרת המלכות!

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר כ"ב כסלו ה'תשע"ו

בריאת העולם מעולם לא נפסקה - ''המחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית "

     הלכות חנוכה לפי סדר א-ב, א-ח ח' נרות, ט-טפחים י-עשר כ-כשר ל- לכתחילה ל-מעלה מ-מעשרים נ-נר ס-סוכה ע-ערובין פ-פסול צ-צריך ק- קדושה ר-ראוי ש-שמש ת-תדליק.

     עדיף לאבד רגע בחיים - מאשר לאבד את החיים ברגע.

     "עדיף להאכיל חתול אחד מאשר הרבה עכברים" (פתגם נורווגי)

     עדיף להיות שמח מזויף מעצוב אמיתי.

     עדיף למנוע את המחלה מלרפא אותה.

     עדיף לקבל עצה עקומה מאדם ישר מאשר עצה ישרה מאדם עקום...

     עד שאתה דואג מה תעשה מחר – מוטב שתתקן מה שעשית אתמול (רבי זאב וולף מזיטומיר)

האופנוע (דברים טובים – פרשת וישב)

     היה מעשה בשני אחים בחורים, שמזלו של הצעיר שביניהם שפר עליו,  הלה היה בעל כשרון מופלג, מתמיד גדול, וכל מידה טובה הייתה בו, כל רואיו לא גמרו עליו את ההלל, ואילו הגדול לא נתברך בכשרונות, ואף היה מתקשה מעט בדיבורו וכו. ויהי היום והצעיר בא בברית אירוסיו עם משפחה חשובה ונכבדה, בעת שהגדול עדיין היה נראה רחוק מענין השידוכים. נכנס הגדול אל הרה"ק הפני מנחם זי"ע ותינה בפניו את מר נפשו - והוסיף לומר שהוא מרגיש את עצמו כמי שאינו שווה מאומה.  אמר לו הפני מנחם, אמש נסענו מירושלים לבני ברק ברכב חדש ויקר לאין ערוך. על אם הדרך נתקלנו בפקק (טרעפיק) ונתארכה נסיעתינו פי כמה וכמה, בסמוך אלינו היה רכב על שני גלגלים (אופנוע) אשר ברגע עקף את כל הפקק והתקדם בדרכו מבלי כל מונע בעדו , אמור נא יקירי, האם הצליח הלה להתקדם בדרכו מחמת שהוא שווה יותר מהרכב שנסענו בו, וודאי שלא, אלא דייקא מחמת שרכבו בעל שני גלגלים אינו שווה אפילו כשליש מהרכב שלנו, על כן יכול היה למהר בדרכו, אבל הגדול והשווה כהוגן נצרךלהמתין שיפנו מקום עבורו - מחמת חשיבותו וגדלו. כמו כן כשנוצר אצל יהודי מעצור בחייו וסדר יומו, חלילה לו להיכנס לייאוש בהרגשה שאינו שווה מאומה, כי אדרבה, עצם הדבר שהשי''ת עוצר בעדו, מוכיח שחשוב הוא עד מאד, הרבה יותר ממי שהקב''ה מנהלהו על מי מנוחות.

הגמ''ח (דברים טובים – פרשת וישב)

     סיפר אדם גדול מארה"ב על אברך מבני קהילתו, שלאיזה צורך לווה מגמ''ח סך חמישים אלף דאלער. על דעת שישלם בכל חודש סכום מסוים, ואף נתבקש להפקיד אצל בעל הגמ''ח טשעק'ס (צ'קים) כמספר התשלומים שיהא עליו לשלם, אלא שהתנה עם בעל הגמ''ח שלא ישתמש עם הטשעק'ס, והוא יפרע לו מידי חודש בחדשו את הסכום המגיע לו.

     באחד מימי הפרעון שכח בעל הגמ''ח מההסכם ופדה את הטשעק השייך לאותו חודש - מה שגרם שכל חשבון הבנק של האברך נחסם לאשראי (קרעדיט). באחד הלילות נסע האברך באישון ליל מחוץ לעיר, והוצרך למלא דלק (געז) ברכבו, אך בהגיעו לשם נזכר שאי אפשר לו לשלם עם כרטיס האשראי - באשמת אותו מנהל גמ''ח. ולא ידע להשית עצות בנפשו, וכי נגזר עליו לשהות כל הלילה בתחנת הדלק , בצר לו החל לפשפש בכיסיו, וכן ברכבו, עד שמצא עשרים ושלוש דאלער, מילא את הרכב עם דלק בסכום של עשרים דאלער, ובשלושה הנותרים הציע לו בעה "ב לרכוש כרטיס הגרלה (גירוד) של אחד ממפעלי הפיס בארה ''ב, וכן עשה, וזכה על אתר ב... 50,000$ ; כסכום ההלוואה. או אז הבין, שמה שהיה נראה לו כרעה - שבלבלו לו את כל סדרי בראשית, ובעל הגמ''ח סגר בעדו את ההשתמשות בחשבון הבנק,  ואדרבה כל זה היה לטובתו השלימה - שיהא בידו לפרוע את כל החוב לגמ"ח בפעם אחת...

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

אמרי שפר י"א סיון ה'תשע"ה

הגאון הצדיק רבי אליהו לופיאן זצ"ל, היה אומר בשם הגאון הצדיק רבי שמחה זיסל זצ"ל, הסבא מקלם: היה כדאי לקדוש ברוך הוא לברא את כל העולם ומלואו ולקיימו ששת אלפי שנים, כדי שיהודי יזכה לומר – ולו פעם אחת ויחידה בכל ימי חייו, ובכל משך זמן הבריאה – "ברוך הוא וברוך שמו". ואלף אמירות "ברוך הוא וברוך שמו" אינן מגיעות לגדל חשיבות עניית "אמן" אחת. והוסיף: ואלף אמנים אינם מגיעים לחשיבות "אמן יהא שמיה רבה" ולו פעם אחת בלבד, ואלף עניות "אמן יהא שמיה רבה" אינן מגיעות לזכותה ויוקרתה של תיבה אחת של תלמוד תורה

לֹא עֵּת הֵָּאסֵּף הַמקְּנֶה וגו'. (כט, ז) פירוש אם חס ושלום, לא הגיע עוד זמן קץ הגאולה, לאסף צאן קדשים, השקו הצאן ולכו רעו, על כל פנים תן להם פרנסה, עד שנזכה לגאולה שלימה במהרה בימינו, אמן. (מרגניתא דר' מאיר)

     לא פעם ממריץ היצר אנשים לדבר מצוה, מגביר התלהבותם, עד שבריצתם מחריבים את כל מה שבדרכם (הרה”ק רבי דוד מלעלוב)

     לא צריך לחכות לשעת משבר בכדי למדוד אנשים, הרבה יותר חשוב היא יכולת השגרה.

     לא קונים חולצה בשביל הכפתור.

     לא ראיתי חתול ישן אשר לתוך פיו נכנס עכבר.

     לא רק המרבה באכילה ובשתייה נקרא זולל וסובא, אלא אף המרבה בדיבורים מיותרים (הרה”ק רבי יחיאל מאיר ממוגלניצה)

     לאשה יש לה חלק ושכר - בלימוד התורה של בעלה. ואולם, אסור לה לשכוח, שיש לה גם חלק         'בביטול התורה' שלו...

האישה לא ויתרה )על־פי 'מפי ספרים וסופרים'(

     האישה נקשה בהססנות על הדלת, וכשזו נפתחה, פסעה פנימה בחשש. " יש לי בעבורכם מכתב מרבי יחזקאל־ שרגא משינאווה", אמרה בקול רועד.  רבי פינחס צימטבוים, חבר בית הדין של גרויסוורדיין (אֹורַאדְיָה( שברומניה, זינק ממקומו למשמע הדברים. רטט של התרגשות עבר בו.  מכתב ממורו ורבו הקדוש! בדחילו ורחימו נטל את האיגרת ופתחה.  כשהחל לקרוא, עלתה עננה על פניו. "בהיות שבעלה של האישה הזאת עזב אותה כבר יותר מעשר שנים והשאירה עגונה", כתב רבי יחזקאל, " על כן הנני מבקש לעזור לה למצוא את בעלה להתירה מכבלי עיגונה" . "כיצד אני יכול לסייע?", תהה רבי פינחס בקול. "ומדוע החלטת לבוא לכאן דווקא?". "לא ביקשתי כלל לבוא לכאן", ענתה העגונה. "חיליתי את פניו של הצדיק,  בכיתי והתחננתי לפניו שיושיע אותי,  ולבסוף הורה לי לבוא לכאן, אליכם,  בלי הסבר" . הדיין התעטף בשתיקה. "אין לי פתרון להוראה הבלתי־מובנת של הצדיק", אמר לבסוף. "בינתיים השתכני באכסניית הקהילה, ונעשה כמיטב יכולתנו". האישה הודתה לו נרגשות, וכשפנתה לדרכה, יצא הדיין אף הוא מביתו ושם פעמיו לעבר בית אב בית הדין,  רבי משה־הירש פוקס. הוא שיתף את עמיתו באיגרת המסתורית, ורבי משה, אף שלא היה חסיד שינאווה,  הכיר בגדולתו של הצדיק והתייחס למכתבו בכובד ראש.

     ראשית, כינס רבי משה את גבאי בתי הכנסת וחקרם אם הבעל המעגן שוהה באחד מהם. התשובה הייתה שלילית. כשלא נמצא קצה חוט בקהילה, פנה אל משטרת הגבולות והללו בדקו ברשימותיהם אם נכנס למדינה אדם ששמו כשמו של הבעל.  גם אלו השיבו את פניו ריקם.  דייני בית הדין לא אמרו נואש. הם פעלו כחוקרים מיומנים, והחלו לבלוש ולחפש בכל העיר אחרי הבעל האבוד. שבועות ארוכים של חיפושים העלו חרס. בכל בוקר נאלצו הדיינים להשיב לאישה העגונה כי טרם אותר בעלה.  יום אחד פנה רבי משה אל רבי פינחס ואמר לו: "שמע־נא, הלוא עשינו כל שביכולתנו כדי לאתר את האיש ולא מצאנו רמז כלשהו עליו. לדעתי אין מנוס מלהודיע לאישה כי המאמצים כשלו, ולשלחה בחזרה לביתה" . רבי פינחס הסכים לדברים, אף כי לא בלב קל. הוא שיתף את האישה במסקנה המצערת, והמליץ לה לשוב לביתה. אך העגונה סירבה בתוקף לקבל את הדברים. "בשום אופן לא", קראה במר נפשה. "לא אלך מכאן, אלא אם כן יורה זאת הצדיק משינאווה. בפקודתו באתי לכאן, ורק בפקודתו אלך". ראה רבי פינחס כי היא מתבצרת בעמדתה, והחליט לכתוב דברים כהווייתם למורו ורבו. פירט את המאמצים הרבים שהושקעו ואת הכישלונות שנחלו.  

     לא חלפו יומיים, והנה שליח בהול דופק על דלת לשכתו של רבי פינחס. " גש מהר לביתך", אמר השליח. רבי פינחס יצא בעקבותיו, ובהגיעו לביתו הבחין בהתקהלות נרגשת — שוטר אוחז בידו של גבר יהודי, ולצידם העגונה. רבי משה־הירש, שכבר נכח במקום, פנה אל רבי פינחס וקרא: "זה הבעל!" . כעת נפנו הכול לשמוע את סיפורו של הבעל המעגן. מזלו מעולם לא האיר לו פנים. כדי למצוא טרף לביתו נהג לנדוד בין הערים ולתור אחר עבודות מזדמנות. הוא הגיע לבוקרסט, בירת רומניה, וגם בה התקשה להשיג פרנסה.  אוזלת ידו, שהייתה פרי אופיו ה'בטלני', גרמה לו להזניח את משפחתו ואף לא להודיע לאשתו היכן הוא ומה מעשיו. בעקבות זאת סברה שהחליט לברוח ולהשאירה עגונה.  ביום שבו הגיעה האישה לגרויסוורדיין החליט בעלה לחפש את ההצלחה בהונגריה. כסף לנסיעה לא היה באמתחתו, ולכן נאלץ להתקדם בנסיעות קצרות ברכבת. בכל תחנה ירד וקיבץ נדבות כדי לממן את המשך הנסיעה.  בדרכו הגיע לגרויסוורדיין. הוא שמע שבעיר יש ריכוז יהודי גדול וקיווה שיצליח לקבץ סכום נאה להמשך דרכו. באורח פלא שם את פעמיו לעבר האכסניה שבה התארחה ...אשתו.  כשזו הבחינה בו, חששה שיימלט ממנה אם יבחין בה, ולכן יצאה מבעד הדלת האחורית והזמינה שוטר שיעצור אותו. השוטר עצר את האיש,  בעוד האישה צועקת כי זה בעלה,  שנטש אותה לאנחות . "מבינים אתם?", קרא רבי משה בהתרגשות באוזניו של רבי פינחס, "הלוא האיש תכנן לנסוע למדינה אחרת, ורק הצדיק, ברוח קודשו, ידע שיחנה בגרויסוורדיין וייקלע לאכסניה שבה תשהה רעייתו" .

     הסיפור התפרסם חיש מהר והגיע לאוזניו של הצדיק משינאווה בעצמו. "נו", החווה בידו בביטול, "אצלכם החסידים הכול נחשב 'מופת', אולם אין זה נכון. בסך הכול סברתי שהואיל וגרויסוורדיין היא עיר גדולה, סביר להניח שהבעל שוהה שם. אין כאן שום 'מופת'"... 

החלטה שהולידה אוסף תהילים (מנחם כהן)

     התלבטות לא קלה הייתה ליורם חניאל (60)  בערב חג השבועות. הוא סקר את מדפי הספרייה הענקית, שבהם מוצבים יותר מאלפיים ספרי תהילים, והתלבט איזה מהם לקחת איתו לבית הכנסת בחג השבועות. " בסוף בחרתי בתהילים דפוס אמסטרדם משנת תקע"ו", הוא אומר.

     חניאל, המשמש שופט צבאי במילואים,  מחזיק ככל הנראה באוסף הגדול ביותר בעולם של ספרי תהילים. אך אין הוא אספן קלסי, השומר את הפריטים לצורך תצוגה בלבד. בכל יום הוא נוהג לומר תהילים, כל פעם בספר אחר שהוא מוציא מהאוסף הענק.

     הרעיון נולד ברגע של התעוררות בהלוויה של יהודי מהיישוב אלקנה, שבו הוא מתגורר . "בהלוויה ספדו לאיש וסיפרו שבכל שבוע נהג לסיים את ספר התהילים", מספר חניאל. " באותו רגע קיבלתי עליי לעשות כן. מאז חלפו עשרים שנה, ואני מתמיד לסיים בכל שבוע את ספר התהילים. " בעקבות קריאת התהילים הרצופה התבלה הספר שקניתי, והלכתי לקנות ספר חדש.  התחלתי להתעניין בספרי תהילים ישנים,  והאוסף גדל הלך. חברים שמעו על התחביב והִפנו אותי לספרי תהילים עתיקים, ובמקביל איתרתי בעצמי ספרי תהילים מיוחדים.

     תהילים בערבית ובהודית באוסף הגדול ספרים גדולים וקטנים, אפילו זעירים, עם פירושים מגּוונים, בכל השפות ומכל התקופות. "יש ספרים שנכתבו בהודית , בערבית, בפרסית ועוד", הוא מתאר. "אני נהנה ללמוד בפירוש של הרב גרשטנקורן,  ראש העיר הראשון לבני־ברק, ושל יהודי מתל־אביב, ישראל סחרוב שמו" . יש ספר האהוב עליך במיוחד? שאלנו. "תמיד שואלים אותי את השאלה הזאת", הוא מחייך, " ואני משיב ש'כולם היו בניי'... אני מחובר לכל ספרי התהילים שברשותי. החלום שלי הוא שיפתחו 'כולל תהילים' ללימוד הספר" . תגלית מצמררת מאחורי ספרי התהילים מסתתרים לפעמים סיפורים אנושיים מרגשים. "לפני כמה שנים העניק לי חבר מאירופה ספר תהילים מיוחד. זה ספר שהודפס בשנת רפ"ב )30 — 1552 שנה אחרי גירוש ספרד( והיה עד לאחרונה בכנסייה. היהודי שהחזיק בספר, בימים ההם,  קרע את הדף הראשון והשלים את השער ואת פרק א' וב' — בכתב ידו. " מדוע עשה זאת? כשקראתי את פרק א' בכתב היד קיבלתי את התשובה: את הפסוק הראשון שינה ל'ובדרך חטאים לא שמד' ... היהודי רצה להעיד על עצמו שלא השתמד" . חניאל מתרגש לראות יהודים קוראים תהילים, גם מי שאינם נראים שומרי תורה ומצוות. "מובא שכל מה שאמר דוד בספרו,  כנגדו וכנגד כל ישראל אמרו, וכנגד כל העיתים אמרו'. רואים זאת ברגעי צרה לא עלינו, שיהודים פותחים את ספר התהילים ומבקשים את כל בקשותיהם".

חוויית השבוע שלי

www.h-y.xwx.co.il