נקודה שבועית, פרשת השבוע "נח" ה'תשע"ז

בשבוע שעבר, בפרשת "בראשית", ברא ה' את העולם שלנו ממצב של תהו ובוהו. אלוקים יצר וברא עולם חדש המלא בכל טוב הארץ וברא בו חיות וכמובן את בני האדם: אדם וחוה שתפקידם לשמר ולהפרות את הקיים בעולם החדש שיצר ה'.
והנה, כעבור עשרה דורות מאדם הראשון קם דור שהגיע להתדרדרות מוסרית קשה ביותר. זהו דור שנוהג על פי עצתו של הנחש מפרשת "בראשית": "והייתם כאלוקים יודעי טוב ורע", הם קראו לעצמם בני אלוקים אך היו כולם פרוצים בעריות, מלאי חמס ואף כתבה עליהם התורה: "וכל יצר מחשבות ליבו רק רע כל היום".
כך הייתה מורכבת האנושות כולה באותו הדור ומעליה בלטה צדקתו של נח שהיה פשוט אחד ויחיד בדורותיו, הן בדורות שהוא חי בטרם המבול והן בדורות עד לימי אברהם.
על נח נאמר לראשונה שמצא חן בעיני ה' ועיקרה של מציאת חן זו היא הנבואה שזכה בה ובכך נעשה נח לאיש הסוד של ה'. 
בזכות יחודו זה של נח אל מול כל הדורות הללו שחי בהם בחר בו ה' להיות השריד היחיד והאחרון של האנושות והעולם כולו בטרם יהפכו שוב כדי לנקות את כל תחלואי אותם דורות.
וכבר נכתב בגמרא שחז"ל שאלו מדוע נענשו גם החיות הרי לא חטאו, אלא שהחיה נבראה בשביל האדם ואם הוא חוטא אין צורך בחיה ובבהמה, ובמדרש הוסיפו: "מת אדם - ימותו כולם, חיה אדם - יחיו כולם".
דאגת ה' הייתה נתונה לא רק לאדם ובמקרה שלנו לנח ומשפחתו אלא גם לבעלי החיים.
נח הצטווה על ידי ה' להציל יחד איתו את החיות ועל אף שלא ידע מה יהיה משך המבול הוא עמד בניסיון ודאג להם לאורך כל הזמן הזה בדיוק כפי שהצטווה. בדאגה זו לבעלי החיים היה משום דבקות במידותיו של ה' ובכך נעשה נח שותף מלא לבורא עולם בהצלת ובבניין העולם מחדש.
נח היה ניצוץ יחיד אבל מיוחד בדורו. הוא מסמל עבורנו שגם אם סביבנו הכול חשוך ורע אפשר וצריך להמשיך ולהישאר טובים. לדבוק באור ובטוב ותוך כך להרים חזרה ובהרבה סבלנות, כפי שפעל נח בעצמו במשך שנה שלימה, את כל הסביבה הרעה ולהסיר את החושך. 
יכול ונח לא היה נחשב לדמות כה מיוחדת אם היה בדורו של אברהם למשל, אולם יכולתו המיוחדת להאיר את העולם באור טוב ובהיר דווקא בתקופה כה קשה הביאה את ה למצוא את החן שבו ולבחור בו כבורא עולם חדש.

שבת שלום ומבורך!

תודות : לצחי מיכאלי

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם

אמרי שפר ב' חשון ה'תשע"ז

 

 אומר המדרש: "אדם ובהמה תושיע ה'!" – אדם בזכות בהמה, תושיע ה' ! מזעזע... אדם לא ראוי לישועה בפני עצמו, לא מגיע לו שהעץ יוציא פירות... למה? כי האדם הוא חוטא! כל הסיבה שיורד גשם בעולם זה משום שיש בהמות שצריכות לשתות, ורק בזכות אותן הבהמות שהן לא חוטאות, מגיע לנו, בני האדם, שפע מן השמיים.  נו, אז כשמחלקים עכשיו אוכל, למי צריך לתת ראשון?  בוודאי – לבהמות!

"     וישובו המים מעל הארץ הלוך ושוב ויחסרו המים" (ח, ג(  כדי לזכות לתשובה היינו "וישובו", צריך את "המים" – צריך ללמוד תורה המשולה למים.

     חודש מר חשון נקרא כך כי עדיין שפתותיהם של ישראל מרחשות את תפילות הימים הנוראים ('ישמח ישראל' בשם המגיד מקוז'ניץ(

   חזן ניגש לתפלת גשם, ועוד לפני שסיים את התפלה – כבר ירד גשם ושטף את העולם.  לאחר התפלה נגש החזן לרב ואמר לו: "נו, כבוד הרב, האם ראית מה עשתה התפלה שלי?" נענה הרב ואמר: "תנוח דעתך, בגלל אנשים כמותך, ירד גם מבול לעולם, ולא רק גשם"... (ומתוק האור)

לאיזו מחלקה עדיף לתרום...  למחלקת פוריות או למחלקת עיניים?  (אפריון שלמה, עלון 172)

     שאלה: מעשה שהיה ביהודי עשיר מופלג, שזכה לחבוק בחיקו עולל רך, לאחר תקופה ארוכה בה היה חשוך בנים.  פנה הגביר המאושר אל מו"ר ר' יצחק זילברשטיין שליט"א בשאלה: " כאות הודיה וברכה ל-ה' יתברך, מעוניין אני לתרום חמישית מנכסיי להקמת מחלקה חדשה בבית חולים (והמדובר בסכומי עתק). מבית החולים אליו פניתי נמסר כי נצרכים הם להקים ב' מחלקות נוספות: מחלקת עיניים משוכללת, וכמו כן בכוונתם להקים מחלקה שתסייע בהבאת ילדי ישראל לעולם . ועתה נפשי בשאלתי: האם כדאי לי לתרום את הממון הרב למחלקת פוריות בבית החולים או למחלקת עיניים? הרי על שניהם, גם על עיוורים וגם על ערירים, נאמר שהם חשובים כמת...".

     תשובה: ראשית חכמה, הדגיש בעל ה 'משנה הלכות', כי כל שאלתנו מתייחסת לאדם שמעוניין לתרום עבור אחת משתי המחלקות: עיניים או פוריות, אלא שמתלבט איזו מהן עדיפה. אולם אם אומר סתם שרוצה ליתן סכום גדול לטיפול בחולים,  או-אז עלינו להשיב לו כי חולים שיש בהם סכנה קודמים לאלו שאין בהם סכנה.  ובכן, מורינו שליט"א העביר את השאלה למרן הגאון ר' חיים קנייבסקי שליט"א שהשיב כי מחלקת עיניים עדיפה. ונימוקו עמו: שכן בשולחן ערוך (תע"ג ס"ה) מבואר שכאשר המשנה בפסחים מונה את מיני הירק הראויים לקיום מצוות אכילת מרור בליל הסדר, הרי שראשון שברשימה קודם, ועדיף קודם לחזר אחרי המין הראשון, ואם אינו מוצא מין זה, עליו לטרוח ולבקש את המין השני וכן הלאה.  נמצינו למדים כי סדר הפרטים שבמשנה נקבע לפי דרגתם. וכן בנידון דנן, אמר הגר"ח. הברייתא במסכת נדרים מונה ארבעה אנשים החשובים כמת: 1 ) עני 2 ) מצורע 3 ) סומא 4 ) מי שאין לו בנים. והרי לנו שהקדימו רבותינו את הסומא למי שאין לו בנים. ואם כן, מן הראוי להקים בממון מחלקת עיניים המטפלת באנשים שאיבדו את ראייתם ומשיבה טעם לחייהם.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר כ"ט תשרי ה'תשע"ז

 

אדם החי בידיעה כי "אין אדם נוגע במוכן לחברו אפילו כמלא נימא" (כשערת ראש!) כי המזונות מיד הקב"ה. לעולם לא יגיע לגזול ולחמוס את הזולת. כך יהיה לבו שקט ורגוע, וכל חייו שלווים ומלאי שמחה. ולואי יהא חלקנו עמהם.  

     "ואָּדם ביָּקר בל ילין נמשל כְּבהמֹות נְּדמו", "וְּאָּדָּם ביקָּר" – האדם קיבל מבורא העולם כוחות יקרים מאד, אך הוא לא מבין בהם ולא מעריכם כראוי, ולכן נמשל כבהמות...

     ״ברא״ משמעו בן (בארמית), בריאות, ותבואה (״בר״). ״בראשית ברא״ – ראשית צרכיו של האדם הם בני, חיי ומזוני. (רבי וולף מסטריקוב)

     "בראשית" – ראשית דבר יהודי צריך לדעת כי "ברא אלוקים את השמים ואת הארץ". יש יד מכוונת ואין הדברים מתנהלים חלילה מעצמם. (רבי משה-לייב מסאסוב)

הס קטֵגור (על-פי 'הראשון לשושלת בריסק')

קול שקשוק מפתחות נשמע ודלת הברזל נעה על צירה בחריקה. סוהר גדול גוף נכנס פנימה. "בוא איתי", אמר קצרות לאסיר שישב על הדרגש, "מועד משפטך הגיע".

זה היה בערב יום הכיפורים שנת תרל"ו. האסיר היה רבי יהושע-לייב דיסקין, רבה של העיר בריסק. הפרשה שטלטלה את יהודי העיר והאזור כולו הגיעה לשיאה. הכול החל כאשר אישה בוכייה התדפקה על דלת ביתו של הרב ובפיה סיפור קשה. בעלה החליט להמיר את דתו, והודיע כי לא ייתן לה גט אלא אם כן תשלם לו אלף ושמונה-מאות רובלים, סכום עצום, שלא היה לאישה שום סיכוי להשיגו. ליבה של הרבנית דיסקין נכמר. "אאסוף את הכסף הדרוש", הבטיחה, ופתחה במבצע לגיוס הכסף. אחרי מאמצים רבים הצליחה לאסוף אלף וארבע-מאות רובלים בלבד.

האישה לא יכלה להמתין עוד והודיעה לבעלה המומר שהסכום המלא נמצא בבית הרב, והוא יקבלו ברגע שייתן גט. הרבנית קיוותה שעד מועד הגט יושג הסכום החסר, אך הימים נקפו והתרומות בוששו מלהגיע. עסקני הקהילה, שהיו שותפים למאמץ גיוס התרומות, חששו שההזדמנות תוחמץ, ובלילה שקודם מועד עריכת הגט הפיצו שמועה שמבית הרב נגנבו ארבע-מאות רובלים. הם אף הגישו תלונה במשטרה, וזו פתחה בחקירה. הבעל המומר האמין כי אכן הכסף החסר נגנב, וסמך על הבטחת עסקני הקהילה שברגע שהגנֵבה תוחזר יקבל את המגיע לו. הוא גירש את אשתו ועזב את העיר.

המומר עבר ללובלין, ושם התרועע בחברת כמרים. הוא התפאר לפניהם על הצלחתו לסחוט מגרושתו אלף וארבע-מאות רובלים, וסיפר כי הוא עתיד לקבל עוד ארבע-מאות רובלים כשייתפס הגנב. "סיפור הגנֵבה נשמע חשוד", אמרו לו הכמרים. "רימו אותך. איך ייתכן שנגנבו ארבע-מאות בלבד מתוך אלף ושמונה-מאות?". הללו הסיתו אותו לשוב לבריסק ולהתלונן כי הרב בדה את סיפור הגנֵבה. עשה האיש כעצתם. הוא נסע לבריסק והגיש תלונה במשטרה על בדיית סיפור הגנֵבה. למחרת באו שוטרים אל ביתו של רבי יהושע-לייב דיסקין, ולעיני בני משפחתו הנדהמים עצרו אותו.דבר המעצר התפשט כאש בשדה קוצים. יהודי העיר הוכו בתדהמה. המונים ליוו את העגלה שבה ישב רבם האהוב. העגלה יצאה לעבר גרודנה, ובכל עיר שבה עברה יצאו התושבים היהודים וליוו אותה בצער ובכאב. החל מסע שתדלנות כביר. בתחילה קיוו העסקנים להשיג חנינה לרבי יהושע-לייב, אך הובהר להם כי השלטונות נחושים להעמיד את הרב לדין. בתחילה אף לא הורשה לקבל ביקורים, ורק לאחר לחצים ותחנונים ניאותו השלטונות לאפשר לו לקבל קהל. בראש השנה אף התארגן אצלו מניין לתקיעת שופר.

מועד המשפט חל בערב יום הכיפורים, בשעה שתים-עשרה בצהריים. אולם המשפט היה מלא עד אפס מקום. התובע, שהיה שונא ישראל מושבע, פתח בנאום חריף ובוטה. שעה ארוכה הטיח האשמות חמורות ברבי יהושע-לייב, והאשים אותו שלקח את הכסף לעצמו, מתוך שאיפת נקמה באיש שהמיר את דתו. בתום נאומו דרש מהשופטים להרשיע את הנאשם ולגזור עליו שבע שנות מאסר עם עבודת פרך בסיביר על כל אחת משתי העבֵרות שלטענתו עבר הרב. רחש עבר בקהל המזועזע למשמע הנאום התקיף, ההאשמות החמורות והעונש הנורא שדרש התובע להשית על הרב. הקהל הרגיש היטב את אימת יום הדין, בערב היום הקדוש.

דממה השתררה באולם כאשר הסנֵגור המפורסם, עו"ד משה קנארוזובסקי, החל לשאת את נאום ההגנה. הוא נשא נאום רהוט ומהוקצע. במשך דקות ארוכות ריתק את השופטים ואת המתכנסים בסקירה נלהבת על אישיותו של רבי יהושע-לייב, על קדושתו ויושרו. "מוכן אני להישבע שאך בעלילה באו עליו, וכי הרב לא נגע בכסף שהופקד אצלו", הצהיר.

השמש כבר עמדה בראשי האילנות כאשר הודיעו השופטים שהם יוצאים להתייעצות וכי ההחלטה תינתן בשעה 8 בערב. ליל יום הכיפורים ירד. בבתי הכנסת מיהרו להתפלל 'כל נדרי', ובתום התפילה שבו היהודים לבית המשפט, ושפתותיהם רוחשות תפילה. את המתח היה אפשר לחתוך בסכין.

ראש הרכב השופטים החל להקריא את פסק הדין. בנאום מנומק, על דעת כל השופטים, זיכה את הנאשם מכל אשמה. "התובע לא הצליח להביא הוכחה כלשהי לחשד נגד הרב, וטענותיו אינן אלא השערה בלבד", קבעו השופטים. "מול זה עומדת אישיותו הגדולה של הרב, שאליה נחשפנו כאן, וזו מרחיקה ממנו כל חשד שנגע בכסף שאינו שלו". השמחה וההתרגשות שמילאו את הלבבות באותו ליל יום הכיפורים אינן ניתנות לתיאור. הרב יצא לחופשי ועשה את המשך היום הקדוש בבית הכנסת בגרודנה.

ואולם בלב הרב ומקורביו עדיין ניקר החשש. אמנם השופטים קיבלו את עמדת הסנֵגוריה, אך הם תבעו ממפקד משטרת מינסק הסבר מדוע הופסקה חקירת המשטרה על היעלמות הכסף. בעקבות זאת החליט רבי יהושע-לייב דיסקין לעזוב את רוסיה במהירות. הוא עלה לארץ ישראל וקבע את משכנו בירושלים.

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר י"ט תמוז ה'תשע"ו

  איש כי ידור נדר – שיידור כשהוא איש ומיושב בדעתו אבל הנודר בכעסו אינו בגדר איש ונמשל כבהמה. (כלי יקר)

"     במקום תורה - שם החכמה"

    היחלצו מאתכֶם אֲנָשִים. צריך אדם לראות עצמו כאילו  היחלצו מאתכֶם הוא נמצא לבדו ואין איש עמו כדי שלא תעלה בדעתו פנייה ומחשבה למצוא חן בעיני אחרים -  הסירו מעליכם את האנשים , רק כאילו אתם לבדכם. (דגל מחנה אפרים)

     התורה אומרת "לכל מטות ישראל תיקחו". לכאורה היה צריך להיות כתוב "מכל" , מה הרמז בלשון התורה "לכל מטות ישראל"? אלא ללמדנו בא, שתפילתם פועלת לטובת כל מטות ישראל.

כל המזכה את הרבים - אין חטא בא על ידו [סופר ע"י הרב שלום שוורץ שליט"א, מקור: קול הלשון]

     המשנה במסכת אבות אומרת "כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו וכל המחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה".

     סיפר רבי שלום שבדרון זצ"ל: היה יהודי שאביו היה רב בעיירה באירופה לפני מלחמת העולם השנייה. היו שם בעירה מתבוללים, והיה מתבולל שנקרא משה חייט. אותו משה חייט, אביו נפטר, ומטבע הדברים כשישב שבעה היה יותר קרוב לקבל ולשמוע. הגיע אביו רב הקהילה, שכנע אותו לומר קדיש, והצליח לשכנע אותו לבוא לבית הכנסת גם אחרי השבעה לומר קדיש. כידוע, יהודי, גם כשמתרחק מאוד מבורא העולם, בנושאים רגישים אלו של כיבוד אב ואם, בפרט אחר פטירתם, הם מרגיש מאוד קשר.

     משה חייט הגיע לבית הכנסת, הרב 'חימם' לו את הלב עד שנהיה שומר תורה ומצוות. משה חייט היה שם דבר, מושג,  בעיירה. מי שהיה מדבר בקדיש, משה חייט היה מוכיח אותו.  אם מישהו היה מתפלל שלא כראוי, משה החייט היה מוכיחו.  אם היה דבר אחר נעשה שלא כראוי, משה חייט, בדרכי נועם או בתקיפות מרובה, היה מוכיח כל אחד על עוול שהוא עשה.

     ויהי היום, הגיעו הנאצים יימח שמם וזכרם, כשהמלחמה הייתה בעיצומה, בנו של הרב היה חולה מאוד ולכן הרב שלחו להחלים בבית הבראה מיוחד, שהיה על אחד מראשי ההרים בשוויץ. באותו מקום הייתה גם עיר, שהייתה בעמק, ובית הנופש היה למעלה בראש ההר. הוא הרגיש נורא ואיום, לא התעניין בכלל מה קורה בסביבתו. זכה אותו בן של הרב להינצל מן המלחמה. 

     בשבת אחת, הוא התחיל להרגיש הרבה יותר טוב. כיון שהרגיש יותר טוב, התעורר בו יצר מיוחד לעשן סיגריה. צריך להבין. אלה שעברו את המלחמה, שנים לא ראו לא יהודי של צורה, לא קהילה יהודית, לא מקום יהודי. הם ידעו שאין להם לאן לחזור. הם ידעו שאף מדינה לא רוצה אותם. הם היו מבחינת תמיכה ומוטיבציה במצב נורא ואיום. (בסוגריים נזכיר שכבר גדולי ישראל אמרו על אותו דור שעבר את השואה האיומה שאי אפשר לדון אותו בכלל). הוא קיבל תאווה בשבת בבוקר לעשן סיגריה. מדובר על שבת ללא קידוש, מי יודע אם כיפה הוא קיבל לראשו. היצר הרע השתלט עליו והוא עישן סיגריה. עבירה גוררת עבירה, ואחריה הוא עישן עוד סיגריה. בין בית הנופש לעירה שלמטה הייתה חשמלית שעליה היו נוסעים מבית הנופש למטה במורדות ההר למקום המסחר, של העיירה. כיון שהיצר השתלט עליו, פתאום הוא מוצא את עצמו שבשבת קודש הוא עלה לחשמלית ונוסע בשבת קודש למטה. בהגיעו למטה הוא הגיע לשוק, מסתכל בחלון של החשמלית, ורואה שעומד לו בשוק, לא פחות ולא יותר: משה חייט. משה חייט עומד ומסתכל עליו! משה חייט עומד כאן בשוק, ועוד רגע הוא עומד לראות, עוד רגע הוא יתפוס שיושב לפניו בנו של הרב, נוסע בחשמלית ומעשן סיגריה בשבת קודש! הוא נתקף בפחד איום: עם משה חייט אין פשרות. הוא יצעק עליו! הוא יצרח עליו! מיד הוא זרק את הסיגריה, בהזדמנות הראשונה שהייתה לו הוא ירד מהחשמלית, עלה לבית הנופש ברגל, ויותר לא חילל שבת.

     כך סיפר בעל המעשה לרבי שלום שבדרון.  יושב איתו רבי שלום שבדרון שנים אחר כך באנגליה: אמור לי ידידי, האם ראית את משה חייט מאז? לא ראיתי אותו עוד פעם, ענה משה חייט. שואל אותו רבי שלום: לפי איך שנראה,  יש סיכוי שמשה חייט שרד את המלחמה? האיש נהיה חיוור כמו סיד, ואמר: אף פעם לא חשבתי על זה. לא. אין סיכוי.  משה חייט היה בגיל של אבי. את הזקנים הם לקחו ראשונים,  וגם אם לא הרגו אותו מייד, אין סיכוי שהוא שרד את המלחמה. אומר לו רבי שלום, תסביר לי, מה הוא עשה בשוק בשבת? אני לא יודע. אני לא חשבתי על זה אף פעם, וכולו מבוהל. אומר לו רבי שלום, אסביר לך:  כתוב "כל המזכה את הרבים, אין חטא בא על ידו". הרי אבא שלך הוא שהחזיר בתשובה את משה חייט, והנה פתאום רואים בשמים שהבן שלו מתדרדר ומי יודע עד איזה שאול תחתית הוא יגיע. לכן שלחו את אותו בעל תשובה מגן עדן כדי להציל את בנו של מי שהחזיר אותו בתשובה.

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/