בשבת הקרובה נקרא
את פרשת "חוקת", פרשה בה מסופר על מותה של מרים הנביאה אחות משה, אחת
הנשים הדגולות שקמו לנו.
ננצל עובדה זו כדי
לסקור קצת על פועלה:
במסכת סוטה מסופר
שכאשר היו בני ישראל רק בתחילת דרכם בשעבוד מצרים, בשעה שפרעה גזר את הגזרה
הנוראה: "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו"
עמד עמרם אביהם של מרים ואהרון שהיה גדול הדור ואמר לכולם: "לשווא אנו
עמלים", ומיד גרש את אשתו וכך כולם גירשו אחריו את נשותיהן.
מיד אמרה לו ביתו
מרים: "אבא, קשה גזרתך יותר משל פרעה, שפרעה גזר אלא על הזכרים ואתה גזרת על
הזכרים ועל הנקבות", מיד עמד והחזיר את אשתו, עמדו כולם והחזירו נשותיהם.
עמרם היה אדם ריאלי
שראה שעתידים בני ישראל לחיות תחת עול הנוגשים ואלה חיים ללא תקווה ואור, והוא חשב
שכדאי להביא את החיים האלה לקיצם על ידי איבוד העם, ולדעתו היה צורך פשוט להפסיק
את הילודה, וסופו של עם ישראל נראה בבירור באופק.
אולם מרים הנביאה
הצילה את המצב והיא בכוחה ראתה מעבר לאורך חיי ההווה הנורא של כור הברזל המצרי,
והיא נטעה באביה אמונה מחודשת לעתיד טוב יותר, למרות האפילה הגדולה בה הם היו.
היא העזה לומר
לאביה שגזירתו אכזרית מגזרת פרעה ולמרות כל הקשיים חייבים להמשיך את קיום העם.
דבריה נכנסו בליבו
של עמרם והוא שב לאשתו וכך כל העם אחריו ומשה המושיע של ישראל נולד.
כך גם פעלה בשעה
ששמרה על אחיה משה כשהיה בתיבה במי היאור. מרים המתינה בצד. היא המתינה לראות כיצד
תהיה הצלתו של משה ולא אם יינצל משה. ההבדל הוא מהותי.
היה לה ברור בראיה
של תקווה ואופטימיות שמפה ייצא טוב.
ואכן מרים מופיעה
ברגע הנכון כשבת פרעה מגלה את התיבה, והיא מציעה את שירותיה של מינקת עבריה, היא
אימה יוכבד, ומגדלת אותו עבור בת המלך.
סיפורה של מרים הוא
כוח התקווה. זוהי תקווה שמנעה ברגע קריטי את חורבן העם.
שבת שלום!
חוויית
השבוע שלי
תודות
: לצחי מיכאלי
לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק
שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם
חוקת,מרים
הנביאה,נשים דגולות,עמרם,נוגשים,תקווה,מושיע,בת פרעה,חורבן,אמונה,
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה