יום חמישי, 18 בינואר 2018

אמרי שפר ב' שבט ה'תשע"ח



 אחד בא אצל ר' יוסף חיים זוננפלד זצ"ל ואמר לו שהשדי חמד אומר שאין מקור למה שאומרים שאפשר לפדות פ"ד תעניות בסעודת פדיון הבן, ענה לו ר' יוסף חיים שמצאתי לזה רמז, ר"ת של אד"ם בבני"ך תפד"ה הוא א'ם ד'בר מ'אכל ב'פדיון ב'ן נ'הנית י'היה כ'אילו ת'עניות פ'ד ה'תענית.

    ''אל תאכלו ממנו נא...כי אם צלי אש" (י"ב ט'). ידוע שסגולה גדולה שהתפלה תעלה יפה - לתת צדקה קודם התפלה, כמובא (ב"ב י'): ר"א יהיב פרוטה לעני והדר מצלי. כן רמז בר"ת (דברים ט"ו ח') "ולא תקפוץ את ידך", אזי יקוים (ישעי' נ"ח ט') "אז תקרא ו ד' יענה". ואמרו חז"ל (ברכות ט'): אין "נא" אלא לשון בקשה, רמז לתפלה. וזה מה שנאמר: "אל תאכלו ממנו נא" היינו שלא להתפלל אלא "כי אם צלי" צלי ר"ת "צדק לפניו יהלך" (תהלים פ"ה) עד שייתן צדקה קודם, ואז יזכה ל"אש" לאש התלהבות בתפלתו ותתקבל לרצון לפני השי"ת. (עטרת ישועה – שארית מנחם(

    ''היום אתם יוצאים בחודש האביב" (י"ג ד'). "האביב" ר"ת ברוך הגבר אשר יבטח בד' ", בזכות הביטחון אתם נגאלים ויוצאים מהגלות. (שארית מנחם( *

   כדברי אדוננו הגר"א באיגרתו שמעלת תענית דיבור יותר מכל תעניות וסיגופים, כלומר אף יותר מתיקוני גלגולי שלג וטבילות קרח. וזה לשונו: "ועד יום מותו צריך האדם להתייסר ולא בתעניות וסיגופים, אלא רק ברסן פיו ובתאוותו, וזוהי התשובה, וזהו כל פרי העולם הבא, וזה יותר מכל התעניות והסיגופים שבעולם, וכל רגע ורגע שהאדם חוסם פיו זוכה בשבילו לאור הגנוז שאין כל מלאך ובריה יכולים לשער, ובזה יכופר לו כל עוון וניצול משאול תחתית".

הגט שהתבטל (ברכי נפשי).
    מעשה שהיה בבני זוג שהיחסים ביניהם התערערו בצורה קשה, וגם כשהחליטו שעליהם להתגרש, לקח זמן רב מאוד עד שהגיעו לשלב הסופי של כתיבת הגט בבית הדין. המריבות שלא פסקו, הוויכוחים התמידיים שהיו ביניהם, התחדדו עד כדי כך שגם הדרך אל בית הדין היתה רצופה כל העת במאבקים, ובהחלפת מהלומות מילוליות חריפות, שהיקשו על שניהם להגיע לשלב הסופי של כתיבת הגט. כך נמשך הדבר 4 שנים רצופות. אבל סוף סוף גם זה הגיע, והנה שניהם מגיעים לבית הדין למעמד כתיבת הגט ונתינתו.
    כתיבתו של הגט לוקחת כידוע זמן רב, ועד שהסופר עושה את המוטל עליו, לשמו ולשמה, עם כל פרטי ההלכות הקשורות בכך, חולפות כמה שעות. והנה גם זה הגיע. הגט נכתב כדת וכדין, וכל שנותר לעשות הוא שהבעל ייקח את הגט וימסרנו לאישה. אלא שברגע זה קרה משהו. כוס הקפה שהייתה על שולחנו של הסופר, נשפכה על הגט, והכתב נמחק. במקרה זה הגט פסול ויש לכותבו מחדש, תהליך שייקח כמה שעות נוספות. בשלב זה קמה האישה ממקומה, והוציאה מפיה הכרזה שגרמה להפתעה גמורה באולם בית הדין. 'אני רואה אות משמים בכך שכוס הקפה נשפכה דווקא ברגע הקריטי הזה, לפני נתינת הגט, ויתכן שמן השמים רוצים לרמוז לי לא להתגרש. ולכן, אינני רוצה להתגרש'! - - -
    הבעל שמע את הדברים, ולהפתעת הכול הצטרף להכרזה של אשתו, והודיע אף הוא שכוס הקפה שנשפכה מרמזת לו בבירור שמן השמים רוצים שהם לא יתגרשו... כל האנשים שעמדו מן הצד, כולל הדיינים ועורכי הדין, עמדו משתאים לנוכח המראה. מעולם לא אירע להם כדבר הזה. ליתר ביטחון, הם פונים שוב לבעל ולאישה, ושואלים אותם האם הם איתנים בדעתם שאינם רוצים להתגרש, והשניים מכריזים שוב ושוב שלאחר סימן כה מובהק שניתן להם מן שמיא, הם לא מתגרשים... עמדו חברי בית הדין וכתבו שתיק הגירושין נסגר, והם מברכים את 'החתן והכלה' במזל טוב וברכה, ומאחלים להם שיזכו לחיות יחדיו עוד שנים רבות בטוב ובנעימים...
    למחרת הגיע שאלה, סיפר הרב, והיא, האם אין בכך שום 'לא ימצא בך וכו' מנחש, וכו'? שהרי האשה, ואחריה גם הבעל, אמרו במפורש שבכך שהכוס נשפכה הם רואים אות משמים, ואם כן לכאורה יש כאן איסור של ניחוש. המשיך הרב, צידדתי בעמדתו של השואל, משום מעשה שהיה לנו, ניבדל לחיים, עם מרן הגרא"מ שך זצ"ל. מעשה שהיה בילד שהיה צריך לעבור ניתוח, ובית החולים קבע לו תור ביום ראשון. והנה, במוצאי שבת שלפני הניתוח, עולה חומו של הילד לדרגה כזו שבית החולים סירב לעשות את הניתוח. הניתוח נידחה ליום ראשון שלאחר מכן. בינתיים יורד החום, אבל במוצאי השבת הבאה, חוזרת שוב התמונה על עצמה, והילד נתקף בחום... הניתוח נידחה שוב, ונקבע ליום ראשון הבא. ושוב, במוצאי שבת מקבל הילד חום... כשהסיפור חזר על עצמו בפעם הרביעית, לא הלכו כבר ההורים לבית החולים, אלא הגיעו אלינו, ושאלו האם אין כאן אות משמים שלא צריך לעשות את הניתוח? לקחנו את אבי הילד אל מרן הגרא"מ שך. 'האם הרופאים אמרו שצריך לנתח'? – שאל ראש הישיבה את האבא. 'בוודאי' השיב האב. 'גדולי הרופאים יעצו לנתח את הילד'. 'אם כן אתם עוברים על איסור ניחוש', פסק מרן ראש הישיבה זצ"ל; 'אם הרופאים אומרים לעשות ניתוח, כיצד אנחנו יכולים לומר שמפני שהחום עולה כל פעם לא נעשה את הניתוח?! אסור לומר כך, וצריך לעשות את הניתוח, והשי"ת יעזור שהכל יעבור בשלום'. ראש הישיבה בירך את הילד, והניתוח אכן עבר בהצלחה מרובה, ועל הצד היותר טוב. עכ"פ למדנו שאסור לעשות זאת, ואם כן לכאורה גם בסיפור עם הגט היה ניחוש.
    רבי מרדכי בענט היה רבה של עיר ואם בישראל, היא העיר ניקלשבורג. הגאון ההוא נפטר באופן פתאומי בעיירה אחת, שהייתה רחוקה מאוד מעירו. הדבר היה ביום שישי, ובני אותה העיירה טמנו את מהר"מ בענט בבית העלמין המקומי. כשהגיעה השמועה המרה לבני העיר ניקלשבורג, הצטערו וכאבו בכפלים. לא זו בלבד שאיבדו את רבם הנערץ, אלא שבשל המרחק הרב לא יוכלו עתה להתפלל על קברו.. הם באו אל החתם סופר וביקשו שיורה להעביר את הנפטר לבית העלמין בעירם, בה כיהן כהמרא דאתרא במשך שנים רבות. בשל דחיפות הנושא, ישב החת"ס עד שעות הלילה המאוחרות וערך את תשובתו לבני העיר ניקלשבורג, ובה הצדיק את תביעתם, וכתב שיש להוציא את הגאון מקברו ולקוברו בניקלשבורג. ברגע שעמד החתם סופר לשגר את האיגרת, נשפכה כוסית- הדיו שהייתה על שלחנו על האיגרת, ומחקה את הכתב... ראה החתם סופר בכך אות משמים שלא צריך לשלוח את האיגרת, ועיכב את התשובה אצלו.
    כעבור 3 חודשים התגלה המהר"מ בענט בחלומו של החת"ס, וסיפר לו שקיברו ניכרה בעיירה הקטנה ההיא ליד נערה פלונית, וגלגלו לו זאת מן השמים משום שלפני שנים רבות היה מאורס לנערה זו, וביטלו את השידוך, ולנערה הייתה קפידה עליו, וכדי לכפר על כך גלגלו מן השמים שייפטר במקום זה וייטמן לידה. אבל, המשיך המהר"מ בחלומו של החת"ס, כל זה נגזר עליי רק ל-3 חודשים, וכעבור הזמן הזה אפשר כבר להוציאני מקברי ולהעבירני לעירי ניקלשבורג, וביקש שכך יעשו. שיגר החתם סופר עתה את התשובה, ובה הדגיש שהדברים נכתבו לפני כמה חודשים והתעכבו עד עתה, והורה להעביר את הנפטר. עכ"פ רואים שהחת"ס התייחס לשפיכת הדיו על השולחן, ולא ראה בכך איסור ניחוש, ואם כן לכאורה גם בספל הקפה אין איסור ניחוש


החוויה היהודית
http://h-y1.coi.co.il/
 http://dosanova.co.il/





נקודה שבועית פרשת "בא" ה'תשע"ח


בפרשת השבוע נקרא את שלושת המכות האחרונות המסיימות את עשרת מכות מצרים שיובילו בעקבותיהן את יציאת בני ישראל ממצרים.
מכות מצרים ויציאת מצרים עצמה היו מנפלאות ה', ניסים גדולים ומעשים על טבעיים שאין בלתי ה' מי שיעשה כדברים האלה.
מעשה ה' במצרים ויציאת ישראל משם מהווים אירוע כה חשוב שהם הוזכרו בעשרת הדיברות, שניתנו למשה בהר סיני :"אנוכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" ועל כך שאל רבי יהודה הלוי בספרו הכוזרי מדוע דווקא יציאת מצרים מוזכרת בעשרת הדיברות ולא דווקא בריאת העולם מפרשת בראשית שהיא הרי פעולה גדולה ומקיפה יותר מהיציאה ממצרים? ותשובתו שם היא שאת עשרת המכות ויציאת מצרים ראו ישראל במו עיניהם וזה עדיף על פני הידיעה שהגיעה אליהם במסורת מדור לדור.
ביציאת מצרים נוכח עם ישראל לראות בפועל ובאופן מוחשי עד כמה שולט ה' בעולמו ובכל הכוחות שבבריאה.

ה' בעשרת המכות, מול עיני עם ישראל, היתל באיתני הטבע: הפך את המים לדם, הפך את האור לחושך ועפר לכינים, כל אלה היו עדות ממשית לבני אדם ביכולת הבל פיו של ה' יתברך.

זו גם הסיבה שחז"ל קבעו את מצוות זכירת יציאת מצרים בצמוד לקריאת שמע, שכן יציאת מצרים ועשרת המכות מסייעות לנו להבין כיצד "ה' אלוקינו" הוא "ה' אחד" ומיוחד. עשרת המכות שמסתיימות בפרשתנו מעידות על מלכותו הבלעדית של ה' ביקום.

כל זה מביא אותנו לידיעה והבנה שהכול בעולמנו יחסי. הנהגת ה' בעולם אינה מוזכרת מידי יום ושעה בבליל התקשורת והמידע שאנו מקבלים בכל רגע ודווקא לאור זאת אנו מחויבים להזכיר פעמיים מידי יום את נפלאות ה' במצרים ולהכיר במשמעותם.

(ע"פ הרב נבנצאל)

שבת שלום ומבורך!



החוויה היהודית


לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם





יום רביעי, 17 בינואר 2018

אמרי שפר א' שבט ה'תשע"ח


האדמו"ר רבי מאיר מפרמישלאן דרש פסוק זה כך: כלל ידוע בעבודת ה' הוא, שעל האדם לנהוג ביושר, שיהיו פיו ולבו שווים, ולא שידבר אחד בפה ואחד בלב. אם כן, "ולכל בני ישראל לא יחרץ" – "יחרץ" הוא לשון חתוך ["חרץ דינו" – חתך דינו]. אל תחתוך ותחלק בין הלב ללשון, אחד בפה ואחד בלב, אלא "כ-לב לשונו" – כמו מחשבת הלב, כך יהיה דבור הלשון.

   הגדיר הרב מפוניבז' זצ"ל 'נער ללא הורים - נער יתום, עם ללא נוער – עם יתום'. את יסודות האמונה יש להנחיל לדורות הבאים. יש ללמוד כיצד לדבר שייכנסו הדברים לאוזניהם.

    "הנסתרות לה' אלוקינו, והנגלות לנו ולבנינו עד עולם, לעשות את כל דברי התורה הזאת". הנסתרות – יראת ואהבת ה', לה' אלוקינו – הוא היחיד שיכול לבחון לב ולחקור כליות האם עשינו זאת כיאות. והנגלות – המצוות שאנו מקיימים בפועל, לנו ולבנינו – זה כלי חינוכי ממדרגה ראשונה להטמיע את עבודת ה' בילדים. שיקיימו את כל דברי התורה, במעשה ובמחשבה. ובתנאי שעבודת ה' אינה לעול עלינו. אלא כמו שאמר משה לפרעה: "כי חג ה' לנו". כשחוגגים, מביאים גם את הפעוטות שאינם מבינים דבר.

    יש להבין מדוע דווקא במכת הארבה אומר פרעה ויסר מעלי את ''המוות'', שנראה מדבריו שמכה זו חמורה ומכאיבה יותר משאר המכות?ויש לומר, שהנה בעל הטורים כתב על הפסוק ''וינח בכל גבול מצרים'', שלומדים משם שהארבה נח בשבת, כיוון שגם בשבת כתוב: ''וינח ביום השביעי''.ולפי הנ''ל יש לומר, שאת כל המכות יכל פרעה לסבול, אבל ''מכת חרדים'' שנחים ביום שבת, את זה לא יכל פרעה לסבול מחמת רשעותו...

ויבא אל פרעה" [מא, יד]. (אוצרות הפרשה, עלון 784 )
    מה עושה רב בישראל כאשר באים אליו פסולי חיתון ודורשים שישיא אותם, אחרת – הם יפנו לשלטונות הממונים, וילשינו עליו שהוא מסרב?
    בדורות הקודמים, כאשר יהודי היה ניגש לבית המלוכה, והיה מספר שהרב מסרב להשיאו, הרי שבדרך כלל מקרה כזה היה כרוך בפיקוח נפש אמיתי, והמלך היה מצווה לערוף את ראשו של הרב המסרב למלא אחר חוקי הממלכה. והנה, בימיו של ה 'נודע ביהודה' אירע כדבר הזה, כאשר יהודי כהן ביקש לשאת גרושה, וכשהנוב"י לא רצה לעשות זאת, הלך היהודי והלשין עליו למלכת אוסטריה, מריה תרזה. המלכה, שידעה על גדלותו של הגאון ההוא, לא מיהרה להוציא עליו גזר דין, אבל ציוותה על ה'נודע ביהודה' שיסדר חופה וקידושין לאיש ההוא, אחרת – רע ומר יהיה גורלו. משראה הנוב"י כך, אמר לכהן שהוא מוכן לסדר לו קידושין... הלך האיש וסידר את כל ענייני החתונה, ובתאריך שנקבע הגיע עם הגרושה ועמד תחת החופה.
    בעת הקידושין, כשה 'חתן' היה צריך לומר 'הרי את מקודשת לי', אמר לו הנוב"י שיגיד אחריו מילה במילה... והגאון החל לומר, והאיש אחריו: 'הרי את מקודשת לי כדת המלכה מריה תרזה'--- וכל הנוכחים פרצו בצחוק מתגלגל - - - השלב הבא היה שהקהל עזב את המקום, והותיר את הכהן והגרושה לבדם... הכול ירדו לסוף דעתו של ה 'נודע ביהודה', והבינו שכיוון שעשה כך, אין יותר כל אפשרות להלשין עליו למלכה, וגם היא עצמה לא תוכל לצוות עליו מאומה, שכן הוא עשה בדיוק את שהצטווה ממנה, וקידש את הסורר ההוא כדת המלכה מריה תרזה... הקהל שבא להשתתף בחתונה, הבין אפוא את אשר לפניו, וראה בחוש את חוכמתם של גדולי ישראל, ולכן עזבו את המקום. הבושה שנגרמה לאותו כהן הייתה עצומה, וכך יצא הנוב"י, עבד למלך מלכי המלכים, וידו על העליונה.


החוויה היהודית




יום שני, 15 בינואר 2018

אמרי שפר כ"ט טבת ה'תשע"ח



 הגאון רבי אבא סוויאטיצקי זצ"ל (גיסו של החזון אי"ש ורבה של קוסובה לאחר פטירת חמיו הגאון רבי שמריהו יוסף קרליץ זצ"ל) היה נוהג בימי החורף והקור לצעוד מוקדם בבוקר בסמטאותיה, הריקים מאדם, של קוסובה. הוא היה סוקר ובוחן את גג העץ של כל בית יהודי כדי לברר "עניין כמוס". מה העניין? ובכן, לכל גג יש ארובה משלו. בית, שארובתוַ לאַ מעלהַ עשן,ַ לאַ הוסקַ שםַ התנור,ַ וזהַ סימןַ שבעלַ הביתַ עניַ מרוד, ואיןַ ידוַ משגתַ לקנותַ עצים להסקה, לחמםַ אתַ ביתו.ַ ובניַ הביתַ ודאיַ רועדיםַ מקור.ַ מיַ ידאגַ להםַ אםַ לאַ רבַ העיר? ידע רבי אבא, את אשר מוטל עליו לעשות. בערב, עם רדת החשיכה, נטל קרדום ונכנס למחסן העצים שבחצר ביתו. חטב ובקע כמה גזעים יבשים וקשרם בחבילה. ובאישון לילה, עת הכול נמו את שנתם, היה צועד חרש לעבר הבית, מניח שם בחשאי את צרור העצים, כדי שלא יתביישו ושב על עקבותיו...

    וביאר "בית הלוי", שידוע שמידות טובות עוברות בירושה מאב לבן. אמנם לפעמים יתכן שיהיה אחד שדבוק בתורה או אוהב מצוות, ואעפ"כ לא יהיה ניכר בזרעו אחריו. הטעם לזה: מפני שהאב עשה את המצווה לשם כבוד או ממון, כך שמוריש לבנו במידות ותכונות נפשו את החיבה לממון או לכבוד, והן אמנם שהאב בחר להגיע לדברים אלו ע"י התורה, אבל בחירתו זו, לא עוברת בירושה, רק החיבה לממון או לכבוד זה מה שמוריש לבנו.

    "ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה..." (י, א) - "לך אל פרעה" אין כתיב כאן אלא "בא אל פרעה" כי מן הקב"ה אין הולכים, אי אפשר להתרחק ממנו, הוא נמצא בכל מקום, מלוא כל הארץ כבודו. לכן אמר כאן "בא" כלומר: בא אתי, הנני אתך בכל אשר תלך. (ר' מ"מ מקוצק)

    ישנם האומרים שהמכות שנמצאים בפרשה זו גם נרמזים בשם הפרשה. ב' – מכת בכורות, א' -  מכת ארבה. והיכן מכת חושך שגם היא נמצאת בפרשה? אלא שבחושך לא רואים.
החסד בכאבי הבטן (פניני עין חמד גיליון 668) 
    סיפור זה נשלח ע"י אחד מקוראינו והוא התרחש לאחרונה ויש בו כדי לאמת לנו עד כמה הקב"ה משגיח עלינו בכל פרט ופרט, ועד כמה עלינו להאמין שכל מה שעובר עלינו הוא רק לטובתנו ולתועלתנו, אפילו שנראה כצרה הכי ג ולה. ולהלן הסיפור מפי בעל המעשה:
    תחילת סיפור זה התרחש ביום שבת באמצע חודש אלול ה 'תשע"ז. אחותי הגדולה הרגישה כאבים נוראים וחזקים בבטנה. מיהרנו לגשת לאחד מהשכנים המתנדב בארגון 'הצלה' והוא ווידא שאין מדובר בדלקת תוספתן ולכן אמר שאין צורך להבהילה לבית-הרפואה בעיצומו של יום השבת ועניין זה סובל דיחוי. כאבי הבטן לא חלפו כלל ועיקר ולכן במוצאי שבת לקחנו את אחותי לבית הרפואה. הרופאים שלחו אותה לבצע מספר בדיקות ובסיכומו של עניין אחד הרופאים ניגש אלינו וסיפר כי מצאו את מקור כאבי הבטן והם בשל אבניםַ הנמצאיםַ בכיס המרה.ַ מאחר ולא מדובר בניתוח מציל חיים שחייבים לבצעו מיידית, נקבע מועד לביצוע הניתוח בעתיד והיא שוחררה לביתה. הרופא הזהיר אותה להתרחק מכל המאכלים שמכילים שמן ושומן. כשבוע וחצי לאחר מכן עברה ניתוח לפרוסקופיה וחזרה לביתה באותה היום. ב"ה היא התאוששה מהרה ואף חזרה לעבודתה לאחר ימים בודדים. חשבנו שלמרות שמדובר ב 'חוויה' לא-נעימה אבל ב"ה היא מאחרינו.. אולם לבורא עולם היו תוכניות אחרות וכאןַ המתינה לנוַ 'הפתעה' גדולה.
    כשבוע לאחר הניתוח צלצל הרופא וביקש מאחותי שתיפגש עמו במשרדו. כשהגיעה אחותי לשם, סיפר הרופא שלאחר הניתוח הוא שלח את המרה לבדיקה שגרתית במעבדה, והפתולוג מצא שינוים בתאים המצביעים על התחלת ה 'מחלה הארורה'. ליתר דיוק, הקדמת המחלה. וגילוי המחלה בשלב מוקדם מאוד משנה את כל התמונה עבור החולה. ולמעשהַ מדוברַ בהבדלַ ביןַ מוותַ לחיים. כשיש גידול אצל הלבלב והמרה, הוא נקרא בשפה המקצועית של הרופאים בשם 'הרוצח השקט' וזאת בשל העובדה שאין רואים או מרגישים אותו. ועד שהסימפטומים מתגלים – המחלה כבר נמצאת בשלבים מתקדמים וכבר מאוחר מדי עבור אותו החולה."את מבינה?", שאל אותה הרופא. "כן, אני מבינה" השיבה אחותי. "אני מבינה שהאבנים בכיס המרה היו נס אמיתי עבורי,ַ וכאביַ הבטןַ העזיםַ היוַ החסדַ היותרַ גדולַ שהיה ". הרופא גם הסביר שבזכות העובדה שהמחלה נמצאת בשלביה המוקדמים - ניתן לנתח. במציאות שבה המחלה מתפשטת, אין אפשרות כבר לנתח וכיום לרפואה אין טיפול להציע. הר95פא עוד הדגיש ואמר כי הסיכוייםַ לשרודַ חמשַׁ שניםַ עםַ המחלה בדרך הטבע הם... אפס. ולכן אי אפשר לתארַ ולשערַ אתַ גודלַ הנסַ שבדבר.ַ
    באותה שבת אחותי הייתה אצלנו ובאמצע סעודת ליל שבת היא גילתה לנו מדוע הרופא ביקש שהיא תגיע למשרדוַ במידיתַ ומהַ שהתרחשַׁ באותה שבוע . היינו המומים. כמעט שלא יכולנו להוציא הגה מפינו. כזה חסד מה', כזה נס גלוי. למחרת בסעודת היום סיפרתי מה שעלה במחשבתי בעת הלימוד. אומרים אנו ב 'נשמת כל חי' – וְִּאּלּוִ פינּו מלאִ שיָרה כיָם. ולשונֵּנּו רנָה כהמֹון גּליו. וְּשְּפתֹוֵּתינּו שבח ּכ מ ְּר ֲח ֵּבי ָר ִקי ַע . וְּ ֵּעינֵּינּו ְּמ ִאירֹות ַכ ֶׁש ֶׁמש וְּ ַכיֵָּר ַח. וְּיֵָּדינּו פְּרּושֹות ְּכנִ ְּשֵּרי ָש ָמיִם. וְַּר ְּגֵּלינּו ַקּלות ָכ ַאיָלות. אין אנחנּו מספיקים לְהֹודֹותַ לְך ה'ַ אֹ-לקינּו ואֹ-ל קיֲַׁאבֹו תינּו.ַׁ ּו ְׁל ָּב רְך ֶאת ִש ְׁמָך מ ְׁל כנּו. על ַא חת מָא ֶלף ֶא ֶלף ַא ְׁל פי ֲא ָּל ִפים וְׁ ִר בי ְׁר ָּבבות ְׁפ ָּע ִמים. הּטֹובֹות ִנ ִסים וְׁ ִנ ְׁפ ָּלאֹות ַׁ ֶש ָּע ִשי ָּת ִעם ֲאבֹו תינּו וְׁ ִע ָּמנּו. מלבד הפירוש הפשוט, שמזכירים את מספר הטובות שבורא העולם מרעיף עלינו, שאין להם סוף, עוד ניתן לפרש ביאור נוסף- שאיןַׁאנוַׁמספיקים ַׁלהודותַׁעל ַׁטובותַׁכאלוַׁשעושהַׁ עימנו מי ַׁשאמר ַׁוהיה ַׁהעולם, שהסיכויים ַׁהם ַׁאחד ַׁמריביַׁ רבבות,ַׁניסיםַׁכאלוַׁשכמעטַׁאיןַׁהמוחַׁיכולַׁלסבול! אחותי עברה ניתוח נוסף, הפעם ניתוח יותר מורכב אצל רופא יותר בכיר, בעשרת ימי תשובה. בימי חוה"מ סוכות חזרנו אל הרופא והואַׁאישרַׁשב"הַׁהכלַׁהוסרַׁוהיאַׁנקיה מהמחלה.ַׁ עדיין ַׁאנו ַׁעומדים ַׁתחת ַׁהרושם ַׁהעצום ַׁשל ַׁהנס ַׁהגלויַׁ שראינוַׁבמוַׁעינינו. אחיה מסיים בבקשה: "אני מבקש מכל הקוראים שהתחזקו מסיפורה, שיתפללו בשביל אחותי D7ל עוד נס, שבקרוב מD7ש תמצא 'תרצה בת חנה יעל' את זיווגה המתאים ותזכה לבנות בית נאמן בישראל. הלא ראינו שהקב"ה הוא כל יכול, למעלה מכל הסיכויים!!!

החוויה היהודית




יום ראשון, 14 בינואר 2018

אמרי שפר כ"ח טבת ה'תשע"ח

אדם שיסתכל בכללות לא יזכה לראות כלל את ההשגחה הפרטית, ורק אם ח"ו יבואו עליו מכות וייסורים אז אולי יזכה להתעורר ולהתבונן. אבל אדם שעוצר להתבונן בפרטים הקטנים יכול לראות את ההשגחה הפרטית בכל פרט. אם אדם יהיה אמתי עם עצמו ויחשוב היטב על הדברים, הוא יגלה בסופו של דבר את האמת.

    אם אדם ייקח דברים מעבר לרמה שלו, הוא עלול לקרוס ולא יראה מזה שום תועלת. ואם ייקח דברים קלים שלא מהווים אתגר, אז לא יהיה לו שום מקום לגילוי חדש ולהתקדמות. רק כאשר ייקח דברים שמותאמים לרמה שלו, אז יוכל להתאמץ ולהתגבר, ואמנם זה קצת קשה אבל כך הוא יגיע להתקדמות אמתית וטובה.

    בעיני הבשר שלנו ובשכלנו המצומצם קולטים אנחנו רק את ההיבטים החיצוניים של האירועים סביבנו.

    וכתבו המפרשים שכל זמן שגזל ביד האדם, צריך לחזור לאחר מותו בגלגול לעולם הזה כדי לשלם לנגזל או ליורשיו, ומי שחוטא בעוון הגזל הורס את יסודות התורה ועוקר שורש האמונה שכל המצוות תלויים בה, ואין לך חמור מכל האיסורים שבתורה מעונש הגזל.

התוכי של המלך)שי אליאב(
פעם היה מלך עשיר ואהוב במיוחד, שנהג לבקר את הממלכות השכנות באופן קבוע כדי לשמור על יחסים טובים בינו לבין בני המלוכה האחרים. במהלך המפגשים בין המלכים היה נהוג להחליף מתנות, והמלך האדיב הגיע תמיד עם ידיים מלאות, ויצא בחזרה לממלכתו עם ידיים מלאות אף יותר..
בעת ביקור אחד בממלכה שכנה, ניתנו למלך במתנה שני תוכים צבעוניים ויפהפיים, שהגיעו מיערות רחוקים וקסומים, או כך לפחות נאמר לו. "התוכים האלה צריכים סביבה טבעית כדי לגדול ולהתפתח" כך הסבירו למלך, ועל כן, כשחזר לממלכתו הוא הקים עבורם גן עצום ממדים עם צמחייה מטופחת, אגמים צלולים ומפלים גבוהים.
ככל שעבר הזמן התוכים גדלו, ואחד מהם אף החל להתעופף ברחבי הגן באופן קבוע, אולם התוכי השני נותר על הענף שעליו עמד מיומו הראשון בגן, וסירב לעזוב אותו.
המלך הזמין מאלפי תוכים מקצועיים מכל רחבי הממלכה ומהממלכות השכנות, וכולם עשו כמיטב יכולתם כדי לגרום לתוכי העצל לעוף, אך לא משנה מה ניסו, התוכי סירב לזוז מן הענף..
יועציו של המלך המליצו לו לפרסם מודעה, שעל פיה מי שיצליח לגרום לתוכי העצל להתעופף, יזכה באלף מטבעות זהב. המלך הסכים, וזה בדיוק מה שעשה.
כבר למחרת בבוקר הגיע לארמונו של המלך איכר פשוט שטען כי ביכולתו לגרום לתוכי לעזוב את הענף שלו ולעוף. המלך היה מאוד חשדן, כי לא הבין מה איכר פשוט יודע על אילוף תוכים שהמאלפים המלכותיים אינם יודעים.
עם זאת, כבר באותו יום, בעוד שהמלך טייל לו בגן, הוא ראה שני תוכים עפים באוויר, כשאחד מהם הוא התוכי העצל שלא הסכים קודם לכן לעזוב את הענף שלו. המלך זימן את האיכר מיד ושאל אותו, "איך גרמת לתוכי העצל לעזוב את הענף שלו ולעוף?"
האיכר ענה: "זה היה מאוד קל, הוד מעלתך; פשוט חתכתי את הענף שעליו הוא ישב.."
המשל הזה מספר לנו על כך שכמו לתוכי, לכולנו יש את היכולת להצליח ולהגיע לגבהים חדשים, אך לשם כך דרוש אומץ להתמודד עם הדברים שאינם מוכרים לנו או שמפחידים אותנו. עלינו להשתחרר מהענף שלנו – אזור הנוחות שלנו – כדי לחקור אפשרויות חדשות להצלחה ולגלות מה היכולות האמתיות שלנו. עד שזה לא יקרה, לא נוכל לפרוש כנפיים ולעוף
החוויה היהודית



אמרי שפר כ"ז טבת ה'תשע"ח



אומר ה"שפת אמת" מצוות הלילה של ליל פסח כולם שייכים לפה, מצות והגדת לבנך, סיפור יציאת מצרים, מצווה של הלל והודאה, אכילת קרבן פסח בזמן שבית המקדש קיים, אכילת מצה, אכילת אפיקומן, הכול הוא מצוות הפה, ממילא הפה שואב את החיות ממצוות הלילה ומתעלה בהם, ולכן היום טוב נקרא פסח פה – סח שהפה מדבר.

    בזוהר הקדוש נאמר כי "גלות מצרים" נקראת "גלות הדיבור", ולכן אומר האריז"ל )שער הכוונות ו"פרי עץ חיים" לחג המצות( , ירדדו למצרים אצל מלך שנקרא "פרעה" מלשון פה – רע ויצאנו ממצרים על ידי חג שנקרא "פסח" מלשון פה – סח.

    ''הזדמנות יכולה לדפוק פעם אחת בלבד, אבל פיתוי נשען על פעמון הדלת''

    העלייה האחרונה של 'חזק' נקראת "אחרון חזק". לפני שנים אמרתי משמיה דמרן האדמו"ר מוויז'ניץ שליט"א שאפשר לרמז בעניין זה, שאפילו אם האדם מרגיש שהוא בבחינת "אחרון" - כבר כלו כל הקיצין - אין לו כבר כוח לסבול את הקשיים, והוא אינו רואה תקווה ואחרית טובה - עולם חשך בעדו - אף על פי כן "חזק" יראה לחזק את עצמו ולהחיש תקווה בנפשו שעוד יהיה טוב, ובקרוב יראה בעיני בשר את ישועתו הקרובה לבוא.

השותף בחנות (על-פי ספרו של נכדו, 'זכרון ניסן'')
'השותף' – כך כונה האיש בפי אנשי שוק הבוכרים. רבים היו משוכנעים שהאיש העובד בחנות הירקות של ר' ניסן גדניאן הוא אכן מבעליה, ואף היו שסברו כי ר' ניסן אינו אלא שכיר שלו.
האשם בטעות שהשתרשה לא היה אלא ר' ניסן עצמו. כך למשל כאשר עברו כמה ילדים ליד החנות וביקשו מר' ניסן טוב הלב פרי או ירק כלשהו, בהכירם את נדיבות לבו, נענו בתשובה: "אם תעבירו את הארגז הזה לפינה השנייה".
על תמיהתם היה ר' ניסן משיב: "אני עצמי הייתי שמח להעניק לכם את הפרי או הירק בלי תמורה, אך עליי לקבל תחילה את רשותו של שותפי. לכן אני צריך לבקש מכם שתעשו עבודה כלשהי".
ה'שותף' זכה ליחס מכובד מאוד מצידו של ר' ניסן. בניו של ר' ניסן סיפרו כי בכל יום שישי נהג אביהם להכין שתי שקיות ירקות – בעבור משפחתו ובעבור השותף – אך בשקית של השותף הניח את הירקות המובחרים, ואילו לעצמו הסתפק בשאריות שהותירו הלקוחות. ר' ניסן היה מצווה על אחד מבניו לשאת את השקית של ה 'שותף' לביתו, כדי לחסוך ממנו את הטרחה.
הידידות בין השניים הייתה אמיצה כל-כך, עד שהיו שסברו כי השניים אחים. האמת הייתה שונה בתכלית. עד לא מכבר היה ה 'שותף' הנכבד מובטל יושב קרנות, שבילה את שעותיו ישוב על ארגז הפוך ברחוב.
יום אחד התמקם מול חנותו של ר' ניסן, משוחח עם עוברים ושבים על דא ועל הא ומעביר זמנו באפס מעשה. ר' ניסן התמלא רחמים על האיש. כשהחל לתהות על קנקנו, הצטער לגלות שהלה גרוש זה שבע שנים וחי לבדו.
בלבו גמלה החלטה 'לאמץ' את האיש ולחלץ אותו ממצבו הביש. יום אחד פנה אליו והציע בפשטות: "אולי תרצה להיות שותף שלי בחנותי?".
הלה הביט בו בתימהון. "שותף? שלך?", שאל.
"כן!", השיב ר' ניסן בביטחון, "זו תהיה הזדמנות מצוינת בעבורך להתפרנס בכבוד".
"אבל איך?!", שאל הלה, "והלוא אין ברשותי אפילו פרוטה שחוקה!".
"אה", הניף ר' ניסן בידו לאות ביטול, "זו אינה בעיה. העיקר שתתחיל לעבוד, לצבור רווחים, ולהתקדם לעבר עתיד חדש".
הדברים, שנאמרו בתום לב ובפשטות, התקבלו על ליבו של האיש, והוא הסכים ל 'שותפות'. "מה נדרש ממני לעשות?", שאל.
"שעתיים ביום", השיב ר' ניסן. "כאשר אני פורש לביתי לארוחת הצהריים ולמנוחה קלה, עליך לעמוד על מקומי בדוכן ולשרת את הלקוחות". ה 'שותף' הנהן בהסכמה.
למחרת החלה השותפות להתנהל בפועל. האיש התייצב בדוכן בשעה היעודה, ובעזרת העידוד והתמיכה של ר' ניסן החל לצבור ביטחון ולעשות את עבודתו נאמנה. השינוי שחל בו היה מיָדי. הוא זנח את בטלנותו, והחליף את העצלות במרץ של עשייה. ככל שחלף הזמן, נראה היה כי נהפך לאדם חדש, מלא סיפוק ממעשי ידיו, ועם ייעוד וטעם בחייו.
אלא שזה היה רק השלב הראשון בתכניתו של ר' ניסן. כשנוכח שהאיש עלה על המסלול הנכון, החליט כי הגיעה השעה לשקם את משפחתו ההרוסה, ולסייע לו לקיים את מצוות 'מחזיר גרושתו'.
אלא שר' ניסן עדיין לא ידע עד כמה זה יהיה מהלך מאתגר.
הוא החל לחקור על דבר הגרושה ומעשיה מאז פרידתה מבעלה, והתברר כי היא וילדיה מתגוררים אצל קרובי משפחתה בעפולה. הקשר בין השניים ניתק לגמרי, והיא מסרבת אפילו לשמוע על הרעיון לחזור ולהינשא לו.
ואולם ר' ניסן לא אמר נואש. הוא התקשר שוב ושוב אל האישה וניסה לשכנע אותה שבעלה לשעבר היטיב את דרכיו. פעם אחת, כשחייג לבית קרוביה, הבהירו לו הללו במילים לא מנומסות כי יחדל מניסיונותיו.
אך ר' ניסן אינו מרים ידיים. שוב ושוב הוא מגייס את כל כוח השכנוע שלו ואת הכריזמה הטבעית שבה ניחן, ומסביר לבני המשפחה ולאישה עצמה כי הבעל לשעבר איננו האיש שהכירו. הוא בעל תשובה במלוא מובן המילה, איש ישר דרך, עמל לפרנסתו ורואה בה ברכה..
לבסוף הצליח לשבור את חומת ההתנגדות, ולקבל את הסכמת המשפחה לפגוש את האישה. ר' ניסן קנה זר פרחים מרהיב, עזב את דוכן הירקות שלו בידי ה 'שותף' ונסע לעפולה. בשיחתו עם האישה לא חסך בתיאורים על המהפך שחל ב 'שותפו', בתקווה להשכין שלום בין בני הזוג.
חזקה על דברים היוצאים מן הלב שנכנסים אל הלב, ומרגע לרגע קנו דבריו משכן בליבה, עד שהסכימה – לא בלי ספקות – לנסוע לירושלים, לבחון אם אכן כנים דבריו של ר' ניסן.
ואכן, תדהמתה של האישה לא ידעה גבול. היא הביטה בזבן המתנהל מול לקוחותיו בביטחון, בבגדיו המכובדים ובדמותו המטופחת, ולא מצאה זכר לבעלה לשעבר, ההולך בטל והמוזנח.
בו במקום הביעה את הסכמתה לנסות את האפשרות להינשא לו מחדש. לא עבר זמן רב והשניים עמדו תחת החופה, ולבו של ר' ניסן מלא על גדותיו בשמחה כ 'מחותן' ראשי בשמחה.
השנים חלפו. ה 'שותף' וזוגתו זכו להקים מחדש בית נאמן בישראל, ואף נולדו להם עוד ילדים. והשותפות עצמה – זו הוסיפה להתקיים בהצלחה, לשביעות רצון כל הצדדים, במשך שלושים שנה!

החוויה היהודית




יום חמישי, 11 בינואר 2018

אמרי שפר כ"ה טבת ה'תשע"ח



     אחד המגידים המליץ על אלו המנהלים את עסקיהם באמצע התפילה, ומשוטטים במחשבתם בכל מקום חוץ מהסידור הפתוח לפניו – דהנה כתיב (תהלים כ', ח'): אלה ברכב ואלו בסוסים ואנחנו בשם ה' אלוקינו נזכיר – ישנם כאלו שכדי להגיע למחוז חפצם במקום מרוחק, הם צריכים לנסוע ברכב או בסוס, אבל "אנחנו " – " בשם ה' אלוקינו נזכיר" – מיד שהוא מתחיל להזכיר את שם ה ולהתפלל, הוא כבר נמצא שם במחוז המרוחק, ללא הסוס והרכב ...
     אם אדם רוצה שתפילותיו יתקבלו לרחמים ולרצון, אז זה דווקא אם הוא מכבד ומוקיר ומחשיב את עניין התפילה כראוי.
     החיטה והכוסמת שרדו ולא נכחדו, מפני שאפשר לאיים רק על מי שעדיין מצוי דבר מה ברשותו. מי שאין לו כלום, אין האיום משפיע עליו, שכן אין לו מה להפסיד. לכן נותרו לפרעה החיטה והכוסמת, שתהיה לו סיבה לחשוש. (יד יוסף) 
      "הירא את דבר ה'... הניס את עבדיו ואת מקנהו אל הבתים" (שמות ט,כ). עבדי פרעה איימו על מי שרצו להניס את עבדיהם ואת מקניהם אל הבתים. לכן "הירא את דבר ה' מעבדי פרעה" – מי שירא מה' יותר מכפי שירא מעבדי פרעה – "הניס את עבדיו ואת מקנהו אל הבתים". (רבי מאיר-שמחה מדווינסק)  
     הפסיקו לנסות לשלוט במה שאחרים חושבים עליכם.  
     ה' הצדיק ואני - רבי יהושע מאוסטרובצה היה אומר בדרך הלצה: איך זה שפרעה הגאוותן יעיד על עצמו שהוא רשע? אלא הפירוש הוא "ה' הצדיק ואני", וכך גם אני צדיק הנני. רק "ועמי הרשעים".
     זכרו שמה שאנשים חושבים לא קשור אליכם, אלא אליהם..
     טפחו לעצמכם על השכם מדי יום.

המצור על לנינגרד  סיפור הישרדותה הנועז של נערה אחת
וסוד יהדותה השמור היטב )   ג ' ודי גרינפלד (
Facebook 3 TwitterGmail עוד 1
בשנת  1937,  יבגניה בויאנובה נולדה למשפחה יהודית במינסק  בלרוס . 80  שנה לאחר מכן  היא אחת מהניצולים הבודדים שנותרו מהמצור על לנינגרד .
ב - 22  ביוני  1941,  תחת שם הקוד מבצע ברברוסה  פלשו הנאצים לברית המועצות ללא אזהרה מוקדמת  במטרה לכבוש שטחים לצורך ניצול משאבים טבעיים ועבודת פרך  היה זה המבצע הצבאי הגרמני הגדול ביותר במלחמת העולם השנייה .
במקום לבזבז חיילים וארטילריה כדי לכבוש את העיר  הוראה  1601  הידועה לשמצה של היטלר ציוותה  " להרעיב את  ( אנשי לנינגרד  עד שייכנעו ",  בטענה ש " אין לנו עניין להציל את חייה של האוכלוסייה האזרחית ".
יבגניה שוחחה עמי מביתה בוושינגטון  ופירטה בבהירות רבה את המאורעות מצעירותה בלנינגרד  ( כיום סט  פטרסבורג ).  היא דיברה בעיקר ברוסית  ונזכרה בסירנות שהתריעו על ההפצצות הקרבות בפיצוצים שהרעידו את מיטת המתכת שלה וגרמו לה לזוז לאורך  המצור  הרצפה  ובחורפים האכזריים והמקפיאים כשהטמפרטורות הגיעו למינוס  34  מעלות .
זכרונות מהמצור חקוקים בנשמתה לנצח  כשהיא חווה מדקרות רעב  פחד מהחושך וכאב מחשיפה לקור –  בין מאות אלפי מתים  –  יבגניה בת ה - 5  מעולם לא הכירה חיים אחרים  קצבת המזון כללה  100 גרם לחם ביום לאדם  –  שהכיל בעיקר מרכיבים  " חלופיים  כגון דבק ונסורת  השכנים עמדו בתור במשך שעות למען פיסה מ " לחם  זה .
בנובמבר  1941,  הרעב המשתולל והייאוש כבשו את העיר  הורים מוטרדים ניסו נואשות להזין את ילדיהם  –  ואכלו טפטים  עור  טיח ואפילו חיות מחמד  מעיל מפרוות מינק הוחלף בחתיכת לחם הכסף היה חסר ערך  החברה התפוררה  ואנשים היו על סף אובדן השפיות .
בגלל האדמה הקפואה  בית הקברות המקומי פיסקריובסקויה לא יכול היה לקבור את אלפי המתים  ככל שהנאצים המשיכו להטיל פצצות ולהפגיז  נוצרו מכתשים באדמה שהפכו לקברי אחים מאולתרים  כדי למנוע את התפשטות המחלות  גופות אנונימיות שנאספו ברחובות הונחו בתוך קברים אלה  ללא סימני זיהוי או תפילה .
מלחמת הישרדות
יבגניה זוכרת שהלכה לשוק עם אמה כדי לחליף את חפצי הערך שלהם תמורת מזון  הייאוש והפאניקה הציפו את הרחובות  היא שמעה שיחות שנלחשו על קניבליזם  רצח הפך לדרך נפוצה להשגת תלושי מזון.
מסוכן יותר מכל היה גל הילדים שנחטפו ונאכלו  יום אחד בהיותן שוק  הבחינה מאיה  אחותה הגדולה של יבגניה ,  בכך שדעתה של יבגניה הייתה מוסחת והיא התבוננה בשמיים  אישה ניגשה ליבגניה והציעה לה ממתק  ואז נתנה לה יד והן החלו להתרחק . " מאיה התחילה לצרוח בטירוף ואני ניצלתי ",  נזכרת יבגניה .
זיכרון קורע - לב נוסף הינו זה של גבר שהלך ברחוב ואז צנח מת באמצע הרחוב הקפוא . " אמא שלי אמרה לי לא לפחד מאנשים מתים ",  היא נזכרת במוות ובחורבן מקפיאי הדם .
משטרו חסר הרחמים של היטלר דרש כניעה מוחלטת  אולם אזרחיה החזקים  העמידים ובעלי כושר ההישרדות השיבו מלחמה שערה בכל מאודם  כיום עירו של פטר הגדול ידוע בתור  " העיר שסירבה למות ".
מוסיקה ומורל
אל לנו לשכוח את סיפורה של יבגניה בויאנובה  –  עדות חיה לניסיונו המרושע של המין האנושי להרוס מצד אחד  ולנחישותה של קהילה לשרוד  מצד שני  זיכרונות הילדות שלה על מאבקים  כוח סבל ונחישות  מסייעים לנו להעריך את כוחם של הניצולים ששרדו בנסיבות האכזריות ביותר והמשיכו לנהוג בנדיבות ובאדיבות  יבגניה נזכרת בגעגועים כיצד חלקה עלי כרוב שגדל בקרבת מקום עם חבר  –  יתום בן   שהוזמן להישאר במטבח שלה  –  ששנים לאחר מכן בתור חייל חזר כדי להביע את תודתו .
למרות שדבר כמעט לא הסיח את דעתם של אזרחי לנינגרד מאכזריותם של הנאצים  אהבתם למוסיקה הייתה מקור נחמה  אפילו כשהמוזיקאים היו כה חלשים שבקושי יכלו לעמוד  הם ניסו לרומם את המורל והופיעו למען אלה שמצבם היה גרוע יותר  המוסיקה אפשרה להם להאמין שיש עדיין יופי בעולם היצירה הבלתי נשכחת ביותר הייתה סימפוניה  #7  של דימיטרי שוסטקוביץ ',  סימפוניה הרואית בשם  "לנינגרד ".
לבסוף  ב - 27  בינואר  1944,  הובסו כוחות הגרמנים  נשיא ארה " ב פרנקלין רוזוולט ציין את  "הקורבן של לנינגרד  כגורם שסייע להביא את קץ המלחמה .
המצור בן  872  הימים על לנינגרד הפך למצור הארוך וההרסני ביותר בהיסטוריה  עד קיץ  1942, ההפצצות פגעו או הרסו את רוב העיר  מפעלים  בתי ספר  בתי חולים ואתרים היסטוריים נהרסו בעקבות פשיטות אוויריות  לא היה תקדים לפני כן למצור זה גם במונחים של מספר החללים  לפני הפלישה ב - 1941,  אוכלוסיית לנינגרד עמדה על קרוב ל - 3  מיליון איש  בשנת  1944  רק כ - 546,000  נותרו בחיים  נראה כאילו דבר לא שרד  מלבד טונדרה מלוכלכת וקרה  –  שהותירה שמיכה של שלג ומוות .
זהות יהודית לא מוכרת
להיות יהודי בלנינגרד היה קשה ומסוכן  היהודים לא היו שומרי מצוות וברוב המקרים המצוות לא היו אפילו מוכרות  אם מישהו היה מבחין בכך שיהודים מקיימים מצוות כגון הדלקת נרות שבת והיה מדווח על כך  הם היו מאבדים את עבודתם  –  או גרוע מכך  יהודים חפים מפשע רבים נשלחו לכלא  ואיש לא שמע מהם יותר לעולם  אחרי המלחמה  הממשלה הסובייטית הגישה תביעה פלילית כנגד יהודים רבים ופברקה סיפור שרופאים יהודים תכננו קונספירציה לרצוח את סטלין  אולם הדבר מעולם לא הוכח .
בניסיון להגן עליה מפני אנטישמיות  הוריה של יבגניה לא סיפרו לה שהיא יהודיה  ואז  ב - 14  במאי 1948,  כשדוד בן גוריון הכריז על הקמת מדינה יהודית  –  מדינת ישראל  יבגניה בת ה - 11  הלכה לבית הספר  שם לעגו לה הילדים : " לכי לישראל  לכי לישראל שלך !"  יבגניה לא הבינה למה הכוונה ישראל  " שלך ".  כשהיא חזרה הביתה  הוריה אישרו את העובדה שהם אכן יהודים .
תנאי המחיה בעיר היו קשים  ואנשים חיו בתנאים אכזריים ביותר . " את הדירה שלנו חלקנו יחד עם  12 משפחות אחרות ",  מסבירה יבגניה  לכל משפחה היה חדר אחד  הם חלקו שני חצאי שירותים ומטבח גדול  תנאים אלה היו הנורמה ונפוצים בעיר . " לא הייתה כמעט שום פרטיות  אולם שרדנו ",  היא אומרת . " כדי להתקלח  כולם הלכו לסאונה הציבורית  מדי יום  יום אחרי יום  פשוט שמחנו שאנחנו בחיים ". 
מתוך רצון להשאיר את הזוועות מאחור  לנינגרד נבנתה מחדש בתור סט  פטרסבורג  כיום עיר שוקקת מוזיאונים אלגנטיים  קתדרלות וארמונות נוצצים  אולם כיצד מצאו הניצולים של תקופה אפלה זו את הרצון להמשיך לחיות ולבנות מחדש את הילדות המנותצת ?
" החברים שלנו עזרו זה לזה  שרדנו כי הייתה לנו חמלה ",  אומרת יבגניה  שאמה הצילה שכנה בכך שחלקה עמה את קצבת הלחם שלהם . " כשאחותי מתה  החלטתי שאני חייבת לחיות למענה  כשאתה על סף המוות  העושר הוא חסר משמעות בהשוואה לחיים ולאהבה ".
במהלך המלחמה ,  אביה של יבגניה נפצע והוא מת בשנת  1954  בגיל  45.  יבגניה ואמה המשיכו לחיות בסט  פטרסבורג  ואפילו היו להן כמה זמנים מאושרים  יבגניה התחתנה בסט  פטרסבורג ואפילו ילדה בן  ויקטור  היא נשארה קרובה מאוד לאמה עד פטירתה בשנת  1981.
בשנת  1985,  המנהיג הסובייטי מיכאיל גורבצ ' וב הביא לרפורמה בממשלה והסיר מכשולים שעמדו עד אז בפני אזרחים שרצו לעזוב את המדינה  ביחד  המשפחה היהודית הקטנה היגרה לארצות הברית  שם הם חיים כיום בעיר וושינגטון .
עבור יבגניה  זיכרונות אלה חקוקים בנשמתה  בקמטים שעל פניה ובקולה הרועד  זיכרון הרעב המחריד עדיין בוער בה כיום  כשהיא מתבוננת בשאט נפש בכמויות האוכל היורדות לטמיון  –  כמויות שהיו יכולות להציל חיים באותם ימים .
כל מי שהיה עד לזוועות בגיהינום של לנינגרד לא יכול לשכוח אותן לעולם  אולם יבגניה שרדה . " החיים שבריריים  כל חיי רציתי לעשות דברים טובים  כי אני זוכרת את מי השארתי מאחור  זיכרון הנופלים השאיר אותי בחיים ".

 השליח מקליפורניה
     הזמר החסידי ר' אברהם פריד סיפר סיפור מרגש אותו שמע בכינוס השלוחים לפני שבוע על אדם שאמו היטה חולה במחלה כשהיה ילד בן 9  ,  ואיך ע"י כך הפך לשליח   וכך סיפר השליח: שמחת תורה  .  בקליפורניה, בבית כנסת של חב״ד   הציבור רוקד ושמח עם התורה. בין הרוקדים ילד בן תשע שמחזיק את ספר התורה כשאביו מסייע לו להחזיק את הספר הכבד  בביתו של הילד, תמונה אחרת לגמרי. אמו של הילד חולה במחלה נוראה   שוכבת במיטתה וזקוקה לרחמי שמים   בדרך הביתה מבית הכנסת   הציע הילד לאביו 'אולי נביא הביתה ספר תורה כדי לרקוד אתו עם אימא   וכדי שאימא תוכל לנשק אותו  ?'  ואכן למחרת, לפני ההקפות, פנה האב לשליח   החב״די   וביקש   רשות   לקחת אחד מספרי התורה לביתו. כמובן שהשליח הסכים אך אמר לו 'חכה, אל תלך לבד.
      והנה בעוד האישה   שוכבת במיטתה   היא שומעת מרחוק שירה, המתקרבת ומתגברת. היא לא הספיקה לשאול מהיכן מגיעה השירה השמחה הזו ופתאום דפיקות בדלת... בעלה פתח את הדלת והיא מגלה להפתעתה את כל מתפללי המניין כשהשליח בראשם ובידם ספרי התורה  אנשים, נשים וטף. כולם באו לעשות הקפות ולשמח אותה בביתה   הם רקדו ושרו והאישה זרחה מאושר עם חיוך על שפתיה. כבר מזמן היא לא חייכה כך.
     הילד בן התשע, שמח מאוד. הוא ביקש ספר תורה אחד וקיבל את כל הקהל בעוצמות אדירות של שמחה ושירה עם כל ספרי התורה, תודות ליוזמה של השליח שחשב להביא את ההקפות לביתם  השליח המשיך לספר: האישה   הייתה אמי. היא נפטרה חודשיים אחר כך. והילד בן התשע, היה אני  והוסיף, אז, כילד, הרגשתי אסיר תודה לשליח, שמרוב שהיה מלא באהבת ישראל, הרגיש והבין שהבקשה שלי הייתה כדי לשמח את אמי בשמחת תורה, והוא עשה מזה הרבה יותר ממה שחלמתי  אז החלטתי, שכשיגיע הזמן   גם אני רוצה להיות שליח ולעזור ליהודים. והיום אכן אני אחד מהשלוחים של הרבי בקליפורניה .
החוויה היהודית