אמרי שפר ל' ניסן ה'תשע"ז

    ״אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת״ (ויקרא יג,ד). בארבעה שמות נקרא האדם: איש, גבר, אנוש ואדם. על-פי הזוהר התואר אדם הוא החשוב במעלה. לכן בפרשת נגעים מוזכר רק השם אדם. כי נגעים באים על עוון לשון הרע, והמידה המגונה הזאת מצויה מאוד אצל אנשים רמי מעלה דווקא. (רבי מרדכי מאיזביצה(

    בימי ספירת העומר אנו יוצאות יחד למצעד החיים. זה שם הפוך לצעדות המוות האכזריות של הנאצים,  שמצאו את ה"פתרון" בסוף המלחמה: למה לבזבז גז,  תחמושת ומזון ? שפשוט יצעדו בשלג עד שימותו.  ומה רואים? שהצועדים נאבקים על כל צעד וצועדים כל צעד. בשביל מה, אנשים? אישה שאיבדה הכול בשואה, את אישהּ, את ילדיה, את כבודה, הייתה רבנית גדולה בכיסוי ראש וכעת היא עומדת קירחת בשלג, מה את נלחמת על עוד צעד, על עוד פרוסת לחם ? "די", אומרת אשת איוב. "ֹעְודך מֲחִזיק בֻּתָמֶּתך ? ברך א-לקים וֻמת תגיד חס ושלום שאין א-לוקים ותמות. מה הוא עונה לה – " כַּדֵבּר אַחת הנָּבֹלות תַּדֵבִּרי ?" והמדרש הנפלא מבאר: "נבלות" – פרח נובל. הרי כולנו ננבל בסוף, כמו הפרחים, איוב אומר לה. אבל האם זו סיבה לנבול לפני הסוף? כל צעד שיש בחיים האלה,  צריך להוקיר ולכבד. רק להבין, שאנחנו במצעד מופלא של חיים. איזה נס זה, להיוולד. איזה נס זה, חיים.   (הרבנית ימימה מזרחי)   

     בספר חסידים (סימן תל"ד) כתב: מעשה באדם אחד שהיה נוהג בעצמו, כשהיה אדם אָ בֵ ל רח"ל, היה חוזר לביתו בלא מנעלים,  להצטער עם האבל, והיה אותו יום שמת, בו יום שנקבצו כל הקהילות לאותו העיר, ויום ט' באב היה, והלכו הכל יחפים, והראה הקב"ה שהטוב והישר בעיניו עשה אף על פי שלא הוצרך לעשות...

    המהר"ל אומר לנו, שאנחנו צריכות לתת כבוד לאריכות ימים. ולמה אין לנו הערכה כלפי הארכת ימים? כי הושפענו מהפסיכולוגיה המודרנית שמפארת את איכות החיים, הרבה יותר מאשר את אריכוּת החיים. שלא תטעי, אומר הקב"ה.  כל מה  אֶורך יִמים בִּימָינהּ. בְּשֹׂמָאלהּ  – עֶושׁר וָכֹבוד.  שאתם קוראים לו "איכות חיים", שזה עושר וכבוד, זה משמאל, כתופעות לוואי. אך אריכות ימים זו ה-ברכה!  (הרבנית ימימה מזרחי)   

לחמא עניא שאפינו בסמרקנד

כשהרב מיכאל מישולובין מקריית מלאכי אופה מצות מהודרות לקראת חג הפסח, צפים ועולים א??לו זיכרונות מהימים שבהם אפיית מצות הייתה כרוכה באתגרים קשים.

מאז היותו ילד חש את אימת הקומוניזם. הוא למד בחדר מחתרתי. "היינו לומדים בהיחבא בביתו של המשפיע החסידי הרב ברקה חן", הוא מספר ופולט אנחה, המבטאת את קשיי אותם ימים. "הוא היה אז בחור צעיר, והחדיר בנו את אהבת התורה הקדושה".

הכשרת טחנת קמח

הלימוד החשאי היה כרוך בסיכון. "רשמית היינו אמורים ללמוד בבית הספר הממשלתי", הוא מספר. "כשהיו באים לביתנו לביקורת היינו ממציאים תירוצים ובכל פעם נקבנו בשמו של בית ספר אחר שבו כביכול אנחנו לומדים. היה צריך להיזהר גם מהשכנים. הקפדנו לצאת מהבית בכל יום עם ילקוט על הגב, ולמעשה צעדנו אל הבית שבו למדנו תורה".

את חוויית אפיית המצות לא ישכח: "בדרך כלל עוד לפני פורים היינו קונים חיטים בשוק אוזבקי. היו לנו סימנים לבדוק שהחיטה לא נשטפה במים. השלב הבא היה הכשרת טחנת קמח. הכשרת הטחנה ארכה לפעמים יומיים. כל משפחה מצאה מקום משלה לאפיית המצות".

שוחד חיטה

הרב מישולובין מתרפק בגעגועים על הידורי המצווה של אותם ימים. "שנה אחת נסעתי עם הרב רפאל חודידייטוב כדי להשיג חיטה. שבוע שלם בילינו ליד שדות חיטה, בתקווה להשיג את מבוקשנו. החוק אסר על החקלאים למכור חיטה בדרך ישירה. רק בעזרת מתן שוחד לבעל שדה חיטה הצלחנו להשיג מעט חיטים. אבל איזו שמחה הייתה לנו, כשחזרנו ובידנו חיטה שמורה משעת הקצירה!"...

והיו גם שנים שקיבלו מצות מוכנות מארץ ישראל, מארה"ב או מגרוזיה. "ברור שהשלטונות ידעו על כך, אולם בחרו להעלים עין", הוא מבהיר. "גם יכולנו לערוך סדר בלי חשש. סמרקנד לא הייתה מוסקווה".

הידורי מצה

את אווירת הפסח הוא זוכר היטב. "היינו מהדרים בכל שנה לקנות כלים חדשים. אני נזכר כעת באחת מאפיות המצה שנחרתו בלבי. הרב שמעיה מרינובסקי, רבה של סמרקנד, אפה מצות עם בחורים שלמדו בישיבת 'תומכי תמימים' המחתרתית. אלה היו בחורים יראי שמים, מסורים, וכל שלבי האפייה נעשו בתכלית ההידור ממש, מתוך הקפדה על כל פרט. עד היום אני מתמלא תענוג כשאני נזכר ברגעים הללו".

הרב מישולובין עלה לארץ ישראל, השתקע בשכונת חב"ד שבקריית מלאכי והקים משפחה לתפארת. "נכון, הייתה לנו קצת מסירות נפש", הוא מסיים, "אבל כמו בימים שהיינו מאחורי מסך הברזל

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר כ"ט ניסן ה'תשע"ז

    "אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: רצונכם להימלט מגיהינום, הרחיקו עצמכם מלשון הרע ואתם זוכים בעולם הזה ובעולם הבא, שנאמר: מי האיש החפץ חיים וגו' ( שם לד יג).

     הגמרא מסבירה כי אחד הגורמים לצרעת היא שהוא סובל מצרות עין שזה כמו קמצנות באופן רופף . כאחד כזה, הענישה היא מידה כנגד המידה כי האדם הקמצן שסרב להשאיל את חפציו לאחרים באומרו כי לא היה לו את מה שהם ביקשו ( כאשר במציאות היה להם) , צריך עכשיו לפרק את הבית שלו ולהסיר את כל תכולתו וזה מאפשר לכולם לראות שהוא באמת מחזיק אותם אובייקטים שהוא אמר שאין לו.

    הרב אמר לתלמידיו: ישנם אנשים המאחרים לבא לתפילה, בחול באים כשהחזן אומר "כי בא סוס פרעה..." ויוצאים כשאומרים "אלה ברכב ואלה בסוסים...", זה פי' "והסר שטן מלפנינו ומאחרינו" - לפני התפילה ואחרי התפילה, ובשבת באים ב"בואי כלה..." ובבוקר ב"והמקיץ נרדמים...".

     הרב ישראל סלנטר היה אומר "אם אתה אומר שרב לא יכול לשיר , או חזן לא יכול ללמוד , זה לשון רע ... אבל אם אתה אומר שרב לא יכול ללמוד וחזן לא יכול לשיר , זה כמותו כרצח " והוא מגיע למסקנה בהכריזו כי " כדאי לאדם ללמוד מוסר כל ימי חייו ... אם זה יציל אותו מלדבר לשון הרע אפילו פעם אחת ".

הפצצה ומצה (על-פי 'תפארת יעקב')

ההפצצה החלה פתאום, בלי שום אזהרה מוקדמת. נהם מטוסי הקרב קרע את השמים, וכעבור רגע נשמעו פיצוצים עזים מתחנת הרכבת הסמוכה למחנה העבודה מילדורף שבגרמניה.

בעוד הגרמנים הביטו מבוהלים והמומים בלהבות ובתימרות העשן, הרי שעבור אסירי המחנה נשמעו הפיצוצים כפעמוני שחרור והצלה. זו תקיפה של חיל האוויר האמריקני. הידיעה הפיחה רוח של תקווה בקרב אנשי המחנה. ועם זה עוד נכונה להם תקופת סבל עד שהמלחמה תוכרע בתבוסת הגרמנים.

אלה היו ימי ערב פסח. אלפי האסירים הכלואים במחנה העבודה מילדורף רק ניסו לשרוד עוד יום, אך שלושה מתוכם הוטרדו מעניין אחר לגמרי – מניין ישיגו מצות לליל הסדר. אלה היו האדמו"ר מקלויזנבורג; ר' משה גולדשטיין, חתנו של האדמו"ר מסקוליע; ור' יעקב פרידמן, שסיפר את המעשה לילדיו.

המחשבות על מצות לפסח בתוך הגיהינום נחשבו מופרכות, אך לא כאשר מדובר באדמו"ר מקלויזנבורג. הוא לא חדל לרגע מלהביע אמונה ותקווה שהשנה יאכל מצות בליל הסדר.

אחרי ההפצצה ביקשו הגרמנים לשקם את הנזק. התברר כי הפגיעה בתחנת הרכבת, שהייתה תחנת מעבר לרכבות רבות, קשה מאוד. פסי הרכבת הושמדו, רכבות נפגעו וגם התחנה עצמה ניזוקה.

הגרמנים החליטו להפנות קבוצת אסירים מן המחנה אל תחנת הרכבת כדי לפנות את ההריסות. פרידמן, שזכה לפטור מעבודות הכרוכות ביציאה מן המחנה, הציע את עצמו למשימה. אולי ימצא שם מעט אוכל, חשב בלבו.

כשהגיעו האסירים לתחנת הרכבת התגלו לעיניהם ממדי החורבן: רכבות מפויחות, פסי רכבת שנתלשו מן האדמה ואנדרלמוסיה גדולה. פרידמן סייר בין קרונות הרכבת שנותרו שלמים, ובפתח אחד הקרונות קפא על מקומו בתדהמה: הקרון היה מלא שקי חיטה. לבו החל לפעום בהתרגשות. אין זו כי אם יד ה' שהתגלתה אליהם בתוך התופת.

בעודו חוכך בדעתו כיצד לנהוג באוצר שנפל לידיו, הגיע לאוזניו קול גניחות מירכתי הקרון. הוא התקרב בזהירות וגילה חייל נאצי פצוע קבור מתחת לשקי החיטה. האיש נאנק ומלמל מילים מקוטעות. פרידמן הרים שק חיטה מעל רגלי הנאצי וגילה שהוא נועל נעליים איכותיות. "ראשית, אסיר את הנעליים כדי שתרגיש חופשי יותר", אמר לו, "ואז אראה מה עוד אפשר לעשות".

האסיר, שהתהלך בנעליים מרופטות, חלץ את נעליו של הנאצי ונעל אותן לרגליו, ואז חבט בראשו בחוזקה, מכלה בו מעט מהזעם שהצטבר בלבו על המרצחים. אחר-כך החל לתכנן את צעדיו. איך יוכל להכניס למחנה מעט מהחיטה?

במוחו הבזיק רעיון. בקרון סמוך ראה זוגות מכנסיים רחבים. הוא לבש שני זוגות והידק את שוליהם לקרסוליו בעזרת חבלים. אחר-כך הריק לתוך החלל שבין המכנסיים גרגירי חיטה לרוב. הוא ידע היטב עד כמה גדול הסיכון שהוא מקבל עליו, אך השליך את יהבו על הקב"ה. בלב הולם וכששפתיו רוחשות תפילה שב אל המחנה.

למרבה המזל, בעקבות ההלם שנגרם מההפצצה, השמירה בפתח המחנה הייתה רופפת. השלב הראשון בתכנית עבר בהצלחה. בשלב הבא הובא בסוד העניין עוד אסיר, הרב סנדר דירנפלד, שהיה מחשובי חסידי בעלז. הוא הופקד על שמירת החיטים ומילא את תפקידו נאמנה. בדרך-לא-דרך השיגו האסירים מטחנת קמח ישנה, ובלילות טחנו קמח וניפו אותו בתוך פיסת בד נקייה.

בימים עבדו בשדה. "אִספו מקלות וקחו עמכם", ביקש פרידמן מחבריו. הדבר עורר את חשדו של השומר הגרמני, אך פרידמן הצליח להסיח את דעתו. "זה כדי להקל את ההליכה", הרגיע אותו.

בעזרת המקלות רידדו בצק ואפו את המצות על חתיכת פח, כששפתותיהם רוחשות את פסוקי ההלל. כל אותה עת עמד אסיר שומר והתריע על סכנה קרבה. בין אופי המצות היה גם יהודי מומר, שנכלא בשל מוצאו היהודי, ודווקא במחנה שב בתשובה שלמה. הוא התנדב להיות אופה המצות, וטרח בכל מאודו על הכנת המצות מתוך דבקות ואמונה בוערת. כך הצליחה החבורה לאפות עשרים מצות מתחת לאפו של הצורר הגרמני!

הגיע ליל הסדר. קבוצת האסירים נאספה בחשאי. 'מרור' היה להם בשפע, ובדמעות אכלו את לחם העוני שאפו במו ידיהם. הם אכלו אותו בחיפזון, כמו אבותיהם במצרים. האדמו"ר מקלויזנבורג נשא דברי עידוד נלהבים.

ר' יעקב שרד מאימי המלחמה והגיע לארה"ב. בכל שנה ושנה, בטרם פתח את ליל הסדר, קם על רגליו בהתרגשות גדולה, וכשדמעות זולגות מעיניו היה קורא: "ילדים יקרים! הורים ונכדים! רצוני לספר לכם על יציאת מצרים הפרטית שלי. הייתי במחנות עבודה. עסקנו בבניית ערי מסכנות לגרמנים יימח שמם. וכאן אנו יושבים סביב שולחן נקי ומצוחצח, עמוס כל טוב, עם גביעי כסף ויין מהודר, כר להסבה וסימני הסדר. לנו לא היה זכר מכל זה. עלינו להודות לקב"ה על כך!". רק לאחר שהיה נרגע מסערת הנפש שאפפה אותו היה ניגש לקדש על היין.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר כ"ח ניסן ה'תשע"ז

האר"י ז"ל שואל שאלה כה נפלאה: הנה כל "בן" חייב בכבוד אביו. והנה יש לפעמים אב שפל ועם הארץ, ואילו הבן, הוא צדיק גדול. ואעפ"כ חייב בכבוד אביו. וכיצד יתכן שצדיק כפוף לאב כזה? אלא העניין הוא, שזה עצמו שהבן הלזה במדרגה גדולה ונפשו נפש טובה, אינו עבודתו העצמית, אלא שקיבל "כח" זה, מאת אביו. שאביו כפי מחשבתו משך "נפש" זו אל בנו, וזו היא שמסייעת לו לבן בכל עשיית הטוב אשר לו. (ועיין ב"שער המצוות" פרשת יתרו).

     בספר "אוצר מרגליות" בשם "תוכחת חיים" מסביר את הברכה "כשם שנכנס לברית כן יכנס לתורה לחופה ולמעשים טובים" כי כשמכניס אדם את בנו לברית, מהדר הוא בדרך כלל לקחת מוהל מומחה, וגם מפזר ממון רב להכנת הסעודה ביד רחבה. אבל, כאשר גדל הנער והאב צריך לחנכו וללמדו תורה, אז מקמץ במשכורת של המלמד, ואינו מתעניין עד כמה הוא באמת מומחה. וכאשר יתבגר הנער, והאב חייב להשיאו אישה, נותן האב עיניו בממון הכלה המשודכת, וכל המרבה לספר הרי זה משובח(ת(...  לכן מברכים: "כשם שנכנס לברית" - כמו שבברית חיפשת את הטוב ביותר, "כן יכנס לתורה ולחופה" - כך בתורה ובחופה יחפש את הטוב ביותר, בלי להתחשב בהוצאות הכספיות הכרוכות בכך.

    היודעים אתם מה היא ברכת 'אשר יצר' – זו היא ברכה על ניתוח קשה ומסבך שנעשה בגופנו זה עתה, ועלינו להודות על כך להשם יתברך בכל לבבנו ובכל נפשנו. ניתוח זה מתבטא בניקויו של הגוף מן הפסולת שבו, ורבי אליהו מנה חמשה דברים הכלולים בברכת ההודיה הזו, ועל כל אחד ואחד מהם עלינו להודות להשם יתברך. הדבר הראשון שיש להודות עליו שהניתוח נעשה באפן הקל ביותר. הדבר השני, שהוא נעשה בלי הרדמה. השלישי, ללא כאבים וייסורים. הרביעי, על ידי הרופא הגדול ביותר, השם יתברך. והדבר החמישי, שהניתוח נעשה חנם אין כסף. על כל אחד מחמשת הדברים הללו, יש לתת הודיה גדולה להשם יתברך, ולהללו ולשבחו בברכת 'אשר יצר'. יש להוסיף שהמשגיח ממיר, רבי ירוחם, היה אומר שאם האדם היה יודע מה שנעשה בגופו, מהרגע שהאוכל נכנס לפיו ועד שהוא יוצא מהגוף, היה שולח מברק לביתו, להודיעם שהכל עבר בשלום.

     ואמרו בגמרא במסכת ערכין: מדוע הוזקק המצורע לציפורים? לפי שהנגעים באים על לשון הרע, שהוא מעשה פטפוטי דברים, לפיכך הוזקקו לטהרתו צפרים שמפטפטים תמיד בצפצוף קול.

האורח המסתורי (פניני בית הלוי, עלון 379)

     ליל-הסדר הגיע. בבית הודלקו זה-עתה נרות החג.  הניקיון בהק מכל פינה, והשולחן היה ערוך במיטב הכלים. בני המשפחה התכוננו לצאת לתפילת החג , שאחריה יסבו לעריכת ה’סדר’. לבני הבית הצטרפו גם שני אורחים עניים ששהו בעיר.  אך עיניו של בעל-הבית הפיקו עצב ואי-שביעות-רצון.  ארשת צער ניבטה מפניו הטובים. מה מעיק על ליבו? -  חסרונם של האורחים הרבים,  שנהגו להסב בביתו מדי שנה לליל- הסדר.  הוא היה עשיר גדול ובעל-צדקה מופלא. במפעלו הגדול העסיק יהודים רבים, והשתדל תמיד לתת אפשרות פרנסה ליהודי נוסף. ביתו היה פתוח תמיד לעניים ולנצרכים. בשבת ובמועד נהג להזמין אליו אורחים רבים ונהנה מהסעודה החגיגית, רבת המשתתפים.  השנה היה מזג-האוויר קשה ביותר. סופות שלגים וקור עז הדירו את רגליהם של עוברי- אורח מהדרכים. כך הגיע ליל החג, ומלבד שני האורחים לא נמצאו בעיר עוד עניים שיוזמנו לסעודת החג.

     דפיקה בדלת הקפיצה את בעל-הבית ממקומו. הגביר שהיה להוט כל-כך אחר אורחים, שמח מאוד על האפשרות שאולי אורח הוא זה, וניגש בעצמו לפתוח את הדלת. “ איבדתי את דרכי בשבילים המושלגים”, התנצל הזר, “רטוב אני וקופא מקור. התואילו, יהודים טובים,  להזמינני לחוג עמכם את ה ’סדר’?”. “ברוך הבא!”, קידם הגביר בשמחה את הנכנס, “היכנס- נא! לעונג רב ייחשב לנו בואך”. הזר היה לבוש בגדים פשוטים, מרופטים קמעא, רטובים לגמרי ומוכתמים בבוץ וברפש ורעד מקור.  בעל-הבית מיהר לצוות על אחד הנוכחים להביא בגדים נקיים ויבשים כדי שהאורח יוכל להחליף את בגדיו הרטובים והמלוכלכים. “לשם מה?”, חייך הזר בביטול, “ בגדיי טובים הם דיים, הלוא כן? עד שנסיים תפילת ערבית, יתייבשו בוודאי” . “רצונו של אדם כבודו” , הפטיר הגביר כשהכול תמהים על דבקותו של האורח בבגדים המלוכלכים, בשעה שהכול סביב כה מבריק, מצוחצח וחגיגי.

     האורח הניח את תרמילו על הרצפה ויצא עם הנוכחים לתפילת ערבית. בני-הבית שמו לב לכבוד הרב שבעל- הבית מרעיף על האורח. הוא הושיבו בראש השולחן,  לצידו, חייך אליו כל הזמן כדרך מכרים ותיקים, והרבה לדאוג לו. הבנים התפלאו, אך לא הביעו את תמיהתם בקול רם. “

     ''מגיד”, הכריז בעל-הבית, וכל היושבים החלו קוראים בהגדה. האורח הזר ישב ולא פתח את פיו. מי שהביט האורח המסתורי בו הבחין, שהוא אפילו לא הופך את הדפים בהגדה המהודרת המונחת לפניו. בשלב מסוים נדמה היה שהזר פשוט ישן.  כשהגיע זמן הסעודה, לעומת זאת, גילה האורח ערנות יתירה. כאילו התעורר לחיים. נוגס בכל פה, מושיט ידיו לקחת לצלחתו מכל עבר, אוכל ושותה, ומבקש עוד ועוד.  בעל-הבית, באצילות מיוחדת, המשיך לכבדו, כבתחילה.  סתם טרדן גרגרן, חשבו בליבם בני-הבית. אך מה זה ראה לו אביהם לכבדו? - זאת לא יכלו להבין.  לאחר שנמזגה הכוס השלישית, לפני ברכת-המזון,  פתח בעל-הבית את פיו. “בני!”, אמר, “מצווה לספר ביציאת-מצרים. ומובא בספרים, שראוי לספר גם על נסים פרטיים שאירעו לו לאדם, שהרי כל הנסים נובעים מיציאת-מצרים”. והוא סיפר.

     סיפר על מסע-עסקים עם עוד שני יהודים בעגלה רתומה לצמד סוסים. על סופת שלג עזה שפגעה בהם במהלך דרכם. סיפר על לילה חשוך בדרכים בלתי ידועות. על סוסים שכמעט נפלו לארץ ורק מלקות העגלון אילצו אותם להמשיך בדרך הבלתי-נודעת ולא לטבוע בשלג העמוק. “  המצב נראה חסר-תקווה”, סיפר הגביר, “עד שלפתע הבחנו באלומת אור. כשהגענו לבית והתדפקנו על דלתו, גילינו שאין כל מקום לשמחה. נקלענו למעוזה של חבורת שודדים, שקיבלה אותנו כחיה הפוערת פיה לעומת טרפה. “ כספי, שעוני, ושרשרת הזהב שהייתה תלויה בו, נלקחו ממני”, המשיך הגביר לספר. “השודדים דנו מה ייעשה בי, ובאו לכלל החלטה. אחת דתי - למות. לא הועילו תחינות ובכיות. איש לא הטה אוזן לתחנוניי. “    ולפתע נכנס אדם ושאל לפשר המתרחש במקום.  בראותו אותי מוטל כבול על הארץ ועיניי מלאות דמעות,  אמר: ‘עזבו אותו! אם ימות הוא, ימותו עוד רבים עמו.  כל עובדיו שפרנסתם עליו וכל העניים הנהנים ממתת- ידו. גם אני עבדתי פעם אצלו, ויכול אני להעיד על טוב- לבו וצדקתו. אנא, עזבוהו לנפשו. עשו זאת למעני!’. “

     עם בוקר ניתנה לנו הרשות לעזוב. האיש שהצילני הובילני עד לדרך-המלך. ואם רצונכם לדעת מיהו”, סיים הגביר את סיפורו, “הריהו יושב לצידי, וברצוני לכבדו בברכת-המזון ”. בני-הבית שישבו מרותקים, נעצו את עיניהם בכיסא הסמוך לאביהם, אך הוא היה ... ריק. במהלך הסיפור,  מבלי שאיש יבחין בכך, עזב הלה את השולחן – ונעלם . יצאו לחפש אחריו, והעלו חרס בידם.  לאחר החג, כשפתחו את צרורו, שנשאר בפינת החדר,  מצאו בו שרשרת זהב, שעון וסכום כסף...

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר כ"ז ניסן ה'תשע"ז

אי אפשר לצפות מבבון ללמוד לקפוץ לרוחק להוראתך בשיעור אחד, בדיוק כפי שאי אפשר לצפות מבעל מצוי להתחיל לאסוף גרביים מלוכלכות מזה שמשבחים אותו פעם אחת שהכניס לסל גרב אחת. עם הבבונים, קודם מתגמלים דילוג קטן, ואז קפיצה מעט יותר רחוקה, ואז זינוק רחוק עוד יותר. עם בעלי, התחלתי לשבח כל מעשה קטן ברגע שהוא קרה: אם הוא נהג במהירות נמוכה בקילומטר אחד לשעה, זרק זוג אחד של מכנסיים לסל הכביסה, או שהגיע בזמן, לא משנה לאן.

חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה'  -מסופר )בבדיחותא( כי בעיר אחת נהגו אנשי החברא קדישא שאחרי כל לוויה היו מוציאים עראק ושותים ומברכים זה את זה 'לחיים' הדבר היה צורם מאוד ונראה כזלזול בכבוד המתים והחיים.   כאשר נודע הדבר לרב העיר הוא קרא אותם אליו ושאלם אודות מנהגם המשונה.  ענו אנשי החברא קדישא ואמרו 'אנו רואים כי בהרבה מן הלוויות שנערכות אנו שומעים דיבורים ושיחות אודות הסיבות שגרמו למות אותו אדם, זה מאשים את הרופאים, זה את בני המשפחה שהזניחו אותו וזה את הרכב שפגע ועוד כהנה וכהנה... לכן אנו שותים ומברכים 'שהכל נהיה בדברו' כדי לחזק את עצמינו באמונה שהכל נהיה בדברו וברצונו של הבורא בלבד.  פנה אליהם הרב ושאל 'אם אכן זו הסיבה מדוע אינכם מסתפקים בשתיית מים או משקה קל אחר? ענו ואמרו 'רבנו אם כבר הגענו לאמונה כל כך חזקה לא מגיע לנו כוסית עראק'...? (מתוק מדבש, הרב ברוך בוקרה שליט"א, גיליון 121)

   "יש נוהגים בשבת שלאחר הפסח שמברכים בו אייר, אוכלים בו  לחם משנה שעושים בו צורת מפתח, או שעושים צורת מפתח בשומשומין שמפזרים עליו, זכר למן, שהתחיל לרדת באייר ולרמז על מפתח פרנסה שבידי הקב"ה ולהזכיר כי ד' הטוב יפתח לנו את אוצרו הטוב, ויצו שחקים ממעל ודלתי שמים יפתח" ]ליקוטי מהרי"ח, טעמי –המנהגים ו"אוהב ישראל" בליקוטים[

     ישנם שמות רבים ונפוצים שבני אדם קוראים לצאצאיהם, שהם שמות של בהמות חיות ועופות, כגון: אריה, דוב, זאב, יונה, צבי, דבורה, חוה, חולדה, צפורה, רחל. והחיד"א ('שם הגדולים' מערכת גדולים, מערכת ו אות ג) כתב אצל השם רבי וואלף שפירא ז"ל (אביו של בעל 'אליה רבה'): "ובאיטליה קצת נוהגים לשום לבניהם שם חיה, כי אומרים שקבלו כי בזה ינצל מחולאים, ולכן קראו בשמותם צבי או איל או אריה". ו ב 'זכר דוד' (מאמר פרק פ"ג ד"ה מצאתי כתוב) כתב, מי שבניו מתים בחייו, יקרא את בניו בשם חיה כגון צבי, ויתקיימו לו בניו, והוא בדוק ומנוסה.  ובעניין קריאת שם ע"ש בהמה, כתב רבי חיים קניבסקי שליט"א ('שמות בארץ' פ"ב עמ' קנד): "קריאת שם על שם 'בהמות', אפילו בהמות טהורות, אין קורין, כי על שם החיות שנהגו נהגו, ואין להוסיף".

"כולנו חכמים"

     כומר אחד הזמין את היהודים לויכוח על עיקרי הדת והאמונה. אם ינצחוהו – הוא מבטיח כי יחדל להציק ולהצר להם, אך אם לא – רע ומר תהיה אחריתם. חששו היהודים מפני הצפוי להם ולא ששו לדרישת הכומר. אולם כששב הכומר וציוה על עריכת הוויכוח, לא הייתה להם ברירה והם פנו לכמה מחכמיהם שייאותו לייצג אותם אצל הכומר. אולם הללו, שפחדו בסתר ליבם מן הצפוי להם, השתמטו בתואנות שונות.

     היה שם עגלון אחד, יהודי כפרי שלא נודע בחכמה רבה, וכששמע שאין מי שייצג את היהודים אצל ??כומר, קפץ ואמר: מוכן אני לבוא לפני הכומר ולהתעמת אתו... כשראה את תגובותיהם הצוננות של היהודים, אמר להם: מדוע אינכם סומכים עלי? אל דאגה! ממה נפשך, אם יעלה בידי לקפח את טענותיו – מה טוב, ואם לא – אמרו לכומר: אין זו רבותא, בעל – עגלה ניצחת! [כעין זה מובא על לחכמים: תנו לי רשות ואלך ואדון עמהן לפני אלכסנדרוס, גביהא בן פסיסא (סנהדרין צא, א): "אמר גביהא בן פסיסא אם ינצחוני – אמרו להם: הדיוט שבנו ניצחתם, ואם אני אנצח אותם אמרו להם: תורת משה רבינו ניצחתכם"[. התייצב העגלון לפני הכומר וחיכה למוצא פיו. אך הכומר לא פצה פיו, ובמקום זאת סימן בידיו כמה תנועות סתומות:  בתחילה הניף שתי אצבעות, וכנגד זה השיב לו היהודי בהנפת אצבע אחת. אחר כך הניף הכומר את ידו, והיהודי השיב לו בתנועת אגרוף. הוציא הכומר מתיקו בקבוק יין , וכנגדו הוציא היהודי מתרמילו פרוסת גבינה... . פנה הכומר ליהודים שהיו בחדר ואמר להם בארשת של אכזבה: ידו של היהודי שלכם הייתה על העליונה, הוא ניצח אותי בוויכוח!תהו היהודים על סמך מה הגיע הכומר למסקנתו ומה פשר תנועות הידיים המוזרות של הכומר והעגלון. אמר הכומר: אני נופפתי בשתי אצבעות, להורות שיש שתי רשויות בעולם כביכול. והוא השיב לי בהנפת אצבע אחת, להורות שיש א-לקים אחד בעולם. אני גליתי את כל היד, לרמז שהיהודים מפזרים בכל העולם. וכנגד זה הוא השיב לי באגרוף קפוץ, לרמז שהמשיח יבוא ויקבץ את כולם. אני הוצאתי מתיקי בקבוק יין אדום, לרמז שיש ליהודים עברות וחטאים רבים. וכנגד זה הוא הוציא לי מתרמילו גבינה צחה כשלג, לרמז שהם עושים תשובה על מעשיהם והקדוש ברוך הוא מוחל להם על החטאים והעבירות. באו היהודים לעגלון, חיבקוהו ונשקוהו והודו לו שהצילם מיד הכומר והרעיפו עליו דברי שבח והלל על חכמתו הרבה. תהה חכם, בעל עגלה פשוט אנכי. העגלון: על איזו חכמה אתם מדברים?... לא חכם אני ולא בן השיב העגלון: פשוט מאוד. אם כך, למה התכוונת בתנועות ידיך? הכומר הניף שתי אצבעות, להראות לי שהוא יכול לעקר את שתי עיני. אולם אני לא פחדתי מפניו והשבתי לו באומץ שאני יכול לעקר את שתי עיניו באצבע אחת... תשובתי עוררה את חמתו והוא הניף לעברי את ידו, כרומז שהוא עומד לסטור לי סטירה הגונה. השבתי לו שאם הוא יעז לסטור לי אני אכה אותו באגרופי מכה ניצחת... כשראה את אומץ לבי, החליט שלא כדאי לו להתגרות בי ומוטב לו להתפייס עמי, והוציא מתיקו בקבוק יין. משום דרכי שלום נעתרתי לו, אך מה לעשות, עגלון פשוט אני, עני ואביון, ואין באמתחתי יין, על כן הסתפקתי פרוסת גבינה שהבאתי עמי כדי לסעוד בה את לבי...

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/