אמרי שפר כ"ה טבת ה'תשע"ח

אחד המגידים המליץ על אלו המנהלים את עסקיהם באמצע התפילה, ומשוטטים במחשבתם בכל מקום חוץ מהסידור הפתוח לפניו – דהנה כתיב (תהלים כ', ח'): אלה ברכב ואלו בסוסים ואנחנו בשם ה' אלוקינו נזכיר – ישנם כאלו שכדי להגיע למחוז חפצם במקום מרוחק, הם צריכים לנסוע ברכב או בסוס, אבל "אנחנו " – " בשם ה' אלוקינו נזכיר" – מיד שהוא מתחיל להזכיר את שם ה ' ולהתפלל, הוא כבר נמצא שם במחוז המרוחק, ללא הסוס והרכב ...      אם אדם רוצה שתפילותיו יתקבלו לרחמים ולרצון, אז זה דווקא אם הוא מכבד ומוקיר ומחשיב את עניין התפילה כראוי.      החיטה והכוסמת שרדו ולא נכחדו, מפני שאפשר לאיים רק על מי שעדיין מצוי דבר מה ברשותו. מי שאין לו כלום, אין האיום משפיע עליו, שכן אין לו מה להפסיד. לכן נותרו לפרעה החיטה והכוסמת, שתהיה לו סיבה לחשוש. (יד יוסף)        "הירא את דבר ה'... הניס את עבדיו ואת מקנהו אל הבתים" (שמות ט,כ). עבדי פרעה איימו על מי שרצו להניס את עבדיהם ואת מקניהם אל הבתים. לכן "הירא את דבר ה' מעבדי פרעה" – מי שירא מה' יותר מכפי שירא מעבדי פרעה – "הניס את עבדיו ואת מקנהו אל הבתים". (רבי מאיר-שמחה מדווינסק)        הפסיקו לנסות לשלוט במה שאחרים חושבים עליכם.        ה' הצדיק ואני - רבי יהושע מאוסטרובצה היה אומר בדרך הלצה: איך זה שפרעה הגאוותן יעיד על עצמו שהוא רשע? אלא הפירוש הוא "ה' הצדיק ואני", וכך גם אני צדיק הנני. רק "ועמי הרשעים".      זכרו שמה שאנשים חושבים לא קשור אליכם, אלא אליהם..      טפחו לעצמכם על השכם מדי יום. המצור על לנינגרד :  סיפור הישרדותה הנועז של נערה אחת וסוד יהדותה השמור היטב )   ג ' ודי גרינפלד ( Facebook 3 TwitterGmail עוד 1 בשנת  1937,  יבגניה בויאנובה נולדה למשפחה יהודית במינסק ,  בלרוס . 80  שנה לאחר מכן ,  היא אחת מהניצולים הבודדים שנותרו מהמצור על לנינגרד . ב - 22  ביוני  1941,  תחת שם הקוד מבצע ברברוסה ,  פלשו הנאצים לברית המועצות ללא אזהרה מוקדמת .  במטרה לכבוש שטחים לצורך ניצול משאבים טבעיים ועבודת פרך ,  היה זה המבצע הצבאי הגרמני הגדול ביותר במלחמת העולם השנייה . במקום לבזבז חיילים וארטילריה כדי לכבוש את העיר ,  הוראה  1601  הידועה לשמצה של היטלר ציוותה  " להרעיב את  ( אנשי לנינגרד )  עד שייכנעו ",  בטענה ש " אין לנו עניין להציל את חייה של האוכלוסייה האזרחית ". יבגניה שוחחה עמי מביתה בוושינגטון ,  ופירטה בבהירות רבה את המאורעות מצעירותה בלנינגרד  ( כיום סט .  פטרסבורג ).  היא דיברה בעיקר ברוסית ,  ונזכרה בסירנות שהתריעו על ההפצצות הקרבות ; בפיצוצים שהרעידו את מיטת המתכת שלה וגרמו לה לזוז לאורך  המצור  הרצפה ;  ובחורפים האכזריים והמקפיאים כשהטמפרטורות הגיעו למינוס  34  מעלות . זכרונות מהמצור חקוקים בנשמתה לנצח .  כשהיא חווה מדקרות רעב ,  פחד מהחושך וכאב מחשיפה לקור –  בין מאות אלפי מתים  –  יבגניה בת ה - 5  מעולם לא הכירה חיים אחרים .  קצבת המזון כללה  100 גרם לחם ביום לאדם  –  שהכיל בעיקר מרכיבים  " חלופיים "  כגון דבק ונסורת .  השכנים עמדו בתור במשך שעות למען פיסה מ " לחם "  זה . בנובמבר  1941,  הרעב המשתולל והייאוש כבשו את העיר .  הורים מוטרדים ניסו נואשות להזין את ילדיהם  –  ואכלו טפטים ,  עור ,  טיח ואפילו חיות מחמד .  מעיל מפרוות מינק הוחלף בחתיכת לחם , הכסף היה חסר ערך .  החברה התפוררה ,  ואנשים היו על סף אובדן השפיות . בגלל האדמה הקפואה ,  בית הקברות המקומי פיסקריובסקויה לא יכול היה לקבור את אלפי המתים .  ככל שהנאצים המשיכו להטיל פצצות ולהפגיז ,  נוצרו מכתשים באדמה שהפכו לקברי אחים מאולתרים .  כדי למנוע את התפשטות המחלות ,  גופות אנונימיות שנאספו ברחובות הונחו בתוך קברים אלה ,  ללא סימני זיהוי או תפילה . מלחמת הישרדות יבגניה זוכרת שהלכה לשוק עם אמה כדי לחליף את חפצי הערך שלהם תמורת מזון .  הייאוש והפאניקה הציפו את הרחובות ,  היא שמעה שיחות שנלחשו על קניבליזם .  רצח הפך לדרך נפוצה להשגת תלושי מזון. מסוכן יותר מכל היה גל הילדים שנחטפו ונאכלו .  יום אחד בהיותן שוק ,  הבחינה מאיה ,  אחותה הגדולה של יבגניה ,  בכך שדעתה של יבגניה הייתה מוסחת והיא התבוננה בשמיים .  אישה ניגשה ליבגניה והציעה לה ממתק ,  ואז נתנה לה יד והן החלו להתרחק . " מאיה התחילה לצרוח בטירוף ואני ניצלתי ",  נזכרת יבגניה . זיכרון קורע - לב נוסף הינו זה של גבר שהלך ברחוב ואז צנח מת באמצע הרחוב הקפוא . " אמא שלי אמרה לי לא לפחד מאנשים מתים ",  היא נזכרת במוות ובחורבן מקפיאי הדם . משטרו חסר הרחמים של היטלר דרש כניעה מוחלטת ,  אולם אזרחיה החזקים ,  העמידים ובעלי כושר ההישרדות השיבו מלחמה שערה בכל מאודם .  כיום עירו של פטר הגדול ידוע בתור  " העיר שסירבה למות ". מוסיקה ומורל אל לנו לשכוח את סיפורה של יבגניה בויאנובה  –  עדות חיה לניסיונו המרושע של המין האנושי להרוס מצד אחד ,  ולנחישותה של קהילה לשרוד ,  מצד שני .  זיכרונות הילדות שלה על מאבקים ,  כוח סבל ונחישות ,  מסייעים לנו להעריך את כוחם של הניצולים ששרדו בנסיבות האכזריות ביותר והמשיכו לנהוג בנדיבות ובאדיבות .  יבגניה נזכרת בגעגועים כיצד חלקה עלי כרוב שגדל בקרבת מקום עם חבר  –  יתום בן  8  שהוזמן להישאר במטבח שלה  –  ששנים לאחר מכן בתור חייל חזר כדי להביע את תודתו . למרות שדבר כמעט לא הסיח את דעתם של אזרחי לנינגרד מאכזריותם של הנאצים ,  אהבתם למוסיקה הייתה מקור נחמה .  אפילו כשהמוזיקאים היו כה חלשים שבקושי יכלו לעמוד ,  הם ניסו לרומם את המורל והופיעו למען אלה שמצבם היה גרוע יותר .  המוסיקה אפשרה להם להאמין שיש עדיין יופי בעולם . היצירה הבלתי נשכחת ביותר הייתה סימפוניה  #7  של דימיטרי שוסטקוביץ ',  סימפוניה הרואית בשם  "לנינגרד ". לבסוף ,  ב - 27  בינואר  1944,  הובסו כוחות הגרמנים .  נשיא ארה " ב פרנקלין רוזוולט ציין את  "הקורבן של לנינגרד "  כגורם שסייע להביא את קץ המלחמה . המצור בן  872  הימים על לנינגרד הפך למצור הארוך וההרסני ביותר בהיסטוריה .  עד קיץ  1942, ההפצצות פגעו או הרסו את רוב העיר .  מפעלים ,  בתי ספר ,  בתי חולים ואתרים היסטוריים נהרסו בעקבות פשיטות אוויריות .  לא היה תקדים לפני כן למצור זה גם במונחים של מספר החללים .  לפני הפלישה ב - 1941,  אוכלוסיית לנינגרד עמדה על קרוב ל - 3  מיליון איש .  בשנת  1944  רק כ - 546,000  נותרו בחיים .  נראה כאילו דבר לא שרד ,  מלבד טונדרה מלוכלכת וקרה  –  שהותירה שמיכה של שלג ומוות . זהות יהודית לא מוכרת להיות יהודי בלנינגרד היה קשה ומסוכן .  היהודים לא היו שומרי מצוות וברוב המקרים המצוות לא היו אפילו מוכרות .  אם מישהו היה מבחין בכך שיהודים מקיימים מצוות כגון הדלקת נרות שבת והיה מדווח על כך ,  הם היו מאבדים את עבודתם  –  או גרוע מכך .  יהודים חפים מפשע רבים נשלחו לכלא ,  ואיש לא שמע מהם יותר לעולם .  אחרי המלחמה ,  הממשלה הסובייטית הגישה תביעה פלילית כנגד יהודים רבים ופברקה סיפור שרופאים יהודים תכננו קונספירציה לרצוח את סטלין ,  אולם הדבר מעולם לא הוכח . בניסיון להגן עליה מפני אנטישמיות ,  הוריה של יבגניה לא סיפרו לה שהיא יהודיה .  ואז ,  ב - 14  במאי 1948,  כשדוד בן גוריון הכריז על הקמת מדינה יהודית  –  מדינת ישראל ,  יבגניה בת ה - 11  הלכה לבית הספר ,  שם לעגו לה הילדים : " לכי לישראל !  לכי לישראל שלך !"  יבגניה לא הבינה למה הכוונה ישראל  " שלך ".  כשהיא חזרה הביתה ,  הוריה אישרו את העובדה שהם אכן יהודים . תנאי המחיה בעיר היו קשים ,  ואנשים חיו בתנאים אכזריים ביותר . " את הדירה שלנו חלקנו יחד עם  12 משפחות אחרות ",  מסבירה יבגניה .  לכל משפחה היה חדר אחד ,  הם חלקו שני חצאי שירותים ומטבח גדול .  תנאים אלה היו הנורמה ונפוצים בעיר . " לא הייתה כמעט שום פרטיות ,  אולם שרדנו ",  היא אומרת . " כדי להתקלח ,  כולם הלכו לסאונה הציבורית .  מדי יום ,  יום אחרי יום ,  פשוט שמחנו שאנחנו בחיים ".  מתוך רצון להשאיר את הזוועות מאחור ,  לנינגרד נבנתה מחדש בתור סט .  פטרסבורג ,  כיום עיר שוקקת מוזיאונים אלגנטיים ,  קתדרלות וארמונות נוצצים .  אולם כיצד מצאו הניצולים של תקופה אפלה זו את הרצון להמשיך לחיות ולבנות מחדש את הילדות המנותצת ? " החברים שלנו עזרו זה לזה .  שרדנו כי הייתה לנו חמלה ",  אומרת יבגניה ,  שאמה הצילה שכנה בכך שחלקה עמה את קצבת הלחם שלהם . " כשאחותי מתה ,  החלטתי שאני חייבת לחיות למענה .  כשאתה על סף המוות ,  העושר הוא חסר משמעות בהשוואה לחיים ולאהבה ". במהלך המלחמה ,  אביה של יבגניה נפצע והוא מת בשנת  1954  בגיל  45.  יבגניה ואמה המשיכו לחיות בסט .  פטרסבורג ,  ואפילו היו להן כמה זמנים מאושרים .  יבגניה התחתנה בסט .  פטרסבורג ואפילו ילדה בן ,  ויקטור .  היא נשארה קרובה מאוד לאמה עד פטירתה בשנת  1981. בשנת  1985,  המנהיג הסובייטי מיכאיל גורבצ ' וב הביא לרפורמה בממשלה והסיר מכשולים שעמדו עד אז בפני אזרחים שרצו לעזוב את המדינה .  ביחד ,  המשפחה היהודית הקטנה היגרה לארצות הברית ,  שם הם חיים כיום בעיר וושינגטון . עבור יבגניה ,  זיכרונות אלה חקוקים בנשמתה ,  בקמטים שעל פניה ובקולה הרועד .  זיכרון הרעב המחריד עדיין בוער בה כיום ,  כשהיא מתבוננת בשאט נפש בכמויות האוכל היורדות לטמיון  –  כמויות שהיו יכולות להציל חיים באותם ימים . כל מי שהיה עד לזוועות בגיהינום של לנינגרד לא יכול לשכוח אותן לעולם .  אולם יבגניה שרדה . " החיים שבריריים .  כל חיי רציתי לעשות דברים טובים ,  כי אני זוכרת את מי השארתי מאחור .  זיכרון הנופלים השאיר אותי בחיים ".  השליח מקליפורניה      הזמר החסידי ר' אברהם פריד סיפר סיפור מרגש אותו שמע בכינוס השלוחים לפני שבוע על אדם שאמו היטה חולה במחלה כשהיה ילד בן 9  ,  ואיך ע"י כך הפך לשליח .   וכך סיפר השליח: שמחת תורה  .  בקליפורניה, בבית כנסת של חב״ד ,   הציבור רוקד ושמח עם התורה. בין הרוקדים ילד בן תשע שמחזיק את ספר התורה כשאביו מסייע לו להחזיק את הספר הכבד.   בביתו של הילד, תמונה אחרת לגמרי. אמו של הילד חולה במחלה נוראה ,   שוכבת במיטתה וזקוקה לרחמי שמים .   בדרך הביתה מבית הכנסת ,   הציע הילד לאביו 'אולי נביא הביתה ספר תורה כדי לרקוד אתו עם אימא ,   וכדי שאימא תוכל לנשק אותו  ?'  ואכן למחרת, לפני ההקפות, פנה האב לשליח   החב״די   וביקש   רשות   לקחת אחד מספרי התורה לביתו. כמובן שהשליח הסכים אך אמר לו 'חכה, אל תלך לבד.       והנה בעוד האישה   שוכבת במיטתה ,   היא שומעת מרחוק שירה, המתקרבת ומתגברת. היא לא הספיקה לשאול מהיכן מגיעה השירה השמחה הזו ופתאום דפיקות בדלת... בעלה פתח את הדלת והיא מגלה להפתעתה את כל מתפללי המניין כשהשליח בראשם ובידם ספרי התורה.   אנשים, נשים וטף. כולם באו לעשות הקפות ולשמח אותה בביתה !   הם רקדו ושרו והאישה זרחה מאושר עם חיוך על שפתיה. כבר מזמן היא לא חייכה כך.      הילד בן התשע, שמח מאוד. הוא ביקש ספר תורה אחד וקיבל את כל הקהל בעוצמות אדירות של שמחה ושירה עם כל ספרי התורה, תודות ליוזמה של השליח שחשב להביא את ההקפות לביתם .  השליח המשיך לספר: האישה ,   הייתה אמי. היא נפטרה חודשיים אחר כך. והילד בן התשע, היה אני !  והוסיף, אז, כילד, הרגשתי אסיר תודה לשליח, שמרוב שהיה מלא באהבת ישראל, הרגיש והבין שהבקשה שלי הייתה כדי לשמח את אמי בשמחת תורה, והוא עשה מזה הרבה יותר ממה שחלמתי .  אז החלטתי, שכשיגיע הזמן ,   גם אני רוצה להיות שליח ולעזור ליהודים. והיום אכן אני אחד מהשלוחים של הרבי בקליפורניה .

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

נקודה שבועית פרשת "וארא" ה'תשע"ח

בפרשה הקודמת שפתחה את חומש "שמות" נקראנו לראשונה "עם". לאחר שלאורך חומש "בראשית" קראנו על אבות האומה ומשפחותיהם עברה התורה לספר על עם ישראל. 

בתחילה קראנו שה' בחר במשה ואהרן שיובילו וינהיגו את עם ישראל ליציאה ממצרים, והנה בתחילת הפרשה שלנו, פרשת "וארא", אחרי שכבר התחיל סיפור היציאה ממצרים ונשמעו תלונות עם ישראל על הנזק שלכאורה גרם משה בהשתדלות אצל פרעה ורגע אחרי שמשה ואהרן נשלחים אל פרעה לבקש לצאת, מפרטת לנו לפרטי פרטים את תולדות משפחתם של משה ואהרן: "אלה ראשי בית אבותם... ואלה שמות בני לוי לתולדותם... ויקח עמרם את יוכבד... ותלד לו את אהרן ואת משה".

רש"י בפירושו בפסוק מסביר שהתורה רצתה לספר לנו איך נולדו משה ואהרן.

אך אם ננסה להעמיק בהסבר רש"י נבין שגדולתם ומעלתם נבעה מבית אביהם, הם היו בעלי שורשים עמוקים.

משה ואהרן אינם מנהיגים בזכות עצמם בלבד אלא שיש קשר הדוק בין גודלם לשורשיהם.

לולא מה שקיבלו וינקו בבית אבותם לא היו מגיעים למדרגתם.

דווקא בגלל זה ראתה התורה ערך וחשיבות לעצור לרגע מהסיפור המרכזי רגע לפני השליחות הגדולה שלהם של הוצאת עם ישראל ממצרים ולהזכיר לנו מניין זכו בזה, ועם כל השושלת, החל מעמרם דרך קהת ועד לוי ולוי כידוע ירש מהאבות הקדושים.

לכל דבר ועניין יש שורש ומקור והוא לא צומח מאליו.

התורה רוצה ללמד אותנו על ערך חשיבות היוחסין של האדם. השפעת השורש המשפחתי על עיצוב דמותו ואישיותו של האדם היא רבה ויש לה משמעות גדולה.

לא פעם אנו לצערנו נוטים לשכוח ולא בכוונה מאין באנו ומהו שורשנו, אפילו העמוקים ביותר. באה הפרשה שלנו בפסוקים האלה ללמד אותנו לזכור זאת.

(ע"פ הרב נבנצאל)

שבת שלום ומבורך!

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם

אבות האומה,עם ישראל,בני לוי,עמרם,יוכבד,אהרון,משה,שורשים עמוקים,השליחות הגדולה,יוחסין,

אמרי שפר כ"ד טבת ה'תשע"ח

  אחד הרגעים החזקים והמשפיעים ביותר במהלך היום הוא רגע היקיצה. הרגע הזה כל כך מיוחד וכל כך מבוזבז... ברגע הזה הנשמה חוזרת לגוף לאחר מסע שמימי, הדקות הללו שהחושים טרם הסתגלו למצב העירני וקשה לנו לקלוט מה אומרים לנו, הוא רגע מיוחד במינו. עדין ורך, ובקלוט ניתן לחרוט עליו כל מה שרק רוצים.

    ''אחד מהדברים הקשים ביותר ללמידה בחיים היא אלו גשרים לחצות ואילו גשרים לשרוף''

    אתה לא יכול להרשות לעצמך לחכות יותר מדי זמן עד שתכיר את עצמך, משום שאתה ואך ורק אתה האדם המרתק ביותר שתזכה להכיר אי פעם.

     בפרשת וארא יש שבע מכות, וזה מרומז בשתי האותיות הראשונות של וארא ו-א בגימטרייה שבע, ובפרשת בא יש שלוש מכות ומרומז באותיות בא שזה בגימטרייה שלש.

החנוכייה עוד תאיר (פניני בית לוי, גיליון 461(
    נפתלי אחי נולד בנר שמיני של חנוכה, בדיוק שנה ושבוע אחרי, אני נולדתי בליל חנוכה הראשון לאחר 6 בנות. הורי תלו בי הרבה תקוות, שאהיה תלמיד חכם ואגרום להם נחת רוח. אולם מהר מאוד הם נוכחו לגלות שאני רחוק מלמלא את ציפיותיהם, מתקשה קצת רחוק מלהיות מבריק ולא חכם ומוכשר במיוחד, בעצם לא מיוחד בכלום. ומנגד היה אחרי נפתלי שנולד ביום בו הדליקו 8 נרות וכך נראה גם מזלו, אבוקות מאירות זרחו לפניו ואור מיוחד נגה בכל מקום אליו היה מגיע. עוד בהיותו קטן שיבחו אותו המלמדים: נפתלי יודע ראשון את האותיות, נפתלי מבין ראשון את המשניות, הגמרא והתוספות המוקשים, לנפתלי יש קושיות של תלמיד חכם שגורמת למלמד, למנהל ולמפקח לצאת מכליהם".
    בתחילה הינו צועדים יחדיו לתלמוד תורה ומשחקים אחה"צ אך לאט לאט השתנו הדברים ומול דמותו הזוהרת של אחי הפכה דמותי האפרורית לשחורה ממש (כך הרגשתי(. הורי השתדלו לטפח בי כל חלקה טובה ולא הבליטו את הצטיינותו של אחי. גדלנו כשאני משתדל בלי הצלחה יתרה להתמקד במעלותיי ולהפסיק לפזול לכוונו של אחי, אך בלב הרגשתי אש קטנה של קנאה שגרמה לי לא לחבבו. בראש חודש חשוון הכריזו בתלמוד תורה על מבחן פומבי שיערך לכתות ו'-ח', אני הייתי בכיתה ח' ונפתלי בכיתה ז'. האווירה הייתה רצינית ונרגשת ומתח אפף את כל התלמידים. שבוע לאחר המבחן נמסרו התוצאות, 70% מהתלמידים נפסלו וביניהם גם אני. הייתי מריר וכואב כיון שלמדתי היטב וייחלתי בליבי שהפעם אצליח. אחי נפתלי עלה לשלב הבא. קינאתי באחי גברה, הצלחתי להסתירה ולא שיתפתי אף אחד בתחושותיי, נתתי לכולם להבין שאני גאה בנפתלי ואף אמרתי: "מה זה משנה מי מצליח? שנינו אחים מאותה משפחה". אבא הביט בי בפליאה ולא אמר דבר.
    נפתלי עלה לשלב השני, הוא היה נסיך הבלתי מוכתר של המשפחה, לאחר שבוע הגיעו תוצאות המבחן השני – נפתלי ועוד שני ילדים עלו לשלב הגמר שתוכנן בנר שמיני של חנוכה, יום הולדתו ה- 11 של נפתלי. במשך כל חנוכה היה נפתלי נושא השיחה, היינו שני בנים יחידים במשפחה בת 9 ילדים שהאחד הוא אפס מאופס והשני – גאון הדור הבא – כך הרגשתי. בכל ערב מערבי חנוכה עמד אבא נרגש ומאושר ליד הנרות וסיפר לכולם לפני ההדלקה איזה מעמד חשוב אמור להיות המבחן הפומבי וכמה רבנים יגיעו ואיזו נחת יש לו... כשהוא מביט בנפתלי במבט מלא אושר, מבט שלא יכולתי לשאת ושיסע את ליבי לגזרים. לפני שהייתי נרדם הייתי רואה בדמיוני את נפתלי זוכה במקום הראשון וחבריו מרימים אותו על הכתפיים ושרים לו שירי תהילה... טעם מריר נלווה למחשבות אלו... ולא יכולתי לשאתם.
    בליל שמיני של חנוכה חזר אבא הביתה בעיניים קורנות, כל המשפחה עמדה לצאת לטקס המבחן הפומבי, נפתלי היה חיוור מעט אך מלא נחישות ובטחון. "אינך צריך לחשוש, אין בכל הת"ת שלכם ילד אחד מוצלח כמותך" – קבעה אחותי הגדולה. "כשנחזור נחגוג את יום ההולדת שלך" – אמרה אימא והביטה בנפתלי בגאווה ובאושר. הפרס שהובטח לזוכה בבחינה היה חנוכייה מכסף. "בשנה הבאה ידליק נפתלי אחי את נרותיו בחנוכייה מכסף, אני לא אעמוד בזה...  מספיק נרמסתי והושפלתי בחודשיים שחלפו איני יכול יותר", מרוב כעס ומרירות הזזתי "בלי כוונה" את החנוכייה. והנורא מכל קרה – החנוכייה נפלה על רגלו של נפתלי וכף רגלו החלה בוערת כמדורה. נפתלי צרח ואבא רץ איתו לאמבטיה. הזמנו אמבולנס והורי נסעו עימו לבית החולים. והלילה שיכל להיות היפה ביותר חלף עלינו כיום תשעה באב. ישבנו בשקט ואמרנו תהילים "רוצח, רשע" – רדפו המילים אחרי, הרגשתי שאני עומד להשתגע. אמרתי לאחיותיי שאיני מרגיש טוב וחייב לצאת מהבית – נסעתי לכותל והתפללתי לה' שאם צריך לקרות משהו לנפתלי שזה יקרה לי, בכיתי כ"כ עד שמישהו הגיש לי כוס מים ושאל אם אני צריך עזרה.. כשחזרתי הביתה סיפרו לי אחיותיי שכף רגלו של נפתלי נכוותה בצורה חמורה והוא אושפז. "אני הולך לישון, איני מרגיש טוב", אמרתי לאחיותיי ומיהרתי להצטנף במיטה, למחרת קמתי עם חום גבוה ונשארתי בבית. הרופאים קוו שנפתלי יחלים במהירות.
    לאחר 3 שבועות השתחרר נפתלי הביתה, תקופה קשה עמדה לפניו, הוא היה חייב ללכת לשיעורי פיזיותרפיה ארוכים ומתישים. מאז הכוויה הפכתי לילד שקט מאוד, בכיתי מכל שטות והתחמקתי ממפגש עם נפתלי. באחד הימים ביקש ממני אבא שאצא איתו לטיול: "אהרון אנחנו מרגישים שמשהו לוחץ ומכביד עליך ואני מאוד מבקש שתספר לי מהו הדבר הזה". ברגע הראשון היססתי אולם לאחר מכן הרגשתי שאני חייב לפרוק את המועקה שבתוכי ולא משנה לי איך יגיב אבא. וכך סיפרתי לו על הקנאה שלי והקושי שלי להתחרות באח גאון על המבחן הפומבי, על ליל חנוכה, ואבא רק הקשיב ושתק כשסיימתי התחלתי לבכות. אבא לא אמר דבר רק הניח את ידו על כתפי והניח לי לפרוק את המועקה שבתוכי. אבא אמר לי שהוא מבין שעברתי תקופה קשה, הוא צריך לחשוב על הדברים ומבקש רשות לספר לאימא. למחר שוחחו עימי הורי ואמרו כי הם מבינים את הכאב שלי ואבא הוסיף ואמר כי הרוגע יבוא לליבי רק אחרי שאתקן את מה שעשיתי ואעזור במה שקלקלתי. "מה שאתה יכול לעשות זה לעזור לנפתלי היכן שקשה לו, הוא לא רוצה ללכת לפיזיותרפיה, שכנע אותו ללכת, תרגל עימו כמה שתוכל..."
    ימי הפכו לעמוסים במיוחד, נפתלי לא הבין מדוע אני שהתרחקתי ממנו נצמד אליו פתאום, שנה חלפה, נפתלי עדיין צולע ונראה שאת הצליעה הוא יסחב כל חייו, השנים חלפו נפתלי לא חזר לעצמו, הוא אמנם נשאר תלמיד חרוץ אבל בנוסף לצליעתו הפך לשקט וקצת מופנם. התחתנתי ב גיל 20 אולם שמחתי לא הייתה שלמה, רציתי לראות גם את נפתלי נשוי והייתי מוכן לעשות הכול. אשתי התפעלה שאני דואג כ"כ לאחי כשהיא אינה יודעת מסיפור הישן. היא סייעה לי והציעה נערה נפלאה שכל חסרונה שלהוריה אין כסף לתת. בערב עליתי להורי וסיפרתי להם על הרעיון: "אהרון, זה לא פשוט, איך נוכל לחתן את נפתלי שכל ההוצאות יפלו עלינו, אל תשכח שכבר חיתנתי 7 ילדים ואני שקוע בחובות עד למעלה מהצוואר" אמר לי אבי. הצעתי לאבא שאני אכסה את החלק של הורי הכלה, בתחילה לא רצו הורי לשמוע, אבל כעבור חודש לאחר שכנועים רבים הם השתכנעו ולאחר פחות משבוע הפך נפתלי אחי לחתן מאושר, כשאת שעון הזהב שקיבל קניתי אני.
    בערב חנוכה, כמה ימים לפני החתונה קניתי לנפתלי חנוכייה יקרה במיוחד כשעלתה בי המחשבה על החנוכייה האחרת שיכל לקבל לפני למעלה מעשור, חנוכייה שעיוורה את ראייתי וטשטשה את שיקול דעתי. ומידי בוקר אני מוסיף לתפילתי תחינה משלי על האח שכולם ניבאו לו גדולות ונצורות..."ה' בבקשה תעזור שהחנוכייה שכה עמלתי לכבות את אורה – עוד תאיר".

שבת שלום ומבורך!

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר כ"ב טבת ה'תשע"ח

אמרו חז"ל (ב"ק דף צ"ב): בור ששתית ממנו מים לא תזרוק לתוכו אבן.

היה ילד שעשו לו (חלאקה) פיאות והביאו אותו לבית רבו שיאמר הא-ב והרבי שם דבש על אות א ואות מ ואות ת, ואומר לילד תלקק מהאות א, הילד לא רוצה הרבי משדל אותו אולי תלקק מאות מ', והוא לא רוצה וכמה שהרבי מפציר הילד באיזה עקשנות לא מסכים, הרבי שאלו לילד למה אתה לא מסכים ללקק את הדבש, אמר הילד אני לא יודע!!! אימא אמרה לי "בעולם הזה לא מלקקים דבש"

    ידוע שכל הפירות המיץ עליהם מברכים שהכול, חוץ מזיתים וענבים, ולמה כי דורכים עליהם מאוד חזקים, ואם מקבלים מכות חזקות הם משתנים למעליותא.

   למען ענותו. מלשון לענות )תשובה( הרבה פעמים עונים תשובה לזולת וצריכים להיזהר לשמוע טוב את צד השני, וצריכים הרבה סבלנות ועל כן יש להמליץ בדרך צחות "למען ענותו" באם אתה רוצה לענות "בסבלותם" שיהיה בסבלנות.

הגידול במוחו של בעלי(מאת מרים (טרה) אליוואט)
א-לוקים מקשיב, גם כשאני ממלמלת.

המכתב מהדסה עין כרם הגיע בדואר לפני חמש שנים, שנים ספורות בלבד לאחר שעלינו לארץ.
קראתי את המכתב בעברית שוב ושוב, עיניי יצאו מחוריהן בחוסר אמון.
"יקירי, כתוב פה שיש לך גידול".
בעלי חטף את המכתב מידיי. "לא יכול להיות. בואי נלך לשכן שיתרגם לנו".
"אחרי שני אולפנים, העברית שלי אולי לא מדהימה – אבל תסמוך עליי, אני יודעת מה זה אומר. תתקשר לרופא".
מספר חודשים קודם לכן, בעלי התלונן על צלצולים באוזניים. "אתן לך הפניה ל- MRI", אמרה הרופאה ביובש.
MRIבגלל צלצולים באוזניים? אוקיי, מה שתגידי, דוקטור. חלפו חודשיים עד שהשגנו תור ל- MRI. באותו זמן התבדחתי: "טוב, מזל שאין לך גידול במוח, אחרת היית מת לפני שהיה מגיע התור!" גלגלנו עיניים והמשכנו במרוץ החיים.
כשהגיעה התשובה מהרדיולוג היינו המומים.
חזרנו לרופאת האף אוזן גרון. מחצית מפניה היו משותקות. היא הסבירה, באופן הזוי, שפעם גם לה היה את אותו גידול כמו לבעלי - ניורומה אקוסטית - ושבמהלך הניתוח להסרתו, המנתח פגע בעצב והדבר גרם לשיתוק בפניה.
היה ברור שזהו איננו ניתוח שגרתי.
י
חודשים לאחר מכן, כשאני יושבת באזור ההמתנה במרכז הרפואי "מאונט סיני" בניו יורק, היה עלי לצבוט את עצמי. האם זו אני? האם אני עם הבעל שעובר ניתוח מוח, שברגע זה קודחים ופותחים את גולגולתו?הטלפון צלצל.
"אוקיי, כרגע פתחנו את הגולגולת", אמר הרופא בביטחון. "עכשיו אנחנו עומדים להיכנס ולהסיר את הגידול".
הייתי מאובנת, דמיינתי את צווארו של בעלי מסובב לחלוטין, בעודו שוכב דומם ונפתולי מוחו חשופים. רק אתמול שוטטנו בחנויות, שתינו קפה בסטארבקס ואכלנו המבורגרים עסיסיים לארוחת הערב.
פתחתי את ספר תהילים ולא חדלתי מלהתפלל, בידיעה שהוא נתון לחלוטין לרחמי הא-ל ברגעים אלו.
בחדר ההמתנה שמחוץ לטיפול נמרץ, ראיתי כיצד אנשים בוהים באוויר, לוגמים פחיות קוקה קולה, מעלעלים בעיתון, צועדים הלוך ושוב, איכשהו מנסים להכיל את פחדיהם.
כשהורשיתי להיכנס ליחידת הטיפול הנמרץ, חלפתי על פני החולים האחרים ודמיינתי את הסיפורים שלהם, פחדתי לראות את חומרת המצב אצל בעלי.
כשראשו עטוף תחבושות וגופו מחובר לצינוריות מכל מקום אפשרי כמעט, בעלי היה נראה נורא. הוא צעק לאחיות."תכבו את זה! תכבו את זה!" הוא התכוון לצפצופים מכל עבר. עבור מוחו השברירי, הצליל היה מחריש אוזניים ומכאיב עד כדי להבים חדים של זכוכית שמפלחים את עור התוף. הוא הפנה אליי את עיניו והתחנן בפניי לעשות משהו.
"סליחה", מלמלתי לאחות שליד הדלפק. "יש צפצוף חזק שמטריד את בעלי בחדר שש. יש דרך להנמיך אותו? סליחה – " ניסיתי להגביר את קולי.
"אני מצטערת, אבל אין". היא הייתה עסוקה בכתיבת משהו בלוח ולא הרימה אליי כלל את מבטה.
"אפשר לתת לו עוד תרופות נגד כאבים?" ניסיתי בכל כוחי להיות אסרטיבית בתפקידי החדש כזו שמטפלת בעניינים.
בעלי השמח ומלא החיים מיום אתמול הפך כעת לאיש כאוב וחרד, הסובל ממגבלה ואינו מסוגל ליהנות מהחיים.
"לא, הוא צריך להישאר ער כדי שהרופאים יבדקו את השמיעה שלו ואת עצב הפנים שלו". היא הלכה לצד השני של תחנת האחיות והשאירה אותי ללא מענה..
הוא לא שמח לשמע החדשות. הוא החל לצעוק חזק יותר וחששתי שאולי המנתח פגע בעצב כלשהו במוחו והפך אותו לנצח לאיש כועס ולא מרוצה. או שמא יהיה עליו לחיות עם כאבים עזים אלה לשארית חייו. בעלי השמח ומלא החיים מיום אתמול הפך כעת לאיש כאוב וחרד, הסובל ממגבלה ואינו מסוגל ליהנות מהחיים.
הפחד עורר בי בחילה. הרגשתי חסרת אונים.
רופאה חדשה מלווה בסטודנטים ניגשו לבעלי. "אתה יכול לשמוע את זה? ואת זה?" היא הקישה באצבע צרדה ליד אוזנו.
"כן". תודה לאל, הוא עדיין יכול לשמוע.
"אוקיי, כווץ את האף.יופי". הרופאה המשיכה לבדוק אותו. "אתה יכול למצמץ? נהדר. עכשיו, תראה לי את החיוך שלך, יש לך חיוך נהדר". שרירי הפנים שלו עבדו!
"בבקשה תנו לי משהו נגד כאבים. בבקשה!" הוא זעק. פניו היו אפורות.
זמן קצר לאחר מכן אחות הזריקה לו תרופה. אבל האנחות שלו נמשכו כל אחר הצהריים והתגברו אף כשעבר ניקור מותני כדי להקל על הלחץ התוך-גולגולתי.
ישבתי שם במשך שעות ולמרות שבעלי התחנן ברגעים הצלולים המועטים שלו שאעזור לו, לאחיות ולרופאים הייתה תוכנית פעולה משלהם ולא הסכימו להיענות לי. לא היה דבר שיכולתי לעשות כדי להרגיע אותו או את עצביי המרוטים. לא לקרוא את הספר שלי, לא לדפדף בעיתון, לא להתקשר לחברים, לא לבהות בחלל, לא לאכול ולא לשתות קפה. שום דבר.
הדבר היחיד שנתן לי כוח היה היכולת שלי לדבר עם א-לוקים ולהתחנן להחלמתו של בעלי. קראתי את המילים בספר תהילים באיטיות ובזהירות, מדמיינת כיצד כל מילה מרחפת מעלה ומגיעה השמימה, משפיעה איכשהו את השפעתה, ומנסה לשים את מבטחי באלוקים, מתפללת שהמילים שנאבקתי להבין יטו את כף המאזניים בעדנו.
ידעתי שהא-ל נמצא. הייתי אסירת תודה על השליחים ששלח. א-לוקים היה שם עם הרופא המרדים בחדר הקר והסטרילי בו הכינו את בעלי לניתוח, בשעה שבירך אותו בחום ואמר, "השכן שלך סטיב מוסר ד"ש". סטיב, שהיה קולגה שלו לשעבר, התקשר אליו מישראל כדי לספר לו על בעלי.
א-לוקים היה לצד בעלי בישראל, לפני הניתוח, כשהוא קיבל ברכה מהאדמו"ר מסקווירא שבא לבקר מארה"ב. האדמו"ר שאל אותו, "האם ד"ר פ' מבצע את הניתוח?" בעלי הנהן, מופתע שרב חשוב זה מכיר את שמו של הרופא.
האדמו"ר חייך. "הוא רופא מצוין. אני מכיר חלק מהחולים שלו באופן אישי".
הרגשנו כאילו א-לוקים אומר לנו: הכול יהיה בסדר. אל תדאגו.
בסופו של דבר, התמזל מזלו של בעלי. שמיעתו באוזן אחת נפגעה מעט, וכעת יש לו מכשיר שמיעה, אולם הוא לא איבד את שמחת החיים שלו וכעבור שנה, הוא חזר למרבית עיסוקיו הקודמים.
נהגנו להתבדח ולומר לחברינו, "אם אתם חייבים איזשהו גידול, הגידול הזה הוא הכי טוב". כאילו שאפשר לבחור דברים כאלה...
הדבר היחיד שאנו כן יכולים לבחור בזמנים מאתגרים הוא כיצד נתחבר לבורא עולם ונשים לב למגע ידו בכל האירועים המעצבים את חיינו. כשאנו בוחרים להתחבר אליו, אנו מעצימים את עצמנו ומחזקים את תחושת הביטחון והאמון שלנו בא-לוקים – ואלה הם הדברים היחידים שמחזיקים אותנו בתקופות קשות כגון אלו.
אלה הם החיים שלי, אמרתי לעצמי. וזהו האתגר שלי ברגע זה. ויהיה בסדר, כי אני לא לבד. יש שם מישהו שאפשר לדבר אתו, לבכות לו.
והוא מקשיב לי, גם כשאני ממלמלת.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר כ"א טבת ה'תשע"ח

הבה נתחכמה לו. הבה בגמטריא שתים עשרה כמניין השבטים, "לו" הוא כנגד ל"ו מסכתות שבש"ס, וזהו שפרעה עם יועציו התיישבו להתחכם איך הם יכולים לבטל את ישראל מלימודם, ועל ידי זה לא יוכלו בני ישראל לעבוד את בוראם.

    הרמב"ם (רבי משה בן מימון) - גדול הפוסקים בכל הדורות, פילוסוף, איש מדע, הוגה דעות, מנהיג, משפיע לדורות, ורופא. הרמב"ם נודע גם כפוסק הגדול ביותר שידעה היהדות - למין חתימת התלמוד ועד ימינו. השבוע נציין את יום פטירתו- כ' בטבת (החל ממוצאי שבת זו ועד יום ראשון(. בספר שמות יא, ט, ניתן למצוא רמז לשמו בפסוק:" למען רבות מופתי בארץ מצרים" . בפסוק זה נרמז גם מטרת פועלו של הרמב"ם במצרים שכידוע חולל שם מופתים רבים והיה מטובי הרופאים במצרים.

                                                                                                                        

ידוע הסיפור שפעם אחד הגיע מי שהוא לפני האדמו"ר הבית ישראל מגור זצ"ל, ושאל האדמו"ר את הבחור איפה אתה לומד, ענה הבחור בישיבת אור שמח אבל אני לא מבעלי תשובה, אמר לו האדמו"ר אמאי לא ?

    כאשר אנו מתעמתים עם "מלכי מצרים" השונים שבדורנו - כל מי שמבקש לכפות עלינו בדרך זו או אחרת צורת חיים המרחיקה אותנו מיהדותנו , עלינו לזכור כי כל הבעה של כניעה בפניו תוביל ל 'טביעה' בתרבותו. משום כך עלינו לנהוג בו בכבוד ובדרך ארץ, אך יחד עם זאת נאחז "במטה הא-לוהים" ונבהיר לו מה הם גבולותינו

.

הני מכליס: שם אישה גדולה ( מאת שרה יוכבד ריגלר)
כיצד הפכה יהודיה פשוטה מברוקלין, לאחת ממאורות הדור שלנו?
מה היה הגורם לכך ש הני מכליס, אישה שנפטרה לפני שנה ושבועיים בגיל 58, הייתה לאחת הנשים היהודיות הגדולות בעולם?
הירושלמיים יאמרו שהיה זה הבישול וההגשה ל כשלוש מאות אורחים מידי שבת, בדירתה הירושלמית הצפופה. האורחים – לעיתים 150 בליל שבת ולמעלה ממאה בסעודת היום – היוו ממגוון רחב של האוכלוסייה. בהם תיירים סקרניים, סטודנטים, אלמנות בודדות או רווקים, ואפילו שיכורים וחולי נפש, שהאהבה והחמימות המשפחתית של משפחת מכליס ערבה לחיכם יותר מהמזון הרב שהיה על השולחנות. הני בישלה 51 שבועות בשנה (למעט בשבוע של פסח) במטבחה הקטן.
הני ובעלה החלו לארח בכמויות כאלה לפני שלושים וחמש שנים, בערך. כזוג צעיר פתחו את ביתם לאורחים - והשולחן הלך והתרחב עם השנים, עד למצב שבו עודף האורחים נאלץ לשבת בחצר ומחוץ לדלת הכניסה. חלומה הגדול של הני היה לסגור את החצר, כדי שהאורחים יוכלו לשבת שם גם בחורף. אולם היא לא זכתה לחיות ולראות בהתגשמות חלומה.
החסד של משפחת מכליס לא הוגבל רק לשבת. חסרי בית היו ישנים על הספות שלהם, חלקם למשך שבועות, ואלה שלא היו יציבים בנפשם והיה חשש שעלולים לסכן את ארבעה עשר ילדי המשפחה, הופנו למיניוואן המשפחתי. כשהרב מרדכי מכליס היה יוצא מדי בוקר לעבודתו כמורה, הוא ידע כמה אורחים לנים ברכב, לפי מספר זוגות הנעליים בחלון הקדמי.
למי שמעריך צדקות לפי מידת חוסר אנוכיותו של האדם, גם בזה הייתה הני שוברת שיאים. משה, בנה הבכור, סיפר בהלווייתה, שאחרי שהתחתן ורצה ללמוד קצת בכולל (לימוד תורה במשך יום שלם עבור מלגה מזערית), אמו עודדה אותו: "אם אי פעם תרגיש שאתה לא מסתדר מבחינה כלכלית תגיד לי, ואני אמכור את התכשיטים שלי". ''אימא", משה קרא בהלוויה בקול חנוק מדמעות, "אבל שכחת שלא היו לך שום תכשיטים. האורחים גנבו את הכול במשך השנים. ואת טבעת היהלום שלך – השאלת למישהו לפני עשרים שנה, ולא קיבלת אותה בחזרה."
גם כשהני טופלה במרכז לטיפול בסרטן בניו יורק, היא זכתה לביקורים של אנשים שגורלם לא שפר עליהם. למרות שחלקם היו מבוגרים ממנה בשנים, הם בכל זאת מצאו בה דמות אם. פעם הגיעה אליה הומלסית לביקור, והני נתנה לה את המיטה שלה. קרוב משפחה שבא לבקר, מצא את הני, עטופה בשמיכה של בית החולים, מסתובבת בפרוזדור ומחפשת מקום לשכב.
לאלה שמעריכים גדולה רוחנית על פי מידת המודעות לא-לוקים, עם היכולת לראות את יד השם בכל עת ובכל מקום, בזה הני הייתה אלופה באמת. בהלוויה, הרב מכליס סיפר בדמע רק סיפור אחד: יום אחד הוא הזמין עני, שתמיד היה רואה אותו בכותל, לבוא אליו הביתה לאכול. באותו יום הני הגישה פיצה ביתית מקמח מלא, שהייתה טעימה מאוד לחכו של האורח. הוא היה חוזר לביתם כל יום ומבקש חתיכת פיצה מקמח מלא. בסוף, בדיוק רב ובסבלנות אין קץ, הני לימדה אותו כיצד להכין בעצמו פיצה מקמח מלא. כמ94 ימים לאחר מכן, בשעה שלוש לפנות בוקר, נשמעו נקישות על הדלת. "לא על דלת הכניסה", הבהיר הרב מכליס. "דלת הבית תמיד פתוחה. מישהו דפק על דלת חדר השינה שלנו."
הדפיקות החזקות העירו אותם. הרב מכליס, שהיה בטוח שמדובר במקרה חירום, ניגש לדלת וכשראה את האורח העני, שאל, "מה קרה?"
הגבר ענה, "סליחה, פשוט שכחתי איך מכינים את הפיצה מקמח מלא. אני צריך שאשתך תסביר לי שוב."
הרב מכליס כעס: "בשלוש לפנות בוקר, אתה צריך לשאול איך מכינים פיצה?"
אולם הני הרגיעה אותו. "זה ניסיון", היא אמרה. "זה מהשם".
והיא קמה והסבירה לעני שוב, איך מכינים את הפיצה.
הני הקרינה שמחה תמיד
לדעתי האישית, מה שהעיד יותר מכל על גדולתה של הני מכליס, היא השמחה הקורנת ששפעה ממנה כל הזמן. בכל פעם שנפגשנו, חיוכה הרחב והשמחה שקרנה ממנה שידרו לי את ההרגשה כאילו הפגישה אתי היא הדבר הכי טוב שקרה לה באותו יום. ולמרות שידעתי שהיא מאירה לכולם פנים כך, בכל זאת כל מפגש כזה היה מטעין אותי ברגשות נעלים וביראת כבוד.
הפעם האחרונה שבה פגשתי את הני הייתה מספר חודשים לפני מותה, כשחזרה לביקור קצר בירושלים, בין הניתוחים והטיפולים בחו"ל. היא כבר הייתה אחרי כמה שנות מלחמה מייסרות בסרטן ובגרורותיו. החלטתי לקפוץ אליה, והתכוננתי לפגוש דמות שחוקת קרבות בעלת מבט מפוחד, שהכרתי מחולי סרטן אחרים. הני עמדה עם אחת מבנותיה על שביל הגישה לבית, כשהיא בדרכה ללכת להתפלל בקברו של הצדיק ר' אשר. כשראתה אותי, היא קבלה אותי באותו חיוך קורן ובאותה צהלה שתמיד היו הסמל האישי שלה – ולא פחתו במאום בשל הסרטן, הניתוחים, הכימותרפיה, הפרידה הממושכת ממשפחתה והמהפך הבלתי צפוי – והבלתי רצוי – בחייה. חיוכה השמח לארק שידר השלמה סטואית, אלא גם שמחה על הדרך שבה האלוקים מנהל את עולמו.
אחרי פטירתה של הני, סיפרה לי חברה משותפת, כשהייתי אתה, הרגשתי שא-לוקים מחבק אותי.
השאלה – או ליתר דיוק האתגר – שחייה של הני מציגים בפנינו הוא: איך אישה פשוטה שנולדה למשפחה רגילה מהמעמד הבינוני בברוקלין, בשנת 1957 הפכה לכזאת גדולה?
הני המשיכה להתקדם ולתת ולאהוב ולהשפיע
כמו כל אמריקאית, גם היא הלכה לקולג' (ולמדה שם הוראה). כמו רובנו, בשנות העשרים לחייה היה לה אידיאל. והאידיאל שלה היה לשתף את העולם ביופי ובשמחה של השבת. כמו רובנו, המציאות הפריעה במימושו של האידיאל. אצל מכליס זו הייתה העלות האדירה, 2,500 שלשבת, והעול הכלכלי שעלה בהרבה על משכורתו הצנועה של הרב מכליס בהוראה.
אך בעזרת תרומותיהם של אנשים טובים, הם משכנו את הדירה שלהם, לקחו הלוואות אישיות ובנקאיות – והמשיכו הלאה.
להבדיל מרובנו, אמונתם השלמה באלוקים ואהבת ישראל שלהם, לא הרשו להם להתפשר על האידיאל.
כפי שאמרה לי פעם הני: "אנחנו חיים בתקופת שואה רוחנית. לרוב היהודים היום אין שום מושג על יופייה ועומקה של היהדות. איך אפשר לשבת בחיבוק ידיים ולא לעשות כל מה שנוכל על מנת להגיע אל כל אחינו ולהאיר את עיניהם?
ההבדל בין הני מכליס לשאר הוא ההתייחסות לקול שבתוכנו שטוען: "עשיתי מספיק, אני לא חייב להמשיך". הני אף פעם לא לקחה את הקול הזה ברצינות. היא המשיכה להתקדם ולתת ולאהוב ולהשפיע – עד ליום ששי שבו נפטרה, כשנקראה לבית עולמה בגן עדן.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/