"אהבת
ישראל". ידוע שלכל יהודי יש אות בספר התורה, ואם נפסול יהודי אחד בלבד, נפסיד
אות אחת ואז הספר כולו יהיה פסול ח"ו, ואיך נוכל לקבל כך את התורה בכך
השבועות?! השמחה הכי גדולה היא שמחה של "בין אדם לחברו", כשאדם מחפש את
הנקודה הא-לוקית שנמצאת בכל אחד, הוא מתקרב אל הבורא והוא נמצא כל הזמן בתוך
"הטוב".
"אילו קרבנו לפני הר סיני
ולא נתן לנו את התורה, דיינו". כשעומדים באחדות ובאהבת חברים זו בחינה של
קבלת התורה, ודיינו רק לעמוד לפני הר סיני כאיש אחד בלב אחד, וממילא כבר נזכה לקבל
את התורה בשלמות.
''אין מלאכי השרת אומרים שירה למעלה עד שאומרים ישראל שירה תחילה
למטה". [תנא דבי אליהו זוטא, כ"ה[
"היום יום". היום הוא יום וחובה לנצלו עד תום ואין רשות
לדחות את היום ליום שלמחרת. אדם נוטה לדחות עבודת ה' מהיום למחר כיון שמדמה לעצמו
שהיום הנוכחי אינו מסוגל לעבודת הבורא מרוב עיכוביו, טרדותיו שיש לו בזה היום, וכך
עלול הוא לאבד חלילה ימים רבים ויקרים. מצות ספירת העומר מחדדת את הידיעה שכל יום
ויום מנוי וספור הוא וצריך למלא בו את חובת היום, לחדור את המחיצה ולהגיע אל הטוב
– "היום הזה אנכי מצווך", "אשר אנכי מצווך היום", "היום
אם בקולו תשמעו". כל אלו מרמזים לו לאדם שמול עיניו ומחשבתו צריך להיות מיוצג
רק "אותו היום", זה היום שעומד בו דווקא ולא יום המחרת.
"המתנה". בחיים יש "המתן", לא
תמיד אפשר לקבל הכל מיד. כדי לקבל מתנות מהקדוש ברוך הוא צריך להכין כלים, וכלים
מכינים על ידי כיסופים והשתוקקות והרבה תפילות, ורק כך מגיעים לדבקות בה'. יעקב
אבינו חיכה 7 שנים ללאה ועבד 7 שנים לרחל כי הוא ידע כמה צריך לעבוד כדי להיות
ראוי להקים בית של תורה וקדושה, בית שממנו עתיד לקום עם שלם. סופרים 49 ימים וביום
ה – 50 מקבלים את התורה – אומרים לנו "המתן".
ואמר רבי יהושע בן לוי כל האומר שירה בעולם הזה, זוכה
ואומרה לעולם הבא, שנאמר "אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה". [סנהדרין
צא:[
''ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר". לכאורה
היה צריך לומר הפוך - "ולפי שכפר בעיקר", גרמה הכפירה ש"הוציא עצמו
מן הכלל", ולא שהיציאה מהכלל גרמה לכפירה ? ויש
לתרץ, במה ששמעתי על גאון אחד, שאמר לו יהודי פוקר שיש לו קושיות על דרכי היהדות
הנאמנה, וענה לו הגאון - אם קושיותיך היו קושיות הייתי יכול לתרצם, אך כיון שכל
קושיותיך הינם תירוצים שתירצת לעצמך, אחרי שהרשעת, על מה שאינך הולך בדרך הישר,
אני דרכי לתרץ קושיות ולא תירוצים... והיינו
הך כאן, שכיון שהרשע יצא מהכלל ורצה לילך אחר תאוות ליבו, זה דווקא מה שגרם לו
לכפור בעיקר, ולא להיפך ! )הג"ר איסר זלמן מלצר, אבן האזל, מעילה
פ"ח ה"ח(
"וספרתם לכם" – לכם, לעצמכם. כל אחד צריך לספור ספירת
העומר לעצמו – כפי מה שהוא,
אשר נשיא יחטא" (ד, כב( (מעשיהם של צדיקים(.
לשון אשרי – אשרי
הדור, שהנשיא שלו נותן לב להביא כפרה על שגגתו. (רש"י)
לקהל המשתתפים בשמחת
בר המצווה של אחד מילדי העיר בני ברק נכונה הפתעה: בפתחו של אולם השמחות נראתה
לפתע דמות מוכרת. "הסטייפלר! " עברה לחישה מפה לאוזן . והכל
קמו ממקומותיהם, מבקשים לחזות בהדרת פניו של הצדיק, אשר זה זמן רב אינו יוצא-מפאת
חולשתו-מפתח ביתו. נרגשים במיוחד היו בני משפחתו של חתן השמחה,
נרגשים ונבוכים כאחת, הן אין הם קרובי משפחה של רבי יעקב ישראל קנייבסקי. על מה
ולמה זכו הם אפוא, כי הצדיק, ששנים רבות אינו משתתף אף בשמחות משפחתיות יגיע דווקא
לשמחתם? עד מהרה התבררו הדברים. שכן, עם היכנסו לאולם השמחות
בקש הסטייפלר לשוחח ביחידות עם חתן בר המצווה. נפעם לחלוטין שמע הנער מה בפיו של
הצדיק הדור. ובתם השיחה, עזב האורח הנכבד את המקום. "מה אמר לך?
" הקיפו הנוכחים את הנער, "מה אמר לך הסטייפלר? " נחנק מהתרגשות
הצליח הנער לפלוט: "הוא בא לבקש ממנו מחילה"... .
הסתבר, כי אביו של חתן
השמחה נוהג להתפלל בבית המדרש "לדרמן", בו התפלל הסטייפלר זצ"ל.
בעת שהיה הילד כבן שבע שנים, נדמה היה לו, למרן זי"ע, כי הילד לומד בזמן
התפילה. הוא גער בו על כך, ואחר כך התברר לו כי סידורו של הילד דומה היה לגמרא,
והילד אמנם התפלל ולא למד. כיון שכך, חפץ הצדיק לבקש את מחילתו של הילד אך לפי
שקטנים (טרם בר-מצווה( אינם בני מחילה – לא יכול לבקש את מחילתו. לפיכך
בירר הסטייפלר זצ"ל מה שמו של הילד ומה גילו. שש שנים שמר את הדבר בליבו,
ובהתקרב מועד בר המצווה של הנער, בקש לדעת היכן תיערך שמחת המצווה. ומיד עם צאת
הכוכבים, ביום בו מלאו לנער י"ג שנים והוא יצא מגדר "קטן", מהר
הצדיק לבקש את מחילתו...
להריח טבק (סיפורי
צדיקים, עלון 250)
מסופר על
הגה"ק החיד"א זיע"א, שהיה רגיל להריח טבק, בכל עת ובכל זמן קופסת אבק
הטבק לא זזה מידו כל היום וגם בלילה, היה ננער משנתו משעה לשעה, נוטל את ידיו
ומריח מן הטבק וחוזר לישון. פעם בהיותו בדרך מסעיו כשד"ר שליח דרבנן מארץ
הקודש בצרפת, שבת שבתו בביתו של אחד הגבירים, ולן אצל גביר שני כי כך היה המנהג, שהיו קונים בתרומה גדולה לטובת ארץ ישראל את הזכות
שהשליח ה שד"ר יסעד או ילון אצל מישהו, ושנים זכו בו, אותה שבת אחד לסעודה ואחד ללינה.
הימים מות החורף היו, שלגים ורוחות עזים השתוללו וסערו בחוץ. וכשניעור הרב כדרכו
באמצע הלילה לשאוף טבק, חיפש וחיפש ולא מצא את קופסתו. בתוך כך נזכר כי שכח והשאיר
קופסתו במקום הסעודה בבית הגביר השני. מיד התלבש בזריזות והלך למקום שסעד שם ודפק
בשער. ירדו בני הבית לראות מי הדופק ונתחלחלו חיל ורעדה בראותם כי מרן החיד"א
בכבודו ובעצמו בא באמצע הלילה ובמזג אויר כזה. הרב הרגיעם באמרו שרק שכח משהו
באולם הסעודה, נכנס ונטל את קופסת הטבק, ומיהר וחזר לבית מלונו.
משהגיע לאכסניה שלו
ושכב על משכבו נתן לעצמו דין וחשבון, מה עשה, בשביל קופסת טבק העיר משנתם את בני
ביתו של הגביר, ואף את משרתי הבית שבודאי היו עייפים ויגעים מעבודתם במשך היום
ומתוקה שנת העובד. מיד נתמלא כל לבו חרטה וצער גדול על המעשה אשר עשה, הניח את
קופסת הטבק הצדה ושוב לא נגע בה והדיר עצמו מן הריח, וכל הלילה נדדה שנתו מעיניו
בשל רגשי נוחם ומוסר כליות. למחרת בשבת בבקר צוה הרב להכריז בעיר שידרוש בבית
הכנסת הגדול אחרי קריאת התורה וכל בני העיר יתאספו לשם.
כשסיימו קריאת התורה,
עלה הרב על הבימה ובקול ספוג דמעות סיפר לקהל כל אותו מעשה שהיה לו עם קופסת הטבק.
והמשיך ואמר רבותי גם מקודם ידעתי גם ידעתי מיעוט ערכי הדל אדם מועט לעולם, אך
מתוך מכשול הטבק שקרה לי נוכחתי כי חדל אישים הנני, שלא יכולתי למשול בעצמי ולשלוט
על רצוני אפילו שעה קלה. רבותי במטותא מכם אם יש את נפשכם לחלק כבוד לארץ הקודש,
אינני רשאי למנוע, אבל לי לשמי עיניכם הרואות כי אינני כדאי וראוי
לכבוד. הריני מבקש סליחה ומחילה, סיים מרן החיד"א מכל העובדים בבתי שני
הגבירים ומבעלי הבתים, שהעזתי בהם פנים להפריע מנוחתם. ולשם תשובת המשקל הנני נודר
בזה נדר גדול לא-לקי ישראל, על דעת המקום ברוך הוא ועל דעת הקהל הקדוש הזה, שמהיום
והלאה לא אוסיף לשאוף טבק כל עיקר מעתה ועד עולם. ו ה' הטוב יכפר בעדי. בשמעם את הדברים האלה געו כל העם בבכייה. ואמרו
שמעולם לא נשמעה דרשה שתעורר להרהורי תשובה בכל הלבבות כדרשה זו שדרש מרן
החיד"א באותה השבת.
