יום שבת, 8 באפריל 2017

אמרי שפר י"ג ניסן ה'תשע"ז



  אי אפשר לשאוף בלי להיות אדם ואי אפשר להיות אדם בלי לשאוף.


     אין מלאכה בזויה ביום הקדוש ביותר – יום הכיפורים, במקום הקדוש ביותר – קודש הקודשים, מתחיל הכהן הגדול את עבודת הקודש (סדר העבודה) ב...הרמת הדשן, כלומר, בהורדת האפר מעל המזבח. ללמדנו, שאת עבודת הקודש יש להתחיל מהדברים הפשוטים מלמטה. כך גם בעבודת הקודש – החינוך. זאת ועוד. את הרמת הדשן מבצע הכהן הגדול בעצמו, לא עוזריו השונים. ללמדנו: שאין מלאכה בזויה. ואומר על כך רבי שמחה בונים מפשיסחה: התורה חששה, שהכהן הגדול בקודש הקודשים ביום הכיפורים יעסוק רק בעניינים הרוחניים הנשגבים, וישכח להתפלל על העניינים ה"פשוטים", הגשמיים, פרנסתם של ישראל וצרכיהם ה"פשוטים" האחרים. לפיכך נצטווה הכהן הגדול, שעם היכנסו לקודש הקודשים, יחליף את בגדי הכהונה בבגדים פשוטים ויתחיל דווקא בעבודת חולין הכי פשוטה. אז, ודאי יזכור, כי "מרובים צרכי עמך".
     ''אם הבנים שמחה", "אם" ר"ת של כל גאולות ישראל, גאולת ישראל ממצרים ע"י אהרן משה, גאולת ישראל בפורים ע"י אסתר מרדכי, גאולת ישראל לעתיד במהרה ע"י אליהו משיח. )ספה"ק(
     '' והנותר בבשר באש תשרפנו''(ח, לב, רמז לאדם שפרנסתו בשפע ויש לו תמיד 'נוֹתר' בבשר ובלחם, צריך הוא לקיים 'באש תשרפו' – כלומר ללמוד תורה שנמשלה לאֵּש ובכך לשרוף את עוונותיו, כיון שאין לו סיבה להתבטל מהתורה ולטעון שפרנסתו מצומצמת. (תורת הפרשה(
גברת, מזמן עברת את מסגרת האשראי שלך (להתעדן באהבתך, עלון 154)


     רבי חיים שמואלביץ זצ"ל כותב, שבעונש על עניינים שבין אדם לחברו פוגעים לא רק באדם עצמו, אלא לפעמים רח"ל גם בדורות הבאים להמחשת העניין ספר הרב יעקב שיש את המעשה הבא, על פי עדותו של תלמיד חכם גדול; והרי הדברים כלשונו:
     נכנסתי לסניף הבנק שלי ברחוב רבי עקיבא, ומיד הרגשתי מתח באוויר. אנשים מסביבי התלחשו ודברו בסערת רוחות, ומיד הבנתי שהתרחשה כאן איזו דרמה. פתאום הבחין בי מנהל הבנק וסימן לי להיכנס למשרדו, משום שהוא רוצה לשתף אותי בהתרחשות שקרתה זה עתה לפני זמן קצר נכנסה אישה לבנק ובקשה מהפקיד למשוך שלוש מאות שקלים מחשבונה. הפקיד הציץ בחשבון וסרב: "גברת, זה לא יתכן, מזמן כבר עברת את מסגרת האשראי שלך, ובאמת הגיע הזמן שתסדרי את העניין. בשום פנים ואופן אין אפשרות שתמשכי עוד כסף. על הראשונים אנו בוכים."  האישה התווכחה: "מה כבר בקשתי? בסך הכל שלוש מאות שקל! אני מוכרחה אותם בשביל מוצרי יסוד במכולת! אין לי ברירה! אני יודעת שהמצב שלי קשה מאוד, בעזרת ה' זה יסתדר, אבל עכשיו אין לי כלום, ואני מוכרחה את שלוש מאות השקלים הללו!"  הפקיד התרגז וגער בה בקול: "הסיפורים הללו אינם מענייני בכלל. את נדרשת לסדר את העניין ולהביא את הכסף. כבר שלחנו כמה התראות – ואת כלל לא מתייחסת! את שלוש מאות השקלים הללו את בודאי לא תקבלי!"  הגערה הגיעה לאז??י האנשים שעמדו שם והאישה נשברה. היא עזבה את הפקיד, נכנסה לחדרו של המנהל, פרצה בבכי ואמרה: "איני מבינה אותומה כבר בקשתי? איך מותר לו לשפוך את דמי לפני כל האנשים כאן? בקשתי בסך הכל שלוש מאות שקל, ולא למותרות – אלא בשביל לשלם במכולת למה הוא צועק עלי לפני כולם?!"  נכמרו רחמיו של המנהל: "את צודקת". אבל האישה לא התרצתה. היא קמה ממקומה ויצאה בהפגנתיות מן הבנק אל הרחוב. המנהל שלף שלוש מאות שקלים מהארנק שלו ויצא אחריה, אבל האישה לא הסכימה לקבל. "גברת, קחי שלוש מאות שקל!" והיא אפילו אינה מסתובבת בלית ברירה חזר לתוך הבנק, נכנס למשרדו ומצא את הסגן שלו יושב ובוכה. "מה קורה כאן היום?" – שאל – "למה כולם בוכים? זו מחלה מדבקת?"  ענה לו הסגן: "שמע, אני קרוב לגיל חמישים, אבל יש איזו תמונת ילדות שעומדת מול עיני כבר ארבעים שנה. התמונה הזו רודפת אחרי ואינה עוזבת אותי! הייתי ילד קטן קרוב לגיל עשר, כשהלכתי עם אימא שלי למכולת. אימא הכניסה לסל כמה מוצרים: לחם, חלב וגבינה, ובקשה מהמוכר שירשום לה. המוכר התרגז: 'מה פתאום לרשום? את חייבת כאן כל כך הרבה כסף! את לא משלמת כבר כל כך הרבה זמן! אני לא מסכים לרשום בשום אופן תחזירי את המוצרים הללו! אני לא בנק!'  אימא דברה בעדינות: 'אני אסדר את זה, אבל עכשיו אני במצב קשה! המצב הכלכלי שלנו לא מזהיר! תראה – לא לקחתי שום מותרות, רק לחם ומוצרי חלב.'  המוכר אפילו לא דיבר. הוא חטף לאימא את סל המצרכים והניח אותו על הדלפק. אימא יצאה מהמכולת ופרצה בבכי. היא נתנה לי יד ומשכה אותי הביתה. כל הדרך שמעתי אותה בוכה... הסיטואציה הזו עומדת לי חיה מול העיניים כל חיי! איני מסוגל לשכוח את התמונה הזו היום כשבאה האישה נזכרתי, שבעל המכולת הוא אבא שלה"— אתה מבין! לבת שלו אין כסף אפילו למוצרי יסוד רח"ל...



החוויה היהודית





אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה