יום חמישי, 6 באפריל 2017

אמרי שפר י' ניסן ה'תשע"ז



אתרוג לפסח -  הרה"ק רבי משה מקוברין שאל פעם את אחד מחסידיו שנפרד ממנו ליסע לביתו לחג הפסח: "ואתרוג לפסח יש לך"? השתאה החסיד ולא ירד לסוף דעתו של רבו, הוסיף הרבי ואמר: מדוע לא תבין, איתא בזוהר "אתרוג דא לבא", ולב צריך להכין לא רק לסוכות, גם בפסח יש צורך בו.
     הקב''ה לא דורש שתצליח, הוא מבקש ממך רק לנסות!
     הקוץ של היום יכול להיות הפרח של מחר.

     ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים. ומפרש רש"י, בגדים שבישל בהם קדירה לרבו, אל ימזוג בהם כוס לרבו. והמהרש"א מביא מכאן ראיה, שצריך אדם להחליף בגדיו לכבוד שבת לבגדים נאים ונקיים שכמו שהכהן היה מחליף את בגדיו בשעת העבודה, ולא השתמש באותם בגדים שהוציא בהם את הדשן, כן יש להחליף את הבגדים לשבת, ולא להשתמש באותם הבגדים שהלך בערב שבת בהכנות של שבת.
ויעש את המנורה" [ויקהל – לז, יז] (ופריו מתוק).
     הסיפור המופלא והמרגש שלפנינו, נשלח אלינו מאת הרב צבי נקר שליט"א (מחבר סדרת הספרים 'אמונה שלימה') מעשה שהיה ביהודי שבהיותו נער צעיר עבר את מאורעות השואה על גופו ועל רוחו, ומרוב ייסורים ותלאות שעברו עליו נחלשה אמונתו רח"ל. לאחר השואה הגיע לאוסטרליה הרחוקה, ושם התחתן עם אישה שגם עברה את כל מאורעות המלחמה והשניים בנו את ביתם ללא שום סממן יהודי. מקום מגוריהם היה במחוז רחוק ונידח בו אין מתגוררים יהודים כלל שלושת הילדים שנולדו להם, לא ידעו מאומה אודות היהדות, וגם לא היו מודעים לעובדת היותם שייכים לעם היהודי הילדים גדלו בחברת הגויים והתנהגו כמותם, עד שלא היה ניכר שום הבדל ביניהם.
     ויהי היום, נעשה בנו הגדול בן שלוש עשרה שנים. קרא לו האב ואמר לו: "היום הזה נחגוג את יום הולדתך, נצא יחד לרחובהעיר במלבורן הבירה, נעבור בין החנויות הגדולות, ומה שתאווה נפשך אקנה לך. אתה תבחר ואני אשלם!". הבן שמח מאוד לדברי אביו, ויצאו שניהם אל חוצות העיר ורחובותיה. הם עוברים חנות אחר חנות, וראה זה פלא, הילד אינו רוצה מאומה; כל המשחקים ויתר המתנות שעמדו לפניו לבחירה בחלונות הראוה, לא מצאו חן בעיניו עד שחלפו השניים ליד חנות ה 'יודאיקה'. שם נפרשה גלריה מהודרת של כלי יהדות עתיקים, חפצי אומנות, שופרות מסוגים שונים, גביעים לקידוש, פמוטים עתיקים ויפיפיים, ואף חנוכיות בשלל צורות וגוונים. משום מה, הילד נעצר שם ונפשו נמשכה לאותה חנות. האב עיקם את פרצופו וניסה להניאו מלהיכנס לחנות באומרו "הכל כאן עתיק ומיושן, אין מה לחפש פה הבה נתקדם לחנויות חדישות ומעניינות יותר ". אך הילד מתעקש ועומד על דעתו, "ברצוני להיכנס פנימה ולבחון מקרוב את המוצרים... הלוא הבטחת שתקנה לי כל מה שאחפוץ, ואולי פה אמצא את שאהבה נפשי ". לאבא כמובן לא הייתה ברירה, והם נכנסו פנימה. הילד הביט על המוצרים בהשתאות, ולפתע, צדה עינו מנורה עתיקה שהונחה על מדף גבוה במרכז החנות. הייתה זו חנוכייה שהייתה עשויה לא מזהב ולא מכסף, אלא מ...מקלות עץ דקיקים הילד הביט ארוכות במנורה שנבנתה מחתיכות של קני עץ מגולפים ביופי והדר, ואז פנה אל אביו ואמר לו: " אבא, בזאת חפצתי כמתנה ליום הולדתי", כשהוא מצביע באצבעו על אותה מנורה. האב נתקף בכעס וחרדה הוא נפחד מהמחשבה שמא נתפס בנו בענייני יהדות. הבן כמובן לא ידע מאומה על המתחולל באותה שעה בנפש אביו , כמו שלא ידע כלום ממהותה של המנורה ומצוותיה. 'משהו פנימי' העצים אצלו את מראה המנורה ולכן ביקש לקנותה האב ניסה לשכנע את הבן שלא לבחור במתנה הזו, "אין בה כלום! איזו תועלת תצמח לך ממנה?! הבה נפנה לאחת מחנויות המתנות, שם תבחר לך משחק שתהנה ממנו הרבה יותר ממנורה עתיקה ממקלות שתנוח על המדף בחדרך בלא שתוכל לעשות בה כלום... תוכל לקנות לעצמך אופניים חשמליות, מסוק עם שלט, מחשב או נעליים חדשות...". אך משום מה הבן ממשיך להתעקש. "הבטחת לי הבטחה! עם המנורה הזו ברצוני לקשט את חדרי! ". משראה האב שאין לו ברירה, ניגש אל המוכר וביקש לרכוש את המנורה. "צר לי - התנצל המוכר - מנורה זו אינה עומדת למכירה. היא ניצבת על המדף למזכרת נוי בלבד, אך לא למכירה!".  הוא הצביע על מלאי גדול של חנוכיות בשלל גוונים, "מאלה תוכלו לרכוש", אמר סקרנותו של האב התעוררה. "מה המיוחד כל כך במנורה זו?", התעניין בפליאה השיב לו המוכר: "אספר לך את ההיסטוריה של מנורה זו, ותבין מדוע אינה עומדת למכירה". וכך סיפר:
     "מקורה של מנורה זו אינו כל כך עתיק כפי שהיא נראית, אך הנסיבות בהן נוצרה, הן שמעלות את ערכה זו מנורה שנבנתה באחד מהגטאות שהקימו הנאצים ימח שמם. בנה אותה יהודי שנפשו המתה להדליק את נרות החנוכה הוא אסף גרוטאות וקני עץ, גילפם בידו עם פצירה חדה, ובמומחיות רבה חיבר חלק לחלק והרכיב מהם יחדיו מנורה מופלאה זו. מנורה זו עברה את כל מאורעות השואה; בכל שנה ושנה כאשר הדליקו את הנרות בחנוכה, חיסנה היא את אותם מאות אומללים ומיוסרים שהביטו לעברה, וקיבלו ממנה כוחות להמשיך לחיות ולדעת ש 'קץ ישים לחושך', ויבואו ימים טובים מאלה... רכשתי אותה תמורת דמים מרובים - המשיך המוכר - וחפץ אני שתפאר את גלריית החנוכיות שליכעת אתם מבינים מדוע אפוא אין בדעתי למכרה!".  הילד שומע את סיפורו של המוכר, ועיניו מצטעפות בדמעות. חשקו לרכוש את המנורה גבר. הוא לא הרפה מאביו (שהינו אדם אמיד מאוד), "אנא תציע סכום כסף שיהיה בו כדי לשכנע את המוכר" . חפץ היה האב לעמוד בהבטחתו; הוא פלט מפיו סכום אסטרונומי, שגרם למוכר להתבלבל לכמה רגעים... " בסכום כזה אני מוכן למכור!", נענה המוכר, והעסקה יצאה לפועל לשמחת כל הצדדים.
     הבן ניקה וצחצח את החנוכייה, הניחה במקום מכובד בחדרו, והרבה להביט בה. והנה, לא חלף זמן רב, ובאחד הימים, בעוד הנער מירק וצחצח את המנורה שכה 'נקשר' אליה, לפתע נשמטה המנורה מבין ידיו, נפלה על הרצפה, ומחמת היותה שברירית, התפרקה לחלוטין. הבן פרץ בבכי תמרורים, ואביו שראה את אשר אירע, ניסה להרגיעו ואמר "בוא ננסה להרכיב אותה מחדש, כל החלקים לפנינו, אולי נוכל להשיבה על כנה". התיישבו האב והבן והחלו לחבר את ה 'פאזל' המורכב שלפניהם . והנה, לפתע, נופל לעיניהם המשתאות פתק קטן, שנגלל והוחבא באחד מקני העץ החלולים של המנורה פתח האב את הפתק, שהיה דהוי ומרופט, והחל לקרוא בו, כשהבן עוקב אחריו בדריכות תוך כדי קריאת הפתק, פרץ האב בבכי עז, בכי שגבר ולא היה ביכולתו להפסיקו סערת רוחו התגברה, עד שקרס והתעלף... הבהלה בבית הייתה גדולה, והוזעקה מיד עזרה רפואית. רק כעבור דקות ארוכות רוחו של האב שבה אליו והוא נרגע מעט. כשפניו עדיין מכוסות בחיוורון, סיפר בהתרגשות לבני משפחתו: אגלה לכם את שאירע לי. בפתק שנפל מהמנורה כותב האומן שבנה אותה, על מצבם הקשה והאומלל של היהודים במחנה, על הייסורים הנוראים העוברים עליהם יום יום... בסיום מכתבו הוא מסיים בבקשה מוזרה וכך כתב: 'בונה אני מנורה זו כאן בתוך מחנה השמדה, תוך סכנה עצומה ומסירות נפש, אינני יודע אם אזכה בעצמי להדליק בה את נרות החנוכה בשנה זו, כי כל יום במקום זה הוא שאלה של חיים או מוותאף אם אזכה להדליק נר ראשון מי יודע אם אזכה לחיות עד לנר השני; מבקש אני בכל לב - מי שתגיע מנורה זו לידו מנורה שהשקעתי בה כל כך הרבה מסירות נפש, אנא שידליק בה נרות ויאמר קדיש לעילוי נשמתי המיוסרת והדאובה...'. ומסיים האב ומגלה לבני משפחתו: כותב המכתב סיים בחתימת שמו שם משפחתו ושמות הוריו, ומה מאוד הזדעזעתי לגלות שכותב המכתב המרגש הזה, הוא לא אחר מאשר - - - אבי מורי, ה' יקום דמו, שנספה באותו גטו בשואה!
     עוצמת ההשגחה הפרטית שנתגלתה אל רוכש המנורה, איך שמשמים כיוונו בצורה כה פלאית שמנורת אביו תגיע אליו הגבירה את סערת רוחו. כל בני המשפחה היו המומים. החלטתו הבלתי-מובנת של הילד להיכנס לחנות היודאיקה, הצבעתו על המנורה, ועקשנותו לקנותה בכל מחיר, היוותה אות משמים למשפחה. כעת הם מבינים שעליהם לחזור לדרכם של אבותיהם, שכה מסרו נפשם על יהדותם וקיום מצוות התורה לא חלף זמן רב, והמשפחה עקרה את מקום מגורה, ועברה לעיר בה קיימת קהילה יהודית חמה. לאט לאט החלו ללמוד אודות היהדות, עד שברבות הימים הפכו לשומרי תורה ומצוות המקפידים על קלה כבחמורה הודות למסירות נפשו של אבי המשפחה לשמירת התורה גם במצבים הכי קשים, זכה שבנו ומשפחתו ישובו בתשובה יאמרו קדיש וידליקו נרות לעילוי נשמתו, כפי שביקש בפתק אותו גנז במנורה לפני מותו. 

החוויה היהודית






אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה