אצל מרן ה"חזון
איש" לא כיבו את החשמל בשעת הבדיקה. (מהגאון רבי חיים קניבסקי, וכך נוהג רבינו שר
התורה בעצמו - "נר לשולחן שבת" ) בבית
הגאון רבי יהודא שפירא היו מכבים את החשמל בשעת בדיקת חמץ. ("נר לשולחן שבת" מפי נכדו הרה"ג
צ"ש) סבר מרן הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך שאין צריך
לכבות את אור החשמל בשעת הבדיקה . ואף שמבואר במשנ"ב (תל"ג א') דאור הנר
אינו מאיר ביום כמו בלילה, זה דווקא באור השמש, אבל אור החשמל אדרבה מועיל להאיר יותר. ("שלמי מועד") הקפיד רבי שלמה זלמן שאור החשמל יהיה דולק בעת הבדיקה. פעם נשרפה
נורת החשמל באמצע הבדיקה, ולא המשיך רבנו עד שהתקינו נורה חדשה. ("נר
לשולחן שבת" מפי ידידי, נכדו הרה"ג א"ד גולדברג) הגאון
רבי יוסף שלום אלישיב אמר שאין לכבות את האור, שהרי אור כזה אינו מחשיך את אור
הנר, אדרבה מסייע הוא לבדיקה, ורק אם אור החשמל מפריע לו לבדוק, כגון שמסנוור אותו
אז צריך לכבותו.
בי"ג ניסן, יום לפני בדיקת חמץ, ניגש אברך ירא שמים, מאותם האנשים
שהעולם עומד עליו, ושאל את מרן הגאון רבי אלעזר מנחם שך: "האם אפשר לעשות
בדיקת חמץ עם פנס?" הרב שך שאלו: "איך אבא שלך עושה בדיקת
חמץ?" והוא השיב: "עם נר". שאלו מרן: "אם אבא שלך עשה עם נר, מדוע
אתה רוצה לעשות עם פנס?" השיבו האברך: "אומרים שעם פנס רואים יותר
טוב בחורים ובסדקים". ומרן מלטף לו את היד ואומר :"אתה תראה יותר טוב
מאבא שלך?!" ("פניני רבנו האבי עזרי")
''הזמן הטוב ביותר להירגע
הוא כשאתה בטוח שאין לך זמן לזה''
הרב אליהו דסלר אומר : האהבה היא תולדת הנדיבות , כי למי שנותנים
יותר אוהבים אותו יותר .
''ובשר זבח תודת שלמיו ביום קרבנו יאכל" )ז, טו(. שאלו לאדמו"ר רבי אברהם מרדכי מגור: מה טעם
נאכל קרבן תודה רק ליום אחד, שלא כשאר קרבנות? השיב האדמו"ר: קרבן תודה מביאים אותו על נס,
והרי בכל יום ויום מתרחשים אתנו נסים חדשים - ואיך יאכלו מנס של אמש על נס של היום... )ממעיינות הנצח(
''והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל" (ז, יט( מקשה על כך הר"מ מקוצק זצ"ל: מדוע כאשר
טמא נוגע בטהור הוא מטמא את הטהור, ואילו כאשר הטהור נוגע בטמא, הוא אינו מטהר את הטמא? הלא מידה טובה מרובה ממידת
פורענות, ולכאורה, היה מתאים שכתוצאה ממגע בין טהרה וטומאה, תשפיע הטהרה על הטומאה. התשובה לכך היא, מתרץ הרבי, שהטמא הוא טמא באופן
ודאי, אולם על הטהור - אין לנו ערב שהוא, אכן, טהור.
''חוק
מספר אחת הוא לא להילחץ מדברים הקטנים. חוק מספר שתיים הוא שכל הדברים הם קטנים''
''יותר מדי מכל דבר, איננו טוב עבורך''
הפגישה המופלאה לאחר שנים רבות של
ניתוק (להתעדן
באהבתך,עלון 154)
מעשה היה באברך
שנשלח לכהן כרב בקהילה בדרום אמריקה. כאשר הגיע לשם הוא רואה שבית הכנס מוזנח מאוד
וזקוק לשיפוץ מינימאלי כדי שיוכלו להיכנס ולהתפלל בליל פורים הקרוב. והנה ב י"א באדר פקדה את האזור סערת שלגים
שגרמה בין היתר לנפילת הטיח מהקיר המזרחי של בית הכנסת. הרבה זמן לא היה לאותו רב, והוא פנה בזריזות לחפש
בחנויות כיסוי כלשהו כדי לכסות בינתיים את הקיר המזרחי. והנה באחת החנויות הוא ראה
מפת שולחן מיוחדת עם מגן דוד רקום באמצעה, וגודלה – לא יאומן, בדיוק כגודלו של
הקיר המזרחי, שילם ויצא...
בדרכו החל לרדת שלג
והנה הוא רואה אישה מבוגרת רצה לכיוון התחנה לתפוס את האוטובוס, והאוטובוס חמק, עבר... הרב הזמין אותה להמתין בבית הכנסת המחומם ואמר לה
שכשהוא יגמור לתלות את המפה הוא ייקח אותה ברכבו ספיישל עד הבית... הזקנה הסכימה והתיישבה בבית הכנסת והסתכלה על הרב
איך שהוא תולה את המפה שרכש. " רבי, רבי", קראה בהתרגשות, "מהיכן
השגת את המפה הזאת?!" הוא אמר לה שהוא קנה את זה בחנות מסוימת האישה
התקשתה להאמין וביקשה ממנו לבדוק בפינה למטה מצד ימין אם רקום שם האותיות באנגלית – ARC . הרב
בדק ואכן אישר שהם אלו האותיות שרקומות שם אותיות אלו היו ראשי התיבות של שמה וכאן
היא פתחה בסיפור מרגש במיוחד:
לפני שלושים וחמש שנה
בעודה בשואה הנוראה במחנה 'ברגן בלזן' שם היא רקמה את המפה הזו, יד ההשגחה העליונה
עזרה לה לצאת מהתופת הנאצית ובעלה נשלח למחנה ההשמדה אושוויץ ומאז לא ראתה אותו
ואף לא קיבלה שם פיסת מידע מה עלה בגורלו. הרב נדהם מהסיפור העומד אחר המפה ורצה להחזיר לה
את המפה שיהיה לה מזכרת מימים טרופים. היא סירבה וביקשה שישאיר את המפה תלויה בבית הכנסת
שיהיה לה לזכות. לאחר שהרב סיים לתלות את המפה הציע לה שתעלה
לרכבו, והוא לקח אותה לביתה.
ליל פורים הגיע, נערכה התפילה וקריאת המגילה ברוב עם, ולאחר התפילה פנה איש איש
לביתו חוץ מיהודי זקן אחד שנשאר מאובן בכיסאו ומביט לעבר הקיר המזרחי כשכולו אחוז
התרגשות ומעיניו זולגות להם הדמעות. הרב ניגש אליו ואמר לו: "רבי יהודי פורים
היום למה אתה כל כך בוכה?" להפתעת הרב,
התעניין הזקן היכן השיגו את המפה שתלויה על הקיר שכן היא זהה למפה שאשתו רקמה
בתקופת השואה ומאז הוא לא יודע מה עלה בגורלה. הרב
היה המום מצירוף המקרים, ומאחר שידע את כתובתה של האישה שהרי לקחה לביתה זכה
להפגיש את בני הזוג ולאחד את המשפחה בליל פורים לאחר שלושים וחמש שנה של ניתוק
מוחלט
ישועה באמריקה (שיחת
השבוע גליון 1577)
היא הייתה דמות מוכרת בסמטאות הצפופות של שכונת בתי אונגרין
בירושלים. אלמנה קשישה, שהתגוררה בגפה שנים רבות, ונודעה בצדיקותה. מדי בוקר נהגה
להשכים ולפתוח את שערי בית הכנסת של החסידים, שבו הייתה מתפללת שחרית במניין
ותיקין, ממקומה שבעזרת הנשים, והייתה מקפידה גם על תפילות מנחה וערבית. מעשי החסד
שלה היו מפורסמים לכול. ואולם את סיפורה האישי המופלא ידעו מעטים בלבד.
דבורה-מרים קווין היה שמהּ. היא נולדה בשנת תרל"ג, בעיר דווינסק
שבלטוויה, שבה חי שר התורה, הגאון הרוגוצ'ובי. משפחתה של דבורה-מרים השתייכה
לחסידות חב"ד. בילדותה התייתמה מאביה, ואמהּ האלמנה נותרה לבדה עם ילדיה
הקטנים. גיסהּ של האם, אחי בעלה, הכניסם לביתו ופרש עליהם את חסותו.
דבורה-מרים גדלה והתחנכה ליראת שמים ולמידות טובות. כשבגרה רצתה
להינשא לבעל תלמיד חכם ולהקים בית של תורה, אולם הדוד ייעד אותה לבנו, ודבורה-מרים
גנזה את חלומה. בשנת תרנ"ד, בהיותה כבת עשרים, הקימה עם בן-דודה בית בישראל.
השנים נקפו, ובני הזוג טרם נפקדו בילדים. דאגה החלה לכרסם בלבם. בשנת
תרס"ד, כאשר הושלמו עשר שנים כאובות של אכזבה, החלו קרובי המשפחה לחשוב על
פירוק החבילה.
לאחר התחבטויות נפש ממושכות החליטו השניים להביא את הסוגיה למפתנו של
הגאון הרוגוצ'ובי. הגאון הקשיב לדבריהם והשיב: "אם שאלתכם היא אם מותר לכם להתגרש – התשובה חיובית; אך אם
אמנם עליכם לעשות זאת, זו כבר איננה שאלה לרב אלא לרבי".
מביתו של הגאון יצאו השניים לעבר העיירה ליובאוויטש, אל רבי
שלום-דובער שניאורסון, אדמו"ר הרש"ב. הם תינו את צרתם באוזני הגבאי,
וביקשו להתקבל אצל הרבי ל 'יחידות'. הלה נאלץ להשיב את פניהם ריקם לנוכח התור
הארוך שהשתרך על מפתן דלתו של הרבי.
הבעת הצער והאכזבה ניכרה היטב על פניהם של בני הזוג. הגבאי יעץ להם
עצה: "עִמדו ליד הפתח, וכאשר הרבי יֵצא, יבחין בכם ויטה אוזן קשבת
למצוקתכם".
ואכן, כאשר פנה הרבי לצאת מחדרו ראה את בני הזוג הממתינים בחוץ
והזמינם פנימה. עוד בטרם הספיקו לפצות פה, הקדים הרבי ואמר: "העצה שיעצו לכם
להתגרש אינה נכונה. עצתי שתקיימו את דברי חז"ל מְשַׁנֶה מקום מְשַׁנֶה מזל
לטובה ולברכה. סעו לאמריקה, ושם יהיו לכם ילדים ותזכו לברכה רבה".
יצאו השניים מאת הקודש נדהמים ונרעשים, הן מרוח הקודש שהתגלתה
לפניהם, הן מעצתו הבלתי-צפויה של הרבי. אמריקה של אותם ימים הייתה שממה רוחנית,
כמעט בלי תשתית לחיים יהודיים ראויים.
אך חזקו עליהם דברי הרבי, וכבר למחרת החלו לארגן את הגירתם. הידיעה
על עזיבתם התפרסמה בכל העיר. נסיעה לאמריקה לא הייתה דבר שבשגרה באותם ימים.
מצוידים גם בברכת הדרך מאת הגאון הרוגוצ'ובי יצאו בני הזוג קווין
למסעם. בשנה הבאה כבר היו באמריקה, מנסים להתרגל למציאות הזרה. השניים החליטו
החלטה נחושה שלא להיסחף אחרי התרבות האמריקנית ולשמור בכל התוקף את ערכי היהדות.
עד מהרה נעשו בני הזוג לעמודי תווך בהקמת היהדות ועולם התורה
בארצות-הברית. בין היתר הקימו תלמוד תורה, כדי שילדיהם יזכו ל??תחנך על טהרת
הקודש. לימים נהפך המוסד לישיבה המפורסמת 'תורה ודעת'. הם אף ייסדו שחיטה כשרה
ועוד מוסדות דת.
ואכן, ברכת הרבי התקיימה אף היא. לבני הזוג נולדו שמונה ילדים, וכולם
זכו לאריכות ימים ושנים. השניים התגוררו בשכונת ויליאמסבורג שבברוקלין והתפללו
בבית הכנסת 'צמח צדק'. וכשבית הכנסת הזה נמכר מפני כמה וכמה סיבות, הועברו כספי
המכירה לבית הכנסת חב"ד בירושלים.
בני הזוג קווין זכו וכל צאצאיהם נותרו יהודים נאמנים לדרך אבותיהם.
דבורה-מרים התאלמנה מבעלה בשנת תרפ"ז והוסיפה להתגורר בארה"ב, עד הגיעה
לגיל שמונים, ואז החליטה לעלות לארץ ישראל. נחישותה ואופייה הנמרץ הקלו את קשיי
המעבר, והיא קבעה את משכנה בירושלים עיר הקודש.
דבורה-מרים זכתה לאריכות ימים מופלגת, וכל העת לא חדלה מלעסוק בתפילה
ובמעשי צדקה וחסד. פעם אחת בא בנה לבקרהּ, והביא עמו מתנה יקרת ערך – מקרר חשמלי,
שהיה אז מוצר חדיש ונדיר. כשבא לבקרה בשנה שלאחריה, נדהם לגלות שהמקרר איננו.
"נתתי אותו להכנסת כלה", הסבירה אמו. הבן נאלץ לקנות בעבורה מקרר חדש,
ולהתנות עמה שהמקרר נשאר בבעלותו והוא רק מעניק לה את הזכות להשתמש בו...
האישה המופלאה נפטרה בשנת תשד"מ, בשיבה טובה,
בהיותה בת 111. נינהּ, הרב דניאל כהן, משמש שליח חב"ד
בחברון. לפני כמה שנים יזם הרב כהן את שיפוץ בית רומנו, שאותו קנה אדמו"ר
הרש"ב, והפך אותו למגדלור להפצת ערכי החסידות. הוא ראה בכך סגירת מעגל – הנין
שנולד בעקבות ברכת אדמו"ר הרש"ב זכה לעסוק בחידוש נכסיו בעיר האבות
חברון.
