אמרי שפר ט' ניסן ה'תשע"ז

אחד נכנס ל "שפת אמת" בערב פסח ושטח את צרותיו. והרב יעץ לו: במהלך הפסח אומרים כל יום הלל. אייעץ לך עצה: תכוון ב"אנא ה'" והכל יסתדר... שמח החסיד אך לא היה ברור לו באיזה אנא ה' עליו לכוון לכן בכל ימות הפסח כיוון בדבקות גם ב- "אנא ה' הושיע נא" הוא כיוון ולא עזר. וגם כיוון ב"אנא ה' הצליחה נא" וגם לא עזר... חזר לרב ואמר לו כל מה שעשיתי וכיוונתי לא עוזר?! שאל אותו הרב איך יתכן?! ספר לי מה עשית? סיפר לו אותו יהודי שהוא לא הבין למה הרב התכוון ב- "אנא ה'" לכן כיוון גם ב"אנא ה' הושיע נא"  ולא עזר כיוונתי ב"אנא ה' הצליחה נא" וגם לא עזר... השיב הרב בחיוך ואמר לו: "התכוונתי שתכוון ב"אנא ה' כי אני עבדך" אדם שמרגיש שהוא עבד של ה' יש לו ישועה"...

     המשנה באבות מגלה את סייג החכמה – שתיקה. הוסיף על כך הרבי מקוצק זיע"א, והחכמה עצמה, - מה כן לומר.

    הרה"ק רבי צבי אלימלך מדינוב, קודם שהתחיל  בעריכת הסדר, היה לו עניין לסובב בין בתי העיר לשמוע כיצד עורכים פשוטי העם את הסדר. פעם שמע אחד קורא בהגדה וכשאר הגיע לקטע בהגדה: " כְנֶגֶד אַרְבָעָה בָנִים דִיּבָרה ּתֹורה, אחָד חָכָם וְאֶחָד רָשָע...", כשאמר תיבת "אחד" היה מאריך בה כמו בקריאת שמע. אמר הרה"ק שיהודי פשוט זה לקח את הארבעה בנים - כולל את הרשע, ועשה מהם יחוד שם ה' כמו בקריאת שמע.

     יש יהודים המשולים לעיסה של מצה – הם כשרים רק כל זמן ש 'לשים' אותם, אך ברגע שמניחים להם ופוסקים מ 'ללוש' אותם, מיד הם נהפכים לחמץ.(רבי יחזקאל מקוזמיר)

וביום השביעי יהיה לכם קודש שבת שבתון לה' כל העושה בו מלאכה יומת" [ויקהל – לה, ב]. (ופריו מתוק).

     מעשה שהיה כך היה: אברך ירא ה', נוהג מידי ליל שישי לעשות 'משמר' (לימוד במשך כל הלילה) בבית המדרש שבשכונתו. בליל שישי אחד נכנס לבית המדרש, ולפתע, הבחין באחד מידידיו שישב מאחורי התיבה,  למול ארון הקודש, כשעל פניו בלטה ארשת עצבות ודאגה, והוזיל דמעות כמים... האברך ניגש אל ידידו והתעניין במצבו. בתחילה האיש התחמק וסירב לגלות את שעובר עליו, אך האברך לא הרפה, "תספר נא לי ואולי תהיה לי את הסייעתא דשמיא לעזור לך, הן אמר החכם מכל אדם (משלי י"ב) 'דאגה בלב איש 'ישיחנה', ודרשו חז"ל (בסוטה מ"ב:) - ישיחנה לאחרים"! לבסוף הסכים היהודי לספר : "שלום הבית אצלי הופר לגמרי, היות ומחר שבת קודש, ובבית אין כל... אנו סובלים ממחסור נורא, והערב אשתי הקניטה אותי מאוד, כי לא נותרה בבית ולו פרוטה שחוקה לצרכי השבת המינימאליים..."  האברך החליט שנזדמנה לידו מצווה עצומה של עשיית שלום בית וחסד, וכעת יעשה הכל על מנת להשיב,  עוד הלילה, את השלום והשלווה לבית ידידו.

     השעה הייתה שתיים בלילה, והאברך יוצא לחפש אחר מרכול פתוח.  כיוונו אותו לאזור חילוני מסוים, ושם מצא לשמחתו מינימרקט פתוח. נכנס ומילא עגלה שלימה בכל טוב - עופות ובשרים קפואים, מוצרי חלב, פירות וירקות, ממתקים ומיני מגדים, ועוד מוצרים רבים.  כשעמד לשלם בקופה, לפתע הבחין בדבר שגרם לו לזעזוע... על שקיות החנות, הוטבע בגדול סמל הנאצה של החנות: 7/24 ! פירושם של המספרים - המקום פתוח 24 שעות בכל שבעת ימי השבוע. ירחם ה '. מה עושים כעת - הרהר בליבו - מעודי לא דרכתי במקום משוקץ שכזה, אך המדובר כאן במצב שגובל קצת בפיקוח נפש... לבסוף החליט לקנות את המצרכים, אך את השקיות עם הכיתוב המתועב, בשום אופן לא יטול.

     והנה, בצד הקופה ישב אדם בעל חזות חילונית, והתבונן על הקונה החרדי המוזר, שהגיע לערוך קניות בשעת לילה כה מאוחרת, ואינו מוכן לקחת שקיות... האיש ניגש והציג עצמו כבעל המקום, והתעניין - "מדוע לא תיקח את השקיות שלנו? איך אתה חושב לשאת את כל המצרכים הרבים?" "מעולם לא נכנסתי למקום בו מחללים את השבת - הודיע האברך בנחרצות - ובטח לא למקום בו השבת נדרסת באופן כה מוצהר! ואם אתה שואל - אם כן מה אני עושה פה - בוא ואספר לך...", וכאן גולל האברך, באופן די מרגש, את הסיפור העומד מאחורי קניית הצרכים.  האברך עמד לסיים את דבריו, ונדהם למראה עיניו - זרם דמעות חמות שטף את פניו של בעל המינימרקט!  הסיבה שהסיפור שבפי האברך כל כך הפעים אותו אינה ידועה, אך סכר דמעותיו לא פסק מלזרום... כשנרגע מעט, הודיע לקופאי: "אל תיקח ממנו פרוטה, הוא מקבל את כל המוצרים בחינם אין כסף!"...

     ובכן, האברך שלח את הסיפור אל מו"ר יצחק זילברשטיין שליט"א, וסיים בשתי שאלות שהתעוררו אצלו בעקבותיו: א) האם לאור הנסיבות היה מותר לי לבצע את הקנייה באותה צרכנייה? ב) פעמים רבות שמעתי מכבוד הרב שאין לחזק ידי עוברי עבירה, ופעמים שאין ליטול צדקה מחוטאים, כדי שלא יהיו סבורים שתהא צדקתם כפרתם (כלשון המאירי בב"ק קי"ג.). האם היה נכון לקבל מאיש זה את הצדקה הגדולה ? השיב מו"ר שליט"א: אמרו חז"ל (ב"מ נ"ט.): "אין המריבה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא על עסקי תבואה (כשהעניות שוררת בבית, בני הזוג באים לידי מריבה), שנאמר (תהלים קמ"ז) השם גבולך שלום חלב חטים ישביעך". וצדק האברך שטען כי לאור העניות המחפירה בבית ידידו וחוסר השלום בבית, העניין מריח קצת בפיקוח נפש, ולכן בשעה כזו היה צריך לנהוג כפי שנהג.  למדנו אפוא, שהדמעות נובעות ממקום עמוק בנשמתו של האדם, ולכן, למרות שאיננו יודעים מדוע בכה בעל הצרכנייה, יש להניח שהסיפור גרם אצלו להתרגשות והתעוררות, ויתכן מאוד שעוד ישוב בתשובה בעקבות מעשה הצדקה האצילי, שכן 'מצווה גוררת מצווה'. וממילא יש לקבל ממנו את המצרכים, ואף להמשיך לשמור עמו על קשר חם, כדי לקרבו לתורה, עד שבע"ה יסגור את חנותו בשבת קודש .

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר י"א ניסן ה'תשע"ו

אין דרך חזרה לביצה מטיגון חביתה (פתגם אנגלי)

     הדין הוא שאם בלע מצה יצא, בלע מרור לא יצא, ובודאי שאם בלע הגדה לא יצא (הגר"ח פלאג'י(.

     וכאן הבן שואל . הוא לשון שאלה ובקשה, בליל הסדר יכול כל בן ישראל לשאול ולבקש מאביו שבשמים את כל צרכיו, ולהשיג אפילו דברים שלא עמל ולא יגע בהם. (בית אהרן(

     ושאינו יודע לשאול, את פתח לו . אמר הרה"ק רבי צבי הירש מרימנוב, שה'שאינו יודע לשאול' עושה הטוב ביותר מכל הארבעה בנים, כיון שהוא הולך בתמימות ואין לו קושיות על הבורא, 'את פתח לו' הקב"ה פותח לו ומשפיע לו כל מה שצריך . )מהר"י מבעלזא(

זו חליפתך (הסיפור המלא פורסם בשבועון 'כפר חב"ד')

"סליחה, האם אתה נוסע לציוּן של הרבי?". הרב משה אורנשטיין, ראש ישיבת חב"ד בנתניה, הסב את ראשו, וראה לפניו אישה מבוגרת. היא הוסיפה שבאה מירושלים, והיא בחניית ביניים בדרכה ללוס-אנג'לס. עז רצונה "לבקר אצל הרבי".

זה היה בנמל התעופה קנדי בניו-יורק. הרב אורנשטיין השיב שהוא עצמו נוסע לשם, והיא יכולה להצטרף למונית המסיעה אותו. בהגיעם למתחם ה'אוהל' החל הרב אורנשטיין להתכונן לכניסה לציוּן. הוא למד מאמר חסידות של הרבי וערך הכנה נפשית.

בעודו שקוע בהכנותיו יצאה האישה מהציוּן וניגשה להודות לו. "תודה מקרב לב", אמרה בארשת שמחה. "רציתי כל-כך לבוא לרבי; הלוא נולדתי בזכותו!". הרב אורנשטיין נדרך. הוא ביקש ממנה את מספר הטלפון שלה, וכעבור זמן התקשר אליה, לביתה שבירושלים, ושמע מפיה את סיפורה המופלא.

משה-מענדל פיינר ז"ל ורעייתו יענטה-פערל היו זוג צעיר, ניצולי שואה. שניהם נולדו בגליציה, באזור העיר בעלז. חתונתם נערכה במחנה העקורים פוקינג שבגרמניה, בשנת תש"ו (1946). שם גם נולדו שני ילדיהם הראשונים – שמריהו וצביה.

בתחילת חורף תש"ט החלה יענטה-פערל לחוש כאבי בטן עזים. רופאי המחנה היו בעלי ידע דל, ומלבד מתן תרופות הרגעה לא יכלו לסייע לה עוד.

בעלה קבע לה תור אצל רופא במינכן. הלה בדק אותה ואמר שלפי השערתו יש אצלה גידול ממאיר, ואם אכן יתברר שכך  – אין מנוס מלבצע כריתת רחם, כדי להציל את חייה.

הגברת פיינר לא ייחסה לדברים משמעות רצינית מדיי, והעדיפה להישען על חוסר הוודאות של הרופא. הכאבים שככו מעט, ובאותה עת הצליחה המשפחה להשיג אשרות כניסה לארה"ב. בקיץ תש"י (1950) באו לארה"ב.

אך הכאבים חזרו, והפעם בעוצמה חזקה יותר. רופא משפחה הִפנה אותה בדחיפות למרכז הרפואי 'בית ישראל'. שם התברר לבני הזוג כי האבחנה של הרופא הגרמני נכונה. "אין מנוס מכריתה", הובהר להם.

כדי לעבור את הניתוח במימון המדינה נדרשה שנת מגורים בארה"ב, אך הרופא הבהיר: "אין לכם שנה להמתין".

בני הזוג חשו שעולמם חרב עליהם. תחילה סירבו לקבל את הגזֵרה, והלכו לרופאים אחרים, אולם כולם היו תמימי דעים. שעון החול אזל והלך. כמוצא אחרון החליטו לבקר אצל רופא שהתגורר בשכונת קראון-הייטס בברוקלין, ושמו יצא כמומחה גדול בתחום.

כשנה קודם לכן נסתלק הרבי הריי"צ (רבי יוסף-יצחק שניאורסון) מליובאוויטש, ושרביט ההנהגה הועבר אל חתנו, הרבי מליובאוויטש. בני הזוג פיינר יצאו במפח נפש מהרופא המומחה מקראון-הייטס, שחזר על אבחנות קודמיו. הם החליטו להיכנס אל הרבי, ולבקש את עצתו וברכתו.

מזכירו של הרבי התחשב במצבם, ואישר להם להיכנס באותו יום. הם נכנסו מלוּוים בשני ילדיהם. משה-מענדל הגיש לרבי את התיק הרפואי, וסיכם את אבחנת הרופאים שאין מנוס מכריתה.

הרבי עיין מעט במסמכים הרפואיים, ולפתע הישיר את מבטו לעבר משה-מענדל ושאל: "מי היה הרופא הראשון שאִבחן את מחלתה?".

משה-מענדל השיב: "היו רבים".

"אבל מי היה הראשון?", חזר הרבי ושאל. משה-מענדל החל למנות כמה מהרופאים שבדקו את רעייתו בארה"ב.

דעתו של הרבי עדיין לא נחה. "מי היה הראשון?", חזר ושאל. משה-מענדל נבוך. הוא אימץ את זיכרונו, ולא הצליח לזכור. בליבו תהה מה החשיבות בציון שמו של הרופא הראשון. הוא גם חש אי-נוחות כלפי הממתינים הרבים בחוץ. "אל תחשוב על הממתינים בחוץ", שמע את קולו של הרבי, "נסה להיזכר מי היה הרופא הראשון שאִבחן את המחלה".

האישה נזכרה: "זה היה רופא במינכן שבגרמניה", אמרה.

"הא!", אמר הרבי, כאילו זו הייתה התשובה שציפה לה.

פניו הרצינו מאוד. הוא פנה אל שני הילדים הקטנים ושאלם אם שמעו על מעלליהם של הנאצים כנגד היהודים. הם הנהנו בחיוב, והרבי הסביר להם במילים פשוטות שהללו רצחו שישה מיליון יהודים.

שאל הרבי את הילדים: "אתם אוהבים את אימא שלכם? אתם רוצים שהיא תחיה?". השניים הנהנו בחיוב. "ובכן", המשיך הרבי, "צודק יהיה שניקח אישה נאצית בגרמניה והיא תהיה כפרה על אימא שלכם?".

בני הזוג הוכו בתדהמה. "אתה מסכים?", שאל הרבי את הבעל. הלה לא הצליח לענות מרוב תדהמה, והרבי שב על שאלתו. כשהשיב בחיוב, הוסיף הרבי בהחלטיות: "תהיה לה רפואה שלמה, ויהיו לכם עוד ילדים!".

הם יצאו מחדרו של הרבי, והגברת פיינר פרצה בבכי של אושר והקלה. ואכן, מחלתה נעלמה כלא הייתה. זמן קצר לאחר מכן נתבשרה כי ברכתו של הרבי מתחילה להתגשם. בערב ראש השנה תשי"ג נולדה להם בת, גליקל שמה, ושנה אחר-כך נולד בן, ישראל שמו.

"אני הבת שנולדה בעקבות ברכת הרבי", סיימה האישה את סיפורה המדהים. "אני גליקל לבית פיינר".

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/