אמרו רבותינו
[ב"מ פה.] "אמר ר' פרנך אמר ר' יוחנן כל שהוא תלמיד חכם ובנו תלמיד חכם
ובן בנו תלמיד חכם, שוב אין תורה פוסקת מזרעו לעולם". ובתוספות [כתובות סב:]
ביארו כי הבטחה זו לא נאמרה אלא בזמן שראו שלושת הדורות זה את זה. לכן בירכם משה
רבנו "והודעתם לבניך ולבני בניך", אתם עצמכם
תזכו להודיע וללמד את בניכם ובני בניכם, אזי מובטח לכם כי "החוט המשולש לא
במהרה ינתק". [מלא העומר]
בספרי המוסר כתבו: יום ט"ו באב
הוא תחילה וראש לימי הדין המתחילין באלול, וראוי אדם שיתחיל בו בחשבון נפשו על
מעשיו מכל השנה. לפיכך יש גם שנוהגים שאם כותב אגרת לחברו מיום זה ואילך, הוא
מברכו ב 'כתיבה וחתימה טובה', כנהוג אצל הכול מראש חדש אלול. והנוהגים כך מצאו
אסמכתא נאה למנהג, בדבר של גימטריא אותיות של 'חמשה עשר באב' שעולות בגימטריא 928
,כ גימטריא של 'כתיבה וחתימה טובה'.
הרב
סולובייצ'יק, ממנהיגי היהדות הדתית בארה"ב, מצייר את האדם המודרני כ"איש
ההדר", בעל יכולות רבות בתחום המדע והטכנולוגיה. אולם למרות הכול, האדם המודרני
הינו מפוחד מן המחלות, מן הזקנה ומאי הוודאות שבחייו. לדבריו,
התרופה לבעיה נמצאת אף היא בפרשתנו והיא בנויה על היסודות בהם עסקנו:
"וְשַבְתָ עַד ה' אֱלוהֶיָך"
(שם ד, ל). אם האדם ישוב ויתחבר אל בוראו וישיב אל ליבו את ההבנה שהכול ממנו יתברך
והוא המחזיר לאדם בכל בוקר את נשמתו מחדש ודואג לפרנסתו, אדם כזה, ימצא שלווה
ומנוחה בצילו של א-לוקיו.
"וְיָדַעְתָ...
וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶך כִּי ה' הּוא הָאֱ-להִּים ...".
חז"ל
אמרו [ברכות ה.] אם רואה אדם ייסורים באים עליו יפשפש במעשיו. פשפש ולא מצא יתלה
בביטול תורה. ולכאורה צ"ב מדוע לא יתלה מיד בתחילה ב 'ביטול תורה' כי היא
חיינו ואורך ימינו, ומדוע רק
אחר שפשפש ולא מצא יתלה בביטול תורה. ובאר הרה"ק רבי משה מרדכי מלעלוב
זצ"ל כי כל עוד שיש לאדם פגם בענייני בין אדם לחברו עליו לתלות בזה ולא
בביטול התורה, שהרי דרך ארץ קדמה לתורה, ונמצא שכל עוד שלא תיקן מידותיו, מה לו
לדון בעניין ביטול תורה, כשאת 'ההקדמה' לתורה עדיין לא קיים.
התרמית (מאורות הדף היומי, עלון
993)
שני
שוטרים חמורי סבר הדפו את ההתקהלות שעמדה בדרכם והמשיכו להוביל אחריהם קבוצת
יהודים אומללים אסורים בנחושתיים. מחזה שכזה לא היה נדיר ברחובותיה של אוקראינה. באותם
זמנים, לפני שנים רבות, סבלו היהודים קשות מנחת זרועם של השלטונות אשר התאכזרו אל
היהודים והתעמרו בהם. רק מתת יד הגונה לידי האדם הנכון, הצילה יהודי זה או אחר
שנפל ברשתם מעינויי תופת וממאסר ממושך.
הקבוצה
המשיכה לפלס את דרכה בין מאות היהודים שהתגודדו בצערם כי רב. הכול הביטו בעיניהם
של האסירים המפוחדים, שזקנם נמרט על ידי הרשעים ובגדיהם השסועים העידו על מנת חלקם. ישראל
רחמנים בני רחמנים, מיהרו אל ביתו של רב העיירה ובדמעות שליש תינו בפניו את הצרה
שהתרגשה על ארבעת היהודים שנתפסו על לא עוול בכפם. כוותיק וכרגיל עטה הרב את מעילו
ומלווה בארבעת פרנסי הקהילה יצא אל השוק להתדפק על דוכני הסוחרים שיוזילו מעות
מכיסם לצורך המצווה החשובה שהזדמנה לידם. הפרנסים,
שתפקידם היה לרכך את לב הסוחרים שעקב המאורעות התכופים נדרשו תדירות לתרום עבור
מצווה זו או אחרת, כבר חישבו בראשם את הווארטים שיש לומר לכל אחד מן הסוחרים, לבל
יחזרו חלילה בטעות בפני בערל הסוחר על אותו ווארט שאמרו לו רק בשבוע שעבר בעת
ששידלוהו להוזיל מעות עבור העמדת חופה לרעכל היתומה. יום שישי, ידעו הרב והפרנס, הוא היום הטוב ביותר לאיסוף
תרומות. השוק הומה, מצלצלים רבים חולפים מיד ליד והלב פתוח לקראת שבת המלכה. שילוב
מנצח. יום שלישי היה היום הפחות מוצלח לאיסוף מעות. אנשים עדיין לא החלו לערוך את
קניותיהם לרגל השבת, ובמזווה שבביתם נמצאו אי אלו דברי מאכל שנותרו מסעודות השבת,
כך שהשוק ודוכניו היו ריקים מהרגיל. מה כבר אפשר לצפות מסוחר שיושב לבדו וסופר את מעותיו חזור
ושנה. קשה לו להיפרד מהן. הוא יודע כי בימים הקרובים תשוב תנועת הקונים ותתגבר
כמעיין, אך תאוות הממון, מי יוכל לה.
אותו
יום, יום שלישי היה. רק במקרים דחופים שלא סבלו דיחוי יצא הרב עם פמלייתו לאיסוף
מעות ביום שכזה. עוד לא סיימו הפרנסים והרב לרקום את מחשבותיהם והנה עמדו הם
בפתחו של השוק. מניסיונם ציפו הפרנסים לראות אי אלו חנויות מוגפות על
יושביהן המצפים שפמליית הרב תעבור את חנותם... אך ראה זה פלא, הפעם איש לא הסתתר.
הגדיל לעשות הבורסקי, שיצא מתוככי האמבטיות מלאי העורות שבתוכן שהה רוב חייו
במירוק ובקרצוף העורות, כשבידיו חבילת מצלצלים מרשרשים, ועיניו דומעות, "כן,
גם אני ראיתי את המסכנים האלה קשורים ומוכים. ה' ירחם".
עוד לא סיים הבורסקי למחות בכף ידו השחורה את דמעותיו, ומעבר לכתפו הרחבה הציצו
פניו של העגלון המרוד שרוקן את כיסיו מכל פרוטה שלא הייתה בהם. כך
ניגשו אנשי השוק בזה אחר זה אל הרב הישיש שנסמך על אחד הדוכנים, בלא שנאלצו גבאיו
המסורים להשתמש ולו בווארט אחד. הפלא ופלא.
לפתע,
עצם הרב את עיניו, הרהר עמוקות וקפץ את ידו. "יהודים יקרים, איני נוטל עוד
תרומות!" הגבאים
המסורים הרימו גבה, התורמים הביטו ברבם בפליאה, ואילו הוא, החל פוסע נמרצות לכיוון
השוטרים והאסירים. במהלך הדקות בהן פסע הרב מלווה בגבאיו שגוננו עליו מלחץ
ההמון, הצטרפו אנשים רבים אל הפמליה, הכול רצו לדעת מה מתרחש. מדוע זה הפסיק הרב
ליטול תרומות, ומה הצעד הבא שהוא מתכוון לנקוט . מרחוק, נראו היהודים שעמדו כל העת סביב
ארבעת היהודים האומללים ושני השוטרים הקשוחים, מזמרים שירות ותשבחות לבורא עולם על
ההצלה הקרובה לבוא, למראה הכבודה הפוסעת לכיוונם… והנה,
התקרבו הרב ופמלייתו לעבר האסירים , ולתדהמת הכול
התקרב הרב הישיש לעבר השוטרים הביט ממושכות בעיניהם, רכן לעבר האסירים שרבצו חסרי
אונים על הקרקע, בחן את מראה פניהם והניף את ידו בתנועת ביטול, תוך שהכניס עמוק
לכיס מעילו את המעות שאסף עד כה.
ההמון החל
רוטן. הכול נדחפו לעבר השוטרים והאסירים שאותות בהלה ניכרו על פניהם, ולא חלף זמן
רב עד שהללו התחננו שיניחו להם להימלט על נפשם כלעומת שבאו. זקני העיירה היו
מספרים בערגה, כי במשך שנים ארוכות לא דרכה בעיירתם כף רגלו של נוכל כל שהוא,
מאימת נחת זרועם של אנשי העיירה שהפליאו את מכותיהם בקבוצת הנוכלים הנכרים שהתחזו
לשוטרים ולאסירים יהודים אומללים.
"
מניין?
מניין ידע הרב שהכול עלילה? כלום רוח הקודש נזרקה בו? שאלו הנקהלים לאחר שסיימו
להשליך מן העיירה את חבורת הפרחחים. "לא נבואה, וגם לא רוח הקודש יש בי. חושי
אמרו לי שמשהו בלתי סביר מתרחש כאן. איסוף המעות היה קל מידי. הכול נתנו. הלבבות
נפתחו. המעות זרמו והאנשים צעדו לקראתי כדי לזכות במצווה במקום שאני אדפוק על דלתם
כתמיד. הבנתי שאין כאן מצוות פדיון שבויים... מצוות לא הולכות בקלות. את השאר, כבר
ראיתם גם אתם".
בספרים
רבים חוזר ונשנה מוטיב זה, שככל שהמצווה יקרה וחשובה, כך נדרש האדם להשקיע מאמצים
רבים יותר כדי לקיימה על הצד הטוב , ומי כלומדי
הדף היומי ראויים להעיד על כך. למרות טרדות, מטלות ומשימות הצצות ומעיקות, רבבות יהודים אינם מוותרים על הקביעות בלימוד הדף היומי,
לכבודו יתברך.
דברים
טובים לא הולכים בקלות.
החוויה היהודית
