אמרי שפר כ"ו אדר ה'תשע"ח

''אדם אינו זקן, כל עוד שהחרטה לא לוקחת את מקומם של החלומות''

     אומר ה"פני מאיר". אם מדליקים מנר לנר, הוא לא מחסיר. אמר הקב"ה, מה שנותנים לי לא מחסירים כלום, כמו שלוקחים מאש ולא מחסיר. זהו שאמר שלמה ]משלי י"א - כ"ד[ "יש מפזר ונוסף עוד", מה שנותנים לצדקה לא מחסירים כלום, אדרבה, הנותן רק מרוויח מנתינתו

     אש - רבי נחמן מברסלב אומר, לאש יש שתי תכונות, האחת חימום ובישול, והשנייה שריפה. כך גם מטבע, אם יודעים מה לעשות איתה, יש לה חשיבות רבה ומועילה. אבל אם לא יודעים מה לעשות איתה, המטבע יכולה להיות אש!!!

    בבית חרושת יש מכונה בעלת גלגלים רבים, ורצועה עוברת עליהם , וכשתיפסק הרצועה כל המכונה היא גוש פלדה ללא חיות. כך יראת שמים היא הרצועה לכל, וכשאין יראת שמים תפסק החיות.

לא תחמוד"... )אמונה שלמה(

     רעייתו של הגאון רבי אריה לייב זצ״ל בעל ה ״שאגת אריה״ הייתה אישה גדולה. המעשה הבא חושף את אורח החיים הסגפני שסיגלה לעצמה.

     על גדלותו בתורה של הגאון רבי אריה לייב זצ״ל, שחי לפני כמאתיים שנה, אין צורך להרחיב. ספריו ״שאגת אריה״, ״טורי אבן״, ״וגבורת ארי״ נפוצים בכל בתי המדרשות שברחבי תבל וחידושי תורתו נשאים בפיהם של לומדי התורה די בכל אתר ואתר, עניותו הנוראה אף היא מן המפורסמות, וידוע, כי פעמים לא היה תחת ידו גיליון נייר כדי לכתוב עליו את חידושי תורתו.  מסופר כי בביתו לא היו צלחות לאכילה, משום שלא היה לו ממון לרכוש כאלו. בשולחן ביתו, קרש גס וארוך, היו שקעים עמוקים אשר בתוכם היו מניחים את האוכל, ובני הבית היו אוכלים מן השקעים באמצעות כפות מעץ. בעל ה 'שאגת אריה' לא חש כלל כי חסר לו דבר מה, כה היה שקוע בלימודו.  ביום מן הימים נכנס לביתו גדול דורו, הגאון רבי רפאל המבורג זצ״ל, וכאשר נוכח כי רבי אריה לייב הסועד את לבו בכף עץ מן ״הצלחת״ - הלא היא השקע שבשולחן, קפא על מקומו ונעמד דום. מעודו לא ראה עניות שכזו. ה ׳׳שאגת אריה" לא העלה על דעתו כי רבי רפאל נרעש בשל כך, ואמר לו: "רבי רפאל, אתן לך במתנה את כפות העץ ובלבד שלא תעבור על לא תחמוד"...

לימים הוצע לו, לבעל ה ׳׳שאגת אריה", לכהן פאר כרבה של קהילת מץ. כאשר הגיע עם בני משפחתו לעיר רבנותו, שיחרו ראשי הקהילה לרבם החדש, כי מנהגם מימים ימימה, להתקבץ בבית הרב ביום היבחרו, ובני משפחות הרב מגישים לחוגגים קפה ועוגיות.  הסכים ה"שאגת אריה, לכינוס זה, אך בני העיר שידוע ידעו את עוני רבם ואת מחסורו, שיגרו לביתו קפה, סוכר ועוגיות כדי שהרבנית תגיש אותם כתקרובת לפני הנאספים .בהגיע השעה היעודה, הסבו המכובדים בבית הרב, וסביבם בני הקהילה שנאספו מכל עבר לרגל המאורע המרגש. תוך זמן קצר, הובא מגש כוסות קפה מהבילות אל השולחן, והנוכחים התכבדו איש אחר איש ליטול כוס קפה וללגום ממנה כמנהג המקום.  הראשון הצליח להסתיר את העווית פניו, רעהו נשך את שפתיו, והשאר הניחו את כוסות הקפה מידיהם. הקפה היה מר בלי גרגר סוכר.  כעבור זמן מה סולקו כוסות הקפה, ואל השולחן הובאה התקרובת הבאה: מגש מלא ב... קוביות סוכר. התברר כי הרבנית לא העלתה על דעתה שהסוכר משמש כחלק ממשקה הקפה. מעולם לא הורגלה למותרות מעין אלו, היא חשבה כי לרגל האירוע הנכבד, הביאו אל ביתה קוביות סוכר כדי לחלקן לנאספים...  כל ימי חייה, היא סבלה מעוני ומחסור, עד אשר סיגלה לעצמה צורת חיים זו, מתוך הכרה כי היא מקדישה את חייה עבור התורה הקדושה.

"     איש צדיק היה בירושלים, רבי משה אהרן שטרן, ששימש כמנהלה הרוחני של ישיבת  קמניץ. הוא נולד בארצות הברית.  כשהיה בן שמונה, חלה במחלה קשה. אביו פנה אל טובי הרופאים, ביקש מרבנים שיתפללו לשלומו, הרבה באמירת תהלים, ולבסוף אמר לו: "ראה, הכול טורחים לרפואתך. כולם,  מלבדך..." שאל הילד: "מה עלי לעשות?" ענה לו אביו: "קבל על עצמך הנהגה טובה, וכשבעזרת ה' תקום מחלייך, תקיים אותה". הסכים הילד ושאל: "מה, למשל?" האב הציע: "קבל על עצמך, שאם תחלים בעזרת ה', תשתדל להתפלל תמיד במניין!" הילד הבטיח ואכן נרפא! הוא קיים את הבטחתו במסירות לאורך שנים ארוכות.

     באחת השנים, כאשר כבר שימש כמנהלה הרוחני של הישיבה בירושלים, והמקום היה צר מהכיל את התלמידים הרבים, תכננה הנהלת הישיבה לבנות בנין, והוא התבקש לצאת למסע התרמה בארצות הברית, ארץ הולדתו. הסכים, ופנה למשרד נסיעות. התעניין, האם יש מניין במטוס... אמרו לו: "רבי, כאן זה משרד נסיעות, איננו מארגנים תפילות... לא נוכל להבטיח שיהיה מניין..." "אם כך, לא אוכל לנסוע", הגיב. אמרו לו: "נוכל להציע טיסה עם חניית ביניים באמסטרדם". חישב ומצא שיהיה בידו פנאי להספיק להתפלל במניין ולחזור למטוס, ובחר בדרך זו. המטוס נחת באמסטרדם, ולפניו היו כשעתיים פנויות עד להמשך הטיסה. לא ידע היכן מתקיים מנין בעיר, על כן נטל את הטלית והתפילין, ויצא מבית הנתיבות לאוטוסטרדה. עמד, וצפה במכוניות החולפות על פניו... לפתע עצרה מכונית. נהגה שאל: "לאן הרב צריך?" "אני מחפש מניין לתפילת שחרית". "יעלה הרב", הזמינו הנהג. התברר, שהוא יהודי המתגורר מחוץ לעיר, ובכל בוקר נוסע אליה להתפלל ולעבוד. כעבור כמה דקות הם נמצאו בפאתי העיר, עצרו באחת הסמטאות והגיעו לדירת קרקע. הנהג פתח בפניו את הדלת, והוא מצא את עצמו בבית כנסת זעיר. היו שם שמונה יהודים שהמתינו להשלמת המניין... בסיום התפילה השלים הנהג את מצוותו והסיע את אורחו בחזרה לשדה התעופה...

     כשהיה הרב שטרן מספר סיפור זה, היו עיניו בורקות. וכך הוא אמר: "הביטו וראו: שמונה אנשים השכימו קום והלכו לבית כנסת להתפלל במניין. התשיעי היה אמור לבוא מהיישוב הסמוך, כדרכו בכל יום. מהיכן יבוא העשירי?  הביאו אליהם יהודי מארץ ישראל, בדרכו לארצות הברית!"...  כי "בדרך שאדם רוצה ללכת, בה מוליכים אותו..." עיקרון זה נלמד מבלעם בן בעור. הבורא לא רצה שבלעם ילך למדיין לקלל את ישראל. אמר לו: "לא תלך עימהם" (במדבר כ"ב, י"ב). אולם כאשר בלעם השתוקק ללכת, אמר לו הבורא: "קום לך איתם" (במדבר כ"ב, כ'). כלומר, אם אינך משנה את רצונך, למרות העובדה הידועה לך שה' אינו מעוניין בהליכתך, בבקשה, לך! סיפוק רב לא תנחל בדרך זו...

     את הרב שטרן הוליכו לתפילה, בהתאם להחלטתו הנחושה משנות הילדות, ואילו את בלעם הוליכו לקראת אובדנו. ניתן ללמוד מכאן כלל גדול הקשור לכל פינה בחיינו. לא אחת אנו שומעים הצטדקויות : "מה אני אשם? בשמים החליטו", "כך זה קרה, למרות רצוני" , "אני לא יזמתי, נקלעתי לכאן במקרה". כל אדם בהתאם לסגנונו וכיד הדמיון הטובה עליו, מנסה לגלגל את האשמה הלאה ולהיוותר זך ונקי. אולם למעשה, לא כך הם פני הדברים.  ממרום מכוונים את דרכו של האדם בהתאם לרצונו הכמוס והעמוק, בהתאם לרצון הגלוי רק לבורא, שהינו "בוחן לבבות".

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר כ"ה ניסן ה'תשע"ז

אם תבחרו לדבר בזמן שאתם כועסים, תישאו את הנאום שעליו תתחרטו כל החיים.

     בעיות רבות בעולם היו נפתרות, אם היינו מדברים אחד עם השני במקום אחד על השני.

     ''גיל אינו מכשול לחלומות"

     הדרך בה אתה מתקשר חושפת הכל לגביך.

     הגמרא במסכת תמיד לגבי בית הכיסא מצאו נעול ידוע שיש שם אדם, מצאו פתוח בידוע שאין שם אדם, אותו דבר לגבי פיו של האדם.

    ''ויקריבו לפני ה' אש זרה" (י, א( " אש זרה" היא מסוכנת בייחוד כשהיא מובאת "לפני ה'", כשמצרפים אותה לשם שמים. קנאות הופכת לאש קודש רק כשהיא נקיה משנאה ומקנאה ומזוקקת מכל טובת הנאה ונגיעה עצמית. (על התורה(

     זריזות - "ורגלינו קלות כאיילות"  מדוע לא כצבי? ההבדל בין מנוסת הצבי לאייל שהצבי כל כמה פסיעות מיסב את פניו לאחור ואילו האיילה רצה קדימה בלי להסתכל לאחור.

     יהלום אמתי שויו רב. ישנם יהלומים בשווי חצי מיליון דולר ויותר. לעומתם ישנם יהלומים מזויפים,  אבני חן, זרקונים,  שנראים אמנם כיהלומים,  אך שווים מעט ביותר.  לאמתו של דבר, רבים מאותם יהלומים מזויפים נראים יפים מאד, אפילו יותר מיהלומים אמתיים.  היכן, אפוא, מתגלה ההבדל בין יהלום אמתי ליהלום מזויף? תנסה לשבור אותו!

הענווה – (ופריו מתוק).

     מעשה ביהודי שקנה חלקת קבר, וכאשר הלך לראות בעיניו את מיקומו, נוכח כי חלקתו נמצאת בין שתי נשים. מאחר שמנהג העולם שלא לקבור איש אפילו ליד אישה אחת שאינה אשתו , וכל שכן שלא בין שתי נשים, היהודי היה סבור שזה מקח טעות. הציע את טענתו לפני הגאון רבי ישראל יעקב פישר זצ"ל. השיב לו הגאון: "יש פיתרון לבעיה - לאחר אריכות ימים כשיבוא זמנך, יעמיקו באדמה ויחפרו עמוק יותר מהרגיל, ובכך לא תנוח בין שתי נשים,  כיון שקברך יהיה עמוק יותר מהן".  כששמע הגאון רבי אברהם גניחובסקי זצ"ל את המעשה, אמר: יש ללמוד מכאן מוסר השכל, כי לפעמים נמצא אדם במבוך, ' בין הפטיש לסדן'; העצה בשבילו היא להנמיך את עצמו ולהתכופף יותר לעומק, ובכך ייפטרו בעיותיו. גם בעיות מורכבות ומחלוקות קשות, שחושב האדם שאין להן פיתרון בשום אופן, עם ענוה והתכופפות ניתן לפתור אותן!

     ומעשה נוסף בעניין: יהודי הגיע לאחד מחכמי ישראל והתלונן: "איני מסתדר עם פלוני, וגם פלוני הסתכסך עמי, ועל השותף שלי אני מלא בזעם... ואת עלית על כלנה - רעייתי - שאיני מסתדר עימה כלל..."  ביקש ממנו הרב: "תזקוף בבקשה את אצבעות ידך, והתבונן עליהן; האם הן שוות?". האיש לא הבין בדיוק מהי כוונת הרב,  אך השיב: "הן לא שוות כלל, אחת למעלה ואחת למטה, כל אחת בעלת אורך שונה" . "עתה – המשיך הרב – כופף נא את האצבעות; האם כעת הן שוות?". האיש השיב בחיוב, אך הבעת פניו הביעה את תמיהתו משאלותיו של הרב. " ראה נא ידידי - הסביר לו הרב – ביד האדם חמש אצבעות שגודל כל אחת שונה מחברתה, אך כאשר מקפלים אותן כולן נעשות שוות; ואם כן - 'מבשרי אחזה' - כך הוא גם בנוגע לדעות בני האדם, ששונים הם זה מזה, וקשה לאדם להסתדר עם הזולת השונה ממנו; ואם עומד זקוף, וחושב רק על עצמו ואינו מוכן לוותר ולהתחשב בזולת, אזי הכל לא הולך,  הוא אינו מצליח להסתדר עם אף אחד. העצה אפוא היא - תכופף ותכניע מעט את עצמך, ותראה שהכל ילך חלק;  כולם ישתוו עמך שווה בשווה, אף אלו שאין דעתך כמותם!"

העני העשיר (מתוק מדבש, הרב ברוך בוקרה שליט"א. עלון 120)

     הרב חיים קרייזווירט זצ"ל סיפר כי בהיותו במחנה עבודה בשואה פנה אליו יהודי וביקש ממנו בקשה מיוחדת.  היהודי סיפר כי עד פרוץ המלחמה הוא היה עשיר גדול וכל כספו בסך מיליוני דולרים מופקד בחשבון סודי בשווייץ. 'איני יודע' אמר היהודי 'מה ילד יום והאם אזכה לשרוד ולצאת חי ממחנה התופת הזה '. 'בקשה אחת לי אליך כבוד הרב, יש לי בן יחיד שאיני יודע מה עלה בגורלו, אם הרב יצא בחיים מגיא ההריגה,  אבקש כי יעשה מאמץ לאתר את הבן וימסור לו את פרטי חשבון הבנק ויאמר לו שהוא עצמו מוגדר כבעלים יחד איתי בחשבון, מאוד חשוב לי שעמלי לא ירד לטמיון אלא יגיע לשאר בשרי '. הרב שמע את הדברים, בירך את היהודי שיזכה לצאת בחיים והבטיח שיעשה ככל יכולתו למלא את בקשתו.

     במהלך השואה היהודי עלה על המוקד ונהרג על קידוש השם, הרב קרייזווירט עצמו זכה להיות אוד מוצל מאש,  יצא והחל לשקם את ביתו ויחד עם זאת יצא במסע חיפושים בכל דרך אפשרית אחר בנו של אותו יהודי.  כל החיפושים העלו חרס ועקבות הבן לא נודעו.  עברו כעשרים שנה, הרב קרייזווירט יצא לשליחות בארצות הברית, במהלך שהייתו נסע ברכבת התחתית והנה בתוך הדוחק פונה אליו יהודי עני ואביון קרוע בגדים ומבקש ממנו צדקה לאוכל לשבת. הרב ביקש ממנו שיזכה אותו ויהיה אורחו בשבת, היהודי הסכים והגיע לביתו, תוך כדי השהייה והדיבורים ביניהם שאל הרב לשמו והעני הזדהה... כשמוע הרב את השם תהה בליבו כי השם מאוד מוכר לו אך לא זכר מניין... לאחר מאמצים רבים נזכר לפתע הרב כי מדובר באותו בן אובד של היהודי העשיר שנספה בשואה. הרב התחבט בינו לבין עצמו כיצד יספר לאותו עני ואביון כי למעשה הוא עשיר גדול, לבסוף בצאת השבת הוא הושיב את היהודי והחל לדבר על ליבו ולהכין אותו... לבסוף הוא סיפר לו את כל הסיפור על אביו ועל בקשתו ואז הודיע לו כי הוא הבעלים של אותו חשבון סודי בשווייץ...  היהודי היה המום מן הידיעה שלמעשה שינתה את חייו הוא איתר את החשבון וחייו השתנו ומאז הוא הפך לבעל צדקות גדול מאוד.

     כשהיה מספר הרב קרייזווירט את סיפורו, הוא היה עוצר בסוף הסיפור ושואל את קהל שומעיו: 'מה אתם אומרים? היהודי הזה שבמשך עשרים שנה מסתובב ומקבץ נדבות להחיות את נפשו ומצד שני יש לו חשבון בנק של מיליוני דולרים שהוא כלל לא יודע עליו.  השאלה היא בכל אותם השנים כיצד הייתם מגדירים אותו עני או עשיר? מצד אחד הוא עני כי הרי במציאות הוא מקבץ נדבות ומאידך הוא הרי עשיר כי הרי יש ברשותו הון עתק...  הדיון היה מרתק נשמעו דעות לכאן ולכאן, לבסוף קם הרב ואמר 'מורי ורבותי היקרים, מובא בחז"ל 'אין עני אלא בדעת' אחד ההסברים הוא כי גם אדם שיש לו ברשותו ממון אך הוא אינו יודע על כך הוא נחשב כעני ואביון. כך הוא במקרה שלנו, יהודי זה מסתובב שנים רבות כשיש ברשותו מיליוני דולרים אך כיוון שהוא עצמו אינו יודע על כך הרי שהוא נחשב כעני ואביון . וכך הסביר הרב את המשנה )אבות ג', יד'( 'חביבין ישראל שנקראו בנים למקום, חיבה יתרה נודעת להם שנקראו בנים למקום שנאמר בנים אתם לה'' א-לוקיכם' ויש לשאול מדוע התנא כופל את דבריו? אלא ההסבר הוא כך: עם ישראל נקראו בנים לקב"ה, אבל זה רק בתנאי שהוא יודע את ערך יהדותו ולכן נאמר 'חיבה יתרה נודעת להם שנקראו בנים למקום' . אחים יקרים! כל תכלית ליל הסדר כולל אכילת המצה בהסבה, שתיית ארבעת הכוסות בהסבה ואמירת ההגדה היא להמחיש ולהביא לידיעתנו כי אנו בנים יקרים,  אהובים ונבחרים של מלך מלכי המלכים הקב"ה ולכן אנו חותמים את פרק אמירת המגיד באמירת: ' לְפִיכְָך אֲנַחְנּו חַייָבִים לְהודות, לְהַלֵל, לְשַבֵחַ, לְפָאֵר, לְרומֵם, לְהַדֵר, לְבָרְֵך, לְעַלֵה ּולְקַלֵס לְמִי שֶׁעָשָה לַאֲבותֵינּו וְלָנּו אֶת כָל הַנִסִים הָאֵלּו: הוצִיָאנּו מֵעַבְדּות לְחֵרּות מִיָגון לְשִמְחָה, ּומֵאֵבֶל לְיום טוב, ּומֵאֲפֵלָה לְאור גָדול, ּומִשִעְבּוד לִגְאֻלָה. וְנאמַר לְפָנָיו שִירָה חֲדָשָה: הַלְלּויָּה'.  

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר ז' תמוז ה'תשע"ה

  לעולם אל תתנו לאכזבות של אתמול להאפיל על החלומות של מחר 

     ''לעולם יראה האדם את העולם כאילו חציו זכאי וחציו חייב, עשה מצוה אחת והכריע את העולם כולו לכף זכות'' (הרמב"ם)

     לעולם לא נוכל ליהנות מן המותר אם לא נדע את גבולותיו של האסור.

     ''לעיתים האושר מגיע דרך דלתות שלא ידעת כלל שהשארת פתוחים''

הכתבה שנתנה סימן משמים (שיחת השבוע, גליון 1455)

     שיחת הטלפון הייתה מפתיעה: "כאן ישעיהו הבר. חצי שנה חיכיתי להתקשר אליך. עכשיו הגיע הזמן". השעה הייתה 6:40 בערב, ביום שלישי שעבר. קולו של הרב הבר הסגיר את התרגשותו הגדולה: "אני יוצא עכשיו מהמרכז הרפואי בילינסון בפתח-תקווה, לאחר שהסתיים בהצלחה הליך של השתלת כִליה לאדם שהיה בסכנת חיים. חשתי צורך להתקשר ראשית כול ל'שיחת השבוע', ומיד תבין מדוע".

     את הרב הבר, יו"ר עמותת 'מתנת חיים', אנחנו מכירים בעקבות כתבה שפרסמנו עליו לפני קצת יותר מחצי שנה. בכתבה סיפר על תרומת הכליה שהצילה את חייו ועל העמותה שהקים בשאיפה לעודד בני-אדם לתרום אחת מכליותיהם בעבור חולי כליות.

בין חיים למוות

     מספר הרב הבר: "לפני כשנתיים פנה אלינו דוד, גבר בן 51 (השמות המלאים שמורים במערכת), שסבל מאי-ספיקת כליות. הוא היה צריך להתחיל טיפולי דיאליזה, אך חשש מאוד. הרופאים הזהירו אותו שהוא שוגה, אבל פחדו גבר על הסיכונים. זמן מה לאחר מכן אושפז האיש במחלקת טיפול נמרץ, לאחר הסתבכות של מים בריאות. כמה שבועות היטלטל בין חיים למוות. הוא החל לקבל טיפולי דיאליזה סדירים, ואט-אט התאושש ונעשה כשיר להשתלה.

     "לפני יותר מחצי שנה", מוסיף הרב הבר ומספר, "בעיצומו של מסע חיפושים אחר תורם כליה בעבור האיש, פנה אלינו ישראל, איש צבא קבע, בן 29, והביע את נכונותו לתרום כליה. נמצאה התאמה לדוד, ומובן ששמחנו מאוד".

אות בשבת

     רשות הדיבור לישראל: "אחרי שהודעתי להם על רצוני לתרום, נתקפתי לפתע הרהורי חרטה. יום שישי אחד הודעתי לאשתי שהחלטתי לסגת ושאני מתכוון במוצאי השבת להודיע לרב הבר שאני חוזר בי. בליל שבת, בכניסתי לבית הכנסת, ניגשתי לערֵמת עלוני השבת ושלפתי את העלון שאני מאוד אוהב לקרוא, 'שיחת השבוע'. "אני הופך את הגיליון ומביט במדור 'חיים יהודיים'. ומי מופיע שם? הרב הבר! הרגשתי ממש את יד ההשגחה, ידעתי שהקב"ה נותן לי ברגע זה את הדחיפה להחלטה הקשה. באותו רגע החלטתי שזהו, אתרום אחת מכליותיי בעבור אדם שנזקק לה".

התרגשות במחלקה

     ביום שלישי השבוע עברו השניים את הניתוח בהצלחה. "בורא עולם נותן כוחות מיוחדים למי שתורמים כליה", מסביר ישראל את משמעות החלטתו. "אחרי ההשתלה פגשתי את המושתל, עם כל בני משפחתו, שלא הפסיקו להודות. אלה רגעים מרגשים ומקסימים".

     מספר הרב הבר: "עיני הנוכחים בחדר דמעו. המושתל, שהיה נרגש מאוד מהעובדה שהכליה מתפקדת, אמר לתורם: 'יש לי בן חדש, נהיית בן שלי', ואילו התורם אמר: 'נהיית אבא שלי'...".

     הרב הבר מציין כי זו תרומת הכליה ה-157 שנעשתה באמצעותו ואומר: "האושר של התורמים מלווה אותם כל חייהם. הם יודעים שהגוף שלהם מחיה כעת אדם נוסף. ברגע זה נוצר ביניהם קשר דם שלעולם לא יינתק". וישראל אומר: "נכון, נתתי את הכליה שלי, אבל קיבלתי במתנה משפחה חדשה. אילו הייתה לי עוד כליה, הייתי תורם שוב בשמחה".

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

אמרי שפר כ"ב סיון ה'תשע"ה

 ''אדם צריך להיות תמיד בשמחה, כל רגע, כל החיים. שמחה זה בחינה של גילוי אמונה. אם אדם בשמחה, סימן שהוא מאמין. אם רגע אחד הוא לא בשמחה, סימן שבאותו רגע הוא מנותק. כל עבודת האדם בעולם הזה זה או התחברות או התנתקות. כל המטרה פה זה להתחבר, מהשליחות האלוקית שלי פה, מהנתונים שלי, מהקשיים שלי, מהסבל שלי. אין בן אדם שלא קשה לו פה, כי אם לא קשה לו,  בשביל מה הוא בא לעולם, כל העולם הזה זה התמודדות, התמודדות , התמודדות, עם עוד ועוד קשיים. אבל אני לא לבד. יש ה'." )באור פני מלך( 

     ''בנה את החלומות של עצמך. אחרת, מישהו אחר ישכור אותך לבנות את החלומות שלו''

     ''האדם העשיר ביותר הוא לא זה שיש לו הכי הרבה אלא זה שצריך הכי פחות''

"     הטובה היא אם רעה" (במדבר יג,יט). הארץ טובה היא אפילו אם נדמה לאדם שהיא רעה . קדושת ארץ ישראל לעולם אינה מסתלקת ממנה. תחת פני ה'רעה' החיצונית חבויה תמיד ה'טובה', ובשעה שבני ישראל באים לארץ, הקדושה המוסתרת עולה ומתגלה. )ספר הזכות(

 כאחד הגדיים הזריזים (הרב י.לוי)

     זו הייתה ציפייה מורטת עצבים. לא היה יום, לא היה לילה. התפילות קרעו שחקים והגיעו עד כיסא הכבוד. בן, רוצים בן, אחד, בריא שנגדל אותו, נטפח אותו, נחנך אותו ונשלח אותו לתלמוד-תורה, שנזכה שיהיה לנו צאצא תלמיד חכם וירא אלוקים. איך אפשר - ריבונו של עולם - להקים משפחה מבלי לזכות לפרי בטן, לפעייה של תינוק, לחיוך הראשון, לשן המצחיקה בקדמת החך העליון, לנפנופי הידיים העקשניות, להחלפות, לבקבוקי המטרנה האינסופיים. איך אפשר?!.

     אליעזר וגרציה אדמון לא התייאשו, גם אחרי 18 שנות נישואין עקרים הם היו בטוחים שיש תקווה, שהקב“ה יאזין לתפילתם ואל שוועתם, והישועה בוא תבוא. בן או בת - העיקר המשכיות.

     גרציה אדמון אישה חרוצה וחזקה. חברותיה לעבודה מתארות אותה כמורה יסודית, קפדנית, אבל שופעת חמימות לתלמידותיה. חמימות לחוד, ודרישות לחוד. ההומור אמנם לא היה צד חזק באישיותה, אבל המורות וגם התלמידות ידעו שעצב גדול מימדים שוכן בליבה, ולמי יש מצב רוח לבדיחות באקלים הבודד הזה. כולן ידעו למה, רבות מהן במשך השנים שיננו את שמה ושם אמה, גרציה בת נעמי שמחה, לזרע של קיימא. אמן.

     אליעזר אדמון שכיר בחברת שיווק של צעצועי ילדים, יהודי פשוט וירא שמים בתכלית. בעודו עוסק בנסיעות מקצה הארץ לקצה, הוא משנן משניות וגורס מזכרונו את הסוגיה האחרונה של הדף היומי,עליה היה שוקד בערבו של יום. אליעזר וגרציה תמכו ועודדו זה את זו, אבל הכתלים הריקים, ההווה הכבד והשקט הנורא העיבו על שמחת חייהם. בן. רוצים בן. כמה אפשר לחכות?

     מסובב כל הסיבות נענה לתפילתם. הודו להשם כי טוב כי רב חסד הוא. אליעזר וגרציה החליטו לשמור בסוד את הבשורה הטובה, בבחינת אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין, וכאן במקרה הזה צריך גם המון המון ברכה וסיעתא דישמיא. בשליש השני של ההיריון, ולאחר שנועצה עם רופאת המשפחה, יצאו הזוג אדמון לבצע בדיקת אולטרא-סאונד, כדי לשמוע ולשמוח שהכול מתנהל בצורה בריאה ותקינה. רצו לשמוע...

     ”צר לי“ אמר להם ד“ר בליבשטיין בעיניים כבויות ”אבל האולטרא-סאונד חושף בעיה כאובה שיש לעוּבר. אני יודע שאתם מצפים לתינוק למעלה מ- 18 שנה, אבל אינני יכול להסתיר את המימצא הקשה...“. גרציה ואליעזר היו ישובים מולו, ועננה שחורה של קדרות החלה לסחרר אותם, והפכה את אבריהם לכבדים מנשוא. האם זה ניסיון שלא יוכלו לעמוד בו? האם לא כדאי שהאדמה תבלע אותם? אוליאנחנו רק חולמים?

     ”האמינו לי משפחת אדמון, הממצא הזה הוא נדיר, לעובר שלכם אין גפיים. לא ידיים... לא רגליים. הראש והגוף תקינים, הדופק סדיר... אבל...“. בכי כזה קורע לב, לא שמע ד“ר בליבשטיין מאז נכנס לתפקידו כרופא לפני 30 שנה. מרירות ויגון של 19 שנים עמוסות תקוות שנתמסמסו, נשפכו כמפלים אדירים על שולחנו, והוא נותר ישוב מאובן ונבוך. ”הלוואי ואני טועה... ביקשתי גם את חוות דעתו של ד“ר מגן, ולצערי... אני ממש מצטער...“. ד“ר בליבשטיין הגיש לבני הזוג כוסות מים קרים, ורק אחרי שעה ארוכה הם אזרו כוחות נפש וגוף לצאת מן המרפאה, אל אופק מבהיל לא פחות מעידן העקרות.

     כבוד הרב, אלה הממצאים. מה עושים? שאל אליעזר אדמון בעיניים לחות את גדול הדור. אנחנו מחכים לתינוק הזה עוד מעט 19 שנה. מה עושים?

     הרב ז. הרים את עיניו הטהורות והבורקות וחייך חיוך ענק של טוב לב ואהבת ישראל במימדים של אטמוספירה. חיוך שנכנס ללב הפצוע כמו תרופה מדהימה שפותרת כל מכאוב. אקמול של כל המחלות.”הו, ידידי החשובים אליעזר וגרציה אדמון, מזל טוב. אני שמח בשמחתכם. שיהיה בשעה טובה... נו אז האולטרא-סאונד אומר שאין ידיים, אין רגליים. לא נעים. אבל זה רצון השם, ואתם יודעים מה, אגלה לכם סוד. הבורא יתברך דואג לכל יציר נברא. ואם חלילה הוא צריך להיוולד עם איבר חסר, הוא משלים לו זאת עם איברים אחרים''.

     הסכיתו ושמעו ר‘ אליעזר וגברת גרציה, ליטף חיוכו של הרב את פניהם העגומות של בני הזוג ”רבי יעקב מעמדין מספר שבזמנו היה סופר סת“ם, שכתב מזוזות וספרי תורה הכי יפים ומהוקצעים באותה תקופה... עם הרגליים. ”כן, כן, עם הרגליים, כי הוא נולד בלי ידיים, וקיבל ברגליו, שהפכו לידיו, עוצמות וכישורים חסרי תקדים, ובנוסף הוא היה ירא-שמים ואנשים עמדו בתור לקנות ממנו ספרי תורה, תפילין ומזוזות. אגלה לכם עוד סוד, אחד מחכמי הדורות היה גביהה בן פסיסא, הוא נולד עם גיבנת ועליה עוד גיבנת. בקיצור כיעור לשמו. כשהגיעו שליחי העם המצרי למלך אלכסנדר מוקדון ותבעו שעם ישראל יחזיר להם את ביזת מצרים, חכמי ישראל עמדו פעורי פה ולא ידעו מה להשיב. אבל גביהה בן פסיסא ביקש להישלח, והשיב למצרים התובעים לאוזני המלך, שהוא מוכן להשיב את ביזת מצרים, בתנאי שהם, המצרים, ישלמו שכר עמל הכפיים של עבדי ישראל, 60 ריבוא עבדים כפול 400 שנה. המצרים ביקשו זמן לחשוב שלושה ימים, ולא שבו עד היום. ואם תשאלו מנין לגיבן הזה חוכמה כל כך גדולה. התשובה פשוטה: הכול בזכות אימא שלו פסיסא, שבנתה את אישיותו, שחינכה אותו שהגיבנת היא לא מגבלה, ושאין חכם ונבון כמוהו. וכך הוא צמח לאילן מפואר של חוכמה ויראת שמים מבלי רגשי נחיתות על כי גיבן הוא. גם במקרה שלכם, אני אומר דבר דומה. מי יודע איזה שכל מבריק ואיזו נשמה מופלאה נטועים בגוף הזה שיש שטוענים שאין לו ידיים ורגליים. מזל טוב, מזל טוב ושיהיה לברכה“.

     חלפו להן שמונה שנים. הרב ז. הגיע לחתונה משפחתית בירושלים. לפתע ניגש אליו ילד כבן 7 ושאל: כבוד הרב האם אתה מכיר אותי? הרב ז. נוהג להשיב לילדים ”כן, אני מכיר אותך רק תזכיר לי מהיכן“. ”אתה היית הסנדק שלי“ השיב הילד המתוק מביט במבט חד עם זוג עיניים נבונות ”אני משכונת ”ארזי הלבנון“, מירושלים, ואימא שלי מורה“.

     ”אתה אביתר!? אני לא מאמין, היכן אתה לומד? באיזה סוגיה? נו ומה אומר רש“י, ומה מקשה עליו התוספות? נו ואיך הריטב“א מיישב זאת? ורבנו חננאל? אוי, אוי, איזה תלמיד חכם אתה אביתר“ סיכם הרב. אחרי דקות ארוכות של פלפול תלמודי, אחז הרב ז. את ידיו של אביתר הקטן ופרץ עמו במחול סוחף לצלילי התזמורת. ”כיצד מרקדין לפני הכלה“.

     גרציה ואליעזר מחו מרחוק דמעה של אושר, אביתר המוכשר שלהם, עם יד אחת בריאה ויד אחת תותבת, עם רגל אחת בריאה ורגל אחת תותבת, רקד בקצב מעורר כבוד, כאחד הגדיים הזריזים שבחבורה, עם גדול הדור. כן זה שנתן להם עצה שכולה אומרת כבוד לתורה, והודיה למי שאמר והיה העולם.

     כן, כן, ראוי לסכם ולהדגיש, באולטרא-סאונד ראו, אבל לא ראו כמו שצריך, וגם אם ראו כמו שצריך, מי אנחנו שנכניס עצמנו לכבשן ההנהגה של ריבון העולם, שמחליט בסופו של כל הריון עם כמה איברים יולד התינוק. אל תבטחו באולטרא-סאונד, שאין בו תשועה. התברכו מגדולי הדור ותיוושעו. כיצד מרקדין, ריקוד תורה שאין בו שמץ של תותב.

 חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/