אדם לא רשאי לטעון:
"לא יכול", "אי אפשר" ועוד כהנה וכהנה 'אמרות שפר'. יש בנו את
התכונות הנדרשות להגיע לפסגות בכל תחום, שהרי האדם הוא יצור שכולל בתוכו את תכונות
כול היקום... "נעשה אדם" לחדור לתוכנו, ולהפיח בנו כוח להתחלה חדשה...
לו ירצה האדם, יטה היטב את אוזנו וישמע את אמירת הא-לוקים: "נעשה אדם"
חודרת אל מעמקי הווייתו, וייתן לאמירה זו להפיח בו נשמת חיים חדשה, זכה וטהורה...
נכון אמנם שאין באפשרותנו להחזיר את הגלגל לאחור, אבל בידינו לפתוח דף חדש, פשוט
"להתחיל מבראשית"...
אותיות ”בראשית“ הם ”ברית-אש“, והאותיות ’‘אש‘‘
נמצאים בתוך המלה ”בראשית“, לרמוז לתורה שעליה נאמר ’‘מימינו אש דת למו‘‘. התורה
כולה אש כדברי חז‘‘ל שאמרו שהתורה נכתבה אש שחורה ע‘‘ג אש לבנה, וכמו שהאש יכולה
להתפשט עד אין סוף, ואין לה הגבלות של גובה, רוחב, נפח ועומק, אלא ככל שיש עצים
וחומר בעירה שנתפס בה, מוסיפה והולכת וגדלה עד אין סוף ותכלית, שכן דרך האש שהיא כוח
רוחני שאין לו הגבלות של החומר הנמצא בשאר כוחות הטבע. וכמו כוחה של האש, כך גדול
כוח התורה. כשהאדם משקיע עמל ויגע בה, מוסיפה לו עוד חכמה ודעת בלי גבול ותכלית,
כעניין מה שאמרו חז‘‘ל במסכת ראש השנה (דף כ‘‘ו): לא הוו ידעי רבנן מאי ’‘סלסלה
ותרוממך‘‘, עד שפירשה להם העוזרת של רבנו הקדוש: הפוך בה והפוך בה דכולה בה, כמה
שהאדם הופך בדברי תורה ומתעמק בה, זוכה להוסיף ולראות עוד ועוד חכמה, והיא מרוממת
את האדם בכל המעלות הנמצאות בין בגשמיות ובין ברוחניות.
אם
בכדי לקיים את הקללה "בזיעת אפיך תאכל לחם" אדם משתדל יומם ולילה, כמה
צריך הוא להשתדל בכדי להשיג את הברכה "ברוך הגבר אשר יבטח ב ד' "
(ירמיהו יז(. )הגאון ר' יוסף זונדל
מנובהרדוק זצ"ל(
בלידת הבן הבכור בעולם קראתו חוה 'קין', כי אמרה קָנִיתִי אִיש אֶת
ה'. מדוע מכנה היא רך-נולד בתואר איש? מפני שאדם וחוה נבראו בוגרים, כבני עשרים (כדאי' בקדמונים).
בלידת בנם הראשון חשבה חוה שאף הוא כבר איש, גדול
בדעה ובאישיות, ואין צורך לחנכו! קָנִיתִי אִיש, עשיתי, בל' עבר, 'סיימתי' את
עובדתי! אך אחרי שראתה בכישלון קין, קראה את בנם השלישי שת, כִי שָתלִי אֱלוקִים
זֶרַע אחֵר תַחַת הֶבֶל כִי הֲרָגוֹ קָיִן. היא למדה לדעת כִי שָתלִי, ה' נתן לי
משימה, כי איננו איש אלא זרע, כגרעין שעלי להתמיד בטיפוחו, לטפל בו ולגדלו, לעבדו
ולשמרו, להגן ממזיקים, ואז יגדל להיות איש! ואכן, בן זה, ה 'זרע'
שקיבל חינוך, הוא אביו של אנוש, ושל האנושות כולה.
ביקור
פתע (על-פי
סיפורו של הרב משה-יעקב הלוי קנר, 'המודיע')
המהלומות על הדלת
הרעידו את לבבות היושבים בחדר. הם הביטו זה בזה בעיניים פעורות מאימה. איש מהם לא
דיבר. הם ידעו היטב את הצפוי להם.
שנת תש"ה.
בעיר צ'שין (טֶשין) שבצ'כיה התלכדה קבוצה קטנה של יהודים ניצולי שואה, שבעור
שיניהם הצליחו להינצל מן התופת האיומה. אך בנס חמקו ממלתעות הרשע הנאציות. עתה
החלו לאסוף את השברים ולשקם את חייהם.
יהודים אלו היו
בעלי אמונה איתנה בבורא, שלא נשברה בתלאות הקשות שעברו. עתה מצאו עצמם בשלטון
קומוניסטי, שהחיל על צ'כיה את חוקיו הנוקשים.
הפליטים האומללים,
שאך לפני זמן קצר מילטו את נפשם מידי רודפיהם, התמודדו עכשיו עם דיכוי רוחני. בין
האיסורים שהוטלו על האוכלוסייה היה להתקהל יחדיו, ועל-אחת-כמה-וכמה למטרות דתיות.
מנהיג החבורה היה
יהודי תלמיד חכם מופלג ומרביץ תורה ברבים, ר' פינחס פיינשטט שמו. הוא לא אמר נואש.
אוצר של ממש נפל לידיו – כרך יחיד של מסכת ביצה. הבשורה התקבלה בהתלהבות בקרב
היהודים הצמאים לדבר ה'.
על אף האיסור החמור
הסתננו בחשאי בכל יום ויום כשלושים ניצולי שואה לבית קטן בפאתי העיר, וקיימו שיעור
גמרא מעמיק, שאותו הרצה ברהיטות ובלהט ר' פינחס.
באותם רגעים חשו
היהודים כי טעמה הנצחי של התורה הקדושה מרומם אותם טפח מעל הקרקע, ומגביה אותם מעל
למציאות האכזרית שבה הם חיים. אלה היו דקות יקרות של צרי ומרפא לנפשם המעונה. כך
חלפו הימים עד שיום אחד, בעיצומו של השיעור המחתרתי, נשמעו החבטות על דלת הבית.
קולו של ר' פינחס
נדם באחת. דממה השתררה בחלל החדר. איש לא פצה את פיו.
הדלת נהדפה בפראות.
פלוגת חיילים התפרצה פנימה בכלי נשק שלופים. בראשם קצין חמור סבר, שעל מדיו
התנוססו דרגות ואותות גבורה שהעידו על בכירותו. עיניו ברקו במשטמה עזה כשראה את
חבורת היהודים הישובה סביב השולחן.
"אתם עוברים
על החוק ברגל גסה!", צרח לעברם בזעם. "על עצם ההתכנסות הבלתי-חוקית אתם
עלולים להישלח למחנות עבודה בסיביר!".
פחד משתק אפף את
היהודים המבועתים. כאילו לא דיי בשבעת מדורי הגיהינום שעברו, עתה צפוי להם גיהינום
מסוג אחר?
ופתאום הבחין הקצין
בגמרא המונחת לפני ר' פינחס. כעסו הרקיע שחקים. בבוטות חטף את הספר והחל לדפדף בו,
ופניו מאדימות. "אויבי המהפכה ארורים!", צעק. "על הספרות הדתית הזו
אתם מכלים את זמנכם! זה פשע כנגד החוק הסובייטי! השלטון רואה זאת בחומרה רבה!
עונשכם צפוי להיות רע ומר!".
רק עתה הצליח ר'
פינחס להתעשת. "אדוני המפקד", פתח בנימת התנצלות. "אלה פליטים
שאיבדו את משפחותיהם, והם חסרי כול. כבודו יודע איזה תוהו ובוהו שורר ברחובות.
ההפקרות שולטת, ומעשי ביזה ופשע מתרחשים בכל מקום. כינסתי אותם כאן כדי למנוע מהם
להידרדר להתנהגות שאינה ראויה, ובכך לשמור על הסדר והשקט בסביבה.
"ראה נא את
הצעירים האלה, אין הם מזיקים לאיש. להפך, אילו היו משוטטים ברחובות, ודאי היו
נקלעים לתגרות ולתסבוכות אחרות. אנא ממך, התחשב במצב הקשה והנח לנו".
ארשת פניו הזועפת
של הקצין התמתנה מעט. ניכר היה כי הדברים נגעו לליבו. ככלות הכול, דברי טעם היו
בפיו של היהודי. בהינף אצבע הורה הקצין לאנשיו לצאת מן הבית. הוא יצא בעקבותיהם,
ורגע קודם שדמותו המאיימת נעלמה בפתח הדלת, שב והשמיע נאום תוקפני כנגד הלימוד
האסור. "בפעם הבאה לא תחמקו מעונש!", התריע. "אבליג הפעם, אך חלילה
לכם אם תיתפסו שנית".
לא במהרה הצליחו
היהודים להסדיר את פעימות ליבם. הביקור הותיר אותם מבוהלים ומלאי חשש מן הבאות.
חלפו אך דקות מספר והנה שוב דפיקות בדלת. ברגע אחד שבה החרדה ומילאה את כל ישותם.
האם הסכנה חזרה?
הפעם זה היה הקצין
לבדו. בצעדים מהירים ושקטים ניגש היישר אל ר' פינחס. הוא רכן על אוזנו, והחל לדבר
במהירות ולמרבה התדהמה – ביידיש: "לְמַד!", אמר לו, "לְמַד עוד! אל
תרפה! אתה עושה דבר טוב מאוד! המשך ולְמַד!". סיים את דבריו, ונעלם כלעומת
שבא.
המומים ונרעשים
נותרו היהודים סביב ר' פינחס, תוהים אם חלום חלמו או שאכן הדברים נאמרו. מי היה
האיש, כיצד חשף את מחבואם ומה חולל את השינוי בליבו – זאת לא ידעו. המהפך הדרמטי
בהתנהגותו של הקצין חשף לפניהם את האמת הבלתי-ניתנת לערעור: ליבו של יהודי, יהיה
מי שיהיה, עשוי להתעורר ברגע אחד.
ללא שהיות שב ר'
פינחס ופתח את כרך הגמרא, החליק בידו על קמטי הדפים שנוצרו בידי הקצין רגע קודם
שנשמתו האירה בו פתאום, ובלי אומר ודברים שב להרצות את הסוגיה שנקטעה באיבה. איך
אמר לו הקצין? – "לְמַד! לְמַד עוד!".
החוויה היהודית
