אמרי שפר י"ט אייר ה'תשע"ח

 אדם שמפחד הוא לא חי בהווה, אלא הוא משליך את העבר לעתיד שלו דרך הדמיון, ולרגע הוא יתבונן הוא יקלוט שכל הפחד שלו זה בעצם דמיון, והכול כמובן נובע מחוסר הבנה שלי את המציאות.

     את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו (כ"ו, ב') - אל בית הכנסת הגדול בוורשה, בימים שהיו עוברים בו לפני התיבה חזנים מפורסמים, אי אפשר היה להיכנס בלי כרטיס כניסה. פעם נדחק נער אל הכניסה ואמר לגבאי שעמד בפתח: "תן לי להיכנס רק לרגע, אני צריך רק לקחת מפתח מאבא שלי ". גער בו השומר: "אל תספר לי סיפורים, גנב שכמוך,  אתה רוצה להתפלל".

     בעלי הקבלה נוהגים לעיין בספר הזוהר הקדוש ובאמרות התנא ביום המסוגל של ל"ג בעומר, מתוך תקווה ותפילה שיזכו להתקשר לנשמת התנא ולהעפיל בנועם מדרגות אור תורתו.

     "דרור" – מלה קטנה ומופלאה. מלה שאין לה אח ורע במקרא. משום שאין אח ורע לרגע "יובל" שכזה. לא במקרא ולא במציאות חיי האנושות עצמה.

    הרמב"ם מנה שמונה מעלות בצדקה, זו למעלה מזו: "המעלה הגדולה שאין למעלה ממנה – המחזיק ביד ישראל המך [=שנעשה עני]... ונותן לו מתנה או הלוואה, או עושה עמו שותפות, או ממציא לו מלאכה, כדי לחזק ידו שלא יצטרך לבריות... ועל זה נאמר (ויקרא כה,לה): 'והחזקת בו'". גם הקונה סחורה ומוצרים כדי לסייע למוכר בפרנסתו ושלא יקרוס כלכלית, או הנותן עבודה לבעל מקצוע שפרנסתו דחוקה – מקיים מצווה גדולה זו.

     ולא תונו איש את עמיתו (כ"ה,י"ז) השאלה הראשונה ששואלים את האדם בעולם האמת, היא: עסקת באמונה? האם לא עשית "עסקים" באמונה שלך?

יש אנשים המזכים את האמת לכולם פרט לעצמם.

ד"ר אהרון אברהם, גר הצדק ממומבאי (ציפי קולטניוק)

אהרון אברהם נולד בכפר ההודי מדיאברדש לפני 57 שנים, בשם בגירת' פרסאד. אביו היה כוהן דת הינדי והבית שלהם היה מלא בפסלי אלילים. ההינדים מאמינים באלים רבים ועובדים להם באמצעות פסלים אליליים. מגיל צעיר הביט בהם אהרון אברהם והיה נראה לו מגוחך שאנשים עובדים לפסלים ומגישים להם אוכל. הפריעה לו העובדה שרבים מהמאמינים התנהגו בצורה לא נאותה, אך הקפידו על עבודת האלילים שלהם.

"הינדואיזם מכיל בתוכו אלילים רבים. יש המון מקדשים ופסלים מקושטים זהב בכל קרן רחוב, המון עבודה זרה, אבל אין חוקים ומצוות, כל פעם אומרים לך משהו אחר. ממש כילד כבר הרגשתי שזה לא אמת. היו לאבי פסלים רבים ומשונים שהוא ייחס להם כוחות ולא הבנתי איך אבא שלי מכבד פסל מעשה ידי אדם ולמה אימא טורחת בהכנת מאכלים לפסלים ומבקשת בהם בתמורה בריאות ופרנסה. פעמים רבות אכלתי את המאכלים האלה בהיחבא. הרגשתי שההינדואיזם הוא בזבוז זמן וחיפשתי מטרה ותוכן לחיים שלי".

מגיל 15 הוא הפסיק לקיים את המנהגים ההינדיים וכאשר סיים את לימודיו בתיכון, החל להתווכח עם אביו ולשאול אותו שאלות קשות שגרמו למתיחות ביניהם. יום אחד לקח פטיש וניפץ לאביו את כל הפסלים שהיו בבית. אביו צעק "האלים כועסים" ואהרון ענה לו "אם הם כועסים, שיעשו משהו, שיתקנו את עצמם". אהרון אברהם ידע שכשיגדל הוא רוצה להיות רופא ולעזור לאנשים, בהודו הרופאים מקבלים כבוד רב ונחשבים לאליטה של החברה. הוא עזב את הכפר ונסע ללמוד רפואה באוניברסיטה במומביי. התמחה בטיפול נמרץ ונשאר לגור שם.

בזמנו הפנוי הלך לחדר כושר והכיר אמריקאים צעירים, הם הבינו שהוא מחפש אמונה ומשמעות ודיברו אתו על התנ"ך. בהמשך הזמינו אותו לכנס מרתק, מבלי להגיד לו מה יהיה תוכן הכנס והוא הסתקרן והגיע.

"מסתבר שהם היו כמרים נוצריים שזיהו את החיפוש שלי אחר אמונה ורצו לגרום לי להתנצר. הם נתנו לי במתנה ספר עבה ואמרו שזו הברית החדשה והברית הישנה וביקשו שאקרא רק את הברית החדשה. לקחתי את הספר וחשבתי לעצמי, למה שלא אקרא אותו מהתחלה? התחלתי לקרוא מההתחלה ונדהמתי כשקראתי על אברהם אבינו, הרגשתי קרבה עצומה אליו, גם אני בזתי לעבודת אלילים ושברתי את פסלי אבי. התחלתי לקרוא בתנ"ך ללא הפסקה, הייתי מרותק מסיפורו של יוסף, של דוד המלך, של שלמה, אבל מה שתפס אותי במיוחד היו עשרת הדיברות. כשקראתי אותם הבנתי שקיימתי אותם תמיד, עוד לפני שידעתי על קיומם, ידעתי שזו האמת והבסיס לחיים אנושיים טובים שחיפשתי".

דוקטור אברהם המשיך לקרוא בתנ"ך ונפעם מסיפורו של עם ישראל, חיפש כל מידע על עם ישראל וארץ ישראל. הוא הרגיש חיבור עמוק לעם היהודי, אבל היה בטוח שכדי להיות יהודי צריך להיוולד יהודי, לא היה לו מושג שיש בכלל אפשרות להתגייר. הוא החליט לעברת את שמו ההינדי. כשם משפחה בחר לעצמו את השם 'אברהם', בעקבות החיבור והערצה שחש לדמותו של אברהם אבינו שכמוהו מאס בעבודת אלילים וגילה את האמונה בהשם אחד. כשם פרטי בחר את השם 'אהרון', מכיוון שאהרון היה רודף שלום.

מדי לילה נהגו הוא וחברתו רות לקרוא פרקים מהברית הישנה. הם התווכחו לא אחת, רות האמינה בנצרות ונתנה את הפרשנות שלה לדברים שקראו ואילו אהרון האמין ביהדות ובעשרת הדיברות. לאחר זמן מה התחתנו בטקס אזרחי ולאחר מכן גם בכנסיה, על פי בקשתה של רות.

כאשר נולד בנם הבכור הם קראו לו 'שמואל' ואהרון רצה למול אותו. הוא הלך לבית כנסת במומביי ושאל מי הכומר במקום, לא ידע אפילו שביהדות הסמכות הרוחנית היא רב ולא כומר.

"פגשתי שם רב ואמרתי לו שאני רוצה למול את בני כמו יהודי. הרב הביט בי ואמר "אתה צריך לחזור לשורשים שלך, להינדו". התאכזבתי מאד, אמרתי לרב שאני כבר לא שייך להינדו, שעזבתי את האמונה שלהם ובחרתי לי שם יהודי והם לא יקבלו אותי בחזרה ואני גם לא מעוניין. אמרתי לו ששום רב לא יוריד אותי מהדרך שלי ואני אמשיך לקיים את עשרה הדיברות עד יום מותי. הרב התרגש מדברי שהגיעו מעומק הלב ואמר לי 'כנראה שנשמה יהודית פועמת בך'. הוא הכריז שברגע זה מתחיל הליך ההפיכה שלי ליהודי והסכים לי להגיע לבית הכנסת לתפילות. הרב לימד אותי לקרוא שמע ישראל, סיפר לי על שבת ועל כשרות וגם קישר אותי למשפחה יהודית שהזמינה אותנו לשבתות. הוא המליץ לי ללכת לספריה של הג'וינט ולקרוא שם ספרים על יהדות. לא ידעתי אז שהדרך להפיכתי ליהודי כשר תהיה עוד ארוכה וסבוכה".

מאותו יום החל אהרון לפקוד את בית הכנסת האורתודוקסי במומביי, הוא למד את התפילות והחל לקיים מצוות. אשתו שהייתה נוצרייה אדוקה, ביקשה מהכומר שלה שידבר עם בעלה, חשבה שמשהו אתו לא בסדר. דוקטור אברהם התעקש וניהל אתה ויכוחים באמונה, עד שהסכימה אתו והצטרפה אליו למסע הארוך והמתיש אל היהדות. דוקטור אברהם הקפיד כל כך על הגעה לבית כנסת וסיוע למתפללים עד שלאחר כמה זמן, למרות שעוד לא עבר גיור, בחרו בו המתפללים לאחראי על בית הכנסת.

"חלמתי והתפללתי להגיע לביקור בארץ ישראל, אבל לא היה לנו כסף. לאחר כמה זמן הגיע המנהל של הג'וינט והודיע לי שעל אף שאינני יהודי, הם מצרפים אותי לקבוצה של צעירים שמגיעה לטיול בארץ. נסעתי לארץ לחודש וחצי, במהלך הזמן הזה עשיתי השתלמות בבית חולים בילינסון, אבל הכי חשוב, זכיתי לבקר במקומות הקדושים ובראשם בכותל. לא אשכח לעולם את הפעם הראשונה שזכיתי להתפלל בכותל, ההתרגשות הייתה עצומה, הרגשתי שהשם שומע את תפילותיי ומלווה אותי בדרכי".

אשתו שעברתה את שמה לשם היהודי רות מלכה, רצתה מאד שיהפכו להיות "יהודים באופן רשמי". היא חיפשה מכון גיור והגיעה למכון רפורמי. ה'רב' במקום אמר לה שהם מוזמנים לבוא לטמפל ולחתום על כמה מסמכים ואז יקבלו אישור חתום שהם יהודים. "התרגשנו כל כך, היינו באופוריה, הנה החלום שלנו נמצא ממש בהישג יד. לא שמנו לב שמשהו בהליך הזה קצת מהיר מדי".

בני הזוג אברהם החלו לעבור הליך גיור בהודו וגם ערכו טקס נישואים יהודי, אולם הרבנות בישראל לא הכירה בגיור ולא בטקס. הרבנים במקום ניסו לעזור להם, שלחו אותם ללונדון לעבור מבחנים ודוקטור אברהם טבל במקווה, אבל גם הגיור הזה לא הוכר.

"התנהגתי כמו יהודי, צמתי ביום כיפור, התפללתי בבית הכנסת, שמרתי על כשרות, על שבת ועוד, אבל הרגשתי תלוש, לא הייתי באמת שייך, עדין לא זכיתי להיות יהודי"

המפנה חל רק בשנת 2003, כאשר נפגשו עם שליחי חב"ד שהגיעו למומביי, רבי גבי ורבקי הולצברג הי"ד.

"אני זוכר את הפעם הראשונה שנפגשנו, הגעתי למשרד של הרב הולצברג שהיה אז בקומה עליונה של מלון כלשהו. הגעתי עם מכנסים שחורים, חולצה לבנה וכיפה וגבי היה בטוח שאני יהודי. ביקשתי ממנו שיסייע לי להתגייר והצעתי לו את שירותי כרופא. גבי אמר שחב"ד לא עוסקת בגיור. נוצר בינינו קשר כשהתחלתי לטפל ולעזור לו עם שני בניו שהיו חולים במחלה קשה. התארחנו אצלם בשבתות, שוחחנו המון על יהדות וגבי שראה את הרצינות שלי בקיום מצוות, את הסבל שלי ואת התשוקה להתגייר, החליט בכל זאת לסייע לנו בהליכי גיור בישראל. התחלנו ללמוד יחד והרב גבי חיפש בית דין שיגייר אותי. הוא שלח מכתבי המלצה לבית הדין בישראל והכין אותי ואת אשתי כיצד לענות על השאלות שנשאל במהלך הגיור."

ואז התרחש הפיגוע הנורא בבית חב"ד.

דוקטור אברהם היה אז הרחק ממוביי, בכנס בינלאומי בנושא רפואה דחופה. הוא שמע על האירוע ולקח את הטיסה הראשונה שיצאה למומביי. במאמצים גדולים הוא הצליח להגיע למקום ההתרחשות והתקרב לבית נרימן, הבית שהכיר היטב. הבית בו התארח והתקבל כבן בית, הבית שבו ישב ולמד ביחד עם הרב גבי והתכונן לגיור שלו, הבית של בני הזוג שבילדיהם החולים טיפל במסירות.

"אני זוכר שעמדתי בחוץ ולא האמנתי שזה אמתי, שמעתי את חילופי היריות, ראיתי את ההרס מבחוץ והרגשתי חוסר אונים. כאשר הסתיים האירוע ונמסרה ההודעה שאף אחד מהשוהים בבית לא שרד את המתקפה חשתי אבל כבד.

"הצגתי את עצמי כקרוב משפחתם של הנרצחים וליוויתי אותם לחדר המתים. ישבתי שם 72 שעות וזכיתי לוודא שישמר כבוד המת והם לא יעברו נתיחה שלאחר המוות. כשנפרדתי מהם, ביקשתי שיתפללו עלי שאזכה להתגייר".

הפיגוע שגדע את חיי השליחים, הרב גבי והרבנית רבקי הי"ד שבר את ליבם של בני הזוג אברהם. הם איבדו את האנשים שהפכו למשפחה עבורם ואת התקווה להצליח להתגייר כהלכה.

"זמן מה לאחר הפיגוע, הגיע למקום העיתונאי אהרון גרנות מעיתון 'משפחה', הוא רצה לסקר את הקהילה היהודית של חב"ד במומביי לאחר הפיגוע וידיד שלי הפנה אותו אלי, שאתראיין לכתבה".

אהרון שמע את סיפורה של המשפחה והחליט לסייע להם במשימת הגיור. לא סתם דוקטור אברהם מכנה אותו "המלאך". הוא הציע לשלוח את שמואל הבכור לישראל ולאחריו תגיע כל המשפחה. שמואל עלה לארץ ובעזרתו של העיתונאי גרנות הוא החל ללמוד במכון מאיר. כשנה לאחר הפיגוע, עלה דוקטור אברהם עם אשתו רות ושתי הבנות, שרה ושרון לישראל. הם החליטו לגור בקרית ארבע.

"אני מרגיש זכות לגור בעיר האבות, ללכת להתפלל ליד מקום קבורתו של אברהם אבינו, זה ממלא אותי שמחה". דוקטור אברהם, אשתו וילדיהם עברו הליך גיור לחומרא בבית הדין הרבני בקרית גת ובכך סיימו את התהליך הארוך שלקח עשרים שנה והפכו ליהודים כשרים.

"כמה חיכיתי וחלמתי, כמה ניסיתי והתאכזבתי, כל כך הרבה השקעתי על מנת להפוך ליהודי. אי אפשר להסביר את התחושה הנפלאה של לזכות להיות יהודי. להשלים מנין, לעמוד לפני התיבה, אושר אינסופי".

חתונתם היהודית של בני הזוג נערכה במערת המכפלה. 25 שנה לאחר שנישאו בטקס אזרחי ונוצרי, הם זכו להינשא תחת חופה יהודית.

דוקטור אברהם לא שוכח לרגע את הרב גבי ואשתו רבקי ז"ל ואומר שבלעדיהם הוא לא היה זוכה להפוך ליהודי ולעלות לארץ.

"מחר אני נוסע לעפולה לבקר את מוישי בנם. אני כל כך אוהב את הילד הזה, כל כך שמח שהוא נשאר ומרגיש אליו אהבה עצומה והוקרה על מה שהוריו עשו בשבילנו. אני משתדל לנסוע לבקר אותו לפחות פעם בחודש ואם אפשר גם יותר. כשיגדל אספר לו מי היו הוריו ועד כמה הוא יכול להתגאות בהם".

דוקטור אברהם ויתר על חיי עושר וכבוד כראש מחלקת טיפול נמרץ בבית חולים אמריקאי בהודו והתרחק ממשפחתו שנחשבה למשפחה מיוחסת מאד בדת ההינדו. חי חיים פשוטים בקרית ארבע, עובד כרופא בבית חולים קפלן והוא מאושר.

"אין דבר יקר יותר מלזכות להיות יהודי ולגור בארץ ישראל".

הצד החיובי

     בתקופת השואה, כשהצבא האמריקני נכנס למחנות הריכוז והחל לטפל בשרידים ובפליטים, שימש הגאון רבי אליעזר סילבר זצ"ל בתור רב צבאי, נכנס לעובי הקורה לטפל בפליטים חסרי כל.  במסגרת פעילותו הוא ניסה לדבר על לב הפליטים ולנחם אותם, וגם לארגן חיים יהודיים בקרב הפליטים. בין השאר ארגן מניינים, אבל היה שם יהודי אחד שבשום אופן לא רצה להצטרף למניין.  הוא טען בתקיפות: אינני רוצה להכיר ביהדות, לא רוצה מנין ולא תפילה ולא שום דבר . הוא כעס על הקב"ה ועל כל היהודים יחד.  שאל אותו הרב: הרי כולם סבלו כמוך בצורה שאי אפשר לתאר ולספר. מדוע אתה כועס יותר מכולם, עד שאפילו להיכנס ולענות "אמן" אינך מוכן?  השיב לו אותו יהודי: כשלקחו אותנו למחנות, היה שם יהודי אחד שהצליח להגניב למחנה סידור.  הוא פרסם בין היהודים שמי שרוצה להתפלל מהסידור שלו במשך חצי שעה, צריך לתת לו בתמורה חצי ממנת הלחם היומית, ואם רוצה להתפלל שעה שלימה עליו לשלם מנת לחם שלימה!  והנה ע"י שהתחיל לעשות מסחר עם הסידור שלו הוא קיבל הרבה לחם, והתחיל לאכול כל כך הרבה עד שנחלה ומת.  נו תראה איזה רשע ומושחת הוא היה. אם כבר יש לו סידור, איך הוא היה כזה רשע-  למכור את הזכות להתפלל בסידור תמורת לחם?  אי לכך, אינני רוצה יותר להכיר יהודים, לא רוצה לדעת מכלום.

     אמר לו הרב: למה אתה מסתכל דווקא על אותו יהודי מסכן, אשר מכר חצי שעה תפילה בסידור תמורת חצי מנת לחם או שעה תמורת מנה שלימה?  למה אתה לא מסתכל על כל אותם יהודים צדיקים, שהיו מוכנים לתת את מנת לחמם הדלה תמורת תפילה בסידור? הרי כ"כ הרבה יהודים היו מוכנים לכך, עד שאותו מסכן אכל כ"כ הרבה לחם עד שנחלה ומת.  למה אתה מסתכל רק על הצד השלילי ולא על הצד החיובי?

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר י"ח אייר ה'תשע"ח

  "ואיש כי לא יהיה לו גואל והשיגה ידו ומצא כדי גאולתו" (ויקרא כה,כו). כשאפסה התקווה לעזרת בני-אדם, כשמימינו אין עוזר ומשמאלו אין תומך, או-אז "והשיגה ידו" – התורה מבטיחה כי הישועה תבוא מבעל הישועות – "ומצא כדי גאולתו". (חתם סופר)

     "ובכל ארץ אחוזתכם גאולה תיתנו לארץ" (ויקרא כה,כד). בכל הארצות, בכל מקום ומקום שתשבו, "גאולה תיתנו לארץ" – זכרו לפעול לגאולת אדמתה של ארץ ישראל. (קרבן העני)

     "גאולה תיתנו לארץ... כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו" (ויקרא כה,כד-כה). סמיכותם של שני פסוקים אלו משמשת ראיה לדברי חז"ל (סוכה נד) "אין משיח בא עד שתכלה פרוטה מן הכיס": "גאולה תיתנו לארץ", אימתי? – "כי ימוך אחיך". (רבי שלמה קלוגר)

     "כתוב 'אמת מארץ תצמח'. כשם שהגרעין מצמיח רק אחרי שקוברים אותו באדמה, כך האמת צומחת רק אחרי שקוברים את השקר" (רבי מנחם-מענדל מקוצק)

הספירה (הרב הלל מן שליט"א (.

     מעשה שאירע בעיירת סלונים. רבי יהודה לייב פיין כיהן בה כרב . ניגש לרב אחד המתפללים מדדה על מקלו ובפיו שאלה סבוכה,  הן חולה הוא ונוטה למות, הרופאים כולם היו בדעה אחת כי נותרו לו ימים ספורים לשהות במחיצת העולם הזה טרם עלותו השמימה, וכלל הוא בהלכות ספירת העומר לדעות רבות, כי מצוות הספירה היא אחת למין היום הראשון בחג הפסח ועד חג השבועות שהם 49 יום הכנה לקראת מתן תורה, ובהיות שהוא יודע בוודאי שלא ישרוד את כל הימים הללו, האם יכול הוא לברך בלילה הראשון לברך למרות שלא יוכל להשלים כל ימי הספירה,  או שמא לא יברך כפי הדעות הללו בהלכה.

     לשאלת הרב מנין לו בברירות שלא ישרוד וימשיך חיי חיותו? החל החולה להסביר לו גורל מצבו, כשהוא מוסיף ומפרט את חוות דעתם של המומחים הרבים שביקר במעונם לנסות למצוא מזור למחלתו חשוכת המרפא. לפתע עלה במוחו של הרב רעיון... הן הרופאים כבודם במקומם מונח... אבל השי"ת הוא הרופא לכל הרופאים וממנו עצה ותושייה, ומדוע תיכנע לעצת רופאיך ותכריז מראש כי ימיך ספורים ולא תסיים הברכה עד תומה בחג השבועות. לבטח יודע אתה, כי ילד שמתעקש לקבל ממתק לפיו, והוריו אינם מוכנים ליתן לו זאת, לעיתים הוא מתחכם ומברך בקול כנגד הוריו ברכת שהכול... ומרמז בידיו כי חייב הוא את הממתק לבל יכשל ח"ו בברכה לבטלה... הוריו שאינם חפצים שבנם יכשל בברכה לבטלה נאלצים לתת לו את הממתק לפיו, אף אתה תברך בכוונה גדולה על דעת לסיים כל ברכת העומר עד תומם, והשי"ת שלא יחפוץ שתכשל בברכה לבטלה, לבטח יתמיד בריאותך לכל הפחות שתוכל לסיים ברכות אלו ללא חשש ברכה לבטלה... מובן מאיליו, כי לכך נצרך אתה אף לתפילה, כי אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל יתייאש מהרחמים, תפילותיך מהשי"ת שתוכל לקיים מצוות ספירת העומר שנובעים ממעמקי לבך לבטח לא ישובו ריקם, ואין ספק כי תפילות אלו בימי העומר יעמדו למען בריאותך.

     אכן, יצא אותו חולה מחוזק מדבריו החמים של הרב ובליבו נשא תפילה ליושב במרומים שישמע שוועותיו אלו, ובחסדיו הרבים, זכה אותו חולה לרקוד יחד עם יתר המתפללים בריקוד של תורה בחג מתן תורה, כשספר התורה מונח על כתפיו חיבוק עז, ודמעות ניגרות מעיניו.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר י"ז אייר ה'תשע"ח

 בספר ברוך שאמר (ביאור על התפילות) הקשה, איך יתכן שחז"ל הכניסו את הברכות של בלעם הרשע "מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל" (במדבר כ"ד, ה') לסדר התפילה, וכן במוסף של ראש השנה אומרים פסוקים מתוך דבריו של בלעם, וכי לא מצאו שבח לעם ישראל אלא מדבריו של בלעם?  ותירץ, שכאן אנו רואים איך שהתורה התייחסה לדיבורים של אמת, לא משנה מאיזה פה זה יצא, אף אם הדיבורים יצאו מפיו הטמא של בלעם הרשע, כיון שהדברים הם דברים של אמת, אין לזלזל בהם, כי קבל את האמת ממי שאמרה.

     ידוע בשם הגר"י סגל זצ"ל, ר"י מנצ'סטר, שלימד הלכות לשון הרע מספר חפץ חיים, מסוגל לישועה,  והעיד, שאין משפחה שקיבלה עליה ללמוד ב' הלכות ביום, ולא ראו ישועה בדבר הנצרך להם. וכן נהוג באחרונה לקבל על עצמם שמירת הלשון במשך 40 יום, ניתן לחלק בין ידידים וקרובים ולחלקם למשך שעות היממה, לזכות הזקוק לזיווג, רצוי לומר לפני זה את שם הזקוק לישועה.

     כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם (כה ב(  נותן לשון הווה, ולא – נתתי. כשעלה רבי נחמן מברסלב לארץ ישראל אמר: רק עכשיו נתיישב לי פסוק זה כהוגן, כי מי שזוכה לישיבתו בקודש בארץ חמדתנו, אינו תופס ואינו מרגיש את כל היקף הקדושה מיד, אלא כל יום ויום הוא מרגיש יותר ויותר את קדושת הארץ, וכל יום הוא טועם בה כמה טעמים ערבים ומתוקים, כל יום מתוק מחברו, וכל יום ארץ ישראל בעיניו כחדשה, כאילו רק עתה ניתנה לו מאת הקב"ה, וזהו שאמרה התורה: 'נותן לכם' – בכל יום נתינה חדשה. (עיטורי תורה(

     כל עוד האדם סומך ומצפה לעזרת הזולת, דודים, ידידים, וכו' אזי לא תהיה לו גאולה עצמית, אך אם הוא עושה כל מאמץ לעזור לעצמו ולא סומך על אחרים – אזי הוא זוכה לעזרת הקב"ה ומצליח.

כסף מהשמים...  (מתוך הספר 'פניני פרשת השבוע' הרב קובלסקי(

     הרב משה פ., שסיפר לנו את סיפורו האישי, משמש כמחזיק תורה מזה רבות בשנים. מדי חודש בחודשו הוא מתרוצץ להחזקת כולל האברכים שהוא מחזיק במסירות נפש, אלא שבשלהי חודש שבט האחרון, גילה לחרדתו כי המאמץ לא צלח, והקופה ריקה... הוא מתרוצץ אנה ואנה, מתקשר ומבקש, פונה ומתחנן, אך הקופה נותרת ריקה וכבר ביום המחר הוא זקוק למלוא הסכום...  

     הוא נכנס להיכל הכולל בסיום הסדר, ופונה לאברך הראשון שנקרה בדרכו : 'תשמע, מחר ראש חודש, הקופה ריקה ואני פשוט לא מצליח לגייס כסף.  החלטתי שאני מנסה לעשות הכול גם אם זה חסר סיכוי - ואני פונה אליך שתעזור לי לגייס את הכסף...'  האברך משך בכתפיו בתדהמה: 'אני? מה לי ולגיוס כספים? מעודי לא התנסיתי במקצוע, אינני מקושר לבעלי הון ואני חסר יכולות לחלוטין! אני יכול לסייע לך לגייס כסף? כיצד?' ' את כל זה אני יודע', אמר ר' משה בחביבות, 'אני יודע שבעיקרון זה חסר סיכוי. ובכל זאת, אני מנסה לעשות מה שאני יכול, ואני מבקש גם ממך לעשות ככל שתוכל, ובורא עולם יהיה בעזרנו!'  

     האברך שב לביתו, ומחליט לאמץ את הגישה הזו. נכון, לא הגיוני וסביר שיצליח לסייע, אבל הוא ינסה לעשות את שלו. הוא מתקשר לאחיו השוהה בבלגיה, משוחח עמו על דא ועל הא, וגם שואל אולי יש לו רעיון כיצד ניתן לסייע בגיוס הכספים...  באותה שעה, לא היה לאח כל רעיון. אך בשעה מאוחרת מאוד בלילה,  לפתע צלצל הטלפון ואחיו בישר לו: 'פגשתי כאן יהודי, והלה סיפר שהפריש סכום כסף להחזקת כולל לצורך סגולה לישועה, ושאל אם יש לי רעיון למי להעביר את הכסף... מיד נתתי לו את הפרטים שלכם...' הוא אומר בשמחה...  ביום המחרת, נכנסה העברה בנקאית לחשבון הכולל, מנדיב עלום מבלגיה הרחוקה. נדיב שלא היה אתו כל קשר, ומגייס כספים חסר ניסיון, וסיפור פלאי של צירוף מקרים - וכל אלה הובילו לסוף הטוב!

כי האדם נדרש להתאמץ, לפעול, לעשות, לנסות. יכולותיו וכישוריו אינם רלוונטיים, הוא לא צריך לעשות את החשבון אם הוא מסוגל. הוא צריך רק לפעול כמיטב יכולתו, והקדוש ברוך הוא מסייע בעדו!

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר ט"ז אייר ה'תשע"ח

 "אך יום אחד מן השבוע יתרחק מבני אדם ויתבודד בינו לבין קונו ויקשר מחשבתו בו, כאילו כבר עומד לפניו ביום הדין... וידבר לאל יתברך כאשר ידבר העבד אל רבו וכן הבן אל אביו" (הח"ח בביאור הלכה (סימן תקע"א ד"ה ת"ח(

     בל"ג בעומר הזה, בואו נשתדל לא למלמל סתם 'מודה אני' בבוקר ומיד לעבור למצב 'מגיע לי'. אלא להודות לאנשים שעושים את הדברים המאוד מיוחדים בחיים שלנו. וחשוב יותר, לומר תודה במיוחד לאנשים שעושים את הדברים הרגילים בחיינו, ושבזכותם החיים שלנו מלאים בכל כך הרבה טוב.

     גם כשחייך עוצרים, החיים של אלה מסביבך לא עוצרים.

     החתם סופר, הרב משה סופר, אומר שהמן שירד בדרך נס במדבר, החל לרדת בל"ג בעומר. אין ספק שביום הראשון בני ישראל קיבלו את המן בהתלהבות והערכה רבה, אולם עם חלוף הזמן, עלתה הציפייה שהלחם השמימי ימשיך לרדת, ונהיה פשוט יותר להתייחס אליו כאל דבר המובן מאליו, ולשכוח שבכלל צריכים להכיר עליו תודה. לכן ל"ג בעומר הוא הזמן שבו אנחנו שמים לב ומודים על כל הברכות שמורעפות על חיינו בשגרת היומיום, שלרוע המזל אנחנו בדרך כלל מתייחסים אליהן – כמו אל המן במדבר – כאל דברים המובנים מאליהם.

יהודי קודם כל עושה, קודם כל מנסה, קודם כל מפעיל את כל יכולותיו וכישוריו, ומתמסר לעשות כמיטב יכולתו!  (הרה"ג אשר קובלסקי שליט"א)

     בשבת זו, יחול שבת היארצייט של מורי ורבי, כ"ק האדמו"ר מנדבורנה זי"ע. את הסיפור הבא סיפר בעצמו לנכדו חביבו הרה"ח רבי חיים מרדכי אשכנזי שליט"א, ויהיו הדברים לטובת נשמתו.

     מחנה דז'ורין שבטרנסניסטריה, שנת תש"ב, עיצומה של מלחמת העולם השניה. אל המחנה הוגלו אלפי יהודים, שנאסרו במחנה שהיה בית כלא אחד ענקי, בו חיו היהודים בתת תנאי אנושיות. הרעב והדוחק היו קשים מנשוא , והקור המקפיא השלים את תמונת החיים הקשה והאכזרית... היהודים במקום עבדו עבודות פרך, ואך בקושי זכו במנת לחם זעומה ומעט מרק לחמם את עצמותיהם היגעות. בימי החורף גברה המצוקה במחנה עד מאוד, כאשר הטמפרטורה צללה הרבה מתחת לאפס, ובלילות היה הקור הופך למלאך המוות של ממש, ומי יודע כמה יהודים קיפדו את חייהם בצורה אכזרית כל כך, במוות כתוצאה מקפיאה בעיצומו של לילה חורפי, בלי שניתנו להם כל אמצעי הגנה והסקה...

     בן 12 בלבד היה הרבי בהיותו במחנה, וכבר אז צערם של יהודי המחנה נגע ללבו הרחום, והוא לא הצליח לשאת את המחשבה כי הם קופאים בלילות ואין איש שם על לב. אך עצי הסקה היו מצרך נדיר ויקר מאוד מאוד, ולא היה בנמצא להשיגם... נאלצו היהודים להישאר נתונים לחסדי הסופות והסערות שפקדו את המחנה, ולהשלים עם המחלות הקשות שפקדו אותם , ועם הקור המצמית החודר לעצמות...  הרבי, שהיה אז ילד צעיר, יכול היה לפטור עצמו באמירה סתמית: 'זה לא לכוחותיי', 'זה גדול מכפי גילי', 'האם ילד יכול לקחת אחריות להציל אלפי יהודים הקופאים מקור במחנה המסוכן?' אך הרבי בחר לעשות ככל יכולתו וכמיטב כוחותיו,  ומדי יום, עם שחר אחר התפילה, התעטף במעיל הדק שהיה ברשותו, ומיהר ויצא אל הקור השורר בחוצות. כל שעות היום הסתובב תחת שלג זלעפות, ואך בקושי הצליח להשיג כמה ענפי עצים או חתיכות עץ קטנות...

     באחד הימים, יצא הרבי כמדי יום, והוא סובב אנה ואנה ומחפש אחרי עצים מכל סוג ומין. לפתע, ניגש אליו איכר נכרי ושאל: 'ילד, אתה מחפש עצים? יש לי עצים למכירה!'  הרבי הביט בו בחוסר אמון. 'הייתכן? כאן במחנה יש לך עצי הסקה למכירה ? הרי הם מצרך נדיר ויקר המציאות!' שאל בתדהמה... ' אכן כן', השיב הנוכרי, 'הם מוחבאים ביער, בוא אחריי', לחש הנוכרי, והילד המאושר החל ללכת בעקבותיו למעבה היער. לפתע, תחושת חרדה לפתה את הרבי - 'הן אני ילד לבד, והנוכרי הזה מי יודע מה הוא זומם... הרי כמעט לא יתכן שיש לו באמת עצי הסקה חטובים יפה, ואם היו לו - מדוע שיציעם למכירה לילד בן 12 - '? הרהר הרבי בחרדה גוברת והולכת...  אחרי הליכה ממושכת שנדמתה בעיניו כנצח, הגיעו השניים לקרחת יער קטנה. הרבי מביט בה ואינו מאמין באוצר שנגלה לעיניו - חבילות ארוזות של עצי הסקה מוכנים לשימוש, ובכמות נכבדה! הן העצים הללו הם אוצר יקר בתנאי החיים במחנה, איך מביאים אותם הכי מהר אל המחנה? הנכרי מביט בעיניו של הילד המתעגלות בהפתעה, ונוקב בסכום המבוקש בגינם. הרבי מביט בעצים, אך נרתע למשמע הסכום... עודו מהרהר על חוסר יכולתו לגייס סכום כזה אף למען המטרה הנעלית, ומיד חולף בו הרהור נוסף - 'הן השומרים הרשעים, גם הם מחפשים נואשות אחרי עצי הסקה וחימום.  ברגע שאתחיל להוביל את העצים לכיוון המחנה - יחרימו הקלגסים את כל הסחורה, וכל האוצר היקר ייפול לידיהם הערלות! בשביל זה כדאי להתאמץ?'

עוד רגע של הרהור על חוסר התוחלת שבמהלך רכישת העצים, ומיד מחליט הרבי לנסות לעשות כמיטב יכולתו. 'תן לי שעה', הוא אומר בפשטות, 'אני הולך לגייס את הכסף...'  הנכרי מדריך אותו בחזרה אל המחנה, והילד ממהר הביתה לבשר לאביו,  האדמו"ר בעל ה 'דבר חיים' זי"ע, על העסקה שהשיג. נרגשים מהזכות שהתגלגלה לידיהם לפעול יחדיו להצלת היהודים מהקור הנורא, הם מתחילים לאסוף פרוטה לפרוטה כדי להגיע לסכום העתק הדרוש.  אחרי שעה, הועבר הסכום במלואו לידי הנכרי, ואף סוכם כי שעת חצות הלילה תהיה שעת העברת הסחורה לחצר ביתו של הרבי. נותר רק החשש מפני הקלגסים השומרים, שבוודאי יזדרזו להניח ידיהם על האוצר היקר...

     בשעה תשע בערב, שבילי ומשעולי המחנה כבר ריקים מאדם. רק השומרים מסתובבים כזבובים טורדניים בכל פינה, מחפשים מפירי חוק וסדר או גנבים מזדמנים. החושך המכסה את המחנה אפל מכל חושך אחר, והרוחות הנושבות בעוז מניסות את אחרוני האנשים אל הבקתות הצפופות...  בדיוק בשעה הזו, הסתנן הרבי החוצה מביתו. הוא הולך בזריזות, עוקב בדריכות כי השומרים לא שמים לב אליו ולקיומו. הוא רץ אל ירכתי המחנה בשקט, ומחפש את המקום הסודי ביותר במחנה - את ארון החשמל המוליך את המתח לעמודי החשמל הפזורים במחנה. לאחר חיפוש ממושך הוא מוצא מאחורי גבעת שיחים ארון חשמל קטן...  מעשה ידי אומן, הוא פותח את ארון החשמל, ומנתר אל חלקו העליון. הוא מאמץ את מבטו היטב, מחפש את הפיוז המרכזי, האחראי על אספקת החשמל לכל רחובות המחנה ומבואותיו. כשגילה את המתג המדובר נצצו עיניו בחשיכה...  בלב רועד מחד וביד בטוחה מאידך, הרבי מניף ידו ומכה באבחה חזקה את המתג. המתג נופל, נשבר ומתרסק, ועלטה כבידה משתררת בכל רחבי המחנה. הרבי רק מוודא כי תיקון הנזק ייקח שעות ארוכות, וממהר להימלט...  

     אותו לילה היה האפל ביותר בתולדות המחנה. כל הלילה עמלו החיילים השומרים לתקן את התקלה הפתאומית, ורק בשעת בוקר מוקדמת הצליחו להחזיר את זרם החשמל לסדרו. בחסות העלטה והמהומה, ועיסוקם הרב של השוטרים בתיקון התקלה ה 'פתאומית' - הצליח הרבי להוביל את כל אוצר העצים לחצר ביתו, ומשם הפיצם לבתי היהודים האומללים המתחננים לעצי הסקה...  בלילות הבאים, בתים רבים במחנה הוארו וחוממו בחום הלהבות שהפיצו עצי ההסקה, שהשיג הרבי בעסקה עם הנוכרי ובמסירות ההובלה באישון ליל. אבל רגע אחרי שאנו יודעים על הסוף הטוב, הבה נעשה חשבון - האם היה לכך סיכוי מתחילה? האם הגיוני שילד בן 12 יתחיל לקושש עצים שהיו מצרך נדיר ויקר? האם סביר שלפתע יפנה אליו איכר נכרי ויבקש לבצע עמו עסקת מכירת עצים? האם היה ניתן להניח שהעצים יגיעו ליעדם בשלום? התשובה לכל השאלות הללו היא לא, באל"ף רבתי. זה לא הגיוני, לא סביר, לא מתקבל על הדעת. ועדיין, הרבי בחר לנסות, לפעול, לעשות כמידת יכולתו, בלי להביט על הסיכוי הסביר והאפשרויות שכל המהלך לא יעלה יפה. כי יהודי קודם כל עושה, קודם כל מנסה, קודם כל מפעיל את כל יכולותיו וכישוריו, ומתמסר לעשות כמיטב יכולתו! והקדוש ברוך הוא מסייעו - כי מבחן התוצאה, מעיד כאלף עדים שלבסוף הקדוש ברוך הוא משלים את המלאכה, מסייע להשגת המטרה, נותן את הכוחות להצליח במשימה. זה ממש לא חייב להיות הגיוני ומסתבר מלכתחילה,  אך זה פשוט עובד, כי הקדוש ברוך הוא מעניק את הכוח והסיוע!  כשיהודי פונה ומבקש עזרה, כשעומדת לפתחינו אפשרות לסייע, הדבר האחרון שצריך לעשות זה את החשבון האם אני אצליח? האם יש לי את הכישורים? האם אני האיש המתאים? יהודי עושה, מנסה, פועל כמיטב יכולתו, והקדוש ברוך מסייעו ומובילו להצלחה היעודה!

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר ט"ו אייר ה'תשע"ח

    אדם שיש לו חוב לרעהו ואינו משלם, הרי שלאחר פטירתו, כשנשמתו עולה למרומים, החוב עודנו ממתין לפירעונו, ובית דין של מעלה כופה אותו להחזירו לבעליו.

    אומר רבי יששכר דב מזלוטשוב: תנאי אחד יש לקב"ה להתקיימות כל הברכות: "וישבתם לבטח" – ביטחון בה'.

     אחד מהניסים שהיה בביהמ"ק, " עומדים צפופים ומשתחווים רווחים", בעלי המוסר אומרים:  מי שעומד על כל דבריו ואינו מוותר אז "צפופים" תמיד צר לו, ומי שמשתחווה ומוותר אז "רווחים" תמיד רווח וטוב לו.

     גם כשבאים על האדם ניסיונות קשים, אם הוא מתחזק והולך עם הקב"ה עד הסוף, הוא לא משנה ממנהגיו הטובים, הוא לא משנה מהשמחה שיש לו, הוא לא משנה מהאמונה והביטחון שלו... אז מובטח לו שהקללה תחלוף, כי פשוט אין לה כלי קיבול לרבוץ עליו. הקללה מוצאת מקום רק אצל מי שמשתנה...

הגנב ממזיבוז

כָּל אֶחָד רוֹצֶה שֶׁיִּהְיֶה לוֹ עָסַק עִם צַדִּיקִים. כָּל מוֹרֶה רוֹצֶה שֶׁיִּהְיוּ לוֹ רַק תַּלְמִידִים טוֹבִים, כָּל אָדָם רוֹצֶה שֶׁיִּהְיוּ לוֹ רַק חֲבֵרִים טוֹבִים, אֲבָל מִי רוֹצֶה גנבים, מִי רוֹצֶה שַׁקְרָנִים, מִי רוֹצֶה לְבָבוֹת שְׁבוּרִים?! הַקָּדוֹשׁ בְּרֹךְ הוּא! "קָרוֹב ה' לנשברי לֵב". הקב"ה רוֹצָה אֶת הגנבים, אֶת הַשַּׁקְרָנִים, אֶת שבורי הַלֵּב. 

וְזֶה הַהֶבְדֵּל בֵּין צַדִּיק תַּחְתּוֹן לְצַדִּיק עֶלְיוֹן. צַדִּיק תַּחְתּוֹן - אוֹהֵב רַק צַדִּיקִים, אֲבָל צַדִּיק עֶלְיוֹן כְּמוֹ הַבַּעַל-שָׂם-טוֹב הַקָּדוֹשׁ, אוֹ כְּמוֹ דָּוִד הַמֶּלֶךְ, אוֹ כְּמוֹ הקב"ה בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ - אוֹהֵב כָּל שָׁבוּר לֵב. וְכָאן מַתְחִיל הַסִּפּוּר. 

במזיבוז', הוֹי! כַּמָּה הַלֵּב כּוֹאֵב, כְּשֶׁאוֹמְרִים אֶת הַמִּלָּה מזיבוז'. וּבְכֵן, במזיבוז', הָיָה יְהוּדִי אֶחָד, נִקְרָא לוֹ מוֹשְׁלָהּ. מוֹשְׁלָהּ הָיָה גָּנַב. הייתה לוֹ בָּ"הּ 'יָד אֲרֻכָּה', וְהוּא הָיָה גּוֹנֵב הַכֹּל. פִּתְאוֹם, הוּא הִתְחִיל לִהְיוֹת חָסִיד שֶׁל הבעש"ט הַקָּדוֹשׁ. הוּא עָשָׂה תְּשׁוּבָה! הוּא גָּנַב רַק מַעֲשִׁירִים! שִׁנּוּי לַטּוֹבָה... וְכַמּוּבָן, עֲשִׁירִים, אִם גּוֹנְבִים מֵהֶם הֵם הוֹלְכִים לַמִּשְׁטָרָה, וְכָךְ הָיָה. מוֹשְׁלָהּ גּוֹנֵב, הַמִּשְׁטָרָה רוֹדֶפֶת אַחֲרָיו, וּמוֹשְׁלָהּ רָץ לְבֵית-הַמִּדְרָשׁ שֶׁל הַבַּעַל-שָׂם-טוֹב הַקָּדוֹשׁ, וְאוֹמֵר: "רַבִּי הַקָּדוֹשׁ! שׁוּב גָּנַבְתִּי! תְּבָרֵךְ אוֹתִי שֶׁלֹּא יִמְצְאוּ אוֹתִי!" 

הַבַּעַל-שָׂם-טוֹב הַקָּדוֹשׁ, בְּרַחֲמָיו הַמְּרֻבִּים, מְבָרֵךְ אֶת מוֹשְׁלָהּ: "אֲנִי מְבָרֵךְ אוֹתְךָ, שֶׁהַמִּשְׁטָרָה תֵּכֶף תִּשְׁכַּח מֵהַכֹּל!" וְכָךְ הוּא מוֹשְׁלָהּ גּוֹנֵב וְהַבַּעַל-שָׂם מְבָרֵךְ אוֹתוֹ. פַּעַם, חָשַׁב מוֹשְׁלָהּ: "כַּמָּה אֲנִי יָכוֹל לִגְנֹב מֵהָעֲשִׁירִים במזיבוז"? וַהֲרֵי זֶה יָדוּעַ, מִי כְּבָר הָיָה עָשִׁיר במזיבוז'? אָדָם שֶׁהָיָה לוֹ 10 רובל בַּכִּיס, הָיָה עָשִׁיר! חוֹלֵם לוֹ מוֹשְׁלָהּ, שֶׁהוּא רוֹצֶה וְלוֹ פַּעַם אַחַת בַּחַיִּים, לִגְנֹב משהוא רְצִינִי. 

וְהִנֵּה, יוֹם אַחֵד שָׁמַע מוֹשְׁלָהּ, שֶׁאֶחָד מִבְּנֵי מִשְׁפַּחְתּוֹ שֶׁל הצאר הָרוּסִי, עוֹבֵר במזיבוז', וּבְכִיסוֹ שְׁלוֹשִׁים אֶלֶף רובל! אהה! זֶה לֹא פָּשׁוּט! מוֹשְׁלָהּ, כְּמוּבָן הֵבִין שֶׁזֶּה סִמֵּן מִן הַשָּׁמַיִם שֶׁרוֹצִים לַעֲזֹר לוֹ! מוֹשְׁלָהּ הֲרֵי לֹא מְפַחֵד מִן הַמִּשְׁטָרָה, בִּגְלַל הַבְּרָכוֹת שֶׁל הבעש"ט. הוּא אַרְגֵּן אֶת כָּל הגנבים בְּיַחַד, זֶה הָיָה בְּמוֹצָאֵי חַג הַשָּׁבוּעוֹת, וְהָלַךְ עִם כֻּלָּם לָאַכְסַנְיָה בָּהּ הִתְגוֹרֵר הַגּוֹי הָרוּסִי. מוֹשְׁלָהּ סַדֵּר שֶׁהַחַלּוֹן בְּחַדְרוֹ שֶׁל הַגּוֹי יִהְיֶה פָּתוּחַ, מוֹשְׁלָהּ עוֹלֶה עַל הַסֻּלָּם, "מִי יַעֲלֶה בְּהַר ה'", וְהוּא עוֹלֶה עִם הַרְבֵּה שִׂמְחָה, והגנבים עוֹמְדִים לְמַטָּה וּמַחְכִּים. מוֹשְׁלָהּ נִכְנַס, הַגּוֹי יָשֵׁן, מוֹשְׁלָהּ לוֹקֵחַ אֶת הַכֶּסֶף, יוֹרֵד לְמַטֶּה, וְשָׁם כֻּלָּם אוֹמְרִים "לַחַיִּים" וּמַתְחִילִים לִרְקֹד. בינתיים, הִתְעוֹרֵר הַגּוֹי מִשְּׁנָתוֹ, וּמוֹצֵא שֶׁהַכֶּסֶף אֵינֶנּוּ! 
הוּא קוֹרֵא מִיָּד לְמִשְׁטָרָה, אֲבָל מוֹשְׁלָהּ אֵינוֹ מְפַחֵד! לָמָּה לוֹ לְפַחַד? הוּא רָץ לְבֵית-הַמִּדְרָשׁ שֶׁל הבעש"ט, וְאוֹמֵר: "רַבּוֹתַי, רַבּוֹתַי! אֵיפֹה רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ? אֲנִי צָרִיךְ בְּרָכָה! " 

הוּא מִסְתַּכֵּל עַל הַפָּנִים שֶׁל הָאֲנָשִׁים שֶׁסְּבִיבוֹ, כֻּלָּם בּוֹכִים. הוּא שׁוֹאֵל אוֹתָם: "מָה קָרָה? לָמָּה כֻּלָּם בּוֹכִים?" " לֹא שָׁמַעְתָּ? רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ עָזַב אֶת הָעוֹלָם! הַבַּעַל שָׂם טוֹב נִפְטַר בְּחַג הַשָּׁבוּעוֹת." אוֹי! זָעַק מוֹשְׁלָהּ, אֵיזֶה צַדִּיק גָּדוֹל הָיֹה הבעש"ט, אֵיזֶה לֵב גָּדוֹל! אֵיזֶה נְשָׁמָה רְחָבָה! מוֹשְׁלָהּ לֹא יוֹדֵעַ מָה לַעֲשׂוֹת. וְאָז הוּא אָמַר: "אֵין כָּאן צַדִּיק אַחֵר שֶׁיָּכוֹל לְבָרֵךְ אוֹתִי?! " אוֹמְרִים לוֹ החסידים: "שְׁמַע! לבעש"ט הַקָּדוֹשׁ הָיוּ הַרְבֵּה תַּלְמִידִים צַדִּיקִים. שָׁם בפינה יוֹשֵׁב אֶחָד, "הַתּוֹלָדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף", אֶחָד מִגִּדּוּלֵי הַתַּלְמִידִים, הוּא בוודאי יְבָרֵךְ אוֹתְךָ". 

מוֹשְׁלָהּ נִגָּשׁ אֵלָיו וְאוֹמֵר לוֹ: "אֲדֹנָי, אֲנִי מוֹשְׁלָהּ גָּנַב, וּבְכָל פַּעַם שֶׁאֲנִי גּוֹנֵב הבעש"ט מְבָרֵךְ אוֹתִי, שֶׁהַמִּשְׁטָרָה תִּשְׁכַּח מִכָּל הַדָּבָר." "הַתּוֹלָדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף", הָיָה צַדִּיק, אֲבָל הוּא לֹא הָיָה הבעש"ט הַקָּדוֹשׁ. קָם "הַתּוֹלָדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף" מִמְּקוֹמוֹ וְהִתְחִיל לִצְעֹק: "אַתָּה גָּנַב וְאַתָּה מעז לְבַקֵּשׁ מַמְּנִי בְּרָכָה!" הוּא כָּעַס עָלָיו כָּל-כָּךְ, עַד שֶׁמּוֹשְׁלָהּ בָּרַח מִבֵּית-הַמִּדְרָשׁ וְהָלַךְ. אֲבָל לְאָן יֵלֵךְ? אֵין לוֹ מְקוֹם בְּעוֹלָם. הוּא הָלַךְ לְבֵית הַקְּבָרוֹת, לִמְצֹא אֶת הַקֶּבֶר שֶׁל הַבַּעַל-שָׂם-טוֹב הַקָּדוֹשׁ. 

מוֹשְׁלָהּ נָפַל עַל קָבְרוּ שֶׁל הבעש"ט, וּבִדְמָעוֹת שָׁלִישׁ בָּכָה וְאָמַר: "רַבִּי הַקָּדוֹשׁ, רַבִּי הַיָּקָר כַּמָּה אֲנִי בּוֹכֶה שֶׁעֲזַבְתֶּם אוֹתִי, שֶׁעֲזַבְתֶּם אֶת כָּל עַם יִשְׂרָאֵל. אֲבָל רַבִּי הַקָּדוֹשׁ, דְּעוּ לָכֶם, שֶׁכָּל אֶחָד רוֹצֶה לִהְיוֹת "רָבָה" שֶׁל צַדִּיקִים, אֲבָל רַק אַתֶּם, אַתֶּם הֱיִיתֶם הַ"רְבֵּה" שֶׁל כָּל עַם יִשְׂרָאֵל, אַתֶּם הַ"רְבֵּה" שֶׁל כָּל הגנבים, שֶׁל כָּל הָרְשָׁעִים. וּבְכֵן, רַבִּי הַקָּדוֹשׁ, מָה אֶעֱשֶׂה עכשיו? אֲנִי רוֹאֶה שֶׁהִשְׁאַרְתֶּם צַדִּיקִים - צַדִּיקִים, שֶׁיִּדְאֲגוּ רַק לְצַדִּיקִים, אֲבָל גנבים כָּמוֹנִי מָה נַעֲשֶׂה בְּלִי הבעש"ט הַקָּדוֹשׁ?! " 

הוּא בָּכָה וּבָכָה עַד שֶׁמֵּרֹב בכיות הוּא נִרְדַּם. בַּחֲלוֹמוֹ הוּא רָאָה אֶת הבעש"ט הַקָּדוֹשׁ, אוֹמֵר לוֹ: "מוֹשְׁלָהּ, הַתְּפִלָּה שֶׁלָּךְ בּוֹקַעַת רקיעים"! שָׁמַעְתִּי מֵאֲחוֹרִי הַפַּרְגּוֹד, שֶׁמֵּאָז חֻרְבָּן בֵּית-הַמִּקְדָּשׁ לֹא הייתה תְּפִלָּה אֲמִתִּית כְּמוֹ הַתְּפִלָּה שֶׁלָּךְ. הַצֶּדֶק אִתְּךָ. כָּל אֶחָד רוֹצֶה לִהְיוֹת הָרַבִּי שֶׁל צַדִּיקִים. אֲבָל דַּע לְךָ, לִפְנֵי שֶׁעָזַבְתִּי אֶת הָעוֹלָם, הִשְׁאַרְתִּי אֶת הַנֶּכֶד שֶׁלִּי, ר' אֶפְרַיִם מסדליקוב, וְגָזַרְתִּי עָלָיו לִהְיוֹת הָרַבִּי שֶׁל כָּל הגנבים. תָּרוּץ אֵלָיו מַהֵר! תֹּאמַר לְנֶכְדֵי שֶׁאֲנִי דִּבַּרְתִּי אִתְּךָ, וּכְדֵי שֶׁהוּא יַאֲמִין לְךָ, אוֹמֵר לֵךְ אֶת הַפָּרָשָׁה, שֶׁלָּמַדְתִּי אֶת הַנֶּכֶד שֶׁלִּי. בְּכָל לֵיל שַׁבָּת קֻדַּשׁ, אֲנִי לוֹמֵד עִם הַנֶּכֶד שֶׁלִּי אֶת הַפָּרָשָׁה, כְּמוֹ שֶׁלּוֹמְדִים אוֹתָהּ בְּגַן-עַדֵּן הָעֶלְיוֹן, וְרַק אֲנִי וּנְכָדַי יוֹדְעִים אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת. תַּגִּיד לוֹ בִּשְׁמִי, שֶׁיְּבָרֵךְ אוֹתְךָ." 

מוֹשְׁלָהּ קָם מֵהַשֵּׁנָה, רָץ לסדליקוב, נִכְנַס לְרַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ וְהַמְּהֻלָּל, ר' אֶפְרַיִם וְאוֹמֵר לוֹ: "יֵשׁ לִי מַשֶּׁהוּ לְהַגִּיד לְךָ בַּשֵּׁם הבעש"ט הַקָּדוֹשׁ..." מִיָּד נָתַן ר' אֶפְרַיִם אֶת יָדָיו עַל רֹאשׁוֹ שֶׁל מוֹשְׁלָהּ, וְאָמַר לוֹ: "מוֹשְׁלָהּ, אֲנִי מְבָרֵךְ אוֹתְךָ שֶׁיִּשְׁכְּחוּ שֶׁאַתָּה גָּנַב"! וּמֵאָז, הִפְסִיק מוֹשְׁלָהּ לִהְיוֹת גָּנַב. וכי אֵיךְ אֶפְשָׁר לִשְׁמֹעַ תּוֹרָה מֵגֵן-עַדֵּן עֶלְיוֹן וְלִהְיוֹת גָּנַב?! זֶה לֹא הוֹלֵךְ בַּיַּחַד. 

והחסידים מְסַפְּרִים, שֶׁמּוֹשְׁלָהּ לֹא רַק שֶׁלֹּא הָיָה גָּנַב, אֶלָּא הִמְשִׁיךְ אֶת דַּרְכּוֹ שֶׁל הבעש"ט הַקָּדוֹשׁ, וְהָיָה לְאַחֵד מִגִּדּוּלֵי הַצַּדִּיקִים, רַק שֶׁאֶת שְׁמוֹ הָאֲמִתִּי אֵינֶנּוּ יוֹדְעִים. 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/