יום רביעי, 13 בינואר 2016

נקודה שבועית, פרשת השבוע "בא" ה'תשע"ו



 

 

בפרשה הקודמת, פרשת "וארא", קראנו אודות שבע המכות הראשונות שנתן ה' למצרים. בפרשתנו , פרשת "בא", נקרא על שלושת המכות האחרונות שהביאו סופית את פרעה לשלוח את ישראל ממצרים.

אין ספק שהעם המצרי נענש בעונשים הכבדים בדמות אותם עשרת מכות והכל בגלל המלך הרע שלהם שמסרב לשחרר את ישראל, אך האם המצרים זוכים גם הם לעונש ישיר על חלקם בשעבוד בני ישראל במשך שנים רבות?

בטרם יצאו לדרך ממצרים נותרה להם משימה אחת וכעת שבאו להתחיל את תהליך הגאולה פנו בני ישראל אליה: "עשו כדבר משה וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלות וה' נתן את חן העם בעיני מצרים וישאלום וינצלו את מצרים". 

האם זה מה שעמד מול עיני ישראל בשעה שהם יוצאים ממצרים? האם זה הזמן לעסוק בביזה ולנקום במשעבדים שלהם?

אלא ששאילת הכלים הזאת תוכננה מראש על ידי ה' עוד לפני שהחל התהליך כולו וכבר שמענו על הדבר בשלב מוקדם יותר בו אמר ה' למשה: "דבר נא באוזני העם וישאלו איש מאת רעהו כלי כסף וכלי זהב",, מהעובדה שכתוב בפסוק "דבר נא" אנחנו מבינים, על פי פירוש רש"י, שזו לשון בקשה והיה צורך לבקש מהם לעשות את המעשה הזה שליבם כלל לא חפץ בו.

אבל האם ייתכן שאלוקים יצווה לשאול כלי כסף בידיעה שלא יחזרו? הרי לא הגיוני שה' יתיר להם לגנוב?!

אלא שפה עלינו ללמוד שכאשר כתובה בתורה המילה "שאל"  אין הכוונה כימנו לשאול חפץ על מנת להשיב (המקרה היחיד במקרא שהוא כך זה בפסוק: "וכי ישאל איש מעם רעהו") אלא שבמאות הפעמים שהתורה משתמשת בביטוי "לשאול" זה במובן של לתבוע ולבקש. רק במקום שכתוב בצמוד למילת ההשאלה המילה "מעם" הכוונה לשאלה כבימנו, אחרת המובן הוא תביעה למתנה.

אצלנו נאמר: "וישאלו איש מאת רעהו, ושאלה אישה משכנתה" - מכאן שלא הייתה הונאה אלוקית. יש כאן תביעה מהעם המצרי שישלם את חובו הצודק לעם העברי על השעבוד במשך כל השנים. זהו פיצוי קטן לבני ישראל על הניצול שעברו בידי המצרים במשך כל התקופה, ועל המצרים לדעת שלא נוטלים מהאדם את פירות מעשיו מבלי לשלם על כך. 

 

שבת שלום ומבורך!

 

 

חוויית השבוע שלי


תודות : לצחי מיכאלי

 

 

 

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם

יום שלישי, 12 בינואר 2016

אמרי שפר ג' שבט ה'תשע"ו



 

בתפילין של ראש יש ד' בתים ובשל יד רק בית אחד. והרמז בזה כי בראש יכול להיות הרבה דיעות, אבל בשל יד דהיינו במעשה צריך אחדות שיהיה רק בית אחד

 

     גדר שומרת על מרחק בטוח מסכנה , אם אתה מוצא "בור" בחייך , בנה סביבו גדר ביטחון

 

     הרה"ק רבי ישראל מרוזין אומר: עיקר הניסיונות שיהיו בעקבתא דמשיחא: בעניני ממונות.

 

     הרה"ק רבי מנחם מנדל מקוצק אומר: מרוב שיהודים טרודים אחר הפרנסה ואחר הכלכלה, שוכחים הם לעיתים שיש לירא את ה'.

 

הטלפון שלא היה (דברים טובים – פרשת וארא)

     נצרף כאן מה שאמר הגאון רבי צבי הלפרין, דיין בקהילת וויען בבורו פארק, ששמע מנגיד מוכר ומפורסם שמתגורר בניו יורק וחיתן את בנו לפני מספר שבועות. "לרגל החתונה והשמחה הגדולה הוא פרסם שכל בן תורה שיבחן ביום החתונה אצל תלמיד חכם בעיר על 12,000 דפים של גמרא, רש"י ותוספות יקבל בליל החתונה 20 אלף דולר במזומן". "בליל החתונה הגיעו 20 אברכים תלמידי חכמים שנבחנו על 12,000 דפי גמרא" סיפר הרב הלפרין, "וקיבלו את המלגה המכובדת מהנגיד. הנגיד אמר לאברכים שהוא רוצה להשאר איתם בקשר בהמשך, וביקש מהם להעביר לו את מספרי הטלפון הסלולרי שלהם". "לתדהמתו", סיפר הרב הלפרין, "לאף אחד מ-20 האברכים לא היה טלפון סלולרי. רק אז הבין הנגיד כיצד הם יכולים להבחן 12,000 דף גפ"ת ביום אחד". סיים הרב את סיפורו עם מסר לשומעי השיעור: "רק ככה מי שאין לו שום קשר עם גשמיות יכול לגדול לגדול בתורה"

חוויית השבוע שלי


בתים,דיעות,גדר ביטחון,.,,בעקבתא דמשיחא,ממונות,טרודים,פרנסה,הכלכלה,הטלפון שלא היה ,

 

 

אמרי שפר ב' שבט ה'תשע"ו



 

 

אם אדם מביא אתו ימי הנעורים כמו שצריך דהיינו בשנות הילדות והבחרות שומר עצמו מכל רע ומרגיל עצמו לטוב בלימוד התורה ובמידות טובות, אפשר לו להגיע לימי הזקנה בטובה ולומר אשרי ילדותנו שלא ביישה את זקנתנו. )נועם אלימלך)

 

     בעל ההגדה אומר: "כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח". ומפרשים, שעל ידי זה נעשה המספר משובח. וזהו: "ולמען תספר... וידעתם כי אני ה'", שבשביל שתספרו, תגיעו לדעת "כי אני ה'". )הרב יהושע מקוטנא(

     ברד אש מתלקחת, "ברד" אותיותִּ דֻּבר, בדיבור אחד אפשר לעשות מחלוקת גדולה. "מחלוקת" אותיות מת חלקו ח"ו.

 

     הנדיבות מקרבת אויבים – והכילות מרחקת אוהבים.

 

הכלבים ומנחה. (דברים טובים –פרשת וארא)

     הרב הגאון ר' מאיר לייבוש המכונה המלבי"ם נסע ברכבת יחד עם קבוצה מתלמידיו מבוקרשט שברומניה לסופיה שברומניה, מכיוון שראו כי זמן תפילת המנחה מגיע ועד מעט קט והשמש תשקע חיפשו ברכבת שני יהודים להשלמת מניין לתפילה. והנה רואה הוא בקצה הקרון שני יהודים אשר חזות פניהם מעידה בהם כי אינם מהיהודים המקפידים במצוות, אך את אפם היהודי לא יכלו להסתיר כך שללא ספק ידעו כי יהודים הם, ניגש אליהם המלבי"ם והפציר בהם כי יצטרפו למניין שהרי ישראל אע"פ שחטא ישראל הוא. אלא שהללו לא הכירו כלל זה וסירבו בתוקף להצטרף למניין. בלית ברירה נאלצו המלבי"ם ותלמידיו להתפלל שלא במניין.

     לאחר שסיימו תפילתם ניגש המלבי"ם אל השני היהודים הנ"ל וביקש להודות להם על פשט שחידשו לו בהבנת פרשת וישלח, הללו שלא הבינו במה מדובר ביקשו כי יבאר להם איזה פשט בדיוק ביארו לו? אמר להם המלבי"ם בפרשה רואים אנו כי יעקב שולח מנחה לעשיו עיזים, תיישים, גדיים וגמלים. והנה כל בר דעת יודע כי אל כל צאן מצרפים כלבים על מנת שיעזרו לרועה במלאכת הרעיה, והנה יעקב לא שולח לעשיו אף לא זנב כלב אחד, היום למדתי אמר המלבי"ם כי הסיבה לכך פשוטה מסורת היא ביד הכלבים שאינם מצטרפים למנחה.

חוויית השבוע שלי


יום ראשון, 10 בינואר 2016

אמרי שפר א' שבט ה'תשע"ו



 

אמר הרה"ק רבי יוסף יצחק מליובאוויטש (הרי"צ) זיע"א (יומא דהילולא י' שבט): "כל יהודי הוא א אות בספר תורה,ך לא כאותיות הכתובות על גבי הקלף העלולות להיקלף, אלא כאותיות החקוקות באבן אשר אין אפשרות שהאות תימחק, אלא לפעמים מצטבר עליהן אבק ואינם נראים, כל מה שצריכים לעשות הוא לנגבן ושוב תתגלנה האותיות כבתחילה".

 

     על מנת לגבוה, אל תנמיך את חברך, אלה הגבה את עצמך. (רבי ישראל סלנטר זצ''ל)

 

     על מנת להיות אדם טוב, אתה צריך להנות מלהיות טוב

 

     על מנת ללמוד על החיים, אתה זקוק לרבי, מישהו שינחה אותך בדרך הגיונית ועקבית.

 

ברכת החודש (להתענג בתענוגות – פרשת וארא)

     רבי אברהם הכהן פאם זצ''ל ''ראש ישיבת "תורה ודעת", היה יליד סלבודקא. בהיותו ילד בגיל שתים עשרה, נשאל על ידי אחד מבחורי ישיבת סלבודקא:  הנה בברכת החודש מתפללים על "חיים של טובה, חיים של ברכה,  חיים של פרנסה" וכו', שתים עשרה בקשות, ולאחריהן בקשה נוספת, " שימלא ה' כל משאלות לבנו לטובה", איזו מכל הבקשות היא החשובה מכולם?  ענהו הילד, "מה השאלה, הלא פשוט הדבר כי חיים שתהא בנו אהבת תורה ויראת שמים, היא הבקשה הכי חשובה". אמר לו הבחור, "טעות בידך, הבקשה האחרונה שימלא ה' משאלות לבנו לטובה, היא החשובה ביותר, שכן הכל כלול בבקשה זו". ענה לו הילד, "אני סבור שמי שאין בו יראת שמים, מה הם כל משאלות לבו, כל כולו משאלות גשמיות ועולם הזה, רק מי שיש לו יראת שמים, מבין אל נכון על מה לבקש שימלא ה' משאלות לבנו לטובה !" 

חוויית השבוע שלי


 

אמרי שפר כ"ט טבת ה'תשע"ו



 

 

 על ידי עצות טובות שתתן תזכה לשמחה.

 

     "על ידי קיום רצון ה', האדם יוצר כלי גדול יותר לקבלת הברכה ומידה כנגד מידה משום שהקב"ה לא ברא שום דבר לבטלה וכאשר באים אישה יהודיה ובעל יהודי ומראים לקב"ה שהם יצרו כלי גדול יותר, מפני שנתברכו במה שתלוי בהם כדי להביא לעולם בנים ובנות עוסקים בתורה ובמצוות והולכים בדרך הישר והטוב בעיני א-לוקים ואדם, אז ברכת ה' היא תעשיר'' (הרבי מליובאוויטש זצ''ל)

 

     ''על יהודי נאמר: 'ה' צלך', כשם שהצל מתנהג בדיוק על-פי תנועותיו של האדם, כך הקב''ה מתנהג על-פי מעשיו של יהודי. גמול חסדים ורחם על העניים – והקב''ה יגמול עמך חסד וירחם עליך (הבעש''ט)

 

"     עלינו לעסוק בישוב הארץ תוך בטחון בהשי"ת שנתן לנו את תורתו הקדושה. בוודאי שאם נשמור לה אמונים נזכה לשבת כאן לבטח ונהיה תמיד לחן ולחסד ולרחמים, כי מלאכיו יצוה וכ (ר' יוסף חיים זוננפלד)

 

חשיבותם של אומרי תהלים (סיפרי חסידים עלון 154)

     איש היה בעיר פרעמיסלא, ור' יהודה שמו, היה איש תם וישר וירא אלוהים, ולו אשה כשרה ותמימה, ששלחה ידיה במסחר השמרים, וכלכלה את המשפחה, והוא ישב בבית המדרש, מעוטף בטלית ומעוטר בתפילין, ועסק בתפלה ובאמירת תהילים בקול ובניגון, והיה מונה את המילים כאדם המונה מטבעות זהב. וכל כך היו חביבים עליו שירי דוד המלך עליו השלום, עד אשר לא עבר עליו יום אחד, שלא יהא אומר אותם כולם, וביום השבת וביום החג היה מסיים את מזמורי תהילים פעמיים. ר' יודיל היה מכובד על הבריות, כי ידעו את ישרו ותום לבו. בני עירו כבדוהו, אולם הוא הצניע לכת עם אלקים ואדם, אהב את ה' בכל לבו, ועבד אותו בכל נפשו, ושפך את לבו יום יום לפני יוצרו במזמורי תהילים.

     הגיעה שעתו של ר' יודיל להסתלק מן העולם, הזקנה קפצה עליו, והוא חלה ונפל למשכב. שכב על המיטה, ופיו לא פסק מלומר תהילים.  כך חזר על מזמורי תהלים בימי חוליו בלי הרף. וכשנפטר בשביעי של פסח, יצאה נשמתו בטהרה כשהפסוק האחרון של ספר התהלים בפיו. כל בני העיר התאבלו עליו, והורידו דמעות על אדם כשר שמת, וכאשר הוליכוהו לבית החיים הלכו כולם אחרי מטתו, ולוו אותו עד בית העולם.

     ויהי בלכת המלווים, וישאו את עיניהם ויראו,  הנה גדוד צבא בא מן הדרך רוכבים על סוסים אבירים, מלובשים שריונים, וכובעי נחושת על ראשם, וחרבות ארוכות על ירכם.  כאשר קרבו אנשי הצבא אל המון המלוים, ראו האנשים שכלי זמר שונים על שכם הרוכבים. ויגש אליהם ראש הגדוד וישאל אותם: "למה התאספתם פה כולכם?" ויאמרו לו: "איש חסיד נאסף היום אל עמו, וכל בני העיר מלוים אותו לבית מועד לכל חי, עושים אנחנו חסד ואמת עם איש ישר, שעבד את א-לוהיו באהבה וביראה, ולא פסק מלומר תהלים." כאשר שמע שר הגדוד את הדברים האלה אמר: "אם כן, ראוי האיש הזה שבני אדם יכבדו אותו, וגם עלינו לחלוק לו כבוד". ויפן אל המנצחים בכלי שיר, ויצו עליהם לעמוד בראש המלוים, ולנגן לכבודו של אותו צדיק, עד אשר יביאו אותו לקבר ישראל. כראות המלוים את אנשי הצבא, הבאים בכלי שיר,  ויסוגו אחור. המנגנים הלכו בראש לפני המטה, והתחילו לנצח בנגינות מזמור שיר. וילכו ויבואו אל בית העלמין, ולא פסקו מלנגן את נגינותיהם, עד הקבורה.

     ובהיות האנשים עושים את מלאכתם , וקוברים את מתם, נעלמו אנשי הצבא, ואיש מן הנאספים לא ראה אותם בלכתם. ויהי הדבר הזה לפלא בעיניהם, וישאלו איש את רעהו מי הם החיילים האלה, מאיזה מקום באו, ולאיזה מקום הלכו,  אך איש מהם לא ידע מענה. ויצאו מבית הקברות, ושאלו את העוברים והשבים, אם לא ראו גדוד רוכבים בדרך, וכולם ענו ואמרו: "לא ראינו ולא שמענו". ויתפלאו האנשים לשמע הדברים האלה, והרבה מהם הצטערו מאוד על אשר נגנו לכבוד הנפטר,  וראו בה מעין פגיעה בכבודו, כי לא שמעו עוד מימיהם, שמנגנים ינצחו בכלי שיר על קברו של אדם מישראל. ותהי כל העיר כמרקחה.

     ויבוא ר' יהודה אל רב העיר בחלום הלילה ויאמר אליו: "אל תצטערו, דעו לכם ששר הגדוד, אשר בא לקראתכם בלכתכם שלו, אחרי מטתי, היה דוד המלך עליו השלום. הוא יצא עם כל החבריא לקבל את פני ברגע צאתי מן העולם, והם כבדו אותי במזמוריהם הנעלים, אותן הנגינות שבהן שר נעים זמירות ישראל את מזמורי התהלים, בשעה שיצאו מפיו בפעם הראשונה. וכל הכבוד הזה בא לי, על אשר כבדתי את השי"ת במזמורי תהלים, כל ימי היותי על הארץ". ויהי בבוקר ויקרא הרב את כל העם, ויספר להם את דברי החלום, ויאמר אליהם: " ראו עד כמה גדולה היא זכותם של אומרי תהלים, שדוד המלך בכבודו ובעצמו, בא עם המשוררים והמנגנים שלו, לנצח בנגינות לפני אדם פשוט, שרוממות א-ל בגרונו ושירי תהלים בפיו.

חוויית השבוע שלי


יום חמישי, 7 בינואר 2016

אמרי שפר כ"ז טבת ה'תשע"ו



 

 

  שבוע הבא חל ראש חודש שבט: שְבָט נוטריקון- שָמְרָם ברְכָם טַהרם.; שנשְמָע בשוֹרוֹת טוֹבוֹת; וְאֵּין   בשְבָטַיו כוֹשֵּל.  

 

בֲעבור זאת העמדתיך''ַ בעבור זֹאת הֱֶעַמְדִתיך: ר"ת זָ הָ ב. רמז שהמָמוֹן הוא המעמיד את האדם על רגליו. (מעיינה של תורה(

 

     בערב שבת הוא זמן תשובה, צריכים להיכנס בשבת בשפלות ובהכנעה, כמו שכתוב בבית אהרן )ליקוטים קמ"ד א') "פוסעים בו פסיעה קטנה",  בקטנות ובהכנעה.

 

     המשגיח רבי שלמה וולבה זצ''ל היה נוהג להתפלל תפילת מנחה גדולה באופן קבוע. פעם שאלו אחד התלמידים מדוע מקפיד על כך באופן תמידי חוק ולא יעבור?  ענה לו, "עברו כבר כמה שעות מתפילת שחרית, ואני מתגעגע לשוב לדבר עם הקב"ה!.

 

     ושמתי פדת בין עמי ובין עמך (ח', יט - '( אומר ה'דברי ישראל' זיע"א: כאן רמז משה לפרעה שהוא הולך לקבל בסה"כ עשר מכות. והרמז הוא ההפרש שיש בין הגימטריה של המילה 'עמי' (120) למילה 'עמך' (130) בסך 10.  דהיינו שע"י העשר מכות יהיה פדות לישראל ממצרים.

 

     על טעם ועל ריח אין להתווכח

 

     "עלי אין יריביי חולקים כלל. הם חולקים רק על הדמות שהם ציירו לעצמם ממני - ועל איש כזה ראוי אכן לחלוק" (רבי נחמן מברסלב).

 

     על ידי ההכנעה - זוכים לשמחה. (הרה”ק רבי איתמר מקונסקווילי)

 

חסד של אמת

     אני עוסק בנדל"ן, קונה ומוכר דירות, מתווך בעסקאות, משפץ, משביח וכו'. יוציא לי להכיר בעבודתי אנשים מכל קצוות הקשת החברתית בישראל, וכיוון שאני דובר כמה שפות ברמה בסיסית, כישרון שקיבלתי מא-לוקים, הרי באמת כמעט ואין גבול לאנשים שאיתם אני יכול לתקשר, גם אם הם באים מתרבות וממקומות אחרים לגמרי. כל עוד הם גרים ברחבי העיר בה אני עובד, שהיא גדולה ורחבה, יש לי אפשרות להכיר אותם. לפעמים הכרות שטחית, לעיתים הכרות עסקית ולעיתים זה משהו מתמשך שסופו לא ישורנו. על אחת ההיכרויות הללו אני רוצה לספר כאן.

     נקרא להם משפחת פטריקוב. זה לא שמם האמיתי כמובן, ולמרות שאין שום סיכוי שהם יקראו אי פעם את הסיפור הזה, ותיכף תבינו גם למה, אני עדיף להיות אלמוני ולהשאיר גם אותם תחת ערפל. ובכן, את משפחת פטריקוב הכרתי כשבאתי לראות דירה בבניין גדול מאוד. בגינה, בדרך אל הלובי המטופח, עבד איש מבוגר וניכש באהבה רבה גידולים שצמחו ללא הזמנה בערוגת הפרחים ליד השביל. הוא הרים את העיניים כשעברתי. כדרכי אני מקדים שלום לכל אדם, וברכתי אותו בנימוס ב'שלום'. "שלום" הוא ענה וחיוך גדול האיר את פניו, המבטא שלו היה כבד ומיד הבנתי שמדובר בעולה מרוסיה. כיוון שכבר התחילה תקשורת - ניצלתי אותה כדי לחסוך לי זמן במבוך הבניין הגדול, שאלתי אותו איפה גרה משפחת איקס אותה חיפשתי. הוא שאל "מה?" ואני חזרתי על שאלתי בקול רם יותר ובאיטיות, חשבתי שאולי יש לו בעיית שמיעה, ואכן הפעם הוא קלט מה אמרתי וענה שבקומה התשיעית. הודיתי לו ועליתי במעלית לקומה התשיעית. את ענייני עם משפחת איקס סיימתי תוך חצי שעה, ומרוצה ירדתי בחזרה אל מכוניתי שחנתה בחניה. בדרך מהלובי עברתי שוב בשביל והוא היה שם עדיין, מסדר את הערוגות. "ספסיבה", הודיתי לו בשפה שלו. החיוך שוב האיר את פניו, חם ורחב. "אתה מדבר רוסית? רוסי?" שאל ברוסית, כשעל פניו מבט פליאה, כי חזותי החרדית לא רימזה על היותי משם. צחקתי. "לא", השבתי, "אני ישראלי, אבל אני מדבר קצת מכל שפה". "יפה מאוד", הוא היה מרוצה, "זה קולטורה (תרבות). הלוואי שהרבה ישראלים היו כמוך". שליטתי ברוסית לא היתה מספיק רחבה כדי לומר לו שלא כל אדם ניחן בכישרון לשפות, ולא נראה לי שיש טעם לישראלים ללמוד רוסית סתם, אבל מכיוון שכבר קלטתי שהוא לא כבד שמיעה אלא לא מבין ממש עברית, ידעתי שהוא לא יבין את המילים הלא שגרתיות הללו בעברית, ולי לא היה אותן ברוסית והעדפתי לחייך בהסכמה. נפרדנו לשלום ונסעתי משם.

     לא חשבתי שאפגוש עוד פעם נוספת את אדון פטריקוב, אבל כיוון שעסקי עם משפחת איקס לא תמו באותו ביקור – יצא לי להגיע לאותו בניין פעמים רבות נוספות. גם בפעם השנייה כשהגעתי אדון פטריקוב עבד בגינה, ברכתי אותו שוב וכיוון שאנחנו מכירים שאלתו אותו גם מה שלומו. הוא שמח לענות שהכל טוב ותודה ומה שלומי. הנחתי שהוא הגנן באיזור, וכיוון שאני איש עסקים בנשמתי, מיהרתי לראות מה אפשר לעשות עם מישהו שמכיר היטב את הסביבה בה הוא עובד. אמרתי לו שאני נדל"ניסט, ואם הוא מכיר מישהו שרוצה למכור נכס באזור שיתקשר אלי.

     הוא ישמח לעזור, הוא אמר לי, הוא גר בבניין, ואולי אני רוצה לעלות אליו לכוס קפה? עניתי שבשמחה, אחרי שאגמור את ענייני עם משפחת איקס, ארד לגינה ושנינו נעלה אל דירתו. הבניין הזה, כאמור, היה אחד הבניינים הגדולים שהכרתי. אחד עשרה קומות ושישה דיירים בכל קומה נותנים אפשרויות עסקיות כמו בשכונה בינונית. זה טוב שמכירים מישהו באזור. כוס קפה כזו יכולה להביא אפשרויות רווח חדשות. אני מכיר את זה מניסיוני, ועל כן, למרות שזמני קצר והמלאכה מרובה, ירדתי אחרי שיחתי עם משפחת איקס אל מר פטריקוב, הוא הניח את הכלים, הזדקף באיטיות, מתח את שריריו והזמין אותי לעלות עימו אל הקומה השנייה. אשתו, שכבר קיבלה התראה, פתחה את הדלת. היה זה בית רוסי טיפוסי של זוג קשישים חסרי משפחה. לשניים לא היה הרבה מה לעשות ושניהם שמחו מאוד באורח שנכנס. שתיתי כוס מים צוננים ושוחחנו. העובדה שאני מדבר מעט רוסית הקלה מאוד על התקשורת, כי מהר מאוד התברר לי שבני הזוג לא ממש הצליחו להתערות בארץ החדשה וללמוד את השפה: הם פשוט לא ידעו לתקשר בשפת המקום מלבד מילים לא רבות בעברית, שמסתבר שאותן כן הצליחו לקלוט בחמש שנות שהותם במקום.

     בני הזוג פטריקוב היו עריריים, זמנם היה בידם, הם היו חברותיים מאוד ושיוועו לשיחה קלילה. לא הייתי בדיוק האדם המתאים, כיוון שברוסית בסיסית בלבד נושאי השיחה שלנו היו מצומצמים מאוד, וגם לא היה לי זמן. לעומתם לא הייתי פנסיונר, יש לי משפחה ברוכה שעלי לפרנס ואני רץ ממקום למקום בשל עבודתי. שיחות על כוס קפה, מיץ או מים באמצע היום פשוט לא נמצאות בתפריט שלי, בקושי ארוחת צהריים חפוזה עם משפחתי. אבל כאמור הם היו כל כך נחמדים ומסכנים, ואני קיוויתי שמהשיחה תצמח עסקה חדשה אי פעם. כך שישבנו ושוחחנו כמה שאפשר. הם היו מבוגרים מאוד, הרבה יותר משנראה לי על פי עבודתו הפיזית הקשה של מר פטריקוב. מר פטריקוב היה אגרונום שיצא לפנסיה ברוסיה, גברת פטריקוב היתה ספרנית. בארץ שניהם התנדבו. הוא שימר את הבניין והגינה, ואכן הבניין היה מטופח בצורה יוצאת דופן, כי את כל זמנו, והיה לו הרבה זמן, הוא השקיע בטיפוח הגינה והלובי. היא התנדבה במחלקה הרוסית בספריה העירונית, שם פגשה גם את בנות גילה ותרבותה שבאו להחליף ספרים. חייהם לכאורה היו מסודרים. ביקשתי מהם ליצור איתי קשר אם ישמעו משהו מתאים ונפרדנו כידידים. כאמור, יצא לי להגיע שוב לאותו בניין, שוב פגשתי את מר פטריקוב בגינה ופטפטנו מעט. אחר כך התקשר מר פטריקוב לספר כי יש בבניין מישהו שרוצה למכור, הוא נתן לי את מספר הטלפון. התקשרתי וקיבלתי את הטיפול באותה דירה בבלעדיות. אחרי כמה ימים מכרתי אותה ללא קושי. הבניין המטופח קרץ לקונים. הצעתי לזוג פטריקוב אחוזים משכרי, בכל אופן הם היו חלק מהעסקה. מר פטריקוב ממש נעלב, הוא לא מוכן אפילו לשמוע! ידידים עוזרים אחד לשני, לא?

     שבוע אחר כך מר פטריקוב צלצל שוב, יש עוד מישהו שמעוניין למכור. נכנסתי לרכב ונסעתי, קיבלתי שוב דירה בבלעדיות ומכרתי אותה אחרי כמה שעות: עסקה פשוטה, קלה ומהירה ששימחה אותי מאוד. הגעתי אל משפחת פטריקוב עם זר פרחים גדול, הם קיבלו אותי בשמחה, קצת כעסו על הזר, כי מה פתאום? וכשניסיתי להגיד מילה על כסף, הם כבר כעסו באמת. באותו חודש נערכה כבר עסקה שלישית. מסתבר שבבניין גדול כל כך יש תחלופה לא קטנה. הדירות לא ממש גדולות, ואנשים רוצים מקום יותר מרווח עוזבים את הבניין לדירות גדולות במקום אחר. יש ביקוש לבניין דווקא בשל העובדה שהוא כל כך מושקע ומטופל.

     ניסיתי לרמוז מדי פעם בעדינות למר פטריקוב על אחוז מסוים, הוא הזהיר אותי שאבוא לבקר רק בידיים ריקות, לא שוקולד, לא פרחים, לא כסף. הם מסודרים ולא צריכים כלום, רק את חברתי הנעימה. הם רצו רק לתת, לא רצו לקבל כלום בתמורה. התעקשו, ואם ניסיתי להתעקש כנגד – נעלבו. מה יכולתי לעשות? הרגשתי שהם עושים עימי סוג של חסד של אמת, כזה שנותנים באמת שלא על מנת לקבל ותהיתי אם אזכה אני לעשות חסד כזה. במשך שנתיים עשיתי מספר עסקאות תודות לזוג פטריקוב. תודתי להם התבטאה בעובדה שכל פעם שבאתי לאזור קפצתי לבקר, וישבתי בביתם לשיחה קצרה על כוס מים קרה, יותר מזה הם לא רצו מאומה.

     יום אחד הייתי עסוק באזור מרוחק מחוץ לעיר. זה היה יום חם במיוחד. בשעת אחר צהריים לוהטת קיבלתי שיחת טלפון לא צפויה: היה זה אחד מהשכנים בבניין שקנה את דירתו דרכי, וידע על הקשר שלי עם מר פטריקוב. הוא הודיע שיש ניידת נט"ן ליד הבית, והפרמדיקים נכנסו אל משפחת פטריקוב. נבהלתי, והוא הבטיח עדכון ברגע שידע. חצי שעה אחר כך צלצל להודיע כי הרופא קבע את מותה של גברת פטריקוב הקשישה, מהתקף לב כנראה, וכי הנט"ן עזב את האזור.

     הצטערתי מאוד לשמוע את הדברים, סיימתי את ענייני כמה שיותר מהר, וביודעי כי לקשיש אין קרובי משפחה – מיהרתי לחזור לעירי, היישר אל ביתם של בני הזוג. נקשתי על הדלת ולא היתה שום תשובה. לחצתי בזהירות על הידית ונכנסתי בלי הזמנה. מר פטריקוב לא היה במטבח, גם לא בסלון, הוא היה בחדר השינה, יושב ליד מיטתה של אישתו, גופתה היתה עדיין על המיטה. מצמצתי בתדהמה, עברו לפחות שעתיים מרגע הפטירה, הוא כנראה יושב כך ומי יודע עד מתי? מה עם סידורי הלוויה? למה לא לקחו את הגופה? האם יש מי שמטפל בעניינים? הריח שעמד בדירה לא הניח מקום לספק. הגופה כבר החלה להרקיב מחמת החום הכבד, והיה לי ברור שהוא לא יוכל לעבור לילה לבדו עם גופת אשתו. הבנתי גם שמר פטריקוב מוכה ההלם לא ידע מה לעשות. גם לו היה ערני ומלא חיים כדרכו תמיד, הוא פשוט לא יודע את ההליכים במקום ומה ואיך לעשות.

     האמת שגם אני לא ממש ידעתי ולא הבנתי מה צריך לעשות, אף פעם לא התעסקתי בדברים הללו, אך כמו כל ישראלי – אני מכיר ישראלי אחר, שמכיר מישהו שמכיר מישהו אחר שקשור לחברה קדישא. הסתבר שכשאין סיכוי ללוויה בלילה – אז חברה קדישא המקומית לא מפנה את הגופה. יש אמנם שירות לאכסנת גופות בבית החולים המקומי, הוא עולה כסף כי זה שירות פרטי, וגם צריך לדעת למי להתקשר. והוא עם הקשרים שאין לו בציבור הישראלי, ועם השפה העברית הדלילה שלו ועם ההלם הכבד וחוסר הידיעה של 'מה הלאה' היה ממש חסר ישע. לקחתי את העניינים לידיים, ראשית דאגתי שיפנו את הגופה והוא לא יצטרך להיות לידה כל הלילה, ואחר כך דאגתי שמישהו יבוא להיות איתו, מישהו שהוא בחר. ארגנתי מודעה ושרשרת הודעות לידידים וחברים, אוטובוס למלווים ובכלל ללוויה. קבענו את לוח הזמנים, שילמתי את כל ההוצאות ונסעתי אל ביתי רק כשראיתי שהוא בידיים טובות. למחרת בבוקר כמובן הגעתי שוב. ליוויתי אותו עד אחרי ההלוויה, ראיתי שהוא בידיים של חברים ולא נשאר לבד וחזרתי לביתי. הפעם עשיתי אני חסד של אמת.

זהו בעצם סוף הסיפור. יש לי היום עדיין קשר עם מר פטריקוב, הוא חי לבד בדירה שלו ומטפח באהבה ובמסירות את הגינה, מדי פעם הוא מארח חברים, הולך להתארח אצל אחרים ומשתדל להתגבר על האובדן הנורא. אני מבקר אצלי מדי פעם כשיש לי עסקה באזור, והוא לא פעם חוזר ואומר שהוא לא יודע מה היה קורה לולא נכנסתי אני לתמונה. אני אומר, שהלוואי שהייתי יכול להחזיר לו בשמחות, אבל אין לי ספק שהידידות הלא מובנת שצמחה בינינו, הייתה ההכנה שהכין הקדוש ברוך הוא לקשיש המסכן, כדי שמישהו יהיה לצידו בעת ההיא...!

 

חשיבות ברית המילה (אמונה שלמה)

     מעשה באשה שאינה שומרת תורה ומצוות שהתקשרה למוהל בשם רבי אברהם ובקשה ממנו שיבוא לביתה למול את בנה. המוהל רשם את הכתבת והגיע לביתה, דפק על הדלת ושאל את בעלת הבית היכן היא מענינת לערך את הברית. להפתעתו ענתה ואמרה לו: ''כאן בבית''. הוא נכנס לבית וראה שאין בו נפש חיה ופליאתו גברה.

     בעלת הבית הבחינה בכך והסבירה לו מיד שהם אינם דתיים, ולמען האמת, היא ובעלה כלל לא חשבו לערך ברית מילה לברית לבנם. הם רחוקים מאד משמירת תורה ומצוות ונתן להגדירם כאנטי דתיים.

     אך משהו הציק להם: העבדה שאם לא יערכו ברית מילה לבנם, הוא יאלץ להיות שונה, וכשהוא יגדל יתבייש להיות שונה מחבריו. על כן החליטו היא ובעלה להזמין מוהל שיעשה את הברית.

     בעוד המוהל המום ממה ששמע, הודיע האישה שבעלה כבר יצא לעבודה וצינה שגם היא חיבת לרוץ לעבודה, ולכן היא מבקשת שידייק ויסיים את הברית בזמן. היא הסבירה שלדעתם ברית מילה הוא רק ניתוח קל ולכן אין חובה להיות נוכח, והוסיפה שהמטפלת אמורה להגיע תוך חצי שעה.

     התינוק היה שקוע בשנה עמוקה. הוא היה כבר בן חודשיים ושמו היה יובל. כעבר זמן מה, עזבה האם את הבית והמוהל נשאר לבדו עם התינוק יובל.

     ברית מילה בבית ריק, מי שמע כדבר הזה? אך רבי אברהם לא בזבז זמן, הוא ידע שעליו לנצל שעת כשר זו לפני שמישהו יתחרט.

     הוא סדר את הציוד והתכונן לברית. תינוק בן חודשיים – גיל הדורש יחס וגישה שונה. הוא העירו בעדינות והכין אותו לקראת הברית.

     רבי אברהם שמש ליובל גם כמוהל וגם כסנדק. הוא בצע בו את הברית בצורה מקצועית ולפי כל כללי ההלכה. הוא כבד את עצמו בברכות ובעמידה לברכות, וכשהגיע למילים ''ויקרא שמו בישראל'', קרא לו יובל – כפי שקראו לו הוריו.

     התינוק החל לבכות. הוא לטף אותו ברך והמתין לבואה של המטפלת.

     המטפלת, משום מה, התמהמהה, והמוהל החל לאבד מסבלנותו. הוא הביט שוב ושוב בשעון, אך המטפלת איננה.

     הבית הגדול והמפאר היה ריק. רצה המוהל להתקשר למקום העבודה של האם, אבל לא היה בידו את מספר הטלפון שלה.

     התינוק נעשה רעב והחל לבכות. נגש רבי אברהם למטבח ולא מצא אכל לתינוק. התינוק צרח והוא נסה להרגיעו, ומשלא הצליח פרץ המוהל בעצמו בבכי. הוא בכה על התינוק האומלל ועל המצב המביש שנקלע אליו, על כך שהוריו כמעט ובקשו למנע ממנו את קשר הברית עם בורא עולם, הוא בכה על ההורים האומללים שחיים כמו גויים, הוא בכה ובקש על הילד רחמים, שאף על פי שגדל בבית אנטי-דתי – יזכה לגדל לתורה וליראת שמים.

     בינתיים, נכנסה המטפלת, ולתדהמה ראתה אדם מבגר והתינוק בידו, ושניהם בוכים. היא התנצלה מעמק ליבה והסבירה היא נתקעה בפקק תנועה, ולכן אחרה בשעה וחצי. לשאלתה מי הוא, ענה לה שהוא המוהל, ונפרד ממנה לשלום. רבי אברהם נשם לרוחה.

     חלפו להם השנים, וכעבר שלש עשרה שנים נעשה רבי אברהם למוהל ותיק ומצלח. באחד הימים צלצל הטלפון ואשה אלמונית בקשה לדבר אתו. היא הזדהתה כגברת גולן ושאלה האם הוא זוכר מי היא. ברגע הראשון לא זכר ובקש סימן מזהה. היא ספרה לו שלפני שלש עשרה שנים מל את בנם בביתם הריק והמטפלת שהגיע באחור. נזכר רבי אברהם מיד, הרי הברית הזו לא ישכח לעולם. הוא שאל לשלומו של הילד, ואמו אמרה שהוא הסבה לכך שהתקשרה.

     שאל המוהל בבהלה: ''האם קרה לו משהו?'' ענתה האם: יש בעיות, אבל לא מה שאתה חושב''. היא בקשה מהמוהל להגיע אליהם הביתה בשנית, לאחר שלש עשרה שנים.

     המוהל הרגיש איזושהי אחריות כלפי מהילד בעקבות אותה ברית, והחליט לנסוע. הוא הגיע לבית מפואר, בית של עשירים בחומר אבל דלים בנכסי הרוח.

     האישה הציגה את בנה יובל ואמרה למוהל שבתקופה האחרונה בנה השתנה מאד והוא מסרב ללכת לבית הספר כיון שמלמדים שם לימודי כפירה. ''הוא רוצה להיות דתי! איך יתכן שילדנו, שאין לו שום קשר לדת, פתאום רוצה להיות דתי?'' שאלו ההורים.

     האם ספרה שהם נלחמו נגדו, אבל הוא עומד על דעתו והם פוחדים לאבד אותו.

     הוא בקש מהם לשמור שבת, לאכול כשר, ואף הביע בפני הוריו את רצונו ללכת ללמוד בישיבה.

     הם לקחו אותו למטב הפסיכולוגים והפסיכיאטרים, וכלם קבעו פה אחד שלילד אין שום בעיה נפשית, הוא יציב לגמרי, רק רצונו להיות דתי מעיב על אשרו.

כלם המליצו להם לא להילחם בו. ''אם אינכם רוצים שהילד יגיע לבית חולים לחולי נפש, אל תלחמו בו, לכו לפי רצונותיו'', כך קבעו הפסיכולוגים. ''אנו מאד אוהבים את בננו, ולכן אתה כאן'', כך אמרה האם. ''אתה הוא האדם הדתי היחידי שאני מכירה, ואתה מהוה את החבור שלו לדת''.

     שאל המוהל: ''אגב, מדוע בחרתם דווקא בי למול את בנכם?''

     ענתה האם: ''בספר הטלפונים אתה מופיע ראשון, שמך מתחיל באות א'''.

     רבי אברהם החליט לקחת את יובל תחת חסותו. הילד היה הדור שאיפה עזה ללמד את כל התורה. באשור ההורים נכנס יובל לישיבה לצעירים, והתברר שהוא עלוי, בעל כישרונות מברכים. תוך שנים מספר נעשה לתלמיד חכם גדול וחשוב.

     באחד הימים פגש המוהל את אחד הרבנים המקבלים בעירו, ספר לו את כל קורותיו של יובל והביע את פליאתו: ''איך יתכן שאנו מתאמצים היום כל כך בחנוך ילדינו לתורה ויראת שמים, לפעמים מצליחים, ולפעמים, לצערנו לא, וילד זה, שגדל בבית של כופרים ללא סממנים יהודיים, גדל ונעשה לתלמיד חכם, לעלוי? נראה שהוא עתיד להיות מגדולי הדור! כיצד יתכן הדבר?''

     שאל הרב את המוהל: ''אמר לי, בבקשה, מה קרא באותו יום שערכת את הברית?''

     ענה המוהל: ''בכיתי מרות, הילד היה רעב, המטפלת לא הגיע, ואני הייתי חסר אונים. בכיתי יחד עם התינוק. הייתי עתו לבד''.

     אמר לו הרב: ''טעות בידך, אתה לא הייתה לבד עם התינוק, גם אליהו הנביא היה אתכם שם בבית! וכאשר בכיתם שניכם, אליהו הנביא בכה גם הוא, והבכיות האלו עשו רשם גדול בשמים. תפלה ובכיה בזמן הברית יכולה לפעול גדולות ונצורות בשמים!''

 

חוויית השבוע שלי


 

חוויית השבוע שלי,פרשת השבוע,"וארא",ה'תשע"ו