אמרי שפר כ"ו טבת ה'תשע"ו

 

איזהו הגיבור הכובש את יצרו. השובר לא נאמר להשתמש בכוחו למעשים טובים .

 

     האמונה לאדם היא כאוויר לגוף בכל רגע צריך לנשום אמונה, כל הסובב אותנו, כל מה שבאים אנו איתו במגע,  יכול להביא להכרה חדשה בבורא... ולשם כך נתנו המצוות...  שומרים המצוות על האדם שלא ינזק וישמע בקול יצרו.

 

     היחסים הטובים ביותר הם לא עם אנשים מושלמים, אלא הם מתקיימים רק כאשר לומדים לחיות עם הפגמים של האחר ויכולים להתפעל מהתכונות הטובות שבו...

 

     זו דרכו הרעה של היצר הרע . הוא גורם לנו לראות עד כמה החברים שלנו גרועים, כדי שנרגיש שאנחנו ממש - אבל ממש - בסדר ...

 

חנפנות

     סיפר ר' שבתאי יודלביץ' : פעם אחת החמור בא לכלב ושאל: "תראה, אני באמת עובד קשה, מה זה קשה... כמו חמור! עובד קשה כל היום... בסוף היום אני מגיע מותש מהעבודה, שמים אותי באורווה, קצת קש.. וזהו נגמר העניין.  אבל אתה כלב, לא עושה כלום רק מכשכש בזנב, וכל היום קונים לך... בשר ובונזו ודוגלי, ומספרה מיוחדת לכלבים, וטרינר.... איך אתה עושה את זה? תגיד לי את האמת... גם אני רוצה..." אמר לו הכלב: "צריכים לדעת ללקק... תשמע, כשבעל הבית מגיע בערב הביתה, אני רץ אליו, קופץ עליו, מתחכך בו, מלקק אותו, הוא אוהב את זה והוא קונה לי. תעשה את זה גם אתה...", "תודה רבה!", ענה החמור.

     למחרת בערב בעל הבית הגיע לאורווה לתת לחמור לאכול... החמור נתן זינוק! קפץ על בעל הבית, השכיב אותו על הרצפה, התחכך בו, חנק אותו כמעט, ועוד בסוף הוציא את הלשון ונתן לו לק על כל הפנים... ובעל הבית התחיל לצעוק: החמור השתגע!!!באו הילדים של בעל הבית, התחילו להרביץ לחמור... למחרת החמור בא לכלב צולע עם גבס, ואומר לו: "אתה חתיכת כלב! לא רצית לגלות לי את הסוד שלך... בסדר. אבל למה נתת לי עצה שאינה הוגנת? בגללך חטפתי מכות..." ענה לו הכלב: "תאמין לי שנתתי לך עצה הוגנת, זאת האמת, זה בדיוק מה שאני עושה.  רק מה לעשות, כנראה שבשביל ללקק – צריך להיות כלב!"

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

 

נקודה שבועית, פרשת השבוע "וארא" ה'תשע"ו

 

 

אחד הדברים החשובים שאנו צריכים לעשות בשעה שאנו קוראים  ולומדים תורה זה ללמוד ולהפנים ממעשיהם של אבותינו ומנהיגנו,מדרכי פעולתם,מהנהגותיהם,מתכונותיהם המיוחדות ועוד.

בפרשתנו, פרשת "וארא", ממשיך משה את שליחותו כמנהיגם הראשון של ישראל ומתחיל לפעול למען הוצאתם ממצרים.

התהליך כולו מתחיל כידוע במכות מצרים המפורסמות שרובן, שבע מכות, מופיעות בפרשה שלנו.

אולם, בצווי ה' למשה למכות: דם, צפרדע וכינים, מצווה משה להטיל על אהרון את נטיית המטה כדי שתתחיל המכה,כמו שכתוב: "ויאמר ה' אל משה אמר אל אהרון קח מטך ונטה ידך על מימי מצרים...", המדרש מסביר לנו את הסיבה: "אמר לו הקב"ה למשה: המים,ששמרו בשעה שהושלכת ליאור,לא ילקו על ידך" ,וכן באותו הרעיון נאמר במכת כינים: "עפר,שהגן עליך, כשהרגת את המצרי,אינו דין,שילקה על ידך".

הן היאור והן העפר שהוטמן בו המצרי באו לעזרת משה בשעתם ואל לו למשה לפגוע בהם כעת ולכן אהרון ילקה בהם.

האם "דוממים" כמו היאור והעפר יחושו באותה הכרת הטוב של משה? יש לזה משמעות אם הם כלל לא בעלי רגש ותחושה?

כותב על כך הרב אליהו דסלר בספרו "מכתב מאליהו": "כל מידות האדם מושפעות ונפעלות על פי הרגש ולא על פי השכל. לכן אם לא מכירים טובה לדומם, שנהנו ממנו, אלא מבזין אותו - נפגע הרגש,שאינו מגיב על פי ההיגיון והשכל.הוא אסיר תודה לכל המהנהו, ואפילו המהנהו שלא במתכוון ואפילו לדומם. ופגיעת הרגש משפיעה באופן ישיר על המידות, נמצאת מידת הכרת הטובה נפגמת." 

הכרת הטוב הזאת של משה אינה עבור אותם דוממים כדוגמת היאור והעפר. היא לחלוטין עבורו ועבור נפשו ונשמתו.

היא תכונה אצילית שפועלת ברגש שקיים בכל אדם ואדם ועל האדם הפרטי לטפח את אותה תכונה ועל פיה מתעדנים יחסיו עם האלוקים.

הרגש שנמצא בכולנו פועל אוטומטית לכל מי שפועל מולנו ועבורנו גם אם זה דומם. מכאן שגם אם היה משה מכה את היאור או את העפר הם אינם היו נפגעים אלא הרגש הפנימי של משה היה נפגע וחורץ בו גסות שתפגע באותה תכונה.

ה' רצה למנוע ממשה שתכונה זו אצלנו תיפגע ככה. הוא הטיל זאת בכוונה על אהרון כדי להציל את נפשו של משה.

 

שבת שלום ומבורך!

 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

 

 

תודות : לצחי מיכאלי

 

 

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם

 

אמרי שפר כ"ה טבת ה'תשע"ו

 

> ,

המקריות היא הדרך של א-לוקים להישאר אנונימי", התפיסה הרואה בכל דבר "מקרה", מטשטשת ומסתירה את היד הא-לוקית המכוונת והמנהיגה. (איינשטיין).   "     ועלו ובאו בביתך ובחדר משכבך ועל מיטתך... ”. השגחת הבורא על עולמו ניכרת בכל צעד - ושעל, קטון כגדול. אף על המיטות ובחדרים - -   חכמת הקיסר.      קיסר צרפת נפוליון בונפרטה ישב מהורהר ומודאג באוהל המפקדה. המידע שהגיע מהחזית לא היה מעודד. צבאות רוסיה, אוסטריה ופרוסיה (כך נקראה אז גרמניה) עמדו להביסו. החורף הקשה עשה שמות בצבא צרפת. מתוך חצי מיליון חיילים, נותרו בחיים מאה אלף בלבד! עכשיו התכוננו שלושת הצבאות האדירים לקרב המכריע שבו הם תכננו לכבוש את צרפת ולהוריד אותו מכסא מלכותו.  מפקדי הצבא הביטו בקיסר בדאגה. 'הוד מעלתו',' אמר אחד הגנרלים שאזר אומץ, 'מצבנו בכי רע.  הצבא איבד את רוח הלחימה והאויבים צוברים כוח ועידוד. אינני יודע כמה זמן נוכל להחזיק מעמד'.  בניגוד לדעתו, היו אחרים שהביעו אמונה בכוח הצבא להתאושש ולהגן על המולדת, וטענו שיש להמשיך בלחימה. הדיון הסוער נמשך זמן רב, עד שאחד מעוזרי הקיסר נכנס ואמר כי מחוץ לאוהל ממתין שליח של מפקדי שלושת הצבאות, ובפיו הצעה לסיום המלחמה.  נפוליון הרהר רגע קט, וסימן בידו להכניס את השליח. השליח היה איש מפורסם ממשפחת אצילים מכובדת ורבת השפעה. הוא קד כלפי נפוליון לפי כל כללי הנימוס. 'הוד קיסרותו, לכבוד ולעונג לי לשהות במחיצתו של מנהיג מהולל כמוך', פתח ואמר, 'ואני מאושר שניתנה לי הזכות ההיסטורית להציל את צרפת מתבוסה כואבת ולתרום את חלקי הצנוע להמשך ישיבתך על כסא מלכותך עוד שנים רבות' . השליח עצר לרגע והביט בפניו של נפוליון כדי לבחון את תגובתו, אך בהבעת פניו של הקיסר לא ניכר כל שינוי. 'שלוש הממשלות ביקשוני למסור לך זאת,  המשיך השליח, 'במקום להמשיך בהקזת הדם, הבה נגיע להסכם הפסקת אש. צרפת תוותר על כמה מהשטחים הנתונים במחלוקת, ובתמורה מתחייבות ממשלות רוסיה, פרוסיה ואוסטריה לחדול מהתקפות ולהחזיר את השלום והשלווה לאירופה'.      הקצינים הביטו בדריכות לעבר נפוליון וציפו לתשובתו. אם הוא יקבל את ההצעה, רבבות חיילים יינצלו ממוות בשדות הקרב, אך מאידך ייתכן שהצעת השלום אינה אלא תכסיס ערמומי, וברגע שצרפת תיסוג מהשטחים החשובים שמגנים עליה, יתנפלו המדינות ויכבשו אותה בקלות. נפוליאון ידע זאת, וחש את כובד האחריות. הוא קם ממקומו ואמר לשליח: 'תן לי מספר דקות להרהר בדבר, ואז אתן לך תשובה'. הוא החל להתהלך באוהל הלוך ושוב כשהוא נתון בסערת מחשבות. השליח עמד במקומו, מצפה לתשובה. תוך כדי צעידה, כאשר הקיסר חלף ליד השליח, נפל לפתע כובעו המלכותי על הארץ, ממש לרגלי השליח,  אך נפוליאון התעלם והמשיך לצעוד. לאחר עוד כמה דקות, נעצר הקיסר מול השליח ואמר נחרצות: 'אני דוחה את הצעתם של שולחיך. איני מוכן לסגת ולו ממטר אחד מאדמתה של צרפת!' השליח לא ויתר.  הוא קרב אל נפוליאון שהיה במרחק ניכר משאר הקצינים, ואמר לו בשקט: 'אדוני הקיסר, אין מדובר רק בצרפת, אלא גם בעתידך האישי. אם תוותר תישאר מלך, אך אם אחזור אל שולחיי עם תשובתך השלילית, הם יפתחו בקרב ורב הסיכוי שצרפת תובס ואתה תודח'. הביט נפוליאון בשליח, ואמר בחיוך נוגה: 'כשליח מיוחד אתה בוודאי יודע את המתרחש בחדרי המלחמה של שולחיך, ולכן אתה יודע היטב שהצעה זו אינה אלא מלכודת. מפקדיך אינם מתכוונים להפסיק את המלחמה עד שיורידו אותי מכיסאי'. 'ואם תשאל מאיפה אני יודע זאת', המשיך נפוליאון ואמר, 'אענה לך מיד: כשצעדתי לידך מקודם, שמטתי את כובעי לרגליך בכוונה. ביקשתי לראות כיצד אתה מתייחס אליי באמת. לו ידעת שאני עומד להמשיך להיות מלך צרפת, היית מרים מיד את כובעי ומגיש לי אותו ביראת כבוד. אולם כאשר הנחת לכובע המלכותי להתגולל על הרצפה, ידעתי שכבר אינך מתייחס אליי כלמלך, כי אתה יודע שימיי על כסא המלכות ספורים'.      השליח המיומן שמע את תשובתו של נפוליאון בפנים חתומות ולא הגיב, אך בלבו ידע שהקיסר הצרפתי החכם צודק. נפוליאון התעלם מדבריו ומאמרותיו, ובחן רק את התנהגותו ואת מעשיו, וכך הצליח לזהות את כוונותיו האמיתיות. השליח חזר אל שולחיו ואמר להם שנפוליאון לא נפל בפח שהם טמנו לו. ואכן, תוך זמן קצר פתחו שלוש המדינות בקרב גדול נגד צרפת,  שהפך למרחץ דמים, ולא הסתיים אלא כאשר הם הצליחו להוריד את נפוליאון מכיסאו ולשלוח אותו לגלות באי בודד, שבו שהה עד יום מותו.      בפרשה הנקראת בשבת זו, הנקראת 'שבת הגדול', התרחש במצריים אירוע דרמטי. כל משפחה מבני ישראל נטלה שה וייעדה אותו להקרבת קרבן פסח. הצאן היה העבודה זרה של המצרים, ונטילת שה ושימוש בו לעבודת ה' נחשבה לפגיעה חמורה באמונתם של המצרים. ודווקא משום כך, חשיבותו הרבה של הדבר.  עד אז חשבו פרעה ועבדיו שהם מצליחים לשעבד את רוחו של עם העבדים היהודי, אבל במעשה הזה,  הוכיחו היהודים במעשים שהם כבר לא עבדים, ואין להם שעבוד נפשי, אלא הם עם העומד לצאת לחירות.  ואכן, באותו שלב אומרים יועציו של פרעה: 'הטרם תדע כי אבדה מצריים?' - כי כשאדם מסיר מעצמו את העול של השעבוד הנפשי והקשר אל העבדות , הוא כבר על דרך המלך ליציאה לחירות ולגאולה.

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

אמרי שפר כ"ד טבת ה'תשע"ו

 

 "ויעשו כן חרטומי מצרים" (שמות יז,כב). מופת זה, הפיכת נהרות לדם, היה בידם של החרטומים לעשות על נקלה. לזה שונאי ישראל מומחים מאז ומעולם. (רבי יצחק מוולוז'ין)

 

"     יש יצר הרע שמניח לך לעסוק בתורה ובתפילה ובמעשים טובים. רק דבר אחד הוא רוצה – שתדע שעשית את כל אלה" (רבי פינחס מקוריץ)

“     על הציבור להיות שותף ומחובר לכלל, ולא לחיות לעצמו, כדי שיהיה זכאי בדין ראש השנה. שכן, הכלל בטוח שייצא הוא זכאי בדין.

 

     על התפילה נאמר: "טוב מעט בכוונה מהרבה שלא בכוונה", אולם בַצדקה הרבה שלא בכוונה גם הוא עניין חשוב מאוד, שכן בצדקה העיקר הוא כמות הטוב והחסד הנעשים על-ידה. על-ידי יותר כסף עושים יותר דברים טובים. (רבי שניאור-זלמן מלאדי)

חיפש בהודו, מצא בתניא (שיחת השבוע עלון 1460)

     משתתפי השיעורים של הרב נדב כהן (37) ברחבי הארץ אינם מעלים על דעתם כי הרב החסידי בעל הפנים המאירות, שדיבורו עדין והוא נראֶה חסיד מבטן ומלידה, החל את צעדיו הראשונים בעולם התשובה רק לפני שלוש-עשרה שנים, בעודו צעיר תוהה ומחפש דרך בהודו.

     נדב נולד בניר ישראל, מושב חקלאי בדרום הארץ (ליד אשקלון). הוא גדל בבית לא-דתי, אם כי מסורתי: "היינו עושים קידוש בשבת והולכים לבית הכנסת בחגים". עבר מסלול רגיל של בני המושב, סיים בגרות בתיכון באר טוביה, ועשה שירות צבאי ביחידת מודיעין בעזה ואחר-כך בפיקוד הדרום. לאחר השירות יצא לטיול במזרח הרחוק. "מטרת הטיול הייתה חיפוש רוחניות", הוא אומר. "הסתובבתי שם אצל מורים רוחניים וחיפשתי משמעות".

"סוף-סוף מצאתי"

     ואז בא הרגע ששינה את חייו. בעיצומו של מסע החיפושים התגלגל לידיו בהשגחה פרטית ספר התניא, עם ביאורו של הרב אבן-ישראל (שטיינזלץ). "כשהתחלתי לקרוא את התניא, הרגשתי שכאן נמצאת האמת", מספר נדב. "הרגשתי סוף-סוף שמצאתי את המשמעות שחיפשתי. האמת של ספר התניא ועומק ההבנה בנפש האדם משכו אותי לחסידות. מאוחר יותר גיליתי כי הרבי מליובאוויטש הוא ההמשך הישיר לאדמו"ר הזקן, מחבר התניא".

     מהיום שהתחיל ללמוד בתניא לא הפסיק לשאול את עצמו: "איך ייתכן שהספר הזה כבר קיים מאתיים שנה ואני נחשפתי אליו בפעם הראשונה רק בהיותי בן עשרים וארבע? מדוע אין הכול לומדים בו?". הוא חש צורך בהנגשת הספר לציבור הרחב. "לא דמיינתי שאני אבצע את המשימה. אך החיים מספקים לנו הרבה הפתעות"...

ממייל שבועי לספר

     נדב שב לארץ והחל לפעול במסגרת מכון 'אסנט' בצפת. "התחלתי לשלוח מייל שבועי ובו סיכום של פרק מהתניא בשפה פשוטה". כך נולד הספר 'מוּדעוּת יהודית'. הספר מצליח לפנות אל אנשים משכילים וגם אל אנשים פשוטים, ולהגיש להם בדרך נעימה וקלה את הרעיונות העמוקים של התניא.

     בתוך זמן קצר יחסית נדפס הספר בכמה וכמה מהדורות והביקוש גובר והולך, כדבריו. "מטרת הספר לעזור לקורא להתקדם בעבודת השם", הוא מסביר. "הספר מקנה כלים איך להתפלל בחיוּת, לקיים מצוות בהתלהבות, לגלות את האמונה שבתוכנו, להתחזק באהבה לזולת ולצפות לגאולה".

ספר שמשנה חיים

     כמעט אין יום שנדב אינו מקבל תגובה נלהבת. "אנשים מתקשרים כדי לספר שבזכות הספר התחילו לקיים מצוות מעשיות. הנה אחד הסיפורים המרגשים: זוג שהתחתן לפני כשנה. כל אחד מהם נתקל בספר בבית חב"ד אחר, ובעקבות זאת נכנס למסגרת לימודית ישיבה / מדרשה. לאחר כשנה נישאו כדת משה וישראל. מאז הופעת התרגום לאנגלית התגובות מגיעות גם מהעולם הגדול".

     את התגובות הנלהבות הוא שומע לא רק ממתקרבים. "גם מי שכבר לומדים את התניא שנים נהנים מההסברים הפשוטים. המשלים והדוגמאות שבספר מאירים להם את התניא באור חדש", הוא אומר.

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

 

אמרי שפר כ"ג טבת ה'תשע"ו

 

   "בצעירותי סיגפתי את עצמי בכל מיני סיגוף, אבל אילו הייתי יודע את כוח התפילה לא הייתי מסגף את עצמי כלל, רק הייתי עומד ומתחנן אל הקב"ה יומם ולילה, כי הכל תלוי בתפילה, ועל ידי התפילה אפשר להשיג הכל!" (רבי נחמן מברסלב זיע"א )

"     המחוסר יד פטור מתפילין, והמחוסר סבלנות אינו יכול לחנך!"

 

     הרבי אמר לתלמידיו כל שבועיים שמחה. ר"ח שבט, ט"ו בשבט, ר"ח אדר, פורים, ר"ח ניסן, פסח, ר"ח אייר, י"ד אייר פסח שני, י"ח אייר ל"ג בעומר, ר"ח סיון, חג השבועות,  שה' יעזור לנו שיהיה כל השנה שמח.

 

     הרה"ק רבי משה מקוזניץ אומר: כשאדם עני ואביון, אינו תולה הקלקלה בעצמו, אלא קובל על הרבונו של עולם, ואילו המתעשר - מתייהר ומתפאר: "כוחי ועוצם ידי עשו לי".

 

חטא קטן חורבן גדול (הרב קובי לוי)

     "שלום לך מיסטר קובי לוי, זה רונלד צוקרמן ידידך הטוב מאמריקה מתקשר אליך, אחרי חודשיים של דממת תקשורת. מה שלומכם שם בישראל, אתה יודע שאנחנו כאן בבית הכנסת שלנו בניו-יורק כל הזמן מתפללים בשביל חיילי צה" לשנלחמים, ואנחנו מבקשים מבורא עולם שיעשה שלום עלינו, מהר, עלינו ועל כל ישראל".

     נו, ואם רונלד צוקרמן מתקשר בשעת בוקר מוקדמת, אני מהרהר לעצמי בין ברכה לברכה, וודאי יש לו סיפור מעניין לספר לי, שבוודאי יוסיף חוכמה מוסר ויראת שמיים למי שירצה לשמוע. הלוא כן רונלד? "יס, יס, מיסטר לוי, יש לי סיפור מרתק ומעניין, עם מוסר השכל, שמתאים לכל זמן ולכל שעה, בעיקר לאותם חלושי אמונהשלא תמיד מבינים עד כמה חטא קטן גורם חורבן גדול. אבל הפעם תשמע את הסיפור לא ממני, מחבר שלי. "הקדמה קטנה לפני. ערב אחד ישבנו כמה חברים אחרי תפילת ערבית, ובדרך יציאה מבית הכנסת שוחחנו בדאגה על המצב. אתה יודע, מלחמה מתחילה בגפרור קטן, והשם ישמור לאן זה יכול להגיע. בין לבין, עבר לידינו סוחר יהודי, יליד מרוקו, שהקשיב לשיחה, ואמר לנו "אתם צודקים, גפרור קטן עלול להצית שריפה גדולה, אבל שתדעו לכם שהרבה יותר חמור מזה, הוא אותו חטא קטן, עבירה על מצווה שנעשית מבלי לשים לב, מתוך עצלנות, או מתוך זחיחות-הדעת, יכולה לגרום חורבן ענק בעולמות העליונים של הבריאה. יהודי, כל יהודי פשוט או גדול תורה, יש בידיו עולמות נצחיים המסורים בידו לבנייה ולצמיחה, או חלילה לחורבן. ואני לא מספר לכם זאת סתם כך, אני זוכר שבימי נעורי במרוקו, עת למדנו בחיידר בעיר פאז, הרבי שלנו סיפר לנו סיפור נורא שאירע באותה העיר לפני כ- 200 שנה".

"אתה שומע מיסטר לוי, הסוחר ממרוקו הצית בי מיד את יצר הסקרנות במיוחד כשמדובר על סיפור אמיתי. אז ברשותך אני מעביר את המיקרופון לאלברט אלמוסלינו.

     "שלום הרב לוי, מדבר אלברט, אחרי ההקדמה של צוקרמן, הנה הסיפור: ובכן, לפני 250 שנה במרוקו בעיר פאז, התגורר גביר עשיר שעסק הרבה בצייד. הוא למד את רזי הצייד, והצליח ללכוד חיות רבות, ביניהן חיות טרף אותן היה מעביר לידי גן החיות המלכותי של מרוקו.

     פעם אחת, הצליח הגביר ללכוד גור אריות קטן וחביב, אבל שלא כבפעמים הקודמות, הוא החליט להשאירו בבית ולגדלו. הוא הצליח לשכנע את בני ביתו ורעייתו, ואכן הגור הלך וגדל לתפארת המשפחה, וכאשר כבר הפך לייצור מסוכן, קנה הגביר חבל עבה מאד קשר אותו לצוואר האריה המשפחתי מן הצד האחד, ואת הקצה השני של החבל קשר על סורגי הברזל של גדר האבנים שהקיפה את חצרו. החבל היה קצר מספיק, וטווח הטיולים של האריה לא היה גדול במיוחד. משרתיו של הגביר נהגו להניח לו את מזונו כאשר הלה נם במלונתו. "נו, יופי יופי. האריה הפך לאטרקציה חביבה ולא מזיקה, אבל מה לעשות, לא כולם ידעו שאריה מסוכן קשור לחצירו של הגביר...

     והנה באחד הימים הגיעו לפאז שני סוחרים מהעיר אגדיר דומני. הללו רכשו בדים וכלים מאחד המפעלים בעיר וקשרו את סחורתם לעגלתם הגדולה. ובעודם נוסעים בדרך, נקרע אחד החבלים שהחזיקו את סחורתם, וזו נפלה על הארץ והתלכלכה. מה עושים? מה עושים? הנה לפתע הבחין אחד הסוחרים בחבל עבה הקשור לסורגים התקועים להם בגדר אבנים, הוא שלף אולרו מכיסו ופנה לחתוך את החבל. "עצור" צעק חברו הסוחר השני "עצור, אל תחתוך, זה גזל גמור. אני מוכן לנסוע למרכז העיר ולרכוש שם חבלים עבורנו. אל תיקח חבל שאיננו שייך לך...". "אך הסוחר הראשון היה עקשן וגם תרוץ היה לו מן המוכן: "נכון שזה גזל, אבל מדובר בחבל ישן וחסר שימוש, ואני מוכן לשלם עבורו בכסף מלא, אחתוך אותו, נסדר ונקשור את הסחורה, ואחר כך אשלם לבעליו של החבל...". הויכוח הזה נמשך דקות ארוכות, אך לשווא. הסוחר העיקש אמר לידידו בסופו של דבר "אכן כדבריך, מדובר בעבירה, אבל זה חטא קטן ולא משמעותי, אתה עושה מזה עסק יותר מדי גדול". "אמר ועשה. הוא חתך את החבל באיטיות והחל למשוך אותו לעברו, מושך ומושך... בעודו מושך חזר הסוחר השני והתיישב על מושב העגלה בצער גדול... והלה מושך עד שלפתע בצבץ ראשו של האריה מבין הסורגים... הביט האריה בסוחר ההמום, ועשה חשבון חכם של כפירי יער, והבין שהוא בעצם חופשי לעצמו, גם הוא אמר ועשה, לקח נשימה ארוכה וניתר ניתור ענק, חלף מעל הגדר האבנים ונחת ארצה. כשהביט הסוחר שעל העגלה לדעת מה פשר הרעש שבסמוך, לא נותר לו אלא לגלות שהאריה טרף את חברו.

     אני מחזיר את המיקרופון לרונלד, הא כן, שכחתי לציין, שלאחר פטירתו של הסוחר הטיפש ישבו 20 איש שבעה. אשתו, הוריו, אחיו ואחיותיו, בניו ובנותיו. היה שם חכם מרוקאי ישיש, שהשיח לפי תומו: "לא יאומן כי יסופר, בן אדם חותך חתיכת חבל, ועשרים אנשים מתאבלים... יתומים... אלמנות... שכול... הרס גדול... הנה רונלד". תודה אלברט.

     "מיסטר לוי, זה שוב צוקרמן, נו מה אתה אומר? לדעתי זה סיפור אמיתי וענק, שמלמד אותנו שפעולה קטנה, חטא קטן יכול להביא חס ושלום חורבן גדול. ולא מגיעה לי מילה טובה אדון לוי, שדאגתי לך כדי להנציח אותו עלי ספר, למען ייראו ויראו"? כל הכבוד ידידי צוקרמן, חבל קטן, ואסון גדול. לא יאומן. והחי ייתן אל ליבו. 

 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

אמרי שפר כ"ב טבת ה'תשע"ו

''אדם שכופר בטובת חברו סוף שיכפור בטובתו של מקום''

     הרה"ק רבי יצחק מאיר מגור אומר: לו היה המשיח בא כשהוא רכוב על מרכבה מהודרת, ולא כשהוא רכוב על חמור, היה כל עשיר מדמה בעצמו שהוא הוא המשיח.

    ' 'בור ששתית ממנו אל תזרוק בו אבן!".

''    יבוא טוב ויקבל טוב מטוב לטובים" -. דרש רבי עזרא: "יבוא טוב ויקבל טוב מטוב לטובים" . יבוא טוב - זה משה, דכתיב ותרא כי טוב הוא . ויקבל טוב - זו תורה, דכתיב כי לקח טוב נתתי לכם.  מטוב - הוא הקב"ה, דכתיב טוב ה' לכל.  לטובים - לישראל, דכתיב הטיבה ה' לטובים".

חזרה בתשובה באורוות הסוסים (סיפורי צדיקים עלון 7 16)

     היה זה בשעת לילה מאוחרת, כשהמגיד הקדוש ממעזריטש זיע"א הופיע במפתיע בפתח בית המדרש הצמוד לחדרו, במקום נכחו כמה מתלמידיו שעסקו אותה עת בתורה ובעבודה, "העתירו נא תפילה על יהודי הנמצא עתה ביישוב פלוני ושרוי בסכנה" קרא המגיד אל התלמידים, והוסיף "הלה כבר קיבל על עצמו לפרוש ממעשיו הרעים ולשוב בתשובה שלמה הבה נסייע לו להגשים את משאלתו". עד מהרה נקראו לבית המדרש תלמידים נוספים שהתלכדו למניין, וקראו יחדיו פרקי תהילים מתוך כוונה גדולה, בתקווה לסייע לאותו בעל תשובה עלום שם, להיחלץ מהסכנה שאליה נקלע, זהות האיש וסוג הסכנה שריחפה על ראשו, ועל אלו מעשים רעים עליו לחזור בתשובה לא נודעו.

     לימים נקלע אחד מאותם בני חבורה לעיר רחוקה, נכנס לבית כנסת, הוציא ספר מהארון והחל לעיין בו עד בוא מועד התפילה.  בסמוך לו ישב יהודי צנום וכחוש לבוש בלויים, שנראה כעני טיפוסי המחזר על הפתחים, כעבור רגעים אחדים נכנס לבית הכנסת אדם נוסף, אופן לבושו והתיק שהחזיק בידו העידו עליו כי איננו מבני המקום, לפתע זיהה האחרון את היהודי הכחוש ובין השניים התפתח דו שיח מה מעשיך כאן ומדוע נעלמת מעירנו?  תהה הנכנס, משאלתו ניתן היה להסיק כי השניים מאותה עיר באים. בתגובה פלט לבוש הבלויים אנחה עמוקה ושתק, בן עירו הוסיף לדובבו עד אשר הלה פתח את סגור פיו והחל לגולל את סיפורו.

     כידוע לך כבר מנעוריי סטיתי מדרך הישר, התחברתי לריקים ופוחזים והתדרדרתי לשפל המדרגה, את לחמי הרווחתי בגניבת סוסים ומכירתם, סובב הייתי בערים הגדולות, לוטש עיניים אל מרכבות הדורות של עשירים וסוחרים גדולים, תר אחרי סוסים אצילים ויקרי ערך, עוקב הייתי אחריהם עד למקום חנייתם ובוחן בקפידה דרכי פעולה אפשריות. משטוויתי תוכנית גניבה, ממתין הייתי לרדת החשכה ומוציאה אל הפועל, את הסוסים הגנובים הברחתי אל מחוץ לעיר, ומכרתי אותם במהירות במחצית או בשליש משוויים האמיתי. לא פעם אירע שאת אותו סוס עצמו מכרתי כמה פעמים. אט אט ביצרתי לי מעמד בכיר בקהיליית גונבי הסוסים, שום שער או חומה לא עמדו כמכשול בדרכי, משנתתי עיניי בסוס כלשהו, שוב לא הייתה זו אלא שאלה של זמן עד אשר יימצא בידיי, יכול אתה לתאר לעצמך, כי גם ביתר תחומי החיים לא הצטיינתי בעדינות יתרה וביראת שמים מופלגת, ירדתי מדחי אל דחי ואיבדתי כל קשר עם תורת ישראל , וכל רגש למסורת אבותי, לעיתים היה מצפוני מתעורר ומייסרני על אורח חיי הבזוי, אך עד מהרה הייתי מגרש מעליי מחשבות טורדניות אלה ומתרכז בהכנות לגניבה הבאה.

     והנה לפני כך וכך זמן הזדמנתי ליישוב פלוני, את עיניי צדו שני סוסים בריאים ומשובחים, שעגלה כפרית פשוטה רתומה אליהם, אמור שלום לסוסיך, אמרתי בליבי לאיכר שהחזיק במושכות, ובאופן אירוני משהו ריחמתי עליו, ידעתי כי עד מחר יחליפו סוסיו ידיים לפחות פעמיים, תחילה יעברו לרשותי ולאחר מכן לידי בר המזל שירכשם ממני במחיר מוזל. באישון לילה כאשר הכול נמו את שנתם, התגנבתי בלאט לאורוות האיכר כוותיק במלאכתי, ניגשתי אל הסוסים ליטפתי אותם בחיבה ולאחר שרכשתי את אמונם, התחלתי לעטוף את פרסותיהם בסחבות שהבאתי עמי כדי למנוע את הלמות פרסותיהם בעת שאוציאם מהאורווה, אלא שאז אירעה התפתחות שלא צפיתיה מראש, אחד מעובדיו של האיכר בחר ללון בגג הרעפים של האורווה, הרחשים מתחת לראשו הקיצוהו, והוא מיהר לזנק מהגג ולהזעיק עזרה, בטרם הספקתי לקלוט את המצב, הייתה האורווה מוקפת בחבורה שלמה, שלא הותירה לי שום סיכוי הגיוני להיחלץ מידיה בשלום, מצאתי את עצמי נושא תפילה לה' מעומק הלב, בתוך כך נתתי דעתי למצבי הנלעג וחסר ההיגיון, הנה אני גוי גמור, שפל אנשים מטונף בגדים באורוות סוסים שאותם תכננתי לגנוב, מבקש עזרה משמים, בו ברגע החלטתי לשים קץ למסכת חיי העלובה ולפתוח בה פרק חדש, זאת כמובן אם אזכה לצאת מהתסבוכת הנוכחית בריא ושלם.

     הדקות נקפו והחבורה הוסיפה לארוב לי מחוץ לאורווה, אולי חששו כי מדובר ביותר מגנב אחד ועל כן העדיפו להמתין בחוץ ולא לפרוץ פנימה, מרגע לרגע הפכה החלטתי לחזור בתשובה לנחושה יותר, "אנא ה' הושיעה נא" אך הפעם זעקתי בתוך ליבי.  לפתע הבזיק במוחי רעיון מקורי, העובד המסור שחש להזעיק את חבריו השאיר בפינת האורווה את בגדיו העליונים, עד מהרה מילאתי אותם בקש ויצרתי מהם כעין דמות אדם, את בובת הקש קשרתי לגבו של אחד הסוסים, ואז בשקט הובלתיו לפתח האורווה, בתנועה נמרצת שחררתי את הבריח ממקומו פתחתי את השער לרווחה, ובעטתי בסוס בחוזקה הסוס "ורוכבו" פתחו בדהרה מהירה, וכל החבורה דולקת אחריהם, תרגיל ההטעיה הצליח ואני נמלטתי משם בעור שיניי.  לבוש הבלויים תלה בבן עירו מבט מושפל, וחייך בהשלמה, הנה כי כן עיניך הרואות כי עמדתי בהחלטתי, נטשתי את דרכי הרעה והפכתי לבעל תשובה, כחלק מדרכי החדשה החלטתי שלא לשוב עוד לעירי, ולבלות את יתרת היי בגלות בין כותלי בית הכנסת, כדי לכפר על שנות חטאיי הרבות. לתלמיד המגיד הקדוש שהקשיב מן הצד לסיפור המרתק, הייתה סיבה נוספת להתפעם, הוא צירף זה לזה את כל הנתונים את עצם המעשה לשם היישוב שבו הוא התרחש, ולנקודת הזמן שציין הגיבור בדבריו, וידע כי להצלתו באותו לילה ולחזרתו בתשובה שלמה היו שותפים נוספים אי שם במעזריטש הרחוקה.

חוויית השבוע שלי

www.h-y.xwx.co.il

אמרי שפר כ' טבת ה'תשע"ו

 אמר רבי לוי יצחק מברדיצ'וב: כך צריך לטעון כל יהודי מליץ יושר כלפי ריבונו של עולם : ''ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה" כל השנאה ששונאים אותנו אינה באה אלא משום "שבאתי אל פרעה לדבר בשמך" משום שאנו פונים "אל פרעה" אל אומות העולם ומדברים אליהם בשמך ובשם דיבורך הקדושים. בגללך ריבונו של עולם אנו סובלים בגללך שונאים אותנו כל כך וצרות רבות כל כך יורדות עלינו ולפיכך מוטלת עליך החובה להושיענו..

      הכל בידו יתברך - 'העושר והכבוד מלפניך ... ובידך כח וגבורה ובידך לגדל ולחזק לכל...

     הפחדנים לעולם לא מתחילים, החלשים לא מסיימים, החזקים לעולם לא מוותרים.

     ואלה שמות: נוטריקון - וחייב אדם ללמוד הפרשה – שניים מקרא ואחד תרגום. רמז לחיוב לקרוא 'שניים מקרא ואחד תרגום'

      יש המון סיבות להיות שמח, בחר אחד.

     על האדם להיות כתית ושבור כדי להגיע לידי מאור – ''ולא כתית למנחות'' – ולא כדי לשקוע בעצבות ובמנוחה של אזלת יד ... )חשבה לטובה(

     על האדם לעשות: לעשות, ולא לחקות. לעשות, ולא לרצות להפטר. לעשות, ולא להשתוקק לפעול. אתה תעשה, ובחשק, וה' הטוב בעיניו יעשה. (רבי ישראל מסלנט זצ''ל)

"     על הדיבר 'לא תגנוב' נאמרו עשרות פירושים ופלפולים, עד שכמעט שכחנו שיש עוד פירוש – שאסור לגנוב!" (רבי נפתלי מרופשיץ)

חסד של אמת

     אני עוסק בנדל"ן, קונה ומוכר דירות, מתווך בעסקאות, משפץ, משביח וכו'. יוציא לי להכיר בעבודתי אנשים מכל קצוות הקשת החברתית בישראל, וכיוון שאני דובר כמה שפות ברמה בסיסית, כישרון שקיבלתי מא-לוקים, הרי באמת כמעט ואין גבול לאנשים שאיתם אני יכול לתקשר, גם אם הם באים מתרבות וממקומות אחרים לגמרי. כל עוד הם גרים ברחבי העיר בה אני עובד, שהיא גדולה ורחבה, יש לי אפשרות להכיר אותם. לפעמים הכרות שטחית, לעיתים הכרות עסקית ולעיתים זה משהו מתמשך שסופו לא ישורנו. על אחת ההיכרויות הללו אני רוצה לספר כאן.

     נקרא להם משפחת פטריקוב. זה לא שמם האמיתי כמובן, ולמרות שאין שום סיכוי שהם יקראו אי פעם את הסיפור הזה, ותיכף תבינו גם למה, אני עדיף להיות אלמוני ולהשאיר גם אותם תחת ערפל. ובכן, את משפחת פטריקוב הכרתי כשבאתי לראות דירה בבניין גדול מאוד. בגינה, בדרך אל הלובי המטופח, עבד איש מבוגר וניכש באהבה רבה גידולים שצמחו ללא הזמנה בערוגת הפרחים ליד השביל. הוא הרים את העיניים כשעברתי. כדרכי אני מקדים שלום לכל אדם, וברכתי אותו בנימוס ב'שלום'. "שלום" הוא ענה וחיוך גדול האיר את פניו, המבטא שלו היה כבד ומיד הבנתי שמדובר בעולה מרוסיה. כיוון שכבר התחילה תקשורת - ניצלתי אותה כדי לחסוך לי זמן במבוך הבניין הגדול, שאלתי אותו איפה גרה משפחת איקס אותה חיפשתי. הוא שאל "מה?" ואני חזרתי על שאלתי בקול רם יותר ובאיטיות, חשבתי שאולי יש לו בעיית שמיעה, ואכן הפעם הוא קלט מה אמרתי וענה שבקומה התשיעית. הודיתי לו ועליתי במעלית לקומה התשיעית. את ענייני עם משפחת איקס סיימתי תוך חצי שעה, ומרוצה ירדתי בחזרה אל מכוניתי שחנתה בחניה. בדרך מהלובי עברתי שוב בשביל והוא היה שם עדיין, מסדר את הערוגות. "ספסיבה", הודיתי לו בשפה שלו. החיוך שוב האיר את פניו, חם ורחב. "אתה מדבר רוסית? רוסי?" שאל ברוסית, כשעל פניו מבט פליאה, כי חזותי החרדית לא רימזה על היותי משם. צחקתי. "לא", השבתי, "אני ישראלי, אבל אני מדבר קצת מכל שפה". "יפה מאוד", הוא היה מרוצה, "זה קולטורה (תרבות). הלוואי שהרבה ישראלים היו כמוך". שליטתי ברוסית לא היתה מספיק רחבה כדי לומר לו שלא כל אדם ניחן בכישרון לשפות, ולא נראה לי שיש טעם לישראלים ללמוד רוסית סתם, אבל מכיוון שכבר קלטתי שהוא לא כבד שמיעה אלא לא מבין ממש עברית, ידעתי שהוא לא יבין את המילים הלא שגרתיות הללו בעברית, ולי לא היה אותן ברוסית והעדפתי לחייך בהסכמה. נפרדנו לשלום ונסעתי משם.

     לא חשבתי שאפגוש עוד פעם נוספת את אדון פטריקוב, אבל כיוון שעסקי עם משפחת איקס לא תמו באותו ביקור – יצא לי להגיע לאותו בניין פעמים רבות נוספות. גם בפעם השנייה כשהגעתי אדון פטריקוב עבד בגינה, ברכתי אותו שוב וכיוון שאנחנו מכירים שאלתו אותו גם מה שלומו. הוא שמח לענות שהכל טוב ותודה ומה שלומי. הנחתי שהוא הגנן באיזור, וכיוון שאני איש עסקים בנשמתי, מיהרתי לראות מה אפשר לעשות עם מישהו שמכיר היטב את הסביבה בה הוא עובד. אמרתי לו שאני נדל"ניסט, ואם הוא מכיר מישהו שרוצה למכור נכס באזור שיתקשר אלי.

     הוא ישמח לעזור, הוא אמר לי, הוא גר בבניין, ואולי אני רוצה לעלות אליו לכוס קפה? עניתי שבשמחה, אחרי שאגמור את ענייני עם משפחת איקס, ארד לגינה ושנינו נעלה אל דירתו. הבניין הזה, כאמור, היה אחד הבניינים הגדולים שהכרתי. אחד עשרה קומות ושישה דיירים בכל קומה נותנים אפשרויות עסקיות כמו בשכונה בינונית. זה טוב שמכירים מישהו באזור. כוס קפה כזו יכולה להביא אפשרויות רווח חדשות. אני מכיר את זה מניסיוני, ועל כן, למרות שזמני קצר והמלאכה מרובה, ירדתי אחרי שיחתי עם משפחת איקס אל מר פטריקוב, הוא הניח את הכלים, הזדקף באיטיות, מתח את שריריו והזמין אותי לעלות עימו אל הקומה השנייה. אשתו, שכבר קיבלה התראה, פתחה את הדלת. היה זה בית רוסי טיפוסי של זוג קשישים חסרי משפחה. לשניים לא היה הרבה מה לעשות ושניהם שמחו מאוד באורח שנכנס. שתיתי כוס מים צוננים ושוחחנו. העובדה שאני מדבר מעט רוסית הקלה מאוד על התקשורת, כי מהר מאוד התברר לי שבני הזוג לא ממש הצליחו להתערות בארץ החדשה וללמוד את השפה: הם פשוט לא ידעו לתקשר בשפת המקום מלבד מילים לא רבות בעברית, שמסתבר שאותן כן הצליחו לקלוט בחמש שנות שהותם במקום.

     בני הזוג פטריקוב היו עריריים, זמנם היה בידם, הם היו חברותיים מאוד ושיוועו לשיחה קלילה. לא הייתי בדיוק האדם המתאים, כיוון שברוסית בסיסית בלבד נושאי השיחה שלנו היו מצומצמים מאוד, וגם לא היה לי זמן. לעומתם לא הייתי פנסיונר, יש לי משפחה ברוכה שעלי לפרנס ואני רץ ממקום למקום בשל עבודתי. שיחות על כוס קפה, מיץ או מים באמצע היום פשוט לא נמצאות בתפריט שלי, בקושי ארוחת צהריים חפוזה עם משפחתי. אבל כאמור הם היו כל כך נחמדים ומסכנים, ואני קיוויתי שמהשיחה תצמח עסקה חדשה אי פעם. כך שישבנו ושוחחנו כמה שאפשר. הם היו מבוגרים מאוד, הרבה יותר משנראה לי על פי עבודתו הפיזית הקשה של מר פטריקוב. מר פטריקוב היה אגרונום שיצא לפנסיה ברוסיה, גברת פטריקוב היתה ספרנית. בארץ שניהם התנדבו. הוא שימר את הבניין והגינה, ואכן הבניין היה מטופח בצורה יוצאת דופן, כי את כל זמנו, והיה לו הרבה זמן, הוא השקיע בטיפוח הגינה והלובי. היא התנדבה במחלקה הרוסית בספריה העירונית, שם פגשה גם את בנות גילה ותרבותה שבאו להחליף ספרים. חייהם לכאורה היו מסודרים. ביקשתי מהם ליצור איתי קשר אם ישמעו משהו מתאים ונפרדנו כידידים. כאמור, יצא לי להגיע שוב לאותו בניין, שוב פגשתי את מר פטריקוב בגינה ופטפטנו מעט. אחר כך התקשר מר פטריקוב לספר כי יש בבניין מישהו שרוצה למכור, הוא נתן לי את מספר הטלפון. התקשרתי וקיבלתי את הטיפול באותה דירה בבלעדיות. אחרי כמה ימים מכרתי אותה ללא קושי. הבניין המטופח קרץ לקונים. הצעתי לזוג פטריקוב אחוזים משכרי, בכל אופן הם היו חלק מהעסקה. מר פטריקוב ממש נעלב, הוא לא מוכן אפילו לשמוע! ידידים עוזרים אחד לשני, לא?

     שבוע אחר כך מר פטריקוב צלצל שוב, יש עוד מישהו שמעוניין למכור. נכנסתי לרכב ונסעתי, קיבלתי שוב דירה בבלעדיות ומכרתי אותה אחרי כמה שעות: עסקה פשוטה, קלה ומהירה ששימחה אותי מאוד. הגעתי אל משפחת פטריקוב עם זר פרחים גדול, הם קיבלו אותי בשמחה, קצת כעסו על הזר, כי מה פתאום? וכשניסיתי להגיד מילה על כסף, הם כבר כעסו באמת. באותו חודש נערכה כבר עסקה שלישית. מסתבר שבבניין גדול כל כך יש תחלופה לא קטנה. הדירות לא ממש גדולות, ואנשים רוצים מקום יותר מרווח עוזבים את הבניין לדירות גדולות במקום אחר. יש ביקוש לבניין דווקא בשל העובדה שהוא כל כך מושקע ומטופל.

     ניסיתי לרמוז מדי פעם בעדינות למר פטריקוב על אחוז מסוים, הוא הזהיר אותי שאבוא לבקר רק בידיים ריקות, לא שוקולד, לא פרחים, לא כסף. הם מסודרים ולא צריכים כלום, רק את חברתי הנעימה. הם רצו רק לתת, לא רצו לקבל כלום בתמורה. התעקשו, ואם ניסיתי להתעקש כנגד – נעלבו. מה יכולתי לעשות? הרגשתי שהם עושים עימי סוג של חסד של אמת, כזה שנותנים באמת שלא על מנת לקבל ותהיתי אם אזכה אני לעשות חסד כזה. במשך שנתיים עשיתי מספר עסקאות תודות לזוג פטריקוב. תודתי להם התבטאה בעובדה שכל פעם שבאתי לאזור קפצתי לבקר, וישבתי בביתם לשיחה קצרה על כוס מים קרה, יותר מזה הם לא רצו מאומה.

     יום אחד הייתי עסוק באזור מרוחק מחוץ לעיר. זה היה יום חם במיוחד. בשעת אחר צהריים לוהטת קיבלתי שיחת טלפון לא צפויה: היה זה אחד מהשכנים בבניין שקנה את דירתו דרכי, וידע על הקשר שלי עם מר פטריקוב. הוא הודיע שיש ניידת נט"ן ליד הבית, והפרמדיקים נכנסו אל משפחת פטריקוב. נבהלתי, והוא הבטיח עדכון ברגע שידע. חצי שעה אחר כך צלצל להודיע כי הרופא קבע את מותה של גברת פטריקוב הקשישה, מהתקף לב כנראה, וכי הנט"ן עזב את האזור.

     הצטערתי מאוד לשמוע את הדברים, סיימתי את ענייני כמה שיותר מהר, וביודעי כי לקשיש אין קרובי משפחה – מיהרתי לחזור לעירי, היישר אל ביתם של בני הזוג. נקשתי על הדלת ולא היתה שום תשובה. לחצתי בזהירות על הידית ונכנסתי בלי הזמנה. מר פטריקוב לא היה במטבח, גם לא בסלון, הוא היה בחדר השינה, יושב ליד מיטתה של אישתו, גופתה היתה עדיין על המיטה. מצמצתי בתדהמה, עברו לפחות שעתיים מרגע הפטירה, הוא כנראה יושב כך ומי יודע עד מתי? מה עם סידורי הלוויה? למה לא לקחו את הגופה? האם יש מי שמטפל בעניינים? הריח שעמד בדירה לא הניח מקום לספק. הגופה כבר החלה להרקיב מחמת החום הכבד, והיה לי ברור שהוא לא יוכל לעבור לילה לבדו עם גופת אשתו. הבנתי גם שמר פטריקוב מוכה ההלם לא ידע מה לעשות. גם לו היה ערני ומלא חיים כדרכו תמיד, הוא פשוט לא יודע את ההליכים במקום ומה ואיך לעשות.

     האמת שגם אני לא ממש ידעתי ולא הבנתי מה צריך לעשות, אף פעם לא התעסקתי בדברים הללו, אך כמו כל ישראלי – אני מכיר ישראלי אחר, שמכיר מישהו שמכיר מישהו אחר שקשור לחברה קדישא. הסתבר שכשאין סיכוי ללוויה בלילה – אז חברה קדישא המקומית לא מפנה את הגופה. יש אמנם שירות לאכסנת גופות בבית החולים המקומי, הוא עולה כסף כי זה שירות פרטי, וגם צריך לדעת למי להתקשר. והוא עם הקשרים שאין לו בציבור הישראלי, ועם השפה העברית הדלילה שלו ועם ההלם הכבד וחוסר הידיעה של 'מה הלאה' היה ממש חסר ישע. לקחתי את העניינים לידיים, ראשית דאגתי שיפנו את הגופה והוא לא יצטרך להיות לידה כל הלילה, ואחר כך דאגתי שמישהו יבוא להיות איתו, מישהו שהוא בחר. ארגנתי מודעה ושרשרת הודעות לידידים וחברים, אוטובוס למלווים ובכלל ללוויה. קבענו את לוח הזמנים, שילמתי את כל ההוצאות ונסעתי אל ביתי רק כשראיתי שהוא בידיים טובות. למחרת בבוקר כמובן הגעתי שוב. ליוויתי אותו עד אחרי ההלוויה, ראיתי שהוא בידיים של חברים ולא נשאר לבד וחזרתי לביתי. הפעם עשיתי אני חסד של אמת.

זהו בעצם סוף הסיפור. יש לי היום עדיין קשר עם מר פטריקוב, הוא חי לבד בדירה שלו ומטפח באהבה ובמסירות את הגינה, מדי פעם הוא מארח חברים, הולך להתארח אצל אחרים ומשתדל להתגבר על האובדן הנורא. אני מבקר אצלי מדי פעם כשיש לי עסקה באזור, והוא לא פעם חוזר ואומר שהוא לא יודע מה היה קורה לולא נכנסתי אני לתמונה. אני אומר, שהלוואי שהייתי יכול להחזיר לו בשמחות, אבל אין לי ספק שהידידות הלא מובנת שצמחה בינינו, הייתה ההכנה שהכין הקדוש ברוך הוא לקשיש המסכן, כדי שמישהו יהיה לצידו בעת ההיא...!

חור בגג בית הכנסת (יין ישן גליון 97)

     מסופר כי בעיירה של הרה"ק רבי מנחם מנדל מרימנוב זי"ע, הגיעו באחד הימים הקוז'קים הארורים, שידועים היו ברשעותם, וחיפשו מקום שישמש כאורווה לסוסיהם. לאחר בדיקת כל שטח העיירה, הגיעו הקוז'קים להחלטה כי אין מקום טוב יותר מבית הכנסת של היהודים לאכסן את סוסיהם... ולכן, הם ציוו ליהודים לפנות את בית הכנסת על מנת שיהפכו אותו למחסה לסוסיהם בינתיים. יהודי העיירה לא ידעו את נפשם מרוב בהלה, היהפוך בית הכנסת לאורוות סוסים?! שומו שמיים!... רצו כולם אל רבם הצדיק וסיפרו לו על הגזירה הנוראה. הרה"ק החל להרהר ולחשוב מה ניתן לעשות על מנת להפר את עצתם ומזימתם.

     לפתע, צעק אחד מהנוכחים ואמר: "יש לי רעיון! הרי יודעים אתם כי בגג בית הכנסת ישנו חור גדול. הבה ונספר לקוז'קים כי לא משתלם להם להכניס שם את סוסיהם, שהרי דרך החור הגדול שבגג יכנסו מי גשמים רבים אשר ירטיבו את סוסיהם ואת מאכלם!".

     הרה"ק מרימנוב שהטה אוזן לדבריו, נבהל מהדברים ומיד זעק: "אם כך, רוצו מהר וסתמו החור בגג!". "רבנו, מדוע?", זעקו רבים, "הרי על ידי החור בגג יוותרו הקוז'קים על המקום וישיבו לנו את בית הכנסת בחזרה!". רבי מנדל פנה אליהם ואמר: "אינכם מבינים, כששמעתי כי רוצים להפוך את בית הכנסת לאורוות סוסים, חשבתי: מדוע שלח לנו ה' גזירה קשה שכזאת?! מה פשענו וחטאנו כי באה אלינו רעה שכזאת?! אך כעת ששומע אני כי יש חור בגג המקום הקודש ולאף אחד לא היה אכפת עד עתה, כנראה שראו משמיים שלא אכפת לנו מבית מקדש מעט זה ועל כן מוטב שיהפוך הוא לאורוות סוסים - על כן, רוצו מהר וסתמו החור בגג ובכך יוסר חרון האף מעלינו!". חיש מהר רצו היהודים אל בית הכנסת וסידרו את החור בגג, והישועה לא איחרה מלבוא... באותו יום הודיע ממשל הקוז'קים כי עוזבים הם את העיר וממשיכים בדרכם!

     סיפר פעם פוסק הדור הגאון רבי שמואל הלוי וואזנר שליט"א, כי בעת לומדו בישיבת "חכמי לובלין", נכנס באחד הימים ראש הישיבה הגאון רבי מאיר שפירא זצ"ל ונתן דפיקה על הבימה. הס הושלך בבית המדרש, והרב שאל: "היתכן?! פיסת נייר מושלכת על הארץ כבר שלושה ימים, כיצד יתכן שהבחורים לא ראו ולקחוה?!"...

     מסופר, שכאשר חלה מאן דהוא במחלה האיומה, שאלו את ראש הישיבה הגאון רבי אהרון לייב שטיינמן שליט"א, במה יתחזקו בני החבורה לזכותו של ידידם? השיב מרן: כיון שבעל התוספות יו"ט חיבר 'מי שברך' מיוחד למי ששומר פיו ולשונו שלא ידבר בשעת התפילה - היה זה בעקבות הגזירות הנוראות בשנות ת"ח ות"ט, נתגלה לו מן השמים שהחרון אף הוא בגלל זה, א"כ עליכם לקבל חיזוק בעניין זה דווקא, זוהי סגולה להינצל מנגע וממחלה.

     עלינו לדעת, כי הקב"ה מתנהג עם האדם כפי שהוא מתנהג בבית הכנסת ובית - המדרש. אם מכבד הוא את המקום ושומר על ניקיונו וטהרתו, גם ה' שומרו ומגן עליו מכל פגע וצרה! ולא, חלילה להיפך. כמו שכאשר יבנה בית המקדש ב"ה, לא יתכן שנענה לפלאפונים במקום זה ואף לא נלכלכו, כך צריכים אנו לזכור - בדורנו, אין לה' בית! השכינה בצער! המקום העיקרי בו נמצא ה' הוא בית הכנסת ובית המדרש, על כן מחובתנו לכבדו ולהעריכו כפי שהיינו חשים אילו היינו בבית המקדש! ואמרו בירושלמי: "מי שאינו נכנס לביה"כ בעוה"ז אינו נכנס בביה"כ לעתיד לבוא".

חוויית השבוע שלי

www.h-y.xwx.co.il