אמרי שפר י"ט מנחם אב ה'תשע"ה

אמר כ"ק אדמו"ר בעל ה"ישועות משה" זי"ע שכר מצווה בהאי עלמא ליכא. מי

שמשוקע בהאי עלמא בתאוות ובהבלי עולם הזה שכר מצווה בשבילו ליכא.

מי שמאמין אינו דואג.

מי שמחפש חבר מושלם, יישאר בלי חברים.

מי שמרגיש שהוא רחוק - סימן שהוא קרוב, ומי שמרגיש את עצמו קרוב -

סימן שהוא רחוק...". ( בעל ה"אמרי אמת")

הקשר היהודי (אנשים מספרים על עצמם – 6)

אני איש עסקים הנוסע הרבה לחו"ל במסגרת עסקיי ברחבי העולם. פעם, בעת

שהותי באחת מהמדינות הנידחות, קיבלתי טלפון מידיד בארץ, שביקש ממני ללכת

לבית חולים המקומי שם אושפז קצין ישראלי לשעבר שנפצע קשה במהלך טיול.

הגעתי לבית החולים ומצאתי אדם מרוסק גופנית נפשית. הוא ערך טיול באחד

הג'ונגלים וטיפס על עץ גבוה ולפתע נשבר אחד הענפים והוא הוטח ארצה ושבר

את הרגליים, האגן והצלעות. הוא עבר מספר ניתוחים, במהלכם הוחדרו ברגים

לעצמותיו כדי לחברן. הוא איש תמיר גבוה וחזק ששירת ביחידות מובחרות

בצה"ל, שלפתע מצא עצמו שבר כלי. שהיתי לצידו ודאגתי לכל מחסורו, ניסיתי

לעודדו אך הוא בקושי תיקשר עימי ובליבי חשתי, שמעבר לפציעתו, יש כאן

עניין נוסף, אך לא הצלחתי להבין מהו.

הצלחתי לארגן את הטסתו לארץ והוא הועבר להמשך טיפול ושיקום בארץ.

בשדה התעופה, פגשתי את אביו שהיה קיבוצניק רחוק מדת בשנות ה-60 לחייו.

מיד כשנפגשנו, הוא חיבק אותי בהתרגשות והודה לי על כל מה שעשיתי למען

בנו. מפעם לפעם הייתי יוצר קשר ומתעניין בשלומו. באחד הימים כשדרשתי

בשלומו אצל אביו, אמרתי לו כי אני מרגיש שמלבד הפציעה עבר על בנו משהו

נוסף, הוא התרגש ואמר: אין לך מושג כמה אתה צודק וביקש להיפגש עימי.

נפגשנו במשרדי והוא החל לספר: "כשהנאצים פלשו להונגריה, הייתי ילד

קטן ועברתי עם הורי את כל התלאות. המצב נהיה גרוע, אנשים רבים הוגלו ולא

נודע מה עלה בגורלם. יום אחד אמר לי אבי, שהולכים להיפרד מהאדמו"ר מסאטמר

הנוסע ברכבת לארץ ישראל, הייתה זו רכבת קסטנר שהצילה 1680 יהודים. הלכתי

עם אבי לתחנת הרכבת להיפרד מהאדמו"ר, אבי נשא אותי על כתפיו ואמר לי:

"כשתראה את הרבי תבקש ממנו ברכה", הוא נצמד לרכבת והלך לאורך הקרונות

ובכל חלון שאל אותי: "אתה רואה אותו"? ואז פתאום ראיתי אותו מולי, הרבי

חייך אלי, תפס את ידי מבעד לחלון וברכני: "שתגדל ותביא הרבה נחת

יהודית", ואז נזכרתי לצעוק: "קיבלתי ברכה מהרבי, הוא החזיק לי את היד".

לאחר חודשיים גררו אותנו לאושוויץ, שם הופרדתי מהורי ולא ראיתי אותם

יותר. בדרך לא דרך, שרדתי עד סוף המלחמה, עליתי ארצה והופניתי לקיבוץ -

מובן ששם לא נשארתי דתי. גדלתי והקמתי משפחה, נולדו לי בן ובת, בני גדל

והתגייס לצבא לסיירת מובחרת, פנה לקצונה והגיע לדרגת סגן אלוף. תמיד

ייחלתי שיינשא, אך הוא היה עסוק למעלה מראשו ולא מצא פנאי לכך.

בהיותו בן 35, פרש מהצבא ומצא את פרנסתו באפריקה הרחוקה. לאחר

שנתיים, הודיע לי שהוא מתכוון להתחתן, שאלתי אותו: "מי המיועדת"? והוא

סיפר לי שהכיר אשת מחשבים אמריקנית, שאלתי אותו מיד: "היא יהודיה"? "נו

אבא, באמת"?! "רק תגיד לי אם היא יהודיה" , "לא בדקתי וזה לא מעניין

אותי", הוא השיב. אמרתי לו: " בני, אני יודע שמעולם לא חינכתי אותך להיות

דתי, אבל להישאר יהודי זה המינימום, לפחות את זה תבדוק", אך הוא השיב:

"אין לי מה לבדוק, היא נוצרייה קתולית, אבל להם זה לא מפריע, וגם לי לא",

הרגשתי שחבטו בפני, התחלתי לבכות ולהתחנן שלא יעשה זאת, אך הוא כעס מאוד

ואמר שאין לי זכות להחליט בשבילו עם מי הוא יתחתן ובודאי לא אחרי החינוך

שנתתי לו. עולמי חרב עלי, ואע"פ שאני חילוני שלא שמרתי שום מצווה, כולל

שבת וכשרות - החלק היהודי היה אכפת לי תמיד, אולי בגלל הברכה של הרבי?!

אך עכשיו, איה ברכתו של הרבי? כך עברו מספר חודשים בני נסע לטיול

הג'ונגלים שלו, ואז אירעה לו התאונה. הוא הובהל לביה"ח והמיועדת יחד

איתו. וכשהתברר לה מצבו הרפואי והברגים הרבים שהוחדרו לגופו ויישארו שם

לעד, היא נתנה לאחות פתק וביקשה שתמסור לבני כשיצא מחדר הניתוח ונעלמה...

בפתק שקיבל הייתה כתובה מילה אחת: "מצטערת", כך נותר בני מרוסק פעמיים, גם

בעצמותיו וגם בליבו שנשבר לרסיסים... אתה הראשון ששמת לב לכך ולכן סיפרתי

לך כל זאת...

תראה, לא נעים לי לבקש, אבל אולי תמצא מישהי לבני? הוא כבר הולך

באופן רגיל והחל לעבוד בעבודה חדשה, אבל משהו מת בתוכו, אולי לא חינכתי

אותו להיות יהודי, אך חינכתי אותו להיות בן אדם". אמרתי לו שאני צריך

לחשוב ונפרדנו. סיפרתי לאשתי ומיד היא שאלה: "ומה עם אנה"? את אנה הכרנו

אני ורעייתי באחד ממסעותיי, היא יהודיה ממוצא רוסי ועבדה כדיילת במטוס,

אשתי יצרה עימה קשר קרוב, ואף סייענו לה למצוא עבודה אחרת כבקשתה בכלכלה

ומנהל עסקים בה הצטיינה. היא הייתה מגיעה אלינו מידי פעם לשבתות, ואף שלא

הייתה דתייה, לא לחצנו עליה, אך תמיד אמרנו שיש בה משהו יהודי טבעי,

בצניעות, בעדינות ובראיית החיים... החלטנו להכיר ביניהם, הזמנו אותו לשבת

וכמובן הזמנו את אנה. במהלך השבת הם התעניינו זה בזו , והחלו להכיר

ולהיפגש, תוך מספר חודשים, התקשר אלי אביו בהתרגשות: "הבן שלי מתחתן עם

יהודיה, בזכותכם", הם נישאו כחילוניים, אך דווקא אחרי נישואיהם, החלו

להתקרב לדת, זה החל דווקא ממנו והיא אחריו ושניהם החלו בהליך תשובה, והם

עשו זאת עד הסוף... נולדו להם 5 ילדים והם השתלבו בצורה נפלאה בשכונה

חרדית, אני מאמין שהפחד של אביו לאבד את בנו וצאצאיו לעם אחר, גרמה לו

לשמוח ולתמוך ואפילו להתקרב, והוא היה אומר לי שוב ושוב: "ברכתו של הרבי

התקיימה, יש לי הרבה הרבה נחת". בברכת התורה רון ברינה

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/  

אמרי שפר ג' אייר ה'תשע"ה

אמרי שפר ג' אייר ה'תשע"ה

''דבר אחד בטוח, שום דבר אינו בטוח''

     האדם חייב לנהל את כל חייו ברצף בלתי פוסק של עליה והתעלות, בלי לעצור באמצע. ברגע אחד של עצירה, עלול הוא להפסיד כל אשר השיג. 

     "הרה"ק רבי חיים מצאנז אומר: שכר המצוה – עבור הרצון לקיימה כי המעשה אינו מכוח האדם''.

     הרה"ק רבי מנחם מנדל מקוצק אומר: "וחי בהם" (ויקרא יח,ה) – שיעשה המצוה בחיות ובלהט.

 "התפילה התקבלה''   (הרב יאיר וינשטוק)

     המאורע הבא אירע לפני כ-35 שנה. הייתי אז בלונדון שם קיימתי מגביות למען מוסדות "מגדל-אור" במגדל העמק העומדים בראשותו של אחי היקר הרב הגאון רבי יצחק דוד גרוסמן. היו אלו ימי הבראשית של המוסדות, וסוגיית המימון הייתה סבוכה וכרוכה בעבודה והשקעה רבה . היה זה ביום ששי בקיץ בשעה 10 בבוקר. הייתי בבית המארח שלי בלונדון כאשר על הדלת דפקו שני יהודים חשובים מנכבדי הקהילה החרדית בלונדון. הם בקשו להיפגש אתי ונכנסו פנימה בבהילות . "באנו אליך בענין דחוף" פתח אחד מהם בהתרגשות . "ענין של פיקוח נפש שאינו סובל דיחוי" החרה-החזיק אחריו חברו . "מה קרה "? פתחו וספרו לי, על ידידם הקרוב, אחד מן הגבירים הידועים של לונדון, יהודי יקר שיראתו וחכמתו קודמים לעשירותו הגדולה, ממקורבי האדמו"ר הקדוש רבי איציקל מאנטוורפן. (כל שמות האישים המוזכרים בסיפור שמורים עמדי, ומי שזוכר את המעשה בודאי יזהה את הדמויות).

     האיש מתגורר כמנהג המקום בבנין גדול בן שלוש קומות. ביום ראשון באותו שבוע, התכופפה בתו, ילדה בת 6 מעבר למעקה בקומה השלישית,  וצנחה משם הישר אל הקרקע בקומה הראשונה כשראשה כלפי מטה . מעוצמת המכה הנוראה איבדה הילדה את הכרתה ושכבה כאבן דומם.  תחילה סברו כי היא נהרגה במקום. אך בדיקה מקרוב גילתה סימני חיים קלושים. נשימה רופפת ושטחית ודופק חלש. הילדה הובהלה מידית לבית החולים האזורי ושם עמלו טובי הרופאים חמישה ימים להשיבה לחיים,  וללא הועיל . "המצב כרגע הוא כזה" הסביר לי אחד מהם ", הילדה במצב קריטי עד נואש. היא 99% מתה. הרופאים אומרים כי כל מוחה נפגע ללא תקנה כתוצאה מן המכה הקשה שספגה. גם אם תיוותר בחיים, יהיה זה במצב של "צמח'' , כשהיא חסרת הכרה. אלא אם כן - סייגו הרופאים – ינתחו אותה ניתוח מוח מורכב וקשה. דבר הפותח סיכוי מזערי שהיא תתעורר . הרופאים מבקשים מהורי הילדה לחתום על הסכמה לניתוח, אך בה בשעה אינם מעודדים אותם במיוחד כאשר הם מודים בפה מלא, כי מירב הסיכויים שהילדה לא תשרוד, אלא שכדאי לנסות את האפשרות הקלושה לעורר את הילדה באמצעות ניתוח .

     הגבתי בזעזוע מול הידיעה הקשה והמכאיבה שהביאו, אך טרם הבנתי כיצד הענין קשור בי ישירות . "פשוט מאד" הסבירו לי. "שמענו שאתה מאד מקורב לצדיק הקדוש האדמו"ר רבי ישראל אבוחצירא, הבאבא סאלי. נודע לנו כי בימים אלו הוא נמצא בפריס לרגל טיפול עיניים. הוא שוהה בבית חתנו הגה"צ רבי דוד בוסו המשמש שם כשוחט בקהילה היהודית, ובכן אנו מבקשים ממך לעשות לנו את החסד הזה ולטוס עמנו תיכף ומיד לפריס, כדי להזכיר את הילדה החולנית אצל הצדיק. שמענו שיש לך דלת פתוחה בביתו " . ואמנם, אל הבאבא סאלי זכיתי להתוודע בשנת תשכ"ד ומאז הייתי מקורב אליו מאד ובן בית אצלו. ''ובכן", פתחתי ואמרתי ", אמנם אני נמצא כאן לצורך מגבית לטובת מוסדות מגדל-אור, ובשבת הנוכחית מתוכננת לנו כאן מגבית גדולה וחשובה, שעל הכנתה וארגונה עבדתי קשה. אבל למען מטרה נעלה של פיקוח נפש אני מוכן לקום מיד ולנסוע אתכם לפריס, ולדחות את המגבית לשבת אחרת " . "הבעיה היא אחרת". המשכתי ", כאחד מבני ביתו של הרב אבוחצירא, אני מכיר את הנהגותיו היטב, ואני יכול לומר לכם כי אין טעם לנסוע היום לפריס כיון שהבאבא סאלי בין כה וכה לא יקבל אותנו. הוא נעול בחדרו ואינו מקבל איש בימי ששי. (במאמר המוסגר ייאמר כי מרוב ענוותנותו של הבאבא סאלי כלל לא ראה עצמו ראוי לקבל אנשים ולברך אותם. אך כשנוכח לראות שהציבור אינו מניח לו ואנשים מתמלאים שמחה כשהם נכנסים אליו ומגוללים את מועקת לבם ומתברכים לא סירב עוד והסכים לקבל קהל בכל יום בשבוע חוץ מימי ששי.(  בימי ששי ושבת הוא סגור ומסוגר בחדרו. בוער כולו בהכנות לשבת בימי ששי, ובקדושת השבת ביום השבת עצמו ". "אי לכך" אמרתי לשני האישים. "עדיף שתחזרו אלי ביום ראשון ואז ניסע. אין סיכוי להיכנס אליו היום''.

     אז ראיתי ידידות אמיתית מהי. הם היו חברים מושבעים של אבי הילדה,  ולא יכלו לראות בצרתו, ועקב כך גם לא לקבל תשובה שלילית. צרתו של החבר כאבה להם כאילו הייתה צרתם הפרטית . "איננו מבקשים נס של תחיית המתים. עד יום ראשון היא תמות, זה ברור. אנו מבקשים 'כל זמן שהנשמה בקרבה' שהצדיק יפעל ישועה עבור הילדה החולה. היום עדיין יש לברכה על מה לחול. אך לדחות עד יום ראשון? אתה מבקש להחיותה לאחר הקבורה?" חייכו במרירות . "אז מה אתם אומרים?" שאלתי רטורית. הבנתי מה הם עומדים לומר . "אנחנו מוכנים לקחת את הסיכון ולטוס לצרפת למרות שקרוב לודאי שלא יקבל אותנו. אך על צד הספק הקטן ביותר שמא כן ייאות לקבלנו, כדאי לנו לעשות את המאמץ, ואנחנו רוצים שתבוא אתנו.

     זה היה יום ששי קייצי כאמור. ערכנו את חשבון השעות: שבת קודש נכנסת בלונדון בעשר בלילה. אם לא נצליח להיכנס אליו, נטוס תיכף בחזרה ונספיק לחזור ללונדון עוד לפני שבת . ובכל זאת, שמא לא נספיק לשוב. ארזנו במהירות בגדי שבת ויצאנו לעבר נמל התעופה . * נחתנו בפריס ומיד דהרנו במונית לעבר ה"פלעצל", השכונה היהודית העתיקה בלב פריס בה התגורר חתנו של הרב . הגענו אל המקום. זה היה בית דירות בן 300 שנה שנבנה בסגנון פריסאי ישן וכבד. אם איני טועה קיים הבנין עד היום, אלא שנוספו לו עוד 35 שנה. טיפסנו בגרם מדרגות לולייני כאשר אין בין קומה לקומה מקום לעצור ולנוח קמעא, ואנחנו שואלים את עצמנו, מילא אנחנו אברכים צעירים, אך הבאבא סאלי, יהודי ישיש, כיצד הוא מטפס את המדרגות הקשות והמפותלות האלו . אנחנו מגיעים לבית משפחת בוסו. מביטים בדלת ונרתעים קמעא ביראה.  כאן נמצא עתה קודש הקודשים ! אני מתאזר עוז ונוקש בדלת. הרבנית, חמותו של בעל הבית ואם בעלת הבית פתחה את הדלת והופתעה לראות אותנו. סיפרתי לה למה באנו . הרבנית הגיבה בפליאה "טסתם במיוחד מלונדון לכאן להיכנס אל הרב ביום ששי? מי כמוך יודע שהרב לא מקבל ביום ששי !" "נכון, אני יודע וזה מה שאמרתי לשני היהודים האלו". עניתי. "אבל מה אפשר לעשות? הם כואבים מאד את צרתו של החבר שלהם ורוצים לפעול ישועה בשביל הבת שלו. זה פיקוח נפש, בבקשה". התחננתי אליה.

     בינתיים התקרבה אל הדלת, בתה, הרבנית בוסו, ושתיהן יחד אומרות לנו. "הרב סגור ומסוגר בחדר. אין לנו שום אפשרות להיכנס" . ידעתי שכך הם פני הדברים, מתוך היכרותי הממושכת עם בית הרב. ביום ששי אי אפשר היה להיכנס אליו כלל, הוא היה שקוע כולו בהכנות לשבת. וכיון שלא טעם מאומה, ממילא היה הקשר בינו לבין העולם סביבו מנותק לחלוטין. גם בשבת היו בני הבית מכניסים אליו את האוכל לחדר ותיכף ומיד היו יוצאים החוצה כדי לא להפריעו מעבודתו היוקדת . כיון שראיתי כך, עניתי ואמרתי: בגמרא כתוב "אשת חבר כחבר". לא באנו אלא לפעול ישועה עבור הילדה החולה. בקשתי שטוחה, אם הרב אינו יכול, שהרבנית תברך את הילדה. "  תגובתה של הרבנית הייתה פרץ בכי ספונטני, שנבע מתוך ענוה עצומה.  איך אני מרהיב להשוות אותה אל בעלה מלאך   ה'. ראיתי כי מאד כואב לה לשמוע את הבקשה שהיא תברך את הילדה. היא התבטלה כליל כלפי גדלותו הבלתי מושגת של בעלה . "אני אתייעץ עם הבת שלי הרבנית בוסו מה לעשות" אמרה לי.

     האם ובתה הסתגרו לדקה בחדר ושבו אלינו: פיקוח נפש גובר על כל השיקולים. הן החליטו ליטול את הסיכון ולהיכנס לחדרו של האבא להפריע לו בסדריו הקדושים . הן ביקשו מאתנו להיכנס אל הבית, ושתיהן יחדיו ניגשו עד הדלת וכך עמדו לרגע כשהן אינן מעזות לדפוק על הדלת. פחד ויראת רוממות כאלו בקרב בני משפחה אין רואים כלל. באותה שעה נזכרתי במאמר ההגדה של פסח "ובמורא גדול זה גילוי שכינה". כשיש גילוי שכינה בבית, יש מורא גדול . שמענו מתוך החדר את קולו של הבאבא סאלי "מי דופק?". כשאמרו לו,  מיד הורה להן להיכנס . הן נכנסו פנימה ואמרו לו שאני נמצא כאן, יחד עם עוד שני יהודים.  השלושה הגיעו זה עתה מלונדון באופן מיוחד ו"חכם בן ציון" (כך הוא קרא לי תמיד) מבקש רשות להיכנס לחדר יחד עם שני האנשים, לבקש ברכה עבור ילדה שנפלה מקומה גבוהה והיא מחוסרת הכרה ובמצב קריטי . כעבור דקה הן יצאו אלי: "הרב יקבל אתכם, אבל הוא מבקש את סליחתכם " . הרב מבקש סליחה מאיתנו? - - -! , כן הרב מבקש סליחה. אלמלי יום ששי היום, היה מקבל אתכם בכל הכבוד הראוי ובשולחן ערוך בתקרובת ובסעודה דשנה כיאה לאורחים שהגיעו ממרחקים. אך כיון שזהו יום ששי, אין באפשרותו לארח אתכם בעצמו ולהכין לכם סעודה כיד המלך. הוא יכול לקבל אתכם רק לברכה .

     דרכו של הבאבא סאלי כשהיה בא אליו אורח, היה מקבל אותו בתקרובת שבמקרה הממעיט כללה מגוון מיני מזונות ומיני תופינים ומעדנים חוץ מבקבוקי ערק שאף פעם לא חסרו. אך על פי רוב היה מגיש לפני אורחיו סעודה שלמה כדת וכהלכה, עם נטילת ידיים ומנות גדולות של בשר בקר או כבש מתוך רוחב לב אופייני. כעת ביקש מבני המשפחה להכין עבורנו את הכיבוד בחדר השני בעוד אנחנו ניכנס אליו לקבלת ברכה. ואכן,  מאוחר יותר הוכנסנו לחדר השני, שם הוכן לכבודנו שולחן ערוך בתקרובת בשפע עצום . זה היה הבאבא סאלי. מלאך ה' -צבאות המרחף בגובהי מרומים, ובה בשעה אדם מלא אנושיות העומד עם שתי רגלים על הארץ. אדם היודע שהגיעו אליו אורחים שעשו דרך ארוכה מלונדון עד כאן והם אולי רעבים גם צמאים .

     לאמיתו של דבר, באותה שעה ענין אותנו האוכל כשלג דאשתקד. חייה של הילדה הרכה היו מוטלים על כף מאזניים . נכנסתי אליו לחדר. הוא ישב על כורסה רחבה "פוטל", והיה שרוי בדבקות עילאית. הכרתי את הרגעים המרטיטים האלו. נזדמן לי במרוצת השנים להיות אתו בבית שעות רבות. יכול היה לשבת על מיטתו שקוע בשרעפים וראית עליו שרק גופו כאן, בעוד רוחו משוטטת במרומים.  זכורני איך לא פעם נתמלאתי חרדה נוראה לנוכח המחזה, כאשר מתוך דבקות עליונה היה מרים לפתע פניו כלפי מעלה כשעיניו עצומות ואומר בקול מתחנן "רחמים, רחמים" . התקרבתי אליו ביראה והזכרתי לפניו את שם הילדה ושם אמה . ידעתי מה ערכה של ברכתו. ברכת צדיק שאינה חוזרת ריקם. פעמים רבות הזכרתי לפניו מקרים קשים וראיתי כיצד הוא מהפך בן רגע דין לרחמים. באחד מן המקרים הייתי מעורב במקרהו של ידידי פלוני, אברך ירושלמי יקר, מן המשפחות השורשיות של חסידי ברסלב. 17 שנות נישואין עברו עליו וטרם נפקד בזרע של קיימא. בשנים אלו פקד בתי רבנים; אדמו"רים; ומקובלים והם הבטיחו לו ישועה, אבל זו התמהמהה ולא באה. ביתו נותר ריקן מילדים. הוא היה שבור מאד . יום אחד בא אלי בבכיה מרה. "כלו כל הקיצין. אין לי כוח לשאת את הצער. הייתי אצל כל הרבנים והצדיקים ואין ישועה. אני רוצה לנסוע אתך לבאבא סאלי. אבל ממנו אני לא רוצה ברכה. אני כבר שבע מברכות , ממנו אני רוצה הבטחה !" "בוא ניסע לנתיבות" אמרתי לו . נסענו . הגענו אל ביתו. ניגשתי אל הצדיק, ומכיון שהייתי מאד מקורב היה לי את העוז והכוח לומר לבאבא סאלי שאני רוצה הבטחה ולא ברכה . לא! ענה הצדיק, להבטיח אני לא רוצה. אני רק אתן לו ברכה . התחלתי לפרט את עניינו של אותו אברך. בתוך הדברים אמרתי לו "האברך הנ"ל הוא נכד של הבעל שם טוב הקדוש ורבי נחמן מברסלב ". כיון ששמע את המילים האלו, אורו פניו של הבאבא סאלי ואמר "אם כך, אני מבטיח לו שייפקד בעזרת ה' בילדים. אני נשען על כוחם של צדיקים גדולים, ואני מבטיח לו צאצאים . כששבנו מנתיבות עברנו ליד חנות של רהיטי חדרי ילדים. אמרתי לאותו אברך בחצי צחוק וחצי רצינות ", אתה יכול להיכנס ולקנות מיטת תינוק.  בתוך שנה כבר יהיה לך ילד"... ואכן, לא חלפה שנה וצאצא ראשון נולד, ועוד אחד, ועוד אחד. כיום ילדים אלו בעצמם הורים לילדים ! באותה שעה ידעתי כי ברגע זה ייקבע גורלה של הילדה לשבט או לחסד.  לבי פרפר במתח עצום. מה יענה . לתדהמתי לא היה גבול. הבאבא סאלי שמע את שמות הילדה ואמה והרים את שתי ידיו הקדושות כלפי שמיא . הוא אמר שתי מילים : "התפילה התקבלה " . מידת הרחמים התגלגלה, גורלה של הילדה נגזר לחסד, לחיים !יצאנו מחדרו מלאי שמחה ובהרגשה מרוממת. לא ידענו את נפשנו מרוב אושר. רצינו לחזור ללונדון תיכף ומיד ולהביא מכלי ראשון את הבשורה הטובה לביתו של אבי הילדה, אבל נודע לנו כי יש פקק תנועה עצום בדרך לנמל התעופה ועדיף שלא נסתכן בנסיעה מאוחרת של יום ששי.  הרבנית ובתה בעלת הבית הזמינו את שלושתנו להתארח בבית הרב בשבת. רוחנו קצרה ביודענו את גדול הבשורה, אבל לא הצלחנו ליצור קשר טלפוני עם לונדון. באותם ימים לא היה זה כה קל ופשוט . הייתה זו שבת מרוממת שקשה לתאר. זכיתי להיכנס לחדרו שעה שהכניסו לו את המאכלים. לראות אותו בשבת, לבוש בבגדי השבת הלבנים שלו, פניו מאירות כפני מלאך, היה זה טעם גן עדן ממש . במוצאי שבת התקשרנו ללונדון . טרם הספקנו לומר מילה ובני המשפחה ממש צעקו אל תוך השפופרת, "נס, נס גדול". לא הופתענו לשמוע כי בית החולים ממש "הולך על גלגלים". הילדה שכבר נחשבה למתה, התעוררה פתאום – ללא שום התערבות רפואית - ומאז הלך מצבה והשתפר . כיום היא אמא בריאה לשמונת ילדיה.  (תשואות חן חן למספר הסיפור, הגה"ח רבי בן ציון גרוסמן ממגדל העמק)

חוויית השבוע שלי

www.h-y.xwx.co.il

אמרי שפר ב' אייר ה'תשע"ה

אמרי שפר ב' אייר ה'תשע"ה

''אל תפחד מללכת לאט, תפחד מלעמוד במקום''

     בעיירה ראפשיץ התגוררה משפחה ולה ילד משותק ל"ע. הם לקחו את הילד לטובי הרופאים - אולם ללא הועיל וכך עם הזמן השלימו עם אסונם.  יום אחד יעצו לבני המשפחה: "הרי דרכו של הצדיק רבי נפתלי צבי הורביץ לעבור לבית מדרשו דרך גשר צר הנוטה על פני הנהר. הגשר כה צר, עד כי רק אדם אחד יכול לעבור בו. הניחו את הילד המשותק על הגשר ויפריע לרב בדרכו, ואולי התשועה תצמח מכך... " . שמעו הוריו לעצה ושמו את בנם על הגשר. עלה הרבי על הגשר בדרכו לבית-המדרש כשהוא שקוע בשרעפיו ובלימודו, והילד, כצפוי, חסם את דרכו. חשב הרבי לתומו , שהילד השתטח שם להנאתו על כן דחקו והורה לו " : קום!" ויהי אך יצא הדיבור מפי הצדיק, מיד קם... הילד ופינה את המעבר! ותהום כל העיר על מעשה הרפואה, ויהי פלא (באהלי צדיקים)

     הרה"ק רבי חיים יוסף דוד אזולאי אומר: הידור מצוה – שיהיה שמח מאוד בעשייתה.

     הרה"ק רבי חיים יוסף דוד אזולאי אומר: שכר השמחה בעשיית המצוה מרובה על שכר המצוה עצמה. 

השם מוריד ומעשיר (סיפורי צדיקים גיליון 151)

     בין חסידיו הרבים של הרה"ק רבי דוד מטאלנא זיע"א (יומא דהילולא י' אייר) היו גם עשירים רבים, ולפעמים כדרך העולם, היו מהם עומדים בפני צרה גדולה שהיה נראה כי יפסידו את כל עשירותם וגלגל מזלם מתחיל להתהפך, ואז באו אל הצדיק שיושיעם.

     מעשה כזה מסופר על גביר אחד שעסק בהובלות סחורה עבור הממשלה, והיה תמיד משחד את הפקידים שיקבל את כל ההובלות.  פעם אחת כאשר חשב כי כבר אין לו צורך לשחד את הפקידים, קיבל הובלה גדולה וחשובה ומכיוון שלא נתן כהרגלו שוחד לפקיד, רגז מאד הפקיד ומסר עליו לשלטון איזה מסירה, והיה בצרה גדולה, כי נאמר לו שלא ישתמשו בשירותיו יותר ועמד להפסיד את כל פרנסתו.  הגביר שהיה מקורב להרה"ק מטאלנא נסע אליו בחופזה ובכה לפניו על צרתו. ענה לו הרבי: וכי הקב"ה עושה דין ללא צדק? פשפש נא במעשיך ומן הסתם קרה איזה מקרה שנכשלת בו, ואם תמצאנו ותעשה תשובה שלימה, אני מבטיחך שלא תינזק בזה הענין, ופרנסתך תשוב אליך כבראשונה.

     חשב האיש ועלה בדעתו מה שנראה לו שחטא וסיפר לרבו: פעם אחת כשהייתי עסוק ביותר עם איזה איש משרי המלוכה שהיה אצלי בבית לצורך ענין דחוף, בא עני אחד וביקש עזרה, ובני אמר לו כי ישוב לאחר כמה שעות, כי אבי עסוק ביותר כרגע ולא יוכל להתפנות אליו. העני הלז התמרמר ביותר וצעק על הבן: איך משלחים אותי ואני נצרך גדול ומדחציף כוליה האי שמע מינה דממזר הוא וכך צעק וקילל. הקולות של המריבה נשמעו בחדרי ואני ביקשתי את השר שימחל לי לרגע בכדי לראות על מה המהומה. כאשר יצאתי ושמעתי שהעני הנ"ל קרא לי ממזר ועדיין הוא עומד ומקלל באתי כלל כעס וסטרתי לו בפניו. אח"כ שבתי ונחמתי על מה שעשיתי וביקשתי את סליחתו וגם נתתי לו נדבה הגונה והוא הלך מביתי שבע רצון , וחשבתי כי כבר כיפרתי על עוון זה. נענה רבי דוד ואמר: לא, אין זה העוון שאני מבקש, כי באמת היה עני זה ראוי לעונש וגם כבר פייסת אותו. פשפש וחפש שוב במעשיך.

     חשב הגביר שוב ועלה במחשבתו עוד מקרה: פעם אחת באישון הלילה בא אלי הביתה איש מגודל ובעל קומה וביקש תמיכה כי הנו רעב ללחם. אמנם נתתי לו נדבה אך בשעת מעשה רגזתי עליו שבא באמצע הלילה והעירני משנתי עבור זאת, וגם שראיתי כי הוא בריא וחזק וצעקתי עליו כי הוא יכול למצוא לו איזה עבודה, מאחר והוא אדם חסון וגדול, והאיש הנ"ל הלך לדרכו ממני נכלם. ענה לו הצדיק: בזה אמנם חטאת, כי בלי ספק אם בא אליך בחצות הלילה בודאי היה בצרה גדולה, ומה לך לספר חוקו ולהעריך את בריאותו, וכי אתה שנתת לו את בריאותו? וא"כ צריך אתה לקבל עליך תשובה על הדבר הזה, לעזור לכל איש יהודי הנצרך מבלי להיכנס לכל חשבון אם אמנם מגיע לו או לא וכל הפושט יד נותנים לו.  קיבל על עצמו הגביר בקבלה גמורה כדברי רבו, ואז סיפר לו הרבי: בימי הבעש"ט היה גביר אחד גדול שהיה בו תורה וגדולה במקום אחד, כי היה ת"ח וגם בעל צדקה גדולה ומפורסם, אך דבר אחר גרוע היה בו, כי זחה עליו דעתו מאד מרוב עשרו וצדקת פזרונו. תמיד לאחר שנתן צדקה גדולה לעניים, היה מספר להם את כבוד עשרו הרב ואת אשר גדלו מלך מלכי המלכים, והיה מפליג בשבח עצמו עד למאד. ועוד היה מוסיף ואומר: האם יתכן במציאות שהוא שיש לו עסקים בהרבה סוגים שונים של מסחר, וגם בתי חרושת ונכסים על פני כל המדינה, הרי לא יתכן שיהפוך לעני, כי גם אם מסחר אחד שלו ירד מטה מטה, הרי יש לו עוד מסחרים אחרים, וכך היה משתבח ומפאר את עצמו. כל העניים ומקבלי הצדקה כמובן היו אומרים לו שהוא צודק ואין שום אפשרות בעולם שהוא יהפוך לעני. הדבר הזה גרם לקטרוג גדול בשמים על הגביר, כי כפר בכתוב: "ה' מוריש ומעשיר" וכבר יצא עליו גזר דין שירד מנכסיו.

     הבעש"ט הקדוש זיע"א שידע מגזר הדין, ביקש בתפילתו שיתנו לו עוד הזדמנות אחת לנסות ולשנות את דרך הגביר הנ"ל, ואם לא יעלה בידו אז באמת יחתם גזר דינו, והסכימו בשמים על ידו. הבעש"ט שלח את הרה"ק רבי דוד ממיקולייב זיע"א והורה לו מה לעשות. רבי דוד בא אל הגביר והוא כיבדו מאד כהרגלו, וגם רצה ליתן לו נתינה הגונה עבור כל שימצא לנחוץ. ואח"כ החל כהרגלו לשאול האם יתכן במציאות שגביר גדול כמוהו יגיע עד פת לחם וכו'? להפתעת הגביר ענה לו ר' דוד כי בלי כל ספק יכול הוא להגיע לידי עניות מרה בתוך שעה קלה. שאל הגביר הכיצד יכול כזה דבר לקרות כאשר יש לו כל כך הרבה מסחרים וכו', וענה לו ר' דוד כי מחר בבוקר הוא יבאר לו הדבר בדיוק, ובינתיים השעה כבר מאוחרת ועתה כדאי ללכת לישון. צחק הגביר ולעג לר' דוד באמרו כי הוא ודאי רוצה להתחמק מתשובה, ובודאי שדבר זה שהוא יענה אינו שייך כלל וכלל, והלך לישון.  

     בלילה חלם הגביר, שהקיסר בכבודו ובעצמו כיבד אותו בביקור, מכיון שבאמת הגביר הנ"ל היו לו עסקים עם שרים גדולים ונכבדים משרי המלוכה, וגם נפגש כמה פעמים עם הקיסר. כמובן שהגביר חרד על האורח הרם והנישא, וכיבדו בכל מיני מגדים ומאכלים יקרים וחשובים והקיסר ביקש גם להרוות צמאונו בכוס תה. הגיש הגביר לקיסר כוס תה ומיד כאשר טעם מן הכוס נפל מכסאו ומת. תיכף התעורר רעש גדול, וכל פמליית המלך ובראשם שריו שהיו אתו צעקו שבודאי היה בתה הזה שניתן לקיסר סם המוות, ולקחו את הגביר למאסר ויצא עליו גזר דין מות בתליה. כאשר לקחו את הגביר לתליה, פרצה אש גדולה בבית הסוהר וקמה מהומה גדולה, כך שהגביר היה יכול לנצל את הבלבול הגדול והוא נס על נפשו מבית הסוהר, והגיע במנוסתו לעיירה קטנה עייף ויגע וצמא. הוא דפק בדלת בית אחד של יהודים וביקש מחסה ומעט אוכל. כמובן שיהודים רחמנים בני רחמנים נתנו לו מבוקשו, ומכיון שהיה עייף ביותר גם הציעו לו מקום לישון. למחרת ממקום משכבו, שמע הגביר איך שהיהודי מספר לאשתו, כי תלו כרוזים גדולים בכל העיירות כי רוצח המלך ברח מבית האסורים, וכל מי שימצאנו יקבל פרס גדול של כמה מאות אדומים וגם נתנו את תארו בדיוק. אכן סיים האיש, הלואי ואנו נמצאנו ונוכל עי"כ להרויח את הפרס. הגביר רעד ממקום משכבו, והבין כי עתה ישימו לב לתארו הרי שיסגירו אותו למלכות, ולכן התחמק מן הבית והחל בורח דרך שדות בכדי שלא לפגוש באנשים, וכך נדד בדרכים. לבושו כבר התבלה וגם לא היה לו כל כסף בכיסיו, והרעב והצמא החל להציק לו מאד והוא החל לשאול את נפשו למות. לבסוף החליט כי אין הוא יכול עוד לסבול חרפת הרעב, והסתכן להיכנס למקום ישוב בכדי למצוא מעט אוכל להחיות את נפשו.

     כאשר הגיע לעיירה אחת הלך לחפש איזה בית של יהודים שירחמו עליו, ראה לפתע קבוצה של חיילים הולכים ופחד מאד שיכירוהו. מיד חיפש לו מקום מסתור וראה בקצה הרחוב איזה בור שופכין ומיד קפץ לתוך הבור להנצל מהחיילים. כך שכב בתוך הבור המאוס בפחד והרהר במר גורלו איך נפל מאיגרא רמה לבירא עמיקתא ממש, ונזכר שהיה תמיד אומר כי לא יתכן בשום אופן שירד מגדולתו. בעודו כך מהרהר ביגון קודר במצבו העגום, התעורר משנתו העמוקה וראה שהנו נמצא בחדרו המפואר בבית.  כולו נסער ונרעש קם ממיטתו ויצא מחדרו ופגש את רבי דוד שאמר לו: עדיין אתה רוצה שאבאר לך הכיצד יכול אתה בשעה קלה להפוך לאיש נדכה ואומלל? לא, לא, צעק הגביר בסערת נפשו כי רבה, אין אני צריך כל ביאורים והדבר פשוט אצלי, והלילה למדתי מחלומי בצורה חיה ומוחשית אשר האדם בעוה"ז כל כולו תלוי בחסדי השי"ת בכל רגע ורגע, ורבים הדרכים לפני המקום להשפיל או לרומם כל בן אנוש. ענה לו רבי דוד ממיקולייב, אכן בשביל דבר זה באתי בצל קורתך להביא אותך להכרה זאת, ועתה יכול אני לשוב לבית מורי הק'  ששלחני אליך. ותדע כי המלה בור היא ר"ת של: "ב'שר ר'מה ו'תולעה" שזהו כל האדם, ואיך יתגאה בעשרו לומר לא יאונה לי כל רע, וה' מוריד ומעשיר וישועת ה' כהרף עין, וכן להיפך.

     ועתה סיים הרה"ק רבי דוד מטאלנא את הסיפור לגביר ואמר: תשמור הדבר מאד בלבבך לעשותו שלא לצער שום אדם מישראל, ותנהג בכולם מנהג דרך ארץ כי גלגל חוזר בעולם ותשגיח על דבריך ואל תתן את פיך לחטיא את בשרך. אח"כ בירכו בהצלחה והגביר הנ"ל שב לביתו, ומצא שהמסירה עליו נתבטלה ומצאו שכל דברי הפקיד בשקר יסודם, ונתנו לו שוב כמקודם את עבודת ההובלות והוא שב ביתר שאת לעשרו.  כמובן שנהיה לבעל צדקה יותר גדול מקודם ושמר פי רבו במלואם.

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/