האדם זקוק לחיבה. שהמתבודד
מחברו דומה כצמח בלי ארץ ומים שלבסוף כומש ולא יפריח, נובל ולא יביא פרי. והעיקר להתחבר לחבורה של יראי ה'.
ביאר החידושי הרי"מ. איך קיימו גמילות
חסדים במדבר הרי היה לכולם הכול בשווה, אלא שהעניים אין להם טעם של דברים משובחים
כי אכלו כל ימיהם רק דברים פשוטים, אבל העשירים שבעבר טעמו טעמים משובחים,
לימדו את העניים מה לחשוב באכילתם.
בפרשת בשלח נאמר
ויאמר משה אכלוהו היום כי שבת היום לד', התכוון משה רבנו לומר, אכלו את היום עצמו,
הכניסו את קדושת השבת אל תוך עצמכם, כשם שהאכילה נכנסת לתוך מעיכם.
חכמה והיגיון מונעים אסון
כיצד התעשרו
הרוטשילדים (פניני בית לוי, עלון 416)
כולכם שמעתם בוודאי
על משפחת רוטשילד המפורסמת. וודאי. מי לא שמע על הבנקים היהודים הנודעים שיצא להם
שם בכל העולם. הן בשל עושרם המופלג והן בשל מעשי הצדקה שלהם. מייסד משפחה מפורסמת זו היה
מאיר-אנשל רוטשילד, שנולד בפרנקפורט לפני 220 שנה. אביו של מאיר-אנשל, ר' משה–אנשל
רוטשילד, שנפטר שנה אחרי שבנו נהיה לבר-מצווה, קיווה כי בנו ילמד ויהיה רב. במקום
זה הפך לגאון כלכלי המהולל בפי הבנקאים וחוגי הכסף, בעוד שהוא נשאר שומר תורה
ומצוות וגם עניו וצנוע שכל יהודי העולם דיברו עליו בגאווה בלתי מוסתרת.
כיצד הגיע יתום קטן
זה, שנולד ברובע היהודי של פרנקפורט, לפסגת ההצלחה ולשיא העושר? אכן, מתהלך סיפור
בקרב חסידים, המסיר את הלוט מפרשה בלתי רגילה זו. גיבור הסיפור הוא אבא רוטשילד,
ר' משה– אנשל. הקהילה היהודית שבעיר צ'ורטקובר )גליציה( בחרה רב שהיה ידוע כלמדן מובהק וחסיד
גדול. שמו של הרב היה צבי הורביץ,, אולם בפי מעריציו הרבים נקרא בחיבה ר' הרשלה צ'ורטקובר
הוא היה ידוע כאיש קדוש ורבים השכימו לפתחו לבקש עזרה וסעד, רוחניים כגשמיים. זה
בא לבקש עצה וזה בא לבקש ברכה, הרבי ניסה לעזור לכולם ובמיוחד לאלמנות ויתומים
עניים, בשבילם יסד קופה מיוחדת. מלבד זאת הופקדו בידיו לשמירה כספי יתומים
ואלמנות, שנמסרו לידיו כפיקדונות. מובן שרב הנושא באחריות כזו, זקוק שיהיה
לו שמש שייעזר על ידו, תפקידו של שמש כזה הוא ללכת בשליחויות
הרבי, ללוות אותו בדרכו. להגיש לו ספר הנחוץ
לו בעת לימודו, להשגיח על המבקרים וכדומה. לא הייתה זו משרה הנושאת בצדה שכר גבוה,
אולם משה-אנשל היה צעיר וצרכיו היו מעטים. הוא התאווה לשמש אישיות נאצלת כמו רבי
הרשלה צ'ורטקובר וכשהוצעה לו משרה זו, קיבל אותה בהתלהבות ונהיה שמשו של הרבי,
במשך הזמן היה כבן משפחה אצל הרבי ונהנה מאימונו האישי המוחלט. אולם עד מהרה הגיע
הזמן בו חייב היה משה-אנשל לחשוב על נישואין והקמת משפחה בישראל. הוא השתדך עם
משפחה מהעיר שיאטן הקרובה והלך לגור שם. חותנו סייע בידו לפתיחת חנות קטנה במקום
מגוריו החדש.
שבועות אחדים אחרי
שמשה-אנשל עזב את הרב, גילה ר' הרשלה צ'ורטקובר גניבה בביתו, דבר שדיכאו עד מעמקי
נשמתו, במגירת שלחן עבודתו שמר הרבי ארנק ובו 500 כתרי זהב, סכום הגון זה היה שייך
לאלמנות, יתומים וקשי יום אחרים שנתנו אימונם ברבי והפקידו בידיו את כספם. הגניבה
התגלתה בליל בדיקת חמץ. בפתחו את המגירה נדהם הרבי לראות כי הארנק אינו במקומו.
הוא חשב על האומללים שהפקידו בידו את כספם ולבו התמלא צער עליהם. אולם יותר מכל
ציערה אותו המחשבה כי מישהו מאנשי ביתו גנב את הכסף. האדם היחידי שידע, או עשוי
היה לדעת, כי הרבי מחזיק בבית סכום כסף גדול, היה משה-אנשל, הרבי נתן בו אמנם אימון מלא ולא היה מעלה
בדעתו דבר כזה בקשר עם שמשו הנאמן, אולם אפשרות אחרת אינה קיימת! אין ספק – חשב
הרבי – כי
משה-אנשל רצה רק ללוות את הכסף, שהיה נחוץ לו כשהתחתן , והוא וודאי רוצה
להחזיר אותו ברגע שתהיה לו אפשרות לכך. בהגיעו למסקנה זו, החליט רבי הרשלה לא
לגלות לאיש את דבר הגניבה. ראשית, לא רצה
לעורר בהלה ושנית לא רצה לתת מקום לניחושים, מיהו הגנב. הוא ידבר עם משה-אנשל,
יברר את המצב ואיש לא יידע על כך. נאמן להחלטתו הזמין רבי הרשלה בחול המועד
כרכרה ונסע לשיאטן, כדי לבקר אצל שמשו לשעבר, נסיעתו לא עוררה כל סקרנות
בצ'ורטקובר, אולם
משה-אנשל התפלא עד מאד, בראותו את רבו בחנותו הצנועה.
כשנשארו בינם לבין
עצמם, סיפר הרבי למשה-אנשל על מטרת בואו. הוא סיפר לו על הארנק שנעלם, אולם הבטיחו
חגיגית כי אין הוא חושב אותו לגנב, ח"ו, אלא מתאר לעצמו כי הוא רצה את הכסף
לזמן-מה. אמנם
גם זה נוגד את הדין, אולם לפעמים קשה לו לאדם לעמוד בניסיון ואם הוא חוזר בתשובה
ומיטיב את דרכו, הקב"ה סולח לו על כך. רבי הרשלה הבטיח לו, כמו כן, כי הוא
באופן אישי יסלח לו גם כן, וכי איש לא יידע על כל הפרשה. אילו היה זה הכסף הפרטי
שלי – הוסיף הרבי – לא הייתי עושה מאומה. אולם, היות והכסף שייך לאלמנות, יתומים
שכל קיומם תלוי בסכום זה, לא נותרה לי ברירה אלא לבוא אליך. בעוד הרבי מדבר אליו החוויר משה-אנשל
ונבהל, עד שדמעות גדולות זלגו מעיניו. הרבי חשב כי משה-אנשל מתחרט על מעשיו ואינו
מנסה להכחיש אותם כלל. ואכן, הלז לא אמר מילה להגנתו. הוא רק פתח את ארנקו והריק
אותו לעיני הרבי. הוא מנה את הכסף ונתנו לרבי, בבקשו את סליחתו לחכות קצת, עד שילך
ויביא את הסכום החסר. הוא חזר כעבור זמן קצר ואמר לרבי, כי לצערו הרב לא הצליח
להשיג יותר מאשר מחצית הסכום, אולם הוא מבטיח לשלוח כסף מדי פעם ולסלק את החשבון
עד תומו. הרבי
היה שבע רצון מהשתלשלות הענינים. תמיד האמין שמשה- אנשל הנו נשמה טובה
וישרה, אולם עתה הוא היה משוכנע בכך. יותר מאושר היה כשחשב על היתומים והאלמנות
שלא יסבלו עתה מכל נזק, היות, והרבי היה בטוח, שמשה אנשל יקיים את הבטחתו. נאמן
להבטחתו, שלח משה-אנשל מדי פעם סכומים קטנים על החשבון, עד שסילק את כל 500
הכתרים. רבי הרשלה יכול היה עתה להסיר מלבו כל זכר מהתקרית הבלתי נעימה. אם הוא
נזכר לפעמים בפרשה, הרי זה רק כדי לשבח את יושרו וטוב לבו של יהודי פשוט,
כמשה-אנשל, שבהתלהבות
ממש אץ לתקן משגה שעשה בשעה של ניסיון, שלא היה יכול לעמוד בו.
יום אחד, כשהרבי הרשלה היה רכון על ספר ומעמיק בלימודו, הגיע לביתו
שליח מיוחד ממפקד המשטרה שבעיר, השליח מסר לו, כי ראש המשטרה מבקש סליחתו על
ההפרעה, אולם עליו לראות את הרבי באופן דחוף מאד והוא אף שלח כרכרה להביא אותו
למשרדו. לרבי
לא היה אף מושג קלוש באיזה עניין רוצה מפקד המשטרה לראותו. אולם הוא שם מבטחו בשם יתברך ומיהר
למפקדת המשטרה. ראש המשטרה קיבל את רבי הרשלה בסבר פנים יפות ושאלו אם לא נעלם
מביתו משהו בזמן האחרון. הרבי השיב כי אם הכוונה לסכום כסף שכאילו
נעלם מהבית, הרי הוא נמצא זה מזמן. מפקד המשטרה התפלא מאד לשמע דברים אלה, וביקש
מהרבי לספר לו בדיוק את מהלך הדברים. אם תבטיח לי לא לעשות כלום לאדם נקי כפיים
שתיקן את המשגה שעשה, אספר לך את כל הסיפור, אמר רבי הרשלה
למפקד, ואחר שהלה הבטיח לו את הדבר, סיפר לו רבי את הסיפור המלא של הכסף שנעלם
והוחזר. אתם
היהודים, אנשים נפלאים אתם,.. אמר ראש המשטרה לרבי המשתאה, מעולם לא שמעתי עוד
כדבר הזה, - ובאומרו זאת פתח מגירה, הוציא מתוכה ארנק ושאל את הרבי: המכיר כב' את
הארנק הזה ?.. עתה הגיע תורו של
הרבי להתפלא. כי הארנק שהראה לו ראש המשטרה, היה אותו הארנק שנעלם מביתו ובתוכו 500
הכתרים. בראותו את השתוממותו של הרבי, צלצל ראש המשטרה בפעמון וציווה, הכניסו
אותם! כעבור רגע הוכנס לחדר כפרי מדובלל עם אשתו, שניהם עם אזיקים על ידיהם. האם
כב' מכיר מי מהם?, שאל ראש המשטרה את הרבי. חוששני שלא אוכל להכירם, השיב הרבי
בעודנו תמה על השתלשלות העניינים. אכן, נראה שכב' כל כך שקוע בספריו שלא שם לב לאישה
הבאה לנקות את הבית. מילא, הם הודו באשמתם. אמר ראש המשטרה, ולאחר שציווה להוציא
את השניים, סיפר לרבי:
אישה
זו עבדה בניקיון בית אצל הרבי לפני פסח. פעם אחת הזדמן לה להיות לבדה בחדר והיא
ניצלה את שעת הכושר, בזה שגנבה את הארנק עם הכסף, היא נתנה את הארנק לבעלה. ההוא
חשש להשתמש בכסף תיכף ומיד והטמין אותו בגורן, אולם הוא היה שתיין ושתיין הלא נשאר
שתיין. הכפרי לא יכול היה להתגבר על יצרו שהסיתו להשתמש בכסף ולקנות בו טיפה מרה.
הוא הלך אפוא, לאוצר, לקח כתר אחד והלך לבית מרזח, וכשהמוזג שאלו, מאין לו כתר
זהב, ענה לו הכפרי השיכור כי הוא... מצא אותו. על מעשהו זה חזר הכפרי ביום
השני וגם ביום השלישי. תשובותיו הסתומות על "מציאת"
הכסף מדי יום, עוררו את חשדו של בעל בית המרזח שהתקשר עם המשטרה. הכפרי נעצר
וכעבור זמן קצר הודה בגניבה, הארנק עם הכסף הוחזר, מלבד אותם שלושה כתרים שהכפרי
הספיק לשתות את תמורתם. ייקח נא כב' את הארנק, הן הוא שייך לו,
אמר ראש המשטרה לרבי,
לבו של רבי הרשלה היה מלא עתה עד שכמעט ועלה על גדותיו, הוא לא איבד רגע ונסע ישר
אל משה-אנשל. ר'
משה-אנשל, סלח נא לי, התחנן לו הרבי, לאחר שהשיב לו שלום בדמעות. מדוע לא אמרת לי
שלא לקחת את הכיס? דרש לדעת. משה-אנשל סיפר לרבי. כי סבלם של האלמנות
והיתומים וצערו הגדול של הרבי עצמו, נגעו לליבו. אילו היה מכחיש את הגניבה והיה
מציע את עזרתו, ברור שהרבי לא היה מסכים לקרבן זה. כי, לומר את האמת, הוא
נאלץ למשכן את כל אשר לו, כדי להשיג את הכסף. הוא עשה זאת, כי ידע שהרבי לא יוכל להשיג את הכסף
ממקור אחר. הרבי חיבק את משה-אנשל ובירכו בעשירות מופלגת, כדי שתמיד יהיה באפשרותו
לעזור ליהודים נצרכים. הנה הכסף שהוצאת מכיסך בנדיבות כה רבה, אמר לו הרבי, חזור לפרנקפורט עירך, שם
תוכל להצליח במסחר יותר מאשר כאן, יהי ה' עמך ועם בניך, עד סוף כל הדורות, בירכו
הרבי.
ואכן התקיימה ברכתו של רבי הרשלה צ'ורטקובר. משה-אנשל רוטשילד הפך בפרנקפורט לאיש
כספים מצליח. בנו, מאיר-אנשל, עלה אף על אביו ונהיה הבנקאי החשוב ביותר בכל
אירופה. חמשת בניו ישבו בבירות אירופיות שונות ועושרם כמו השפעתם עלו מדור לדור. נכדו
של מאיר-אנשל, הברון אדמונד דה רוטשילד, שחי בצרפת, עשה רבות למען ישוב א"י
ותמך בהונו במתיישבים שבאו ארצה. בכלל פעליו אלה זכה לכינוי "הנדיב
הידוע" הוא זכה לאריכות ימים מופלגת ונפטר בצרפת בשנת תרצ"ה, בגיל 90
