אמרי שפר ח' סיון ה'תשע"ח

אדם מתפלל להקב"ה שישנה את המצב, ואינו מבין שהקב"ה שם אותו במצב הזה כדי שהוא ישתנה.

     אם שמעת הוראה או פסק של הרב ונראה לך שזה הפך ההיגיון, בדוק היטב, כנראה שאתה חושב כרגע בדעת בעלי בתים ולא בדעת תורה. 

     הדאגה היחידה שצריכה להטריד את האדם היא 'כיצד לא לדאוג', איך הוא מצליח להישען כל כולו על אביו שבשמים.  האדם צריך לדעת שרק ע"י אמונה , וביטחון מלא בהקב"ה, הוא יחיה בשלווה אמיתית ללא כל טרדות כלל.

     ישראל חוטאים מרעה ועוני , ואומות העולם מרוב טובה ועושר .

"יין ושכר אל תשת אתה ובניך איתך" (ניצוצות)

     חייו של יוסי היו הרוסים, בלשון המעטה. הטרגדיה החלה כאשר אמו ע"ה נפטרה כשהיה יוסי ילד  היו מאוד – קטן, כשהיא משאירה אחריה את בעלה ושלושת ילדיהם לבד. שאלות כמו למה, איך ומה מעורפלות ולא מובנות,  אך מה שלא היה מעורפל ומאוד ברור הוא, שאביו של יוסי התמכר אל הטיפה המרה כדי להקל מעליו את הכאב.  אך מבלי לשים לב ולתת את דעתו למעשיו, הוא בעצם הוסיף עוד הרס וכאב לילדיו שכבר סבלו ממילא.  המצב לא הותיר בפני כמה אנשים שפויים, שנכנסו לתמונת חיים כואבת זו, והוציאו את אחותו של יוסי מהבית והעבירו אותה לקרובי משפחה, אולם מסיבות שרק השם יודע הם בחרו להשאיר את שני הבנים עם אביהם הבעייתי. 

     הבית היווה תופת נוראית עבור שני האחים שנשארו שם. הם היו צריכים להתאמץ ולהגן על  – עצמם בדרכים שילדם לא מכירים בכלל. יוסי נזכר כשהיה פעם במצב של חוסר אונים מוחלט בהיותו ילד קטן מאוד הוא לקח חופן דגנים שמצא בתוך ארונית שהייתה מונחת על השולחן ומזג – חלב והחל לאכול את זה בידיים שלו כן בלי שום כלים. כך בדיוק כפי שזה נשמע.  אבל יוסי היה לוחם והצליח לשרוד בתוך הבית בו גדל. הוא שרד פיזית, אך מבחינה רוחנית הוא היה מותש וחבול. בהמשך הטרגדיה, כצפוי במקרים מהסוג הזה, הוא התמכר לשתייה כשהיה צעיר מאוד כדי לברוח מייסורי החיים. יוסי הפך לאלכוהוליסט. במשך עשרות שנים הוא שתה מזריחת החמה ועד לשקיעתה, כמויות שיכלו להרוג אדם חזק ובריא. לבסוף, האלכוהול הרג את אחיו ואת אביו. סביר להניח, שכל אדם שהיה רואה מה האלכוהול גרם לאביו ואחיו, היה שוקע בצער בשביל יוסי המסכן. העולם צרח אליו: "יוסי! כן אתה! התרחק מן הבקבוק! אל תריח אותו אפילו! פשוט תעצור!". אבל כאשר אנו מנותקים מהשם יתברך ברמה כזו, אנו נעשים חרשים ועם הזמן גם עיוורים. אני מדמיין לי את היצר הרע יושב לו על כסא בתוך ראשו של יוסי, מסובב את אגודליו בהנאה, מתענג על אשכול ענבים, וחושב שהעבודה שלו עם הבן אדם הזה היא הכי קלה עלי אדמות. אז למה בכל זאת קראנו לבן שלנו על שם יוסי? סבלנות, קוראים יקרים... 

     אנו מטיילים לעיתים בפארק ורואים את המסכנים האלה זרוקים כמו פגרים על הספסלים, או בין השיחים.  המחזה הזה מכה באנשים תמימים שמטיילים שם והופך אצלם לטרגדיה. זה גורם לך דיכאון. אנשים פרועים ומוזנחים אלה היו פעם תינוקות נחמדים וטובים, מישהו היה צריך להעניק להם אהבה, להדריך אותם בדרך הנכונה והישרה, לפחות לזמן קצר, במהלך חייהם. היו להם חלומות, תקוות, היה להם קצת שקט, אולם שם הם היו על סף מוות ובלי שום בושה, מתו במקומות הציבוריים. כך היו חייו של יוסי במשך שנים רבות. אולם בחסדיו של השם, יוסי גר במדינה בה ניתנו שירותים סוציאליים טובים, לכן לא זרקו אותו לרחוב. היה לו מקום לגור ואוכל שסופק על ידי המדינה, כך שהוא הצליח לחיות, פחות או יותר, אם אפשר לקרוא לזה חיים . יום אחד הייתה ליוסי חוויה מוזרה כשהיה שיכור בבית שלו, יחד עם חבריו השיכורים. משהו החל להתקרב אליו מתוך אור שהתגלה אליו כשהיה במטבח, שם בחר האור לפגוש אותו מכל המקומות בבית, והחל לדבר אתו, לעודד ולהרגיע אותו,  לתת לו להרגיש אהבה, חמימות ותקווה. היצר הרע התעורר ויוסי תהה האם האלכוהול הוא זה שמדבר אליו, או שהוא הצליח להפוך אותו למטורף. הוא ניסה לנער את מה שהוא חווה והמשיך את התוכניות שלו לאותו יום. עכשיו היצר הרע נשם לרווחה. למחרת האור הופיע שוב. למרות העובדה שהיצר תמיד מקדים לעבודה, בתוך ליבו של יוסי כבר נדלק ניצוץ.  אחרי עשרות שנים מבוזבזות על אלכוהול, של כאב והרס עצמי, יוסי פנה לקבלת עזרה והחל להשתקם.  הוא התחיל להרגיש את התפנית בחייו. הוא התאהב בהרגשה של צלילות הדעת. הוא התאהב בחיים . בריחות. בצבעים.  באנשים. והוא בעיקר התאהב בהקב"ה והחל לקיים ולשמור את מצוותיו. הוא אימץ וחיבק את החיים ועם העוצמה והחיות הזאת הוא הקים ארגון פרטי משלו לשיקום אנשים מאלכוהול וסמים, הוא אף החל להרצות ברחבי המדינה על הגורמים שהופכים אדם לתלותי. הוא מצא אישה כלבבו. 

     באמצעות ארגון השיקום שלו אנשים רבים שחייהם היו רעועים וחסרי יציבות הצליחו להתחזק ולהשתקם, ואף הם אימצו וחבקו את החיים והחלו להתקרב אליו יתברך כפי שיוסי עשה  .ולנו הייתה הזכות להכיר ולהתחבר לאדם שקט וענו, לאיש הצדיק והחזק הזה.  אחרי עשר שנים בהן היה פיכח, יוסי גילה שמבחינה רוחנית ונפשית הוא היה בריא יותר מכל זמן אחר בחייו , אולם ההתעללות בגופו כתוצאה מאלכוהול הייתה קשה מאוד והוא חלה בחולי הכבד. הוא נלחם במחלה עם הכוחות אותם הצליח לגייס, אך בסופו של דבר היה ברור שבקרב הזה הגוף שלו עומד להפסיד, מה שלא קרה מבחינה רוחנית.

יוסי לא ויתר. הוא נלחם על חייו. הוא ראה כל רגע כמתנה ממרומים. לאורך כל הדרך בה המחלה כרסמה אותו מבפנים,  הוא חזר ואמר, שכל רגע שבו הוא חי כאדם פיכח הוא נס שהעניק לו השם יתברך, לכן הוא גם לא מרגיש שגזלו ממנו משהו . השם נתן לנר נשמתו לדלוק במשך עשר שנים נוספות, למרות שיוסי בזבז עשרות שנים מחייו בחברת הטיפה המרה.  לכן קראנו לבן שלנו על שם יוסי. ואפילו שלקח לו קצת זמן להתפכח, אולם בסופו של דבר גרר את היצר הרע מגרונו ולא הניח לו. במהלך עשר שנות פיכחותו הוא הציל חיי אדם רבים. הוא הגיע למקומות בהם חיו אותם אנשים מכורים,  אל השיחים שבפארקים, אל התור לחנות המשקאות בתשע בבוקר, שם חיכו אותם מכורים, והחל לצעוק, עד שלא נותר דבר מהיצר הרע הזה. יוסי לימד אנשים רבים איך להילחם גם בחשכה  הוא לימד אותם שלעולם, אבל לעולם לא להתייאש... תמיד אפשר לחולל את השינוי –הקשה ביותר ולהתעלות מתהום הנשייה כמוני...

השם אוהב את האנשים הקטנים שלא מתייאשים, את אלה ועמלים על כך... –שמאמינים שאם אפשר לקלקל אז אפשר גם לתקן

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר י"ז שבט ה'תשע"ז

האדם זקוק לחיבה.  שהמתבודד מחברו דומה כצמח בלי ארץ ומים שלבסוף כומש ולא יפריח, נובל ולא יביא פרי. והעיקר להתחבר לחבורה של יראי ה'.

     ביאר החידושי הרי"מ. איך קיימו גמילות חסדים במדבר הרי היה לכולם הכול בשווה, אלא שהעניים אין להם טעם של דברים משובחים כי אכלו כל ימיהם רק דברים פשוטים,  אבל העשירים שבעבר טעמו טעמים משובחים, לימדו את העניים מה לחשוב באכילתם.

     בפרשת בשלח נאמר ויאמר משה אכלוהו היום כי שבת היום לד', התכוון משה רבנו לומר, אכלו את היום עצמו, הכניסו את קדושת השבת אל תוך עצמכם, כשם שהאכילה נכנסת לתוך מעיכם.

     חכמה והיגיון מונעים אסון

כיצד התעשרו הרוטשילדים (פניני בית לוי, עלון 416)

     כולכם שמעתם בוודאי על משפחת רוטשילד המפורסמת. וודאי. מי לא שמע על הבנקים היהודים הנודעים שיצא להם שם בכל העולם. הן בשל עושרם המופלג והן בשל מעשי הצדקה שלהם.   מייסד משפחה מפורסמת זו היה מאיר-אנשל רוטשילד, שנולד בפרנקפורט לפני 220 שנה. אביו של מאיר-אנשל, ר' משה–אנשל רוטשילד, שנפטר שנה אחרי שבנו נהיה לבר-מצווה, קיווה כי בנו ילמד ויהיה רב. במקום זה הפך לגאון כלכלי המהולל בפי הבנקאים וחוגי הכסף, בעוד שהוא נשאר שומר תורה ומצוות וגם עניו וצנוע שכל יהודי העולם דיברו עליו בגאווה בלתי מוסתרת.

     כיצד הגיע יתום קטן זה, שנולד ברובע היהודי של פרנקפורט, לפסגת ההצלחה ולשיא העושר? אכן, מתהלך סיפור בקרב חסידים, המסיר את הלוט מפרשה בלתי רגילה זו. גיבור הסיפור הוא אבא רוטשילד, ר' משה– אנשל. הקהילה היהודית שבעיר צ'ורטקובר )גליציה( בחרה רב שהיה ידוע כלמדן מובהק וחסיד גדול. שמו של הרב היה צבי הורביץ,, אולם בפי מעריציו הרבים נקרא בחיבה ר' הרשלה צ'ורטקובר הוא היה ידוע כאיש קדוש ורבים השכימו לפתחו לבקש עזרה וסעד, רוחניים כגשמיים. זה בא לבקש עצה וזה בא לבקש ברכה, הרבי ניסה לעזור לכולם ובמיוחד לאלמנות ויתומים עניים, בשבילם יסד קופה מיוחדת. מלבד זאת הופקדו בידיו לשמירה כספי יתומים ואלמנות, שנמסרו לידיו כפיקדונות.  מובן שרב הנושא באחריות כזו, זקוק שיהיה לו שמש שייעזר על ידו,  תפקידו של שמש כזה הוא ללכת בשליחויות הרבי, ללוות אותו בדרכו.  להגיש לו ספר הנחוץ לו בעת לימודו, להשגיח על המבקרים וכדומה.   לא הייתה זו משרה הנושאת בצדה שכר גבוה, אולם משה-אנשל היה צעיר וצרכיו היו מעטים. הוא התאווה לשמש אישיות נאצלת כמו רבי הרשלה צ'ורטקובר וכשהוצעה לו משרה זו, קיבל אותה בהתלהבות ונהיה שמשו של הרבי, במשך הזמן היה כבן משפחה אצל הרבי ונהנה מאימונו האישי המוחלט. אולם עד מהרה הגיע הזמן בו חייב היה משה-אנשל לחשוב על נישואין והקמת משפחה בישראל. הוא השתדך עם משפחה מהעיר שיאטן הקרובה והלך לגור שם. חותנו סייע בידו לפתיחת חנות קטנה במקום מגוריו החדש.

     שבועות אחדים אחרי שמשה-אנשל עזב את הרב, גילה ר' הרשלה צ'ורטקובר גניבה בביתו, דבר שדיכאו עד מעמקי נשמתו, במגירת שלחן עבודתו שמר הרבי ארנק ובו 500 כתרי זהב, סכום הגון זה היה שייך לאלמנות, יתומים וקשי יום אחרים שנתנו אימונם ברבי והפקידו בידיו את כספם. הגניבה התגלתה בליל בדיקת חמץ. בפתחו את המגירה נדהם הרבי לראות כי הארנק אינו במקומו. הוא חשב על האומללים שהפקידו בידו את כספם ולבו התמלא צער עליהם. אולם יותר מכל ציערה אותו המחשבה כי מישהו מאנשי ביתו גנב את הכסף. האדם היחידי שידע, או עשוי היה לדעת, כי הרבי מחזיק בבית סכום כסף גדול, היה משה-אנשל,   הרבי נתן בו אמנם אימון מלא ולא היה מעלה בדעתו דבר כזה בקשר עם שמשו הנאמן, אולם אפשרות אחרת אינה קיימת! אין ספק – חשב הרבי –  כי משה-אנשל רצה רק ללוות את הכסף, שהיה נחוץ לו כשהתחתן , והוא וודאי רוצה להחזיר אותו ברגע שתהיה לו אפשרות לכך.   בהגיעו למסקנה זו, החליט רבי הרשלה לא לגלות לאיש את דבר הגניבה. ראשית, לא רצה לעורר בהלה ושנית לא רצה לתת מקום לניחושים, מיהו הגנב. הוא ידבר עם משה-אנשל, יברר את המצב ואיש לא יידע על כך.   נאמן להחלטתו הזמין רבי הרשלה בחול המועד כרכרה ונסע לשיאטן, כדי לבקר אצל שמשו לשעבר, נסיעתו לא עוררה כל סקרנות בצ'ורטקובר,   אולם משה-אנשל התפלא עד מאד, בראותו את רבו בחנותו הצנועה.

     כשנשארו בינם לבין עצמם, סיפר הרבי למשה-אנשל על מטרת בואו.   הוא סיפר לו על הארנק שנעלם, אולם הבטיחו חגיגית כי אין הוא חושב אותו לגנב, ח"ו, אלא מתאר לעצמו כי הוא רצה את הכסף לזמן-מה.   אמנם גם זה נוגד את הדין, אולם לפעמים קשה לו לאדם לעמוד בניסיון ואם הוא חוזר בתשובה ומיטיב את דרכו, הקב"ה סולח לו על כך. רבי הרשלה הבטיח לו, כמו כן, כי הוא באופן אישי יסלח לו גם כן, וכי איש לא יידע על כל הפרשה. אילו היה זה הכסף הפרטי שלי – הוסיף הרבי – לא הייתי עושה מאומה. אולם, היות והכסף שייך לאלמנות, יתומים שכל קיומם תלוי בסכום זה, לא נותרה לי ברירה אלא לבוא אליך.   בעוד הרבי מדבר אליו החוויר משה-אנשל ונבהל, עד שדמעות גדולות זלגו מעיניו. הרבי חשב כי משה-אנשל מתחרט על מעשיו ואינו מנסה להכחיש אותם כלל. ואכן, הלז לא אמר מילה להגנתו. הוא רק פתח את ארנקו והריק אותו לעיני הרבי. הוא מנה את הכסף ונתנו לרבי, בבקשו את סליחתו לחכות קצת, עד שילך ויביא את הסכום החסר. הוא חזר כעבור זמן קצר ואמר לרבי, כי לצערו הרב לא הצליח להשיג יותר מאשר מחצית הסכום, אולם הוא מבטיח לשלוח כסף מדי פעם ולסלק את החשבון עד תומו.   הרבי היה שבע רצון מהשתלשלות הענינים. תמיד האמין שמשה- אנשל הנו נשמה טובה וישרה, אולם עתה הוא היה משוכנע בכך. יותר מאושר היה כשחשב על היתומים והאלמנות שלא יסבלו עתה מכל נזק, היות, והרבי היה בטוח, שמשה אנשל יקיים את הבטחתו. נאמן להבטחתו, שלח משה-אנשל מדי פעם סכומים קטנים על החשבון, עד שסילק את כל 500 הכתרים. רבי הרשלה יכול היה עתה להסיר מלבו כל זכר מהתקרית הבלתי נעימה. אם הוא נזכר לפעמים בפרשה, הרי זה רק כדי לשבח את יושרו וטוב לבו של יהודי פשוט, כמשה-אנשל,   שבהתלהבות ממש אץ לתקן משגה שעשה בשעה של ניסיון, שלא היה יכול לעמוד בו.

     יום אחד, כשהרבי הרשלה היה רכון על ספר ומעמיק בלימודו, הגיע לביתו שליח מיוחד ממפקד המשטרה שבעיר, השליח מסר לו, כי ראש המשטרה מבקש סליחתו על ההפרעה, אולם עליו לראות את הרבי באופן דחוף מאד והוא אף שלח כרכרה להביא אותו למשרדו.   לרבי לא היה אף מושג קלוש באיזה עניין רוצה מפקד המשטרה לראותו.  אולם הוא שם מבטחו בשם יתברך ומיהר למפקדת המשטרה. ראש המשטרה קיבל את רבי הרשלה בסבר פנים יפות ושאלו אם לא נעלם מביתו משהו בזמן האחרון.  הרבי השיב כי אם הכוונה לסכום כסף שכאילו נעלם מהבית, הרי הוא נמצא זה מזמן. מפקד המשטרה התפלא מאד לשמע דברים אלה, וביקש מהרבי לספר לו בדיוק את מהלך הדברים. אם תבטיח לי לא לעשות כלום לאדם נקי כפיים שתיקן את המשגה שעשה, אספר לך את כל הסיפור, אמר רבי הרשלה למפקד, ואחר שהלה הבטיח לו את הדבר, סיפר לו רבי את הסיפור המלא של הכסף שנעלם והוחזר.  אתם היהודים, אנשים נפלאים אתם,.. אמר ראש המשטרה לרבי המשתאה, מעולם לא שמעתי עוד כדבר הזה, - ובאומרו זאת פתח מגירה, הוציא מתוכה ארנק ושאל את הרבי: המכיר כב' את הארנק הזה ?.. עתה הגיע תורו של הרבי להתפלא. כי הארנק שהראה לו ראש המשטרה,  היה אותו הארנק שנעלם מביתו ובתוכו 500 הכתרים. בראותו את השתוממותו של הרבי, צלצל ראש המשטרה בפעמון וציווה, הכניסו אותם! כעבור רגע הוכנס לחדר כפרי מדובלל עם אשתו, שניהם עם אזיקים על ידיהם. האם כב' מכיר מי מהם?, שאל ראש המשטרה את הרבי. חוששני שלא אוכל להכירם, השיב הרבי בעודנו תמה על השתלשלות העניינים. אכן, נראה שכב' כל כך שקוע בספריו שלא שם לב לאישה הבאה לנקות את הבית. מילא, הם הודו באשמתם. אמר ראש המשטרה, ולאחר שציווה להוציא את השניים, סיפר לרבי:

     אישה זו עבדה בניקיון בית אצל הרבי לפני פסח. פעם אחת הזדמן לה להיות לבדה בחדר והיא ניצלה את שעת הכושר, בזה שגנבה את הארנק עם הכסף, היא נתנה את הארנק לבעלה. ההוא חשש להשתמש בכסף תיכף ומיד והטמין אותו בגורן, אולם הוא היה שתיין ושתיין הלא נשאר שתיין. הכפרי לא יכול היה להתגבר על יצרו שהסיתו להשתמש בכסף ולקנות בו טיפה מרה. הוא הלך אפוא, לאוצר, לקח כתר אחד והלך לבית מרזח, וכשהמוזג שאלו, מאין לו כתר זהב, ענה לו הכפרי השיכור כי הוא...  מצא אותו. על מעשהו זה חזר הכפרי ביום השני וגם ביום השלישי.  תשובותיו הסתומות על "מציאת" הכסף מדי יום, עוררו את חשדו של בעל בית המרזח שהתקשר עם המשטרה. הכפרי נעצר וכעבור זמן קצר הודה בגניבה, הארנק עם הכסף הוחזר, מלבד אותם שלושה כתרים שהכפרי הספיק לשתות את תמורתם.  ייקח נא כב' את הארנק, הן הוא שייך לו, אמר ראש המשטרה לרבי,

     לבו של רבי הרשלה היה מלא עתה עד שכמעט ועלה על גדותיו, הוא לא איבד רגע ונסע ישר אל משה-אנשל.  ר' משה-אנשל, סלח נא לי, התחנן לו הרבי, לאחר שהשיב לו שלום בדמעות. מדוע לא אמרת לי שלא לקחת את הכיס? דרש לדעת.  משה-אנשל סיפר לרבי. כי סבלם של האלמנות והיתומים וצערו הגדול של הרבי עצמו, נגעו לליבו. אילו היה מכחיש את הגניבה והיה מציע את עזרתו, ברור שהרבי לא היה מסכים לקרבן זה. כי, לומר את האמת,  הוא נאלץ למשכן את כל אשר לו, כדי להשיג את הכסף. הוא עשה זאת,  כי ידע שהרבי לא יוכל להשיג את הכסף ממקור אחר. הרבי חיבק את משה-אנשל ובירכו בעשירות מופלגת, כדי שתמיד יהיה באפשרותו לעזור ליהודים נצרכים. הנה הכסף שהוצאת מכיסך בנדיבות כה רבה,  אמר לו הרבי, חזור לפרנקפורט עירך, שם תוכל להצליח במסחר יותר מאשר כאן, יהי ה' עמך ועם בניך, עד סוף כל הדורות, בירכו הרבי.

     ואכן התקיימה ברכתו של רבי הרשלה צ'ורטקובר. משה-אנשל רוטשילד הפך בפרנקפורט לאיש כספים מצליח. בנו, מאיר-אנשל, עלה אף על אביו ונהיה הבנקאי החשוב ביותר בכל אירופה. חמשת בניו ישבו בבירות אירופיות שונות ועושרם כמו השפעתם עלו מדור לדור.  נכדו של מאיר-אנשל, הברון אדמונד דה רוטשילד, שחי בצרפת, עשה רבות למען ישוב א"י ותמך בהונו במתיישבים שבאו ארצה. בכלל פעליו אלה זכה לכינוי "הנדיב הידוע" הוא זכה לאריכות ימים מופלגת ונפטר בצרפת בשנת תרצ"ה, בגיל 90

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר י"ז אייר ה'תשע"ה

אמרי שפר י"ז אייר ה'תשע"ה

 אחרי כל סערה מגיעה רגיעה (שמואל אייזיקוביץ)     

     גם עבד ללא בעלים – עדיין עבד הוא. בן-חורין הוא מי שאינו משועבד בנפשו, לא לאדם אחר ולא לעצמו" (רבי שמחה-בונם מפשיסחה)

     ''כשזה נוגע לאהבה, השכל אילם, הלב עיוור, וההיגיון בכלל לא קיים."

      "תורתו מגן לנו היא מאירת עינינו, ימליץ טוב בעדינו" "וכדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק"

בת הטבח: איך להפוך כל חיסרון ליתרון

     בת הטַּבָח התלוננה בשיחה עם אביה על הקושי שבהתמודדות עם הבעיות בחיים. הטבח הוביל את בתו למטבח והראה לה שלושה סירים בהם רתחו מים: בסיר הראשון-הוא שם גזר; בסיר השני-הכניס ביצה; בסיר השלישי-שפך גרגירי קפה.  לאחר זמן מה שלף הטבח את הגזר מן הסיר ושם אותו בצלחת; הוא הוציא את הביצה מן המים הרותחים והניח אותה בקערה; סינן את הקפה ומזג אותו בספל. הוא הביט בבתו ושאלה אותה: 'מה את רואה, יקירתי?'. הבת התקרבה לשולחן ובחנה את התוצרים: הגזר-היה רך ונימעך; היא קילפה את הביצה, שהייתה קשה; הקפה הדיף ריח ניפלא וטעמו היה טוב ומענג. אמר הטבח: 'כך בני אדם שונים מתמודדים עם קושי זהה'. המים הרותחים הם אותו מצב נתון עבור שלושת החומרים (כלומר קושי זהה): הגזר-שהגיע למים קשה, התרכך עד מאוד, וניתן עכשיו לפורר אותו בקלות; הביצה- שהגיעה עדינה ונוזלית תחת קליפתה הדקה, התקשתה כולה; פולי הקפה-לעומת זאת, הם יחודיים! לאחר שהותם במים הרותחים, הם הפכו את המים למוצר משובח.

     'לאיזה מהם את דומה, בתי היקרה? 'כאשר בעיות מגיעות למפתן דלתך,  כיצד את מגיבה?'... כמו גזר-שניראה חזק, אך מאבד את תכונותיו במצבי לחץ?  כמו ביצה-בהתחלה בעלת אופי עדין שמקשה את ליבה לאחר: פיטורין, גירושין, מוות של אדם אהוב וכו'... שניראית אותו דבר מבחוץ אך ליבה ונישמתה התקשו עד מאוד... או אולי כמו פולי קפה-אשר תפקידו בחיים להפוך את המצב הכואב לדבר הטוב ביותר שניתן? הקפה מגיע לתכונותיו הטובות ביותר עת שהמים בשיא הרתיחה! בשביל להיות פול קפה, רק צריך לזכור שכל מה שקורה לנו בחיים יש סיבה... רק נישאר לנו לגלות מה היא וללמוד ממנה. אין חיסרון שלא ניתן להפוך ליתרון...

חוויית השבוע שלי

www.h-y.xwx.co.il