אמרי שפר ו' ניסן ה'תשע"ו

 בעיירה אמריקאית קטנה היו שלושה בתי כנסת - אחד אורתודוקסי, אחד קונסרבטיבי ואחד רפורמי. בשלושתם הייתה קיימת בעיה רצינית של סנאים המסתובבים בבניינים. לפיכך, כל קהילה, בדרכה שלה, קיימה ישיבה כדי לדון בבעיה. האורתודוקסים הגיעו למסקנה שזו גזירה משמיים שסנאים יהיו בבית הכנסת, והם פשוט ייאלצו לחיות עם זה. הקונסרבטיבים החליטו שעליהם לטפל בסנאים בסגנון הראוי של אחריות קהילתית ופעילות חברתית . הם לכדו את הסנאים באופן בלתי-מזיק ושחררו אותם בפארק שבקצה העיירה, רק כדי להיווכח שבתוך שלושה ימים הופיעו כולם בחזרה בבית הכנסת. בבית הכנסת הרפורמי נערכו מספר ישיבות ארוכות, ובהן ניתנה לכל החברים זכות להביע את דעתם . לבסוף הם החליטו לקבל את הסנאים כחברים בקהילה . עכשיו הם רואים אותם רק בראש השנה וביום כיפור....

     החיים שלך הם כמו הצגה - שאתה הוא הבמאי, המפיק והשחקן הראשי.

     הצלחת האדם תלויה בחוזקו לבצע את מה שהחליט בלי חזרה לאחור.

     יש לעשות זיכרון לכך לעורר את האדם שיש קץ לימיו עלי האדמות.

אשה כי תזריע וילדה זכר. (דברים טובים – פרשת תזריע)

     סיפר הרב נחום כהן שהעיד ששמעו מפי הרב שמעון אליהו שלזינגר זצ"ל, שהתלווה יום אחד אל הצדיק רבי שלומק'ה מזוועהיל. והנה, ניגש אליו לפתע יהודי ומספר לו, בבכי רב, שהוא חשוך-ילדים מזה זמן רב. "אשתי הגיעה למצב כזה שהורתה לי לבקש ברכה מהרבי, ואמרה שאין לי מה לבוא הביתה בלי הבטחה מהרבי שיוולדו לנו ילדים. אני מבקש שהרבי ירחם עליי, ויבטיח לי זרע של קיימא", בכה היהודי.  האדמו"ר הרהר לעצמו כמה דקות, ואחר כך אמר: "תראה,  אתה מבקש ממני שאבטיח לך. אני מוכן, אבל בתנאי שגם אתה תבטיח לי כמה דברים". כמובן שהיהודי נתן את הסכמתו לעיסקה, ועוד בטרם שמע מה הן דרישותיו של הרבי, אמר 'הן'. ואז אמר לו הרבי: שמעתי עליך שהינך 'ראש המדברים' במקווה, וסביבך מתרכזים רוב היהודים שם. אני רוצה לבקש ממך שבלכתך למקווה, אל תדבר.  ושנית, שמעתי שהדיבורים שלך אינם מסתיימים במקווה,  אלא גם כאשר את מגיע להתפלל בבית הכנסת, אינך מהשומרים על שתיקה מוחלטת... ונחשב כאחד הדברים הראשיים. אם תבטיח לי שתפסיק לדבר במקווה ובבית הכנסת, אני מבטיח לך בן זכר. כמובן שהיהודי קיבל על עצמו את הדבר, ואלה שנפגשו עימו במקומות הנ"ל לא ידעו מה קרה לו... הם התרגלו לראותו מדבר ומדבר, והנה לפתע הוא שותק כדג. אבל, כבר אמרנו, מה לא עושים בשביל לזכות לזרע של קיימא?... ולכן, למרות שהסתכלו עליו כעל מי שירד מדעתו, המשיך לשתוק.

     ויהי לתקופת השנה התקיימה הבטחתו של הרבי ונולד לו בן זכר. הרבי מזוויהל התכבד בסנדקאות, ולאחר מכן שאל האב-  המאושר את הרבי איזו 'מידה כנגד מידה' יש בשתיקה ולידת בן זכר? והרבי השיב בדברים מחודשים: מובא בשם רבי פנחס מקוריץ שהקב"ה קוצב לכל אחד את מידת ההנאות שייהנה כאן בעולם הזה. בזמן שהינך מדבר במקווה ובבית הכנסת את דיבורי החול, הינך ממלא את קצבת ההנאה שהקב"ה הקציב לך, ולא נשארת לך יותר זכות ליהנות מההנאה שבלידת ילד. כאשר הפסקת לדבר,  ואז לא נהנית יותר מכך, אפשר היה לספק לך את הנאת הלידה.

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

אמרי שפר י"א תמוז ה'תשע"ה

אדם שפגום בדברים שבין אדם למקום גם אם הוא נראה בעל מידות ודרך ארץ זה לא שורשי ואמיתי זהו בסך הכול חלון ראווה והצגה.

"     אולי יישר בעיני האלוקים" (במדבר כ"ג,כ"ז).  יהודי ירא־שמים נזהר מאוד ובוחן כל דבר שמא דבר איסור הוא; אבל קל־דעת חושב תמיד — אולי זה מותר וכשר... ) החפץ חיים(

     הגאון רבי חיים קרייזווירטה זצ"ל סיפר פעם, ששמע מהגר"ז מבריסק זיע"א, שמי שסוגר את הגמרא כדי לעשות חסד, הגמרא פתוחה עבורו, אבל מי שפותח את הגמרא כדי למנוע את עצמו מלעשות חסד, הגמרא סגורה עבורו.

"     הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא" (במדבר כג,כד). הארי חזק מן הלביא. כשיהודי קם לעבודת ה' הוא כלביא, אבל לאחר שמסייעים לו מן השמים, הוא מתנשא כארי.  (המגיד ממזריטש(

הבטחה של אימא  (לוי שייקביץ)

     מלחמת העולם השנייה הייתה קשה מאוד לבוניה שוֵוי. היא התאלמנה מבעלה, שכלה את בתה, וכעת נותרה לבדה עם שלושה בנים קטנים.  כדי להינצל מהגרמנים נמלטה מזרחה, לאוזבקיסטן. שבועות של טלטולים עברו עליה ועל ילדיה.  מפעם לפעם ירדה בוניה באחת התחנות כדי להשיג מעט מים או תפוח־אדמה. יום אחד עצרה הרכבת בכפר מרוחק. "כאן בטוח", אמרה האלמנה בליבה, והחלה לחפש מקום מגורים כלשהו ועבודה.  כשהצליחה לייצב מעט את מצבם הפיזי החלה לקנן בליבה דאגה חדשה. " מה יהיה על שלושת ילדיי?", חשבה בעצב. "ברוך־שלום, הבכור, יגיע עוד מעט למצוות. מי ילמֵד אותו להניח תפילין? ומניין אשיג לו תפילין?" . המחשבות הללו לא נתנו לה מנוח.

     יום אחד הבחינה באדם שפניו חבושות.  מיד חשדה שזה חסיד שמסתיר את פניו, כדי שלא לחשוף את זקנו. ואכן,  היא לא טעתה. זה היה חסיד חב"ד , שפעל בשליחותו של רבי יוסף־יצחק )הריי"צ( מליובאוויטש.  בוניה הזדהתה כבת לחסידות חב"ד,  וחלקה את דאגתה בעניין חינוך ילדיה. החסיד העלה רעיון: "בעיר סמרקנד פועלת ישיבה מחתרתית,  הרחק מעיני הק־ג־ב — המשטרה החשאית. אם תרצי, אקח עמי לשם את בנך הבכור". בוניה קפצה מרוב שמחה. מי פילל בתקופה   אפֵלה כזאת שבנה ילמד בישיבה חסידית! היא נפרדה מברוך־שלום בדמעות, מתוך ידיעה ברורה כי היא מפקידה אותו בידיים טובות.  כעבור כמה שבועות הבחינה שוב בחסיד עובר בכפר ונחפזה אליו בהתרגשות. הלה שמח לבשר לה על הצלחתו של בנה בלימודיו. ליבה התרונן. ואז צץ רעיון חדש במוחה. " אולי גם בני השני, אייזיק'ל, יוכל להצטרף לישיבה בסמרקנד?", אמרה לחסיד בקול רועד. "גם הוא צריך לקבל חינוך יהודי. אנא, קחהו עמך!" . דמעותיה של האם המסו את ליבו של החסיד, אך הוא הניד בראשו לשלילה.  זה מסוכן. מנהלי הישיבה מסכנים את חייהם. הם עלולים להישלח לסיביר או גרוע מזה. "זאת ועוד", אמר לה. " לבנך אין מסמכי זיהוי. הוא גם צעיר וזקוק לך". קשה היה להניא את האלמנה הנחושה מרצונה. "בעניין חינוך יהודי אין גיל צעיר", אמרה בפסקנות. אלא שהחסיד עמד בסירובו.  בוניה החליטה לעשות מעשה.

     למחרת המתינה בתחנת הרכבת,  וכשראתה את החסיד מתקרב לרכבת, לחשה לאייזיק: "רואה את החסיד ? רוץ מהר והסתתר מתחת לספסל בקרון שבו הוא יֵשב. היצמד אליו ואל תעזוב אותו". האם חיבקה את בנה ושילחה אותו לרכבת. בעיניים דומעות הביטה באייזיק העולה לרכבת. ברוך השם,  גם אייזיק'ל יגדל יהודי וחסיד!  בוניה נותרה לבדה עם יענקל'ה בן השבע, בנה הקטן. בשעות הערב,  לאחר שסיימה את עבודתה המפרכת,  צפו בליבה געגועיה לשני בניה.  היא התנחמה שהשניים עושים חיל בלימודיהם.  או־אז הייתה נותנת את דעתה ליענקל'ה הקטן. הרי הוא כבר אמור ללמוד גמרא ב'חדר', חשבה. ומה עכשיו? אין ברירה, הרהרה, חייבים לשלוח גם אותו לישיבה.  בפעם הבאה שראתה את החסיד שטחה לפניו את בקשתה החדשה. "יענקל'ה שלי, בן השבע", אמרה לחסיד, "הוא כבר צריך ללמוד ב'חדר' חומש, משנה, גמרא... אנא, קח אותו לסמרקנד" . הפעם היה החסיד נחרץ לחלוטין. " בשום אופן לא! כבר הסתכנתי פעם אחת, ולא אעשה זאת שנית", אמר.  בוניה החליטה לחזור על ה'מבצע' שעשתה בפעם הקודמת.

     למחרת התייצבה שוב בתחנת הרכבת, עם יענקל'ה הקטן. "רוץ!", ציוותה עליו. "לא, אימא!", הפתיע אותה יענקל'ה, " אני נשאר איתך!" . "יענקל'ה, הדבר קשה לי לא פחות" , אמרה האם ברֹוך, "אבל האמן לי — זה הדבר הטוב ביותר עבורך. אני מבטיחה לך שאעבוד קשה, אחסוך כסף, ואבוא במהירות לסמרקנד כדי להיות איתכם" . בשעת הדברים הדפה את יענקל'ה הקטן אל קרונו של החסיד. רק כשהתרחקה הרכבת הרשתה לעצמה לתת דרור לדמעותיה. געגועיה יהיו בלתי־נסבלים, ידעה, אך כאם יהודייה — זה המעשה הנכון לעשותו.

     חלפו כמה שבועות. בוניה הצליחה להשיג כסף לנסיעה, ובלב הומה עלתה לרכבת הנוסעת לסמרקנד,  נסיעה ארוכה שנדמתה בעיניה כנצח.  המולה גדולה קידמה את פניה בסמרקנד. המוני נוסעים באו ויצאו.  רגעים מספר עמדה על מקומה תוהה ונבוכה. לאן תפנה בעיר הזרה, וכיצד תדע את כתובתה של הישיבה המחתרתית.  פתאום שמעה קול קורא באוזניה: "אימא! אימא!"... לרגעים חשבה שהיא הוזה. האם דמיונה מתעתע בה, או שמא זה באמת קולו של יענקל'ה,  בנה הקטן ? ואז הבחינה בו. כן! זה יענקל'ה שלה, שרץ לעברה, ונאסף בזרועותיה בחיבוק אוהב. "מה אתה עושה כאן, יענקל'ה?", שאלה. "אימא, כל היום אני לומד, אבל בכל פעם שבאה לכאן רכבת אני בא לתחנה וממתין לך. הרי הבטחת לי שתבואי, ואימהות לעולם אינן משקרות... ידעתי שתקיימי את הבטחתך!"

 חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/