אמרי שפר י"ג תמוז ה'תשע"ח

   אחת מתחבולות היצר הרע ועורמתו, להכביד עבודתו בתמידות על ליבות בני האדם עד שלא יישאר להם רוח להתבונן ולהסתכל באיזה דרך הם הולכים ) ”הרמח"ל בספרו מסילת ישרים )פ"ב((

     בית טוב אינו מקום של פאר והדר המנקר לבאים אליו את העיניים, אלא להפך זהו בית שאנשיו אינם מסתכלים מה הולך אצל השני, וכל אחד מסתכל בצלחת שלו בלבד ושמח ומאושר בביתו שלו.

     בתחילה ראה בלעם רק את 'קצה העם' וחשב שניתן לקללם. אך כאשר רואה את 'כולו' אזי וַתְהִּי עָלָיו רּוחַ אֱ-לקִּים , עלתה בליבו לברכם. המבט הכללי עם הפרטי, בהרמוניה מגבשת, מעניק הבנה אחרת, הבנה מבורכת.

     הקירות של הבית שלנו מיוחדים - הם נמתחים לפי כמות האורחים שמגיעים " (הרבנית מרת צביה גריינימן)

התרעת הרבי (פניני עין חמד, עלון 689)

     סנדר ומרדכי הרימו כוסיות 'לחיים' ואיחלו 'מזל וברכה', להצלחת העסקה החדשה. הנתונים שהציג מרדכי, הסוחר הנודע מבוקרסט שברומניה,  לסנדר, יהודי אמיד מעאראד, היו מפתים. סנדר נתן את אמונו באיש, הגיש לידיו את הכסף, וציפה לרווחים. עברו שבועות וחודשים. סנדר המתין בקוצר-רוח לידיעה כלשהי. עם הזמן החלו הספקות לכרסם בלבו. הוא נתן את כל כספו, ומי יודע אם פעל נכון?

     יום אחד נשמעו נקישות על דלת ביתו. האיש שבפתח הודיע לו: "מרדכי פשט את הרגל. כספך וכספם של כל לקוחותיו, ירדו לטמיון - והוא נעלם ". הזר יצא, מניח את סנדר המום. האיש פרץ בבכי: "מאדם אמיד, נעשיתי אביון". הוא התקשה להסתגל למצבו החדש והסתגר בביתו. ידידיו הציעו לו לצאת ולהיות רוכל בכפרים, שבהן אין מכירים אותו. כך תיחסך ממנו הבושה, והוא ישתכר לפרנסת ביתו. קיבל סנדר את העצה ויצא לדרך.

     בעיירה גרוסוורדיין שכן באותה עת ר' ישראל מוויז'ניץ. הרב קיבל כל יהודי באהבה והרעיף שפע ברכות. סנדר החליט להיכנס לרבי ולקבל את ברכתו בדרכו החדשה. הרבי קיבלו בסבר פנים יפות ובירכו. לא עבר זמן רב, וסנדר ראה בהתממשות הברכות. הוא הצליח מאוד, קנה בזול ומכר ברווח נאה. במרוצת הזמן החל לסחור גם עם הגויים, מכר לרבים מהם בהקפה, ואחת לכמה חודשים בא אליהם לגבות חובות.  דבקותו ברבנו התחזקה. אחת לחודש שב לביתו, משאיר לאשתו סכום נאה לפרנסת הבית, ושוב יוצא למסע. בכל נסיעה היה הולך לגרוסוורדיין ונכנס לצדיק. ביקורו האחרון התנהל בדרך שונה מן הרגיל. הרבי קרא את הפתקה, שהגיש לו, ובה בקשותיו, אך לא מיהר להשיב. בעיניים חודרות הביט בסנדר זמן-מה, ולבסוף אמר: "שתינצלַ מידיַ הגויים". סתם ולא פירש.  לא היה לסנדר קצה חוט להבין את כוונת הצדיק. לא עברו ימים ודברי הרבי נשכחו.

     באחד מסיבובי גביית החובות בא לפלוטניצ'ה. לעת ערב ניגש לאחרון שבבעלי החוב, אנטוני האיכר. האיש קיבל את פניו בחיוך ואמר: "כבר חשיכה, ואתה תשוש ועייף. שכב לישון כאן ומחר בבוקר אשלם חובך". סנדר לא רצה ללון בבית, שיש בו פולחן והתחמק בתירוץ, שהבית קטן, ולא יהיה להם נוח להלינו שם. אנטוני דחק בו והציע לו לישון באסם שבחצרו, שם בחר גם בנו, תאודור, מצע נוח על הקש. עייפותו של סנדר גברה עליו, והוא הסכים.  סנדר ניסה לישון, אבל השינה נדדה ממנו. לבסוף סבר, כי אולי המקום שבו שכב לישון, אינו נוח לו. הוא שאל את בן האיכר האם יסכים להחליף איתו מקום. הצעיר נענה, וחיש שקע בשינה עמוקה. אך לסנדר ההחלפה לא הועילה כלל. כשנוכח, כי לא יצליח לישון, החליט לקום ולצעוד לעיירה הסמוכה, שבה היה אמור לפגוש עוד לקוחות. את חובו של אנטוני יגבה בדרך חזרה. גם לאנטוני היו 'נדודי שינה'. באותה שעה החל להסיק את התנור בביתו. לשאלת אשתו ענה, כי הואַ מתכווןַ להרוגַ אתַ היהודיַ ולהשליךַ אתַ גופתוַ לתנור. האישה נבהלה, אך אנטוני הסביר לה, כי יש כסף רב ברשות היהודי, וכך ייטלו את הכסף וגם ייפטרו מהחוב.

     הלה יצא בחושך וחרבו בידו אל האסם. הוא ידע בדיוק היכן שכב סנדר לישון, ובהינףַ ידַ הטילַ אתַ החרבַ עלַ הישןַ והרגו. הואַ גררַ אתַ הגופהַ לתוךַ הביתַ ואזַ פתאוםַ ראהַ אתַ פניַ ההרוג:  בנו, תאודור! "מה עשית?! רצחת את הבן שלנו!", צעקה אשתו. הוא התגונן וטען, כי הדבר נעשה בשגגה. ריב קולני פרץ ביניהם. באותו זמן צעד סנדר לעבר העיירה השנייה. שוטרים שראו אותו חשדו, שהוא גנב. הוא סיפר להם, מי הוא, והיכן לן בלילה, והשוטרים לקחוהו עמהם לבית האיכר, כדי לאמת את דבריו. בהגיעם אל הבית שמעו מאחורי הדלת את קולות הריב . האיכרַ זעק, כיַכוונתוַ הייתהַ להרוג אתַ היהודיַ והבןַ נהרגַ בטעות, ולכןַ עכשיוַ עליהםַ לטעון, שהיהודיַ האורחַ הרגַ אתַ בנם...

לא עברו דקות אחדות ואנטוני נלקח כבול באזיקים בידי השוטרים. הם אמרו לסנדר, כי 'שיחק לו מזלו' שתפסוהו. אלמלא כן הם היו מאמינים לאנטוני, וסנדר היה יושב במאסר על רצח הבן. סנדר נשא עיניו לשמים והודה לה'. או-אז נזכר פתאום במילים שאמר לו הצדיק: "שתינצלַ מידיַ הגויים

     סנדר ומרדכי הרימו כוסיות 'לחיים' ואיחלו 'מזל וברכה', להצלחת העסקה החדשה. הנתונים שהציג מרדכי, הסוחר הנודע מבוקרסט שברומניה,  לסנדר, יהודי אמיד מעאראד, היו מפתים. סנדר נתן את אמונו באיש, הגיש לידיו את הכסף, וציפה לרווחים. עברו שבועות וחודשים. סנדר המתין בקוצר-רוח לידיעה כלשהי. עם הזמן החלו הספקות לכרסם בלבו. הוא נתן את כל כספו, ומי יודע אם פעל נכון?

     יום אחד נשמעו נקישות על דלת ביתו. האיש שבפתח הודיע לו: "מרדכי פשט את הרגל. כספך וכספם של כל לקוחותיו, ירדו לטמיון - והוא נעלם ". הזר יצא, מניח את סנדר המום. האיש פרץ בבכי: "מאדם אמיד, נעשיתי אביון". הוא התקשה להסתגל למצבו החדש והסתגר בביתו. ידידיו הציעו לו לצאת ולהיות רוכל בכפרים, שבהן אין מכירים אותו. כך תיחסך ממנו הבושה, והוא ישתכר לפרנסת ביתו. קיבל סנדר את העצה ויצא לדרך.

     בעיירה גרוסוורדיין שכן באותה עת ר' ישראל מוויז'ניץ. הרב קיבל כל יהודי באהבה והרעיף שפע ברכות. סנדר החליט להיכנס לרבי ולקבל את ברכתו בדרכו החדשה. הרבי קיבלו בסבר פנים יפות ובירכו. לא עבר זמן רב, וסנדר ראה בהתממשות הברכות. הוא הצליח מאוד, קנה בזול ומכר ברווח נאה. במרוצת הזמן החל לסחור גם עם הגויים, מכר לרבים מהם בהקפה, ואחת לכמה חודשים בא אליהם לגבות חובות.  דבקותו ברבינו התחזקה. אחת לחודש שב לביתו, משאיר לאשתו סכום נאה לפרנסת הבית, ושוב יוצא למסע. בכל נסיעה היה הולך לגרוסוורדיין ונכנס לצדיק. ביקורו האחרון התנהל בדרך שונה מן הרגיל. הרבי קרא את הפתקה, שהגיש לו, ובה בקשותיו, אך לא מיהר להשיב. בעיניים חודרות הביט בסנדר זמן-מה, ולבסוף אמר: "שתינצלַ מידיַ הגויים". סתם ולא פירש.  לא היה לסנדר קצה חוט להבין את כוונת הצדיק. לא עברו ימים ודברי הרבי נשכחו.

     באחד מסיבובי גביית החובות בא לפלוטניצ'ה. לעת ערב ניגש לאחרון שבבעלי החוב, אנטוני האיכר. האיש קיבל את פניו בחיוך ואמר: "כבר חשיכה, ואתה תשוש ועייף. שכב לישון כאן ומחר בבוקר אשלם חובך". סנדר לא רצה ללון בבית, שיש בו פולחן והתחמק בתירוץ, שהבית קטן, ולא יהיה להם נוח להלינו שם. אנטוני דחק בו והציע לו לישון באסם שבחצרו, שם בחר גם בנו, תאודור, מצע נוח על הקש. עייפותו של סנדר גברה עליו, והוא הסכים.  סנדר ניסה לישון, אבל השינה נדדה ממנו. לבסוף סבר, כי אולי המקום שבו שכב לישון, אינו נוח לו. הוא שאל את בן האיכר האם יסכים להחליף איתו מקום. הצעיר נענה, וחיש שקע בשינה עמוקה. אך לסנדר ההחלפה לא הועילה כלל. כשנוכח, כי לא יצליח לישון, החליט לקום ולצעוד לעיירה הסמוכה, שבה היה אמור לפגוש עוד לקוחות. את חובו של אנטוני יגבה בדרך חזרה. גם לאנטוני היו 'נדודי שינה'. באותה שעה החל להסיק את התנור בביתו. לשאלת אשתו ענה, כי הואַ מתכווןַ להרוגַ אתַ היהודיַ ולהשליךַ אתַ גופתוַ לתנור. האישה נבהלה, אך אנטוני הסביר לה, כי יש כסף רב ברשות היהודי, וכך ייטלו את הכסף וגם ייפטרו מהחוב.

     הלה יצא בחושך וחרבו בידו אל האסם. הוא ידע בדיוק היכן שכב סנדר לישון, ובהינףַ ידַ הטילַ אתַ החרבַ עלַ הישןַ והרגו. הואַ גררַ אתַ הגופהַ לתוךַ הביתַ ואזַ פתאוםַ ראהַ אתַ פניַ ההרוג:  בנו, תאודור! "מה עשית?! רצחת את הבן שלנו!", צעקה אשתו. הוא התגונן וטען, כי הדבר נעשה בשגגה. ריב קולני פרץ ביניהם. באותו זמן צעד סנדר לעבר העיירה השנייה. שוטרים שראו אותו חשדו, שהוא גנב. הוא סיפר להם, מי הוא, והיכן לן בלילה, והשוטרים לקחוהו עמהם לבית האיכר, כדי לאמת את דבריו. בהגיעם אל הבית שמעו מאחורי הדלת את קולות הריב . האיכרַ זעק, כיַכוונתוַ הייתהַ להרוג אתַ היהודיַ והבןַ נהרגַ בטעות, ולכןַ עכשיוַ עליהםַ לטעון, שהיהודיַ האורחַ הרגַ אתַ בנם...

לא עברו דקות אחדות ואנטוני נלקח כבול באזיקים בידי השוטרים. הם אמרו לסנדר, כי 'שיחק לו מזלו' שתפסוהו. אלמלא כן הם היו מאמינים לאנטוני, וסנדר היה יושב במאסר על רצח הבן. סנדר נשא עיניו לשמים והודה לה'. או-אז נזכר פתאום במילים שאמר לו הצדיק: "שתינצלַ מידיַ הגויים

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר י"ב תמוז ה'תשע"ח

 אדם יכול לראות את הנסים הגדולים ביותר - ולהישאר שווה נפש, ולא לחזור בו מרצונותיו ותשוקותיו!

     אומר המהר"ל  שאברהם רוכב על חמור ובלעם רוכב על אתון.  בלעם,  מתחבר לאתונו (כמו שאומר המדרש ש "בלעם בא על אתונו" (,אבל אברהם רוכב על חמור. אין זיקה חומרית בין אברהם לחמור, אין חיבור חומרי ביניהם. ההתעלות של אברהם לא גורמת לו לזלזול בחומר או לייאוש בחומר, שמוביל בסוף לשיתוף פעולה עם החומר.    

     אמר בלעם ”חטאתי“ וזאת ”כי לא ידעתי“ חוסר התבוננות הוא אחד הגורמים העיקריים לחטאיו של האדם ומן הראוי שנתבונן במה שאנו רואים.

     דוד המלך אומר בתהילים "האמנתי כי אדבר אני עניתי מאוד אני אמרתי בחפזי כל האדם כוזב" האדם מטבעו נמשך לייחס את כל מעשיו ופעולותיו לעצמו - שהוא עושה והוא מצליח, אני ואני... אבל למעשה אם האדם היה חי באמונה שלימה כי ה' עשה עושה ויעשה את כל המעשים, אזי כל מחשבתו הייתה משתנה להבין שהכול ממנו יתברך.

וכָי יּמוך"

     סיפור מדהים סיפר הרב סלומון, חתנו של הרה"ג ר' חיים קמיל זצוק"ל,  המובא בספר 'רבותינו שבדרום. פעם אחת מתקשר אלי יהודי, ואומר לי בטלפון שהוא נכה, ומבקש שארד אליו למטה לרחוב, כדי לתת לו נדבה.  ירדתי למטה ונתתי ליהודי 50 ₪ נתינה די מכובדת . אומר לי היהודי בטרוניה של תמיהה: "זה הסכום שאתה נותן לי? תראה כמה ה 'שווער' שלך נתן לי". תוך כדי דיבור שולף מכליו צ'ק, ואומר: " את הצ'ק הזה נתן לי רבי חיים קמיל". הסתכלתי על הצ'ק ולתמיהתי,  ראיתי שהסכום הרשום עליו הוא 4000 !!!₪ שזה סכום עצום. אני מסתכל עוד על הצ'ק המפליא , ומזהה כי מדובר בצ'ק של ישיבת אופקים . עלה לי חשד שזה היה בעצם צ'ק המשכורת החודשית שלו, שבלאו הכי היא נמוכה מאד, ומקור המחייה היחיד של המשפחה, ואותו נתן רבי חיים לאותו קבצן...

     הסיפור לא נגמר בזה. הרב סלומון מספר, כי לאחר מכן ניגש לחותנו וסיפר על הנכה, שביקש ממנו מעט כסף, ושאל את רבי חיים כמה הוא נתן לו. השיב רבי חיים: "נתתי לו קצת". אומר לו הרב סלומון: "אבל אני ראיתי את הצ'ק, והיה רשום עליו סכום של 4000 ₪ .“ אומר לו רבי חיים: "היהודי הגיע אלי וביקש כסף, ורק זה מה שהיה בכיס שלי באותו זמן, ואת זה נתתי לו. אבל", הוסיף רבי חיים, "שלא תספר לרבנית את הסיפור הזה, כדי שלא תצטער".  הלך החתן הרב סלומון לרב הורביץ, מנהל ישיבת אופקים, ושואל מה פשר הצ'ק שנתן היום לרבי חיים. ואז התקבל האישור שזה המשכורת החודשית שלו.  מספר הרב סלומון את כל השתלשלות העניינים. נאנח הרב הורביץ ואומר: " כל הפקידים בישיבה יודעים, שאין לתת את המשכורת לרבי חיים, אלא רק להביא את הצ'ק הביתה, לרבנית. " היום נכנס פקיד חדש, ולא הספקנו לספר לו על המנהג. וכשראה שרשום על הצ'ק הרב קמיל, הביא את זה לרבי חיים, ולכן הכסף חולק, כי אצל רבי חיים הכסף לא היה כלום, רק תורה!".

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר י"א תמוז ה'תשע"ח

אהרן הכהן נפטר בר"ח אב, שהוא אב לבית המקדש, כדי לכפר על חורבנו. כמו שמשה רבנו נפטר בז' אדר כדי לכפר על גזירת המן, שנקבעה לחודש זה (דרשות חת"ם סופר ז' אב תק"פ(

    אומר רבינו החפץ חיים זצ"ל שמעתי מגאון אחד שאמר: צריך אדם לחשוב ג' דברים א. שאין לו אלא יום אחד שלא יאמר יש לי עוד זמן כי אם יש רק יום אחד ינצלו היטב ב. שאין לו אלא דף גמרא אחד – שלא ירפהו היצר בטענה כמה יש לך עוד ללמוד... כמה צריך אתה עוד להשקיע... לא!!! אין לי אלא דף זה בלבד ג. שהוא היהודי – שלא יאמר מאי נפקא מינה במעשיי? יש עוד הרבה יהודים המקיימים את העולם...! לא!!! בשבילי נברא העולם.

    איזה שער משערי השמיים, הוא החשוב ביותר מבין השערים המוזכרים בתפילת יהי רצון של מוצאי שבת. כל אחד מן התלמידים ציין שער אחר ותירץ מדוע לדעתו הוא השער הכי חשוב, והבעש"ט לא קיבל את תשובותיהם. בתו אדל שנכחה במקום, ענתה: "שערי סייעתא דשמיא" )עזרה משמים(. אביה הסכים עם דבריה ואמר שזה אכן השער החשוב מכולם.(הבעש"ט)

    לא הוזמנת – אל תתקרב, לא נתבקשת – אל תתערב

הרופאים היו המומים – הכול תקין לחלוטין! (הרב יעקב לוי) 

    בועז גילאור היה אב לשישה ילדים, שלושה מהם נישאו בשעה טובה ומוצלחת, והוא התברך בחסדי שמים גם בנכדים מתוקים.  הוא עצמו היה איש אהוב על הבריות, נעים סבר, צנוע, ואת מעשיו הטובים אהב לעשות באופן בלתי מורגש. ביתו היה שוקק אהבה וחמימות של בית יהודי שורשי. בועז הקפיד על קלה כבחמורה, קבע עיתים לתורה ומידי שבת מסר בעצמו שיעור הלכה, מוסר ופרשת שבוע, שרבים האזינו לו בשקיקה.
    לתוך האידיליה הזו פרצה בבת אחת החולשה, אחר כך הבדיקות, ולבסוף הבשורה הנוראה על המחלה הנוראה המקננת בו. התחזיות הרפואיות לא בשרו טוב, והבית עבר טלטלה עזה. אך בועז היה איש אמיץ, חדור באמונה יצוקה כי רק יד ה' היא המניעה את גלגלי העולם, וכי אין מקום לחוקיות של טבע, בקרב מי שיש לו ערוץ פתוח וקשר ישיר לבורא העולם.  בועז התברך בחברים טובים – ובימי צרה התגלה עוד יותר טוב ליבם. יחד נשאו עימו בעול, יחד התפללו לבריאותו השלמה, וכל זאת תוך כדי שהם נוסכים בו עוד ועוד כוחות של אמונה.  הגדיל לעשות פינחס, ידידו הקרוב עוד מימי נעוריהם, שחזר ואמר לו: "בועז יקירי, בעזרת ה' אתה תבריא ואין לי ספק בדבר. הקב"ה מבקש מאיתנו לא לסמוך על רופאים אלא רק עליו. הוא רופא כל בשר ומפליא לעשות. הוא הוריד לעולם 'תרופות' רוחניות המרפאות את המחלה מן השורש, ואנו –  בסייעתא דשמיא – נמצא את התרופה המתאימה!"
    כסיים פינחס את שיחת העידוד, נפנה להרגיע את עצמו... ממדי המחלה היו באמת אימתניים ומחרידים וברכיו רעדו. אהבתו הגדולה לבועז ולאישיותו המיוחדת הניעו אותו לעשות הכול למענו. מוכן היה למסור את נפשו בתפילה ובצדקה לבריאותו, אלא שלפתע הבליח במוחו רעיון אחר...  סכסוך רב שנים בין שני שכנים בבנין שבו התגורר העכיר את האווירה ומילא אותה ברעלים של לשון הרע, דיונים משפטיים וקיתונות בוז שנשפכו זה על זה. כל ניסיונות הרבנים והעסקנים להשכין ביניהם שלום עלו בתוהו. פינחס עצמו עסק בתיווך – הוא לא היה צד בעניין, אך בעל כורחו היה שותף לא פעם לשמיעת דברי השנאה בין איש לרעהו. לאחרונה החלו גם ילדיהם של שני השכנים לגלות מעורבות בסכסוך, והמריבה התלבתה כאש בשדה קוצים וגרמה להרבה מאוד חילול שם שמים . כעת חייג פינחס בזריזות לאחד השכנים: "שמע, יואב, יש לי חבר ילדות, ממש בלב ונפש, הוא חלה, לא עלינו, המחלה הארורה" . "אין בעיה", ענה יואב, "תן לי את שמו ושם אמו, נתפלל, נגיד תהילים" . "לא, לא", אמר פינחס, "יש לי בקשה אישית. אני מבקש ממך בקשה אחרת". לפתע התמלאו עיניו דמעות, "כדי שחיי יהיו רגועים וכדי שבועז גילאור יהיה בריא למען בניו, נכדיו וניניו שיולדו בעזרת ה', אני מבקש שתעשה מעשה של מסירות נפש למען ידיד נעורי".  יואב הופתע מן הבקשה, אך מיהר להשיב: "למה לא? יהודי מצווה לעשות הכול למען חיי חברו, בבחינת כל המציל נפש אחת מישראל". "אם כך" – המשיך פינחס – "גש בבקשה לשכנך מאירק'ה גרוס והתפייס איתו! תבקש מחילה, תחזור בתשובה, ותכוון שהשלום יהיה לרפואת בועז בן מזל שושנה. אני מתחנן... יואב". ואז נעתקו המילים מפיו, ודמעות גדולות זלגו ופרצו סדקים בחומות ליבו של בן שיחו.  כשהסתיימה השיחה הזו, החלה שיחה אחרת עם מאירק'ה השכן השני. פינחס שב והתחנן לטובה אישית, ובקש שיתגייס על מנת להציל חיים.  ודברים היוצאים מן הלב, נכנסים אל הלבבות.  חצי שעה אחר כך, בביתו של פינחס, עמדו חבוקים ודומעים יואב שחר ומאיר גרוס מפויסים ואוהבים לרפואת בועז בן מזל שושנה.
    וכשמגיעה עת השלום, עולות מאליהן תמיהות גדולות – מדוע השתוללה המריבה במשך כל כך הרבה שנים? מפני מה אטמנו את לבנו ולא חשבנו על חילול ה' שנגרם בעולם בעטיה של המריבה הזו?! ופינחס עומד כמחותן ראשי, מעודד, מברך ומתפלל לרפואתו השלמה של בועז.  חודש לאחר מכן, בבדיקות חדשות, לא נמצא שום שריד למחלה בדמו של בועז! הרופאים היו המומים – הכול תקין לחלוטין! כאילו חדרה תרופה עלומה אל גופו, וליקטה את התאים הממאירים בלי שום נזק לשאר התאים הבריאים.  הנה כי כן, לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר ט' תמוז ה'תשע"ח

"אדם ביקר"- האדם הוא כל כך יקר ,  בעל מדרגות עליונות, ונצחיות, א-לוקיות. " ולא יבין"- הוא לא מתבונן לראות מה הקדוש ברוך הוא נתן לו, היכן הוא נמצא ולאן בכוחו להגיע. באוניברסיטאות לומדים על גוף האדם, לומדים מסחר, מחשבים,  מדעי הטבע, אז עדין לא נפתחה אוניברסיטה ללימוד נפשו של האדם! וזה חבל מאוד, כי האדם חי כאן בעולם הזה שבעים שנה פעם אחת במשך היסטוריה האין סופית ואינו מכיר את עצמו. 

    "אמונה וביטחון בה' הם מיסודות הדת, אך כל זה הוא באשר לאדם עצמו. כשיהודי שני פונה ומבקש עזרה, אין להשיב לו שעליו לבטוח בה', אלא צריך לעזור לו במעשה בפועל" (אדמו"ר הריי"צ)

     את הפרה-האדומה הראשונה, עשה משה בב' ניסן בשנה השניה ליציאת מצרים, וזה הספיק ליותר מ-800 שנה, והשנייה עשה עזרא. 9 פרות אדומות היו: משה עשה פרה אחת, עזרא-1 .שמעון הצדיק-2 . יוחנן כהן-גדול-2 .אליהו עני בן הקוף-1 .חנמאל המצרי-1 .ישמעאל בן פאבי-1 .והעשירית יעשה מלך המשיח, שיתגלה במהרה, אכי"ר )מס' פרה פ"ג מ"ה(.

     בד"כ כאשר הכל הולך לנו טוב בחיים, נוצרת תחושה שאנחנו מסתדרים לבד ורק כשמתחילות להגיע בעיות שקשה לנו להסתדר איתן ולמצוא להן פתרון, אנו נזכרים להרים עיניים לשמיים ולבקש עזרה מהבורא.  פרשת נחש הנחושת באה ללמדנו לצאת מתפיסה שגויה זו. לכן, ה' ציווה את משה לעשות נחש נחושת, שכל מי שיסתכל עליו יתרפא מנשיכת הנחש. כי בכל פעם שיסתכלו כלפי מעלה ישעבדו ליבם לקב"ה ויזכרו שהכול מגיע ממנו.

     בספר פרי גני (ח''ג אות קמט') הביא משם הנחמד מזהב (פ' כי תצא), שיש מצווה לסייע לחזן בעת שמנגנים ניגונים בתפילה שהוא בכלל מצוות "הקם תקים עמו", שכל דבר שקשה לחברו לעשות לבד, יש לסייע לו, ואם לא מסייע, יש בזה משום "לא תעמוד על דם רעך".

     בשו''ת תורה לשמה (סי' שצ''ב) כתב שבמס' כתובות (קח) מצינו שמי שאיבד את ממונו קרוי שפשט את רגלו. וביאר הבא"ח הטעם הואיל ובגמ' פסחים (קיט) אמרינן שממונו של האדם מעמידו על רגליו, לפיכך זה שאין לו ממון קרוי פושט את הרגל היינו רגליו מושכבות כי אין לו ממון שמעמידו על רגליו.

     דע כי לא המנצח שמח , אלא השמח מנצח.

     הכאה - ילד אף פעם לא זוכר את הלקח, רק את האגרסיביות.

  

המנטה שגדל לתפארת...

     את הסיפור הבא סיפר הרב צבי חקק משבק"ו של מרן הגאון רבי עובדיה יוסף זצ"ל במשך שנים רבות. הוא מקדים ואומר, כי ידוע לו שיש שיתקשו להאמין, אולם אני הייתי שם, ובמו עיני ראיתי ושמעתי.

     מרן זצ"ל היה מקפיד לברך בקביעות על בשמים בשבת, כדי להשלים מאה ברכות בכל יום.  הוא היה מחשב זאת בכל יום ויום בשימת לב מרובה, אומר בקול את חשבון הברכות וטורח להשלים את החסר. בכל שבת היה מברך על "עצי בשמים", "עשבי בשמים", "מיני בשמים", ו"הנותן ריח טוב בפירות". עבור זאת היה מבקש מרן שידאגו עבורו לענפים מהצמח המוכר "נענע מנטה" – מאחר שריחה עז ומורגש ביותר, ולצורך זה נטעו בני המשפחה שתילים מצמח זה, באדניות שבמרפסת הבית.  לפני שנים אחדות, באחד מערבי השבת, בעיצומו של החורף, קרא הרב לבנו הרב משה שליט"א, כשעה לפני כניסת השבת וביקש ממנו "צא והבא לי מנטה לברכה", כידוע צמח המנטה עדין מאוד ובימות החורף הוא מתקשה לשרוד. הרב משה יצא לחפש ולא מצא ולו גם ענף אחד.  לאחר מספר דקות פנה אליו מרן שוב וביקש ממנו "צא והבא לי מנטה לברכה". הרב משה יצא ושוב חזר עם תשובה שלילית.  לאחר דקות מבקש מרן בפעם השלישית את המנטה. הרב משה עמל במשך דקות ארוכות לחפש אך שוב התשובה הייתה שלילית.  מרן פנה אלי, מספר הרב חקק, וביקש את אותה הבקשה, יצאתי וחיפשתי שוב ושוב מכל כיוון ולא מצאתי, גם אני נשלחתי פעם נוספת, חיפשתי ביסודיות, אך לא מצאתי זכר לצמח זה. חזרתי למרן ואמרתי לו: כבוד הרב, גם הרב משה וגם אני חיפשנו מכל כיוון אפשרי אין מנטה.  מרן הרהר שנייה אחת, ואמר לי "צא עכשיו ותביא מנטה. עכשיו יש מנטה". יצאתי החוצה והנה באמצע האדנית התנוסס לו צמח מנטה לתפארת והיה זה לפלא. ואכן כך מובא ב"אור החיים" הקדוש פרשת בשלח: שניתנה רשות לצדיקים לשלוט על הטבע, וז"ל של ה"אור החיים": תנאי הוא שהתנה הקב"ה על כל מעשה בראשית להיות כפופים לתורה ולעמליה, ולעשות כל אשר יגזרו עליהם. וממשלתם עליהם כממשלת הבורא ברוך הוא, ולזה תמצא כמו כן, בשמים ובארץ ובכוכבים, בשמש וירח שלטו עליהם צדיקים יחידים.

כִי תבֹאו אל הָאֶרץ" )יקרא כ"ה, ב'(  )מתוך הספר 'בהיכלם' הרב יהושע ליף, מאת נחמן סלצר(

     הרב משה אהרן שטרן, היה משגיח בישיבת 'קמניץ', ייחוסו היה חשוב ביותר: הוא היה נכדו של הרב יעקב יוסף הרמן )שעליו נכתב הספר 'הכל לאדון הכל'(, ואחיינו של הגאון רבי פינחס חיים שיינברג, ראש ישיבת 'תורה אור'.  היו בו פתיחות וחמימות, שמשכו אליו אנשים בעבותות אהבה, וגרמו לכל אחד להרגיש נח במחיצתו. הוא היה אדם נאצל שטוב ליבו קרן מפניו. זכתה ישיבת 'נר יעקב', שגדול זה היה מגיע לדבר בפני תלמידיה, לפחות פעם בשנה.  לאורך השנים התפתחה מסורת, שלפיה היה חוזר המשגיח במהלך השיחה,  על סיפורו האישי מידי שנה בשנה.

     "המשגיח", הייתי שואל אותו, "האם תספר את הסיפור שלך לבחורים גם השנה ?" הוא תמיד הסכים לחזור על הסיפור. היה זה סיפור מעורר השראה כיצד הוא, בחור אמריקני, הגיע לגור בארץ ישראל וללמד בה תורה  .

     בצעירותו, היה ר' משה אהרן תלמיד בישיבת 'תורה ודעת'. חלומו היה ללמוד בישיבות הנודעות באירופה. אולם היו אלו שנות מלחמה, ובלתי אפשרי היה להגיע לאירופה. במקום זה חשב הנער לבוא לישיבה בארץ ישראל.  הדבר לא היה פשוט כלל: באותם ימים מי שנסע לארץ ישראל, נשאר לגור בה בדרך כלל עד סוף ימיו. לשם כך היה צורך להגר לארץ , ופירוש הדבר היה להשיג סרטיפיקט מהבריטים/ לרוע המזל, מפלגת 'אגודת ישראל' הצליחה להשיג מספר מצומצם מאוד של סרטיפיקטים. נדמה היה שלר' משה אהרן בן השמונה עשרה , אין סיכוי להגיע ארצה.  הבחור הצעיר תיאר את כיסופיו לנסוע לארץ ישראל בפני רבו, הרב שרגא פייבל מנדלוביץ. ורבו הסביר שכל סרטיפיקט עשוי לשמש אדם בודד או משפחה שלמה. " חבל להשתמש בסרטיפיקט יקר ולבזבזו על אדם אחד בלבד", הסביר הרב, "בעוד שהוא יכול לשמש משפחה שלמה!".  נראה שבכך הסתיים העניין.  לר' משה אהרן היה קשר קרוב עם דודו, הר' חיים פינחס שיינברג, והוא היה מודע להשתוקקות האחיין להגיע לארץ הקודש. "נו", שאלו ראש ישיבת 'תורה אור' לעתיד, כשנפגשו: "מה קורה עם ארץ ישראל?"  הנער חזר באוזני דודו על טענתו של ר' שרגא פייבל, ואמר כי לא נראה שיזכה לנסוע לארץ בזמן הקרוב . "זאת אומרת שאתה לא באמת רוצה לנסוע", חרץ ר' חיים פינחס . "ודאי שאני רוצה לנסוע!", מחה הנער. " אם באמת היית רוצה לנסוע, היית מזמין דרכון, אורז מזוודה ודואג לכל הסידורים הנחוצים. כך היית מראה להקב"ה שאתה באמת רוצה לנסוע!  אבל אתה, כנראה, עדיין לא מוכן לנסיעה באמת. לך להזמין דרכון ולארוז מזוודה- ואז תהיה מוכן לנסיעה!". " בלי להחמיץ רגע, מילאתי את הוראותיו של דודי", סיפר ר' משה אהרן למאזינים הצעירים כעבור שנים, "תוך זמן קצר היו חפציי ארוזים, ואני הייתי מוכן להפליג לארץ ... ואמנם, ברגע שסיימתי לעשות כדבריו של דודי, קרא לי ר' שרגא פייבל למשרדו ובישר לי שמחר אצא באנייה לארץ ישראל" . "מה קרה?", ביררתי מופתע, "חשבתי שחבל להשתמש בסרטיפיקט לאדם בודד?" " משפחה אחת הייתה אמורה להשתמש בסרטיפיקט מחר", הסביר הרב, "אבל אחד מבני המשפחה חלה, והמשפחה אינה יכולה להפליג. אם לא נמצא מישהו שייסע במקומם, הסרטיפיקט היקר ילך לאיבוד. אני יודע שרצית לנסוע, ולכן בחרתי בך!".  כשמילותיו הנבואיות של דודו מצטלצלות באוזניו, נפרד הנער מבני משפחתו,  נטל את מזוודתו ויצא לניו יורק להפליג ארצה.

     זו הייתה האנייה הראשונה, שהפליגה מארצות הברית לפלסטין, עם סיום מלחמת העולם השנייה. היו בה יהודים רבים, רובם לא דתיים.  רב החובל, הורה לצוות המטבח לייחד אגף כשר עבור הבודדים ששמרו על הלכות כשרות. סיפקו להם פירות וירקות בשפע, והיה אפילו שוחט ששחט עבורם עופות.

     ההפלגה ערכה כשבועיים,  כולל עצירות בנמלים שונים לאורך הדרך.  בשעת ערב מאוחרת, ישבו ר' משה אהרן ונוסע נוסף על סיפון האנייה, שקועים בשיחת רעים.  לפתע הבחינו השניים, בכמה מלחים שנראו כערבים, פותחים בריקוד מקסים. הם הביטו מרותקים, מהופנטים בריכוז המוחלט של הרוקדים. אולם ההתפעלות הפכה לחרדה כאשר הודיע להם נוסע ישראלי אחר, שריקוד כזה מסמן,  בדרך כלל, הכנה לטבח (כנראה מאום לא השתנה מאז(...  ר' משה אהרן וחברו מיהרו לתא רב החובל,  כדי להודיעו על סכנת חיים הנשקפת לנוסעים היהודים. רב החובל שמע, והבטיח לעצור את הפוגרום המתוכנן. הוא ניגש לרוקדים ושאל אותם האם יש אמת במה ששמע- האם הם מתכוננים לערוך טבח בנוסעים שלא פשעו?  המלחים לא הכחישו את האשמה, והסבירו את הסיבה למעשה שהם מתכננים: "זו האנייה הראשונה שמפליגה מחופי אמריקה לפלסטין", הם הסבירו, "אם היעד של האנייה הזו הוא נמל חיפה, מוכרח להתבצע על סיפונה טבח, כדי להביע מחאה על כך, שהיהודים מנסים להקים מדינה בארצנו". "מה אתם מנסים לומר?", שאל רב החובל, שהבין שהם מביעים הסכמה לשאת ולתת. " אנחנו מתכוונים, שאם נעגון בנמל ערבי- למשל במצרים או בסוריה - נסכים להימנע מהריגת נוסעים יהודים. אבל אם נעגון בפלסטין כפי התוכנית המקורית, נהיה חייבים לקום ולרצוח את היאהוד".

     רב החובל חשש ממרד ומטבח, והודיע לנוסעיו שבמקום לעגון בנמל חיפה,  תשנה האנייה את מסלולה. היא תעגון בנמל אלכסנדריה, ומשם יוכלו הנוסעים להמשיך אל יעדם ברכבת.  רצתה ההשגחה העליונה, והאנייה עגנה באלכסנדריה בעצם יום השבת.  קבוצת היהודים שומרי המצוות הגיעה לרב החובל, והודיעה שבשום אופן לא תוכל לרדת מהאנייה כעת. " כולם יורדים מהאנייה עכשיו", השיב רב החובל המוטרד, "אתם מוכרחים לרדת מהאנייה כולם!".  הוא לא אבה לשמוע את התנגדותם, וכשראה את סירובם לחלל את השבת,  הורה לאנשיו להוריד את מזוודותיהם אל הנמל. הוא קיווה שהחשש לאבד את כל נכסיהם הגשמיים, תפתה אותם לזנוח את מנהגיהם ה 'מיושנים' ולרדת מסיפון האנייה.

     ר' משה אהרן ושאר הנוסעים הדתיים הפגינו עוז רוח. הם עמדו בניסיון ונשארו על סיפון האנייה, שם התפללו וסעדו את סעודות השבת באחד התאים. במוצאי שבת יצאו מהסתגרותם, ערכו הבדלה והתכוננו לרדת מהאנייה. בשעה שפנו לכבש האנייה, הודיעו להם שרב החובל מבקש לראותם בתאו. "הפלגתי בכל רחבי העולם", סיפר להם. "פגשתי אנשים מכל מוצא ולאום.  אחת המסקנות שהגעתי אליהן היא, שכאשר הדבר נוגע לארנק, אנשים מוותרים על כל הנוגע לדתם. ראיתי פעם אחר פעם, שאצל כל בני הדתות-  הכסף יענה את הכל" . והוא המשיך במסקנתו: "על אף שקיבלתי חיזוקים רבים לתובנה זו,  רציתי לראות אם גם אתם, היהודים הדתיים, תתנהגו כך, או שתצייתו לתורה גם במחיר הפסד טובתכם האישית. לכן הוריתי על אנשיי להשליך את מזוודותיכם מהסיפון. הייתי בטוח שתמהרו לרדת בעקבות חפציכם, גם אם שבת היום. " להפתעתי, לא כך קרה - הצלחתם לעמוד במבחן שבו העמדתי אתכם.  נשארתם בתאיכם והתעלמתם מההפסד העצום. אני מוכרח להודות, שהתיאוריה שפיתחתי במשך שנותיי הרבות בים,  הופרכה לראשונה. אנשיי שמרו על מזוודותיכם לכל אורך השבת, ודאגו לשלום חפציכם האישיים".

     קבוצת היהודים נפרדה מרב החובל לשלום, והוסעה לתחנת הרכבת הקרובה.  משם עלו על רכבת שהסיעה אותם ארצה

     בשולי הדברים ... שנים רבות אחר מעשה זה, התחתן אחד מתלמידיי, עם נינתו של ר' חיים פנחס שיינברג. כעבור זמן מה חגג בני הזוג את הולדת בנם הבכור. בברית המילה כובד הרב שיינברג בסנדקאות, ואילו אני כובדתי באמירת הברכות ובקריאת שמו של התינוק. כשהגיע זמן קריאת השם, לחש האב הטרי באוזניי: "יעקב יוסף". התינוק נקרא על שם חמיו של הרב שיינברג, ר' יעקב יוסף הרמן - האדם הגדול ששלח את ר' חיים פנחס בצעירותו, ללמוד בישיבה בניו הייבן, ואחר כך שלחו אל מעבר לים לישיבת 'מיר' שבפולין.  באותה ברית הרהרתי לעצמי בזכות הגדולה שנפלה בחלקי, לעמוד בשמחה זו לצד הסבא-רבא של התינוק, ששימש כסנדק, ובזכות העצומה לקרוא לתינוק על שם חמי סבו, כאן בעיר הקודש ירושלים.  כל מי שיבוא במגע עם ילד זה, ייזכר בעברו המופלא של ר' יעקב יוסף,  ובדרך שהשפיע בעצמו על דור שלם של נערים, שנעשו בעתיד גדולים בישראל.  אין צורך לומר שהרגע הזה היה מרגש ומרומם במיוחד.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/