אמרי שפר כ"ג תשרי ה'תשע"ז

 

בעלי הרמז אמרו שחיי האדם עלי אדמות כולם רמוזים בחומש "בראשית". בראשית-נח: בהתחלה נח לו, הכול מטפלים בו באהבה וברוב חיבה, אפילו מלכלך סולחים לו מרוב אהבה, הוא דומה למלך. לך לך: מתחיל ללכת, כמה טוב לו, כמה הוריו שמחים כאשר מתחיל לעשות את צעדיו הראשונים. וירא: מתחיל לראות ולהתעניין בכל, ושואל כל הזמן מה זה, מה זה, והוריו נהנים מזה. חיי שרה: הוא מתבגר ומתחתן וקול ששון וקול שמחה נשמעים במעונו. תולדות: מתחיל להוליד ילדים. ויצא: יוצא לחפש לו פרנסה לפרנס את משפחתו. וישלח: מתחיל לחתן בניו ובנותיו ולשלוח אותם מביתו. וישב: יושב בביתו בשלוה, ביקש יעקב לשבת בשלוה. מקץ: בא הקץ הזקנה, מתחיל לחשוב על הסוף. ויגש: מתחיל להתקרב אל ד‘, ויגש לשון קירבה. ויחי: הגיע עת פקודתו, ואשרי מי שנכתב עליו ויחי בפטירתו כי ידוע שצדיקים שפתותים דובבות בקבר ואורם אינו נכבה לעולם.

     דוד המלך אומר ": הַשּמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵ-ל וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ (": תהילים יט' פסוק ב)'' הבריאה לכשעצמה מעידה על הבורא. הבה נתבונן קצת יותר מסביבנו ונתפעל מגודל הטבע המדהים שברא ה' בעולמינו ונגיע מתוך הכרה לאמונה אמתית ושלימה במי שאמר והיה העולם

.

     הכול יודוך והכול ישבחוך זו "שבת בראשית" ונשאלת השאלה מה הקשר?! מבאר האדמו"ר מבעלז: למלאכים יש 6 כנפיים בכל יום משבחים הם בכנף אחד וכשמגיעה שבת לא נותר להם כנפיים והקב"ה אומר להם: "ביום שבת אין לי צורך בכם בני ישראל ישבחו לי" ולכן דווקא ביום שבת ישנם זמירות מרובות ו"שירת הבקשות" ובזה נבין עוד טעם למנהג קריאת שיר השירים בעת כניסת שבת קודש, כי היא הזמן שניתן לאדם הכוח לומר שירה ואז מעורר השירה... כל זה נכון לגביי כל שבת אבל בשבת בראשית - השבת הראשונה שבבריאה הרי נבראו המלאכים ביום השני ואם כך נותרה להם כנף אחת ליום שבת... לכן בשבת זו שיבחו את הקב"ה גם המלאכים וגם אדם הראשון וזהו שאומר המדרש: הכול יודוך והכול ישבחוך זו "שבת בראשית" כיוון שבשבת זו מלאכים ואדם הראשון - הכול הודו להקב"ה..

'וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט... וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַּ עָשָׂהוּ... וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ' (דברים ל"ב ט"ו), ואת הפסוק הזה מבארים חכמנו כך: וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט - אדם שמתברך בכל טוב ומקבל מהבורא "פינוק מלא", אט אט הוא מפתח חשיבה עקומה של "כוחי ועוצם ידי עשו לי את החייל הזה" - והוא מתעלם מכך שבעצם את הכל נתן לו ה'. וכיוון שכך...וַיִּטֹּשׁ אֱ-לוֹהַּ עָשָׂהוּ - מחמת שיש לאדם כל טוב ואין הוא זקוק לעזרה בשום תחום, ממילא אין לו סיבה לחפש את ה' - והוא כבר לא פונה אליו. וכאשר האדם לא פונה לה' ומנתק את הקשר הרוחני, אזי מתחיל אצלו דרדור גדול והוא מגיע לעומק השפל, עד לרמה החמורה של... וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ - למרוד בה' ולכפור בטובתו, ולהטיח כנגדו בגאווה ובעזות פנים.

כשאבא שלף מהארגז מגן דוד ושני פמוטות חיי השתנו (רבקה גלאי)

כשנסעתי לפתח תקווה לפגוש את נדיה, היה לי ספק גדול אם נוכל לצלוח את השיחה בלי תקלות, בגלל מכשול השפה. לקחתי בחשבון שאאלץ להיעזר בידיי, שבדיוק הן נחוצות לי, בשעת ראיון, למלאכת הכתיבה. אבל מי שהמליצה לי ללכת לנדיה, הבטיחה לי שהכול שווה למרות המכשולים. התנחמתי בעובדה שכבר עברו עליי כמה וכמה ראיונות שונים ומשונים, עם טיפוסים מוזרים ולאו דווקא בגלל שפה לא מובנת.

אמרתי בלבי שאין ראיון מושלם ועיתונאי חייב לדלג על פני משוכות, אם ברצונו לפרוש בפני הקוראים נתח חיים שלא נתקלים בו ככה בסתם יום של חול. וכך, חמושה בפנקס, בכלי כתיבה, בהמון רצון טוב ובסקרנות טבעית, יצאתי אל הכתובת שנמסרה לי.

מהרגע שבו נפתחה בפניי דלת ביתה של נדיה, בידי נדיה בעצמה, הופתעתי. ויש לומר לטובה. נדיה נראתה כמו כל אחת מאתנו המהלכת ברחובות. עמדתי מגומגמת, מחפשת מילים שונות מאלו שהכנתי במוחי לקראת המפגש. וכבר הבנתי שהראיון יקח אותי לנתיב אחר מזה שחשבתי. נדיה חייכה, הניחה את הסידור שבידה על השולחן והושיטה לי יד בלבביות. "שלום לך", אמרה והניפה יד שמאל בקשת רחבה, שהתפרשה כהזמנה להיכנס פנימה. "את בוודאי רבקה, נכון? נעים לי מאוד. אני דרייזל – נדיה".

משפט המחץ הזה, הכניס אותי מיד לאווירה ביתית. גם שמה של אחותי הוא דרייזל. חומת הזרות קרסה באחת וגילתה מאחוריה מדפים רבים כורעים תחת עומס ספרי הקודש המוצבים בסדר מופתי עליהם. ובכן, אין מה להילחץ, עודדתי את עצמי, אני נמצאת במקום מוכר. היא פשוט אחת משלנו ולך תדע איך היא עשתה את זה. עד כמה שכבר היה ידוע לי על אודותיה, עד גיל שלושים פלוס עברו עליה השנים בסביבה גוית למהדרין.

חדר האורחים היה מטופח. כריות בצבעים עליזים נחו על הספה, מזמינות להישען עליהן. נדיה התיישבה על כורסה מולי. על השולחן בנינו רבצה לה בכבדות בבושקה גדולה מחרסינה מעל מפית תחרה. היא ראתה אותי נועצת עיניים בקישוט המוזר ואמרה: "את זה אבא הביא לי בביקורו האחרון בארץ. ניחוח מהבית".

תהיתי היכן רכשה עברית טובה כל-כך והתקשיתי להחליט מניין להתחיל את השאלות. אבל נדיה עקפה אותי, ומצאתי את עצמי מקשיבה להסבר מאלף על הסמליות שמייצגת הבבושקה. כדי להמחיש את דבריה, פרקה את דמות הסבתא עטופת הצעיף ומתוכה שלפה עוד אחת עשויה חרסינה, העתק מדויק של הראשונה, רק קצת יותר קטנה. היא פרקה גם את הבבושקה השנייה ובתוכה התגלתה עוד אחת, קטנה יותר וכך המשיכה עד שהגיעה אל הזעירה ביותר, זאת שאינה ניתנת לפירוק. "את רואה, משחק הבבושקה הרוסית יכול לשמש כדוגמה איך דור אחד תלוי בדור הקודם. כל הדורות משולבים יחד לכדי שלמות אחת. הדורות הצעירים נושאים עיניהם אל הדורות הבכירים שקדמו להם". כעת היא התעסקה בהרכבה מחדש של הבבושקה והנחתה ברוב כבוד חזרה על המפית. זה הסבר מאלף, הסכמתי. איך את מחברת את עצמך באופן אישי אל ההסבר הזה? היא חייכה שוב, למרות שכפי שהבנתי בהמשך, החיים לא תמיד חייכו אליה. העברית שבפיה התגלגלה במבטא רוסי מודגש. אבל כשסיפרה על עצמה, הייתי שבוייה בתוך מארג חייה, עד כי לא נתתי דעתי להיגוי הכבד.

טרגדיה בלידה

נדיה נולדה בעיר לנינגרד, לחוף המפרץ של הים הבלטי. שמה של העיר שונתה במשך כמה פעמים במהלך ההיסטוריה, הכול על פי גחמותיו של השליט באותה תקופה. באחת מן הפעמים כונתה העיר בשם סט. פטרבורג. אנשים רבים מתעקשים עדיין לקרוא לה כך, למרות ששמה שונה ללנינגרד.

נדיה מצאה עצמה בגיל אפס לבד עם אביה, בוריס שבצ'נקו. לא זכתה להכיר את אמה. אמה נפטרה בעת לידתה. אביה עמד חסר ישע מול התינוקת הבוכייה, אשר דרשה את מלוא תשומת הלב. אולם, איך מסוגל אב להעניק תשומת לב בשעה שלבו מרוסק לגמרי? מי שבא לעזרתו ולעזרת התינוקת הייתה דודתה טניה, אחות אביה. היא זו שגידלה אותה.

"אפשר לומר שגם את אבי לא הכרתי. הוא כמעט שלא הגיע לבקר אותי. רק כשהתבגרתי, קלטתי שבמשך כל השנים אבי הרגיש שאני אשמה במות רעייתו. הוא פיתח נגדי טינה עזה. הוא סרב להכיר בי כבתו. הוא פשוט התעלם מקיומי. בעצם, לגביו, אני הייתי זו שהרסתי לו את חיי המשפחה שלו. זה לקח לו המון שנים להשתקם ולהקים לבסוף בית מחדש".

אוניברסיטה לנינגרד

באין לה לא אב ולא אם, חיפשה נדיה אפיקים אחרים היכן להשקיע את מרצה ואת יכולותיה. הלימודים היו נחמתה הגדולה. היא התמסרה להם בכל מאודה. באותה תקופה החלה הפרסטרויקה בברית המועצות. נדיה עקבה בהתפעמות אחרי השינויים המהירים, עדיין אינה יודעת לתרגם מה זה אומר לגביה. יום אחד הבחינה כי סמוך לבית שבו גרה טניה דודתה, נרכש בית דו קומתי על ידי משקיעים יהודים. היא ידעה זאת על פי מגן דוד עצום ממדים מנחושת מבהיקה שנתלה מעל הגג המשופע. היא לא ידעה הרבה על יהודים. כל מה שידעה היה מתוך לימוד במגמת ההיסטוריה באוניברסיטה.

"יום אחד סיפרה לי טניה בכעס, כי צמוד לביתה העיזו הג'ידים לפתוח בית ספר לבנים. עכשיו היא תיאלץ לראות אותם בכל פעם שתצא מן הבית. לא הבנתי על מה התעורר זעמה של טניה. אני מכל מקום הסתקרנתי לגבי פעילות המקום. היות שלימוד היסטוריה היה אחד מן המקצועות המרכזיים שלי באוניברסיטה, ראיתי בכך הזדמנות שנפלה לידי להרחיב את הידע שלי בהיסטוריה היהודית. במשך הזמן התברר לטניה שהמקום מתנהל בשקט מופתי. אך למרות זאת, כעסה לא שכך. היא התייחסה לתופעה כאל פלישה לא חוקית ופעולה של עזות מצח. "ככל שטניה, האם היחידה שהייתה בעולמי, פיתחה אובססיה לנושא, כן גברה סקרנותי".

קסם במילים

"יום אחד, בדרכי לביתה של טניה, עצרו אותי בקצה הרחוב אישה ונער צעיר. האישה שאלה אותי אם ידוע לי על בית ספר לבנים שנמצא בקרבת מקום. אמרתי לה שממש בשכנות לביתנו יש מוסד לימודי, אבל גיששתי בזהירות אם היא מתכוונת למקום לימודים של יהודים. עיניה זרחו כשהנהנה בראשה. היא סיפרה לי שכל עוד שלט הקומוניזם היא לא העזה לגלות לאף אחד שהיא יהודייה, וכעת היא רוצה שבנה יכיר את העם אליו הוא משתייך.

"הובלתי אותם לבית הספר, שהיה לצנינים בעיניה של טניה וניצלתי את ההזדמנות ללוות את האם הנרגשת לתוך המבנה. מזכירה עדינת מראה שענתה לשם חנה, קבלה אותנו בחביבות. היא שאלה שאלות ומילאה טפסים. "האם ידעה לספר על עיירת הולדתה מוגילוב (מוהילוב). היא אמרה שאביה למד ולימד בסתר, אבל היא הסתירה את יהדותה כשנישאה ועברה ללנינגרד. היא רצתה להגן על ילדיה. אביה כבר אינו בין החיים אבל היא מחויבת למענו להמשיך את השרשרת. אחר כך היא דברה עם המזכירה בשפה שלא הייתה מוכרת לי בכלל.

"שאלתי אותם לשמה של השפה והן ענו לי שזאת שפת האידיש. כששבתי הביתה, לא סיפרתי, כמובן, לטניה שהייתי בין כותלי בית הספר השנוא עליה. מאותו יום ואילך היה לי עולם משלי, שלא שתפתי בו את טניה. מדי פעם הייתי הולכת לשוחח עם חנה, המזכירה האדיבה של בית הספר. ככל שהפתיחות ברוסיה נעשתה דבר מובן מאליו, כך נהרו יותר ויותר תלמידים אל בית הספר היהודי. המזכירה כרעה תחת נטל העבודה. "במשך הזמן, הצעתי לה לקחת חומר כדי להקליד אותו במחשב שלי ולהעביר אליה חומר מוכן. היא הודתה לי בפה מלא. פשוט הצלתי אותה. לא היה להנהלה די תקציב כדי לשכור את שירותיה של מזכירה נוספת. וכך תקתקתי פירושים לפרשת השבוע ושיחות מוסר. האותיות שחלפו תחת אצבעות ידיי תוך כדי הקלדה, התחברו אצלי למושגים שהילכו עליי קסם. איזו אמת! אילו הנהגות נפלאות! זה מה שחשבתי לעצמי בכל פעם שמסרתי דפים מוכנים. מצאתי עצמי לא פעם יושבת במשרד ומאזינה לשיעורים שהגיעו לאוזניי מבעד לדלת הסגורה של אולם הלימודים. שמעתי מילים רבות מתורגמות מרוסית לעברית. "כאן הונחה אבן הפינה ללימודי העברית שלי. מבלי משים צברתי אוצר מילים עצום. עבודת הגמר שלי נסבה על מסעי הצלב וחנה המזכירה סייעה בידי לפתח את הנושא גם מן ההיבט היהודי. המורים שלי שעברו על החומר שהגשתי, הרימו גבה. הם השתאו הן לגבי היקף הידע והן לגבי הדעות והמסקנות אליהן הגעתי בתום המחקר. הם לא שאלו שאלות והעניקו לי ציון מעולה.

"אודה, באותה תקופה עלו בי הרהורים רציניים בנוגע לרצוני להיות חלק מאותו עם שאליו משתייכים התלמידים אצילי המבט שאיישו את בית הספר. זה היה משהו שלא נתקלתי בו עד אותו זמן. יתכן שמחשבותיי נבעו מן העובדה שהייתי אדם שאין לו מאומה משלו. לא בית ששייך לו, לא הורים משלו, לא אהבת אם ואב. עד כמה שטניה דאגה לכל מחסורי, היא מעולם לא יכלה לשמש תחליף לאם אמיתית. היא דאגה לי מבחינה טכנית. לטניה לא היו ילדים משלה וכוח האימהות שלה היה רדום. הייתה בי כמיהה למשהו שלא ידעתי לתת לו שם".

אבא מופיע

אני, שעד כה כלאתי את נשימתי, לגמתי מלוא ריאותיי אוויר חדש והשחלתי משפט: "איך שאני מבינה את עברת לבסוף תהליך גיור". נדיה חייכה שוב את חיוכה החם. "לא, ממש לא". ענתה בביטחון מלא. אני זעתי בחוסר נוחות על הספה, חרף הכריות העליזות אשר שימשו לי כמגן ומשען.

"אבל כדאי שאספר לפי הסדר הכרונולוגי של ההתרחשויות", המליצה בפני ולא המתינה לאישורי. היא המשיכה לספר: "לאחר שהיו בידי שני תארים מן האוניברסיטה, החלטתי ללמוד שפות". ואני באופן ספונטאני זרקתי שאלה קצרה: "עברית?" "בדיוק כך", השיבה. "שלוש וחצי שנים השתלמתי בשפה, שאת הבסיס לידיעותיי כבר רכשתי ליד הבית של דודתי, בבית הספר לבנים. עם סיום לימודי העברית, התקבלתי לעבודה במשרד לתרגומי שפות. העבודה הייתה מרתקת. היה לי קשר עם נציגי הסוכנות היהודית, כשבידיהם היו מסמכים מצהיבים של אנשים שהצהירו על יהדותם. יתכן שהייתי יושבת עד עצם היום הזה במשרד ההוא. אלא שאז לפתע נזכר בי אבי".

נדיה יצאה אל המטבח ושבה נושאת מגש מתכת, עליו ניצב בקבוק מיץ קר, וכוסות חד פעמיות, ופרוסות עוגה שנראה היה כי היא אפתה במו ידיה. היא התנצלה ששכחה את תפקיד המארחת עד לרגע זה. נדיה הפצירה בי לעשות אתנחתא ולקחת משהו לפה. התרציתי לגבי כוס שתייה. נדיה התיישבה מולי והמשיכה מן המקום בו הפסיקה.

"כשהייתי קרובה לגיל שלושים, הפתיע אותי אבי בביקור. הוא נראה זקן מכפי גילו וריח חריף של וודקה נשב מתוך פיו. לא הרגשתי אליו שום רגש של קרבה. הוא היה אדם זר לגביי. הוא היה אב שהתנכר אליי מאז יצאתי לאוויר העולם. הוא מאן להכיר בי כבתו. בכל זאת, קבלתי אותו בכבוד הראוי והגשתי לפניו כוס משקה חם. שאלתי אותו אם הוא רעב. הוא לא היה רעב. הוא רק רצה לשוחח אתי. "הוא אמר לי: נדיה, יש אצלי כמה חפצים שהייתי רוצה שיעברו לרשותך. הם היו של אמא שלך. ואני, בלב בוכה, שאלתי את עצמי איפה הוא היה עד היום. מדוע היה עליי להעביר את שנותיי כל-כך תלושה. אבל רק הנהנתי בראשי ולא הגבתי. הוא שאל אותי מה דעתי לבקר בבית, שהיה פעם שלי או נכון יותר, היה אמור להיות שלי. הוא נשמע ממש מתחנן אלי שאסכים לבוא. כשתבואי, אתן לך כמה מזכרות.

"אמרתי לו שאבוא ברצון, למרות שנרתעתי מעצם המחשבה על כך. מדוע לפתוח מורסות שכמעט הגלידו? אבל בתוך תוכי ידעתי, כי החלל שבלבי לא יתמלא בעזרת שום לימודים או באדיבות תפקידים שאעשה בימי חיי, אלא רק על ידי הדבר האמיתי. השייכות שלי לאיזשהו מקום. אולם הטלתי ספק האם זה יהיה אכן הפתרון למצוקה שלי. האם ההליכה אל הבית שהיה שלי, יצליח למלא אותי בתחושה של סיפוק. אבא הלך והבטיח לעמוד אתי בקשר ולהודיע לי מתי לבוא. שיערתי שאבא אינו חפץ שבני ביתו יהיו עדים לבואי. חודש אחר כך מצאתי את עצמי נוסעת בחשמלית לכיוון הבית "שלי". במחשבתי חזרתי שוב ושוב על שתי המילים האלו: "הבית שלי". זה היה נפלא".

מה גרם לאביך להתחבר שוב לאחר הנתק הממושך איתך?

"חשבתי על כך רבות. לא הגעתי לתשובה חד משמעית. הכי סביר להניח שאבא חש עצמו שבע שנים וזקן. וכמי שעבר יותר ממחצית מחייו, הוא התפייס עם העבר וידע לפרש נכון את הדברים. הוא כנראה הצטער על כך שהטיל עלי אשמה שלא היה הגיוני להאשים אותי בה. חבל רק שזה ארך לו כל כך הרבה שנים. לגביי, הנזק כבר נעשה ואני צמחתי כמו צמח תלוש מן האדמה.

"בכל אופן, עמדתי מול הדלת ששלט קטן וצנוע הכריז מעליה שכאן מתגוררת משפחתו של בוריס שבצ'נקו. אזרתי עוז ונקשתי על הדלת. אחרי כארבע דקות המתנה, שמעתי גרירת רגליים. אבא פתח לי. הוא עמד שם סתור שיער וכל סביבתו הדיפה ריח חריף של אלכוהול. נכנסתי פנימה. זה הבית שלי, חשבתי שוב, מתענגת על המילים. שמעתי את אבא אומר לי: את דומה מאוד לאמך. דמיון מדהים. הוא היה נבוך ולא מצא עוד משהו לומר לי.

"לכן לבש רוח פעלתנות וניגש במרץ לחדר. הוא שב משם נושא בידיו תיבה גדולה מאובקת. הוא אמר שיש עוד כמה פריטים אבל קודם כדאי שנעבור על הדברים שבתוך הקופסה. מה אומר לך", פנתה אליי נדיה, כשהתרגשות נכרת על פניה, כאילו התיבה ניצבת עכשיו על השולחן ליד הבבושקה. "אבא הוציא מן התיבה מסמכים שלמראיהם התאבנתי. הכרתי מסמכים דומים מן העבודה שלי עם הסוכנות היהודית. הייתה שם תעודת לידה של אמי. תעודת לידה שלי. והיה שם סידור מהוה וצהוב שנשא את השם 'צאינה וראינה'".

נדיה הייתה קרובה לעילפון מול הממצאים שאבא שלף מן התיבה. בקול שלא הכירה כמו קולה שלה, היא מלמלה: "אבא, זה נכון? אתה רוצה להגיד לי…" היא לא יכלה להמשיך. גוש מחניק הזדחל לעבר גרונה ואיים להתפרץ בצורת לבה של דמעות רותחות. תמיד הרגישה קשר מיוחד לכל מה ששמעה בבית הספר שליד בית דודתה טניה. אביה חש שלא בנוח כשהנהן בראשו ואמר בקול שפל: "כן. נדיה אמך הייתה יהודייה. זה נכון. אני מצטער".

למה אביה מתנצל? האם אינו קולט שאלו דמעות של שמחה? של שחרור? זהו יום מכונן בחייה העקרים, חשבה נדיה. זהו יום שמסוגל לסתום סופית את החלל שבלבה הקרוע. לא, אין זה נכון לומר "לסתום". ביום זה התמלא החלל במשהו בעל ערך שאינו חוסם, אלא נותן תנופה. אינו סותם, כי אם מעניק כנפיים להמריא גבוה. אבל אם היא תסביר זאת לאביה הגוי, חשבה, הוא יתקשה להבין. על כן רק אמרה לו שלא יצטער כי היא, בעצם, שמחה עם התגלית הזו.

ואבא רק התבלבל יותר ונראה נבוך וחסר ישע. נדיה רחמה עליו. היא אמרה לו שהיא מעריכה מאוד את המחווה שלו ואת החלטתו לספר לה על שורשיה. הוא אמר שלדעתו טוב עשה שלא הודיע לה מהתחלה לאן היא שייכת. כי הוא שמע על ההגבלות בלימודים בהן הגבילו סטודנטים יהודיים באוניברסיטאות. אם היו יודעים על יהדותה, לא הייתה מצליחה להגיע רחוק כל כך, הסביר לה.

תליון ושני פמוטות

נדיה פתחה את הסידור. מאחורי הכריכה הייתה הקדשה. אבא אמר לה שהסידור היה שייך לאם אמה. ההקדשה הייתה לדרייזל ליום חתונתה, מאבא ומאמא האוהבים. "אחותנו את היי לאלפי רבבה", נכתב בסיום ההקדשה. נדיה הכירה את המילים האלו.

עכשיו אמר לה אביה: "את יודעת איך אמך רצתה לקרוא לך? אנחנו סכמנו בינינו, כך סיפר לה, שאם ייוולד בן, נקרא לו איגור באופן גלוי ובחשאי, רק בינינו, יהיה שמו מנחם. ואם תיוולד בת נקרא לה נדיה וגם דרייזל. אמך רצתה תזכורת לשמות הוריה שנספו בשואה. ואני לא יכולתי לסרב לה. הסכמנו על השמות קרוב מאוד לתאריך הלידה. אבל אמך לא זכתה".

נדיה שמה לב כי אין כבר טינה בלבו אליה כשהוא מזכיר את הטרגדיה. מה שלא עושה ההיגיון מחולל הזמן, הרהרה הרהור פילוסופי. אחר כך הלך אביה שוב אל החדר הפנימי ושב משם כשבידיו שרשרת זהב עם תליון בצורת מגן דוד ושני פמוטות מוכספים. הוא אמר לה: "אתמול טרחתי לצחצח אותם למענך".

נדיה לא הייתה צריכה להצביע על הפמוטות. ראיתי אותם מונחים על אחד מן המדפים. הם הבריקו מאוד. נדיה קלטה לאן מופנות עיניי. "אכן, אלו הפמוטות", נתנה לי אישור. כעת הבחנתי בשרשרת שעל צווארה. שרשרת שעברה מדור לדור ולא פג זוהרה.

נשמעה דפיקה קלה על הדלת שלאחריה צעד פנימה בעלה של נדיה. הוא הניח את הגמרא על השולחן וברך את הנמצאים. נדיה חייכה אלי חיוך, שאחריו כבר ידעתי שהיא עומדת שוב להפתיע אותי.

"לפני שנה נישאתי", סיפרה. "ובעלי הוא לא אחר מאשר אחיה של חנה, המזכירה בבית הספר שליד ביתה של טניה דודתי. מעניין שחנה תמיד חשדה שמשהו מסתתר מאחורי הרצון שלי ללמוד ולדעת עוד על היהדות. היא לא התפלאה כשסיפרתי לה לאן אני בעצם שייכת. היא מיד אמרה: ידעתי את זה כל הזמן. אחיה של חנה עבר דרך חתחתים עד אשר הגיע לנקודה הזו שבה הוא נמצא היום. אבל בואי לא נערבב שמחה בשמחה", יעצה לי. "כדי לכתוב את קורות חייו של ברוך, בעלי, יש צורך בכתבה נפרדת, כי ארוכה היא היריעה", הקניטה אותי.

ואני, כמותכן, נשארתי עם חצי הסיפור בידי.

נדיה ליוותה אותי בדרכי החוצה ומשפט המחץ שאמרה בעת פרידתנו ליווה אותי בלכתי ברחובות פתח תקווה, בואכה אל תחנת האוטובוס. נדיה ציידה אותי בתובנה לחיים. וכה אמרה: "לדעתי, כל איש או אישה חרדים, דוברי רוסית בהיגוי בולט, שתפגשי באיזשהו צומת בחייך, תהיי בטוחה שיש מאחוריהם סיפור חיים לא שגרתי".

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר כ"א תשרי ה'תשע"ז

 

   אש דת למו - משכיֹל אחִד שאֹל פעם את הגאון בעֹל "תורת יֱקותיאֹל" זצ''ל: "היכן מצינו רמז לתֹלמוִד בתורה-שבכתב? השיב לו: ''דת למו'' אלו אותיות ''תלמוד'', מיד עם נתינתה שֹל התורה בימינו שֹל הֱקִדוש ברוך הוא ניתן לישראֹל גם התֹלמוִד... (מקור ברוך)

     במסכת שבת (דף קלג.) נאמר: "זה א-לי ואנוהו"- התנאה לפניו במצוות, עשה לפניו סוכה נאה ולולב נאה ושופר נאה, ציצית נאה... אבא שאול אומר: "ואנוהו" הוי דומה לו, מה הוא חנון ורחום, אף אתה היה חנון ורחום.מסביר הגאון רבי יהודה אסאד זצ"ל את דברי הגמרא הנ"ל כך: כשאדם מישראל מכין לעצמו סוכה נאה, ומהדר וקונה אתרוג נאה בדמים יקרים, הוא עלול לחשוב שכבר קיים את מצוות "ואנוהו" בשלמות. לכן, בא אבא שאול ומלמד אותנו כי אין די בכך, אלא, עיקר מצוות "ואנוהו" היא להיות דומה לקב"ה, מה הוא חנון ורחום, אף עלינו להיות רחומים וחנונים. ומשום כך, נפסק להלכה בשו"ע שהמנהג להרבות בצדקה והכנסת אורחים בערב חג הסוכות! 

     הגאון מוילנא ז"ל מסופר ב"מעשה רב" כי "היה הולך לפני הספר תורה שמח מאד ברוחב עוז וחדווה, וחכמת אדם תאיר פניו כלפיד אש בוערת, ומספק כף אל כף, ומפזז ומכרכר בכל עוז לפני ספר התורה".

      הזוהר הקדוש בפרשת אמור הרבה לשבח את גודל עניין נתינת צדקה בסוכה. ואכן, נוהג היה המקובל ר' חיים ויטאל בימי חג הסוכות לפזר מעותיו לעניים ביד רחבה. 

    המשנה ברורה מביא בשם תשובות מהרי"ק בשם רב האי גאון כך: "ביום זה  רגילים אצלנו לרקד בו, אפילו כמה זקנים, בשעה שאומרים קילוסין לתורה ולכן יש להתאמץ בזה ולרקד ולזמר לכבוד התורה, כמו שכתוב גבי דוד המלך ע"ה שהיה "מפזז ומכרכר בכל עוז לפני ה'",

     הרמב"ם מאריך ומפליג בעניין זה של שמחת המצווה והוא כותב, לגבי שמחת חג הסוכות ושמחת בית השואבה, את הדברים הנחרצים הבאים: "השמחה שישמח אדם בעשיית המצווה ובאהבת ה' שציווה בהן, עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה ובטוב לבב, וכל המגיס דעתו וחולק כבוד לעצמו ומתכבד בעיניו במקומות אלו- חוטא ושוטה. וכל המשפיל עצמו ומקל גופו במקומות אלו, הוא הגדול המכובד העובד מאהבה, ואין הגדולה והכבוד אלא לשמוח לפני ה', שנאמר "והמלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה'".

     ואמרו חכמים במִדרשם: אמר הֱקב"ה ֹלאברהם: אני יחיִד ואתה יחיִד – אתן לבניך יום המיוחִד לכפר עוונותיהם, וזהו הושענא רבא: "אמר הֱקב"ה לאברהם, אם אין כפרה לבניך בראש השנה - תהא ביום הכיפורים. ואם לאו - תהא בהושענא רבה". (מטה משה)

      ומובא בפלא יועץ וביסוד ושורש העבודה ובעוד ספרים, שריבוי השמחה והריקוד בהקפות , בכל עוז ותעצומות, הם סגולה לילדים תלמידי חכמים ולדורות ישרים ומבורכים.

כף של אהבה (פחד דוד 726)

והנה הארה קטנה שיכולה להוביל אותנו בימים אלו למידה נאצלת זו של 'אהבת חינם': חיפוש זכות אצל הזולת. היסוד לכך הוא לחפש זכות בכל דבר ובכל ענין שאנו פוגשים, גם במקרים קיצוניים עלינו להשתדל ולחפש צד של זכות דמיוני ובלתי מציאותי בעליל, ובעקבות כך נוכל גם להתרחק משנאה לאהבת חינם.

מפורסם למשל המעשה שאירע עם הגאון רבי חיים הלוי מבריסק זצ"ל שנזדמן למקום מסויים עם אחד מחכמי דורו. אותו רב דברן היה מטבע ברייתו, ישב כל אותה שעה ודיבר, ולא פסק פיו משיחה, ואילו רבי חיים שתיקתו מרובה מדבורו...

לאחר שיצא מהחדר שאל אחד מן המסובים את רבי חיים; "רבינו מפני מה שתק כל אותה שעה והניח לפלוני לדבר רצופות לבדו"? השיב להם רבי חיים; "פלוני די לו בהרהור של שעה אחת בכדי לדבר עשרים ושלש שעות. ואילו אני מהרהר עשרים ושלש שעות כרי לדבר שעה אחת"...

כך במליצה ובשנינות השיל רבי חיים מבריסק את הדיבורים המיותרים על אותו חכם, ומנע שנאת חינם מיותרת.

כריעת הלביאה (פניני בית לוי, גיליון 335)

משה נולד בשכונת בית הכרם בירושלים בן למשפחה דתית. את לימודיו התיכוניים עשה בפנימיה צבאית. באותה תקופה התחיל להתקרר בענייני אמונה. כאשר התפלל הוא חש שאינו שלם עם עצמו. הליצנות חדרה להשקפתו, ולאורח חייו, וקרא לעצמו ”דתילוני“, כלומר חצי דתי חצי חילוני. לא חש שהוא צריך את הקב“ה, לא האמין בו כל כך, אך המשיך להניח תפילין מדי יום,לעתים בזריחה ולעתים סמוך לשקיעה.

בגמר לימודיו הוא התגייס לצה“ל, לגדוד צנחנים ושירת תקופה מסוימת בדרום לבנון. הגיע היום האחרון לשהות גדודו שם, ורק המתינו לחטיבת גולני שתגיע להחליפם. לפתע שמע במכשיר הקשר מילים שלא שמע מעודו: ”שרון הרדוף“, כלומר שרון נהרג. לא הרחק ממנו החל להישמע ירי מסיבי, פיצוצי רימונים וטילים. הסתבר שארבעה כלי רכב של חיילים עברו בעיכול כביש כפר חולא ואז החלו מחבלי החיזבאללה לירות לעברם. במכשיר נשמעו צעקות של פצועים ודווח על הרוגים. באותה עת משה היה חובש במחלקה ויצא עם כח חילוץ למקום ההיתקלות. בפעם הראשונה מצא את עצמו נלחם כנגד מחבלים פנים בפנים. ברגעי התופת הקשים הללו, מתוך אהבה אמיתית לרעיו החיילים, קפץ והסתער לתוך האש, היתה לו תחושה שהוא מוכן למסור את נפשו באמת. באותם רגעים של לחימה עיקשת תוך סכנת חיים ממש, הפך משה למאמין הגדול עלי אדמות. בתוכו זעק: ”אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי עזרי מעם ה‘ עושה שמים וארץ“.קירות לבו צרחו וכמעט נקרעו מרוב תפילה. לפתע הרגיש שהוא מתחבר לאלקים שכה הזניח וכמעט לא האמין בו.

משה המשיך במסלול הצבאי, יצא לקורס קצינים. בתור מפקד צעיר יצא לפעילות בעזה. באחד הערבים אסף את חייליו ואמר להם. ”יש לי הרגשה רעה. הכניסו כדור לקנה“. הם טענו את נשקיהם ולא עברו שניות ואש תופת נורתה לעברם. מעולם לא נתקל באש עזה כל כך, ובאותם רגעים שאל עת עצמו: האם יש עוד מישהו שיכול להציל אותנו חוץ מאלקים?!

לאחר חמש שנות שירות השתחרר מצה“ל, ולאחר כמה ימים קנה כרטיס טיסה לקניה באפריקה, שם בג‘ונגלים ניסה להשקיט את המנוע הפועם בקרבו. טיפס להר קניה, היה בטוח שכשיגיע לפסגה, יהיה האדם המאושר ביותר בעולם, וכאשר הוא הגיע שאל את עצמו: נו, האם עכשיו אני מאושר? הוא ירד מן ההר והרגיש עצוב כפי שלא היה מעודו . משה המשיך במסעו והחליט לצאת לכיוון טנזניה. הוא עלה על אוטובוס לנסיעה של שש עשרה שעות. בדרך עברו לשמורת סרגנטי, הגדולה ביותר בעולם. נסעו בשמורה בלילה לאחר הירח המלא. היתה תחושה נפלאה וקסומה, משה נרדם על מושבו. לפתע התעורר לקול צרחות נוראות כאילו שרוצחים מישהו. פקח את עיניו כשהוא המום לראות את חלקו הקדמי של האוטובוס עולה באש. הבהלה לצאת ממלכודת האש היתה נוראית. משה יצא אחרון והחל להימלט על נפשו ובלבו חשב על הציוד שנישאר באוטובוס: נוכח כי חציו הקדמי בוער וחציו האחורי עדיין לא. הוא ידע שהתפילין נמצאות בתא המטען שנמצא באמצע. החל לרוץ למרות הסכנה, אבל הוא ידע שהוא חייב. ישראלי שהיה איתו צעק לעברו: ”אתה מטורף! אתה תישרף חיים!“

משה המשיך לרוץ בכל זאת. הוא ניגש לחלק האמצעי ופתח את תא המטען. להבות אש זינקו לעברו ואז ראה מחזה מוזר מאוד: התיק שליד תיקו בוער כולו ואילו תיקו האש לא נוגעת בו. הוא הוציא את תיקו במהירות וראה שתכולתו לא נפגעה, כולל התפילין שנותרו שלימות. הוא נישק אותם וראה שבוקעת מהן מעין קרני לייזר. חצי האוטובוס בער ונאכל לגמרי ואילו חציו השני לא נאכל, כאילו האש נעצרה כאשר הגיעה לתפילין. משה המשיך במסעו והגיע למדינת זימבבואה, לבקר בשמורה מנאפולס. הוא התענג מהפסטורליה המרהיבה, הא-לוקית ממש. הוא הסתובב בשמורה, וכבר בתוך כמה שעות מצא את עצמו מתרחק ממתחם השמורה יחד עם מדריך אמריקאי.

היציאה מתחום השמורה היתה אסורה, אך משה חש בקול פנימי שאומר ”תמשיך“! לאחר שהלכו כמה קילומטרים זיהו עדר של פילים הרוחצים בנהר. אמר בלבו: עדיין לא צילמתי עדר פילים... הוא התקדם עשה כמה צילומים ואז ביקש האמריקאי לצלם אותו על רקע העדר. משה כיוון המצלמה, ולפתע ראה את פניו חיוורות, פיו פעור, עיניו בולטות החוצה נעוצות בדבר מה שניצב מאחרי משה. משה הביט לאחוריו, במרחק חמישים מטר, ניצבה לביאה והביטה בו, ולאחר שניה אחת החלה לשעוט לעברו בכל כוחה... משה עצם את עיניו. כל רגעי חייו עברו לנגדו,ולרגע חלפה התמונה העתידית. את גופתו בשקית ניילון שחורה מובלת חזרה לישראל... עצם את עיניו והתחנן לאלקים: רק שלא יכאב יותר מדי... ואז פרצה מתוכו צעקה פנימית: ”שמע ישראל ה‘ אלקינו ה‘ אחד!“ ברגע זה הרגיש חבטה על גבו, פקח את עיניו וראה את האמריקאי עומד לצידו ומצביע על הלביאה. לתדהמתו היא עמדה במרחק שלושה מטרים ממנו כשהיא מביטה בו, שואגת וכורעת ברך, כאילו נכנעת לאיזה כח עליון.

משה קם ממקומו והחלו לפסוע אחורה באיטיות. הם פוסעים והלביאה אחריהם מביטה בהם שואגת וכורעת, לבסוף נעלמה הלביאה מעיניהם וכך יצאו בשלום. האירוע הזה הכריע אותו. הוא חזר ארצה בערב יום כיפור ומיד יצא לסמינר עם הרב מרדכי נויגרשל, שם אימץ חיי תורה מלאים. כמה שנים לאחר מכן אירע למשה מקרה נוסף עם בעל חיים ממשפחת החתוליים... זה היה בעת שירותו במילואים בלבנון, כאשר כמה שעות לפני הפסקת האש, כאשר יחידה של לוחמים הותקפה על ידי מחבלי חיזבאללה. חייל אחד נהרג מיד ועוד שלושה תוך כדי חילופי אש. ניתנה הוראה לכח לסגת מיד לשטח ישראל. כאשר הגיעו הנותרים מעבר לגדר, הבחינו בכך שציוד לחימה רגיש ביותר נותר על הגבעה, וגרוע הרבה יותר נותר חייל הרוג שלא חולץ. הוחלט להיכנס בלילה להשגת שתי המטרות למצוא את החייל ההרוג ולאסוף את הציוד הרגיש שהושאר בשטח.

החזרה לעמדה מטווחת ללא הרף על ידי החיזבאללה, עוררה פחד מוות ממש. כח החילוץ התארגן ובראשו רב סרן משה. לפני הפעולה אסף משה את חייליו ואמר להם: ”תדעו לכם שאנחנו נלחמים כנגד עמלק. נאמר על עמלק שקפץ לאמבטיה רותחת. הוא כמו דבורה שמוכנה למות ובלבד שתעקוץ. כדי שנוכל להילחם בהם אני מבקש מכם מכל הלב דבר אחד: ניכנס פנימה מתוך תחושה שה‘ יעזור לנו. כאשר משה רבינו נלחם בעמלק, הוא לא ישב בתוך בור מתחת לאדמה, אלה ניצב על גבעה באמצע המלחמה, שם הרים את ידיו ואז ידעו הלוחמים בשטח שעליהם לשעבד את לבם לאביהם שבשמים וכך ניצחו. גם היום נעשה זאת נבטח בה ‘ וכך נצליח בעזרת ה‘“. חיילים רבים הצטרפו לתפילתו שיצליחו במשימתם.

משה החל לצעוד כשהוא לוחש: ”רבונו של עולם, תראה להם שיש לך אהובים בעולמך! תעזור לי לקדש שם שמים!“ לאחר שעבר את הגדר, בצעדו הראשון על אדמת לבנון, הוא נתקל בחתול קטן. החתול נצמד למשה שניסה לגרשו בבעיטות, אך ללא הועיל, החיילים התקדמו בשקט ואיתם החתול. הם הגיעו לנקודה והחלו לאסוף את הציוד הרגיש מן השטח. לאחר מכן החלו לחפש את גופת החייל. מצאו קסדה אבל חייל אין. אז שמו לב לכך שהחתול מיילל בחוזקה במרחק כמה מטרים מהם. משה התקרב וראה כי החתול מקפץ ומושך דבר מה. הוא התקרב ואז התגלה שזו גופת החייל המבוקש. החיילים עטפו את הגופה ומיד נטשו את הגבעה. בצאתם הביטו ימינה ושמאלה לראותה היכן החתול, אך לא מצאוהו. כשירדו מהגבעה וחזרו לשטח ישראל,אמר אחד הקצינים, שאינו שומר מצוות למשה: ”תראה. בדבר אחד אני בטוח לגמרי, אני יודע מי שלח את החתול... הקדוש ברוך הוא אליו ביקשת שנתפלל ואליו נשאנו את עינינו...“ משה נד בראשו ונזכר בלביאה ששעטה לעברו לפני מספר שנים ובמקום לשסעו, כרעה ברך...

הושענא רבה ושמחת תורה

היום השביעי של חג הסוכות הוא "הושענא רבה". הסיבה שנקרא כך אומר רבנו בחיי: שהוא יום העשרים ושישה מבריאת העולם, כמנין שם 'הויה', שנקרא 'שם רבה'. הוא גם היום ה-51( נ"א( מראש חודש אלול והוא חותם את הימים הנוראים שניתנו לעם ישראל, ולכן אנו מבקשים מהקב"ה "הושענא נא" - הושע אותנו וחתום אותנו לחיים טובים ולשלום בגמר ה-נ"א יום שבהם התאמצנו והתפללנו שהתפילות לא תהיינה לריק ח"ו. רבים נוהגים לערוך סדר לימוד מיוחד בלילה זה, לקרוא את ספר דברים ולקרוא כל ספר תהילים, כדי להוסיף עוד מעט זכויות לפני החתימה הגורלית. ביום הזה, מרבים בתחנונים, אומרים הושענות וחובטים ערבות, כדי למלט את נפשנו מדין קשה.

מסופר על רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל: שמתחילת ליל הושענא רבה, היתה הנהגתו באימה ויראה, כבימים הנוראים. ועסק רוב שעות הלילה באמירת תהילים בהתעוררות רבה. ואף בימי זקנותו, קם ממשכבו כמה פעמים לאמירת תהילים וכן ציוה לבני ביתו. ולא נחה דעתו כלל מביקורי החג בלילה זה, וגם עם הבאים לקבל פניו לכבוד החג, מיעט מאוד בשיחה, ועסק באמירת תהילים. לאחר הושענא - הוא היום האחרון של חג הסוכות, מגיע חג שמיני עצרת - שהוא יו"ט בפני עצמו ומוסיפים בו ברכת 'שהחיינו'. 'עצרת' מלשון לעצור, דהיינו הקב"ה מבקש כביכול מעם ישראל מתוך חיבה לעמו, לשהות עוד קצת במחיצתו וכותב המדרש שה' כביכול אומר 'קשה עליי פרידתכם' - במהלך כל חג הסוכות כל יום הקרבנו פרים כנגד כל האומות בסה"כ 70 פרים, ובשמיני עצרת מקריבים פר אחד בלבד כנגד עם ישראל. מתקופת הגאונים (לפני כ-1000 שנה) צורף לחג זה גם עניין 'שמחת תורה' - לְגָמְרָה (סיום) של התורה.

ידועות מילות השיר - 'שישו ושמחו בשמחת תורה', ולכאורה היה צריך לומר 'בשמחתנו בתורה' על שזכינו לְגָמְרָה? מתרץ ה'בית אברהם' זצ"ל, כשהתורה רואה כמה אנו שמחים ורוקדים איתה, היא שמחה על זה שהגויים לא הסכימו לקבלה, והיא זכתה להיות נחלתם של עם ישראל, שיודעים להוקיר ולכבד אותה כראוי.

אומר מרן (שו"ע או"ח סי' תרס"ח ס' ב): שַׁחֲרית מוֹצִיאִין שְלשָה סְפָרִים, וְקוֹרִין בְאֶחָד מִוְזֹאת הַבְרָכָה עַד סוֹף הַתוֹרָה; ובַשֵּׁנִי, בְרֵאשִית עַד אֲשֶר בָרָא אֱֹלקים לַעֲשוֹת; ובַשְלִישי, בְיוֹם הַשְמִינִי עֲצֶרֶת. מנהג הספרדים להוסיף "חתן מעונה"שקורא בתורה עד "ואתה על במותימו תדרוך", ואחר כך "חתן תורה", חוזר וקורא מתחלת פרשת וזאת הברכה, עד סופה, ומברך לפניה ולאחריה. ומיד אחריו בספר תורה השני בפרשת בראשית - "חתן בראשית", קורא עד "אשר ברא אלקים לעשות", ומברך גם כן לפניה ולאחריה (ילק"י מועדים).

משהגיע רבי זושא מאניפולי ביום שמחת תורה לפסוק (וזאת הברכה לג, ג): "אף חֹבֵב עמִים כָל קְדֹשָיו בְיָדֶך וְהֵם תֻּכו לְרַגְלֶָך יִשָא מִדַבְרֹתֶיָך". התייפח ופירש: "אף חֹבֵב עַמִים" - אף על פי שבעוונותינו הרבים אתה מגלה, ריבונו של עולם,חיבה גדולה כל כך לאומות אחרות, ומסרת אותנו בידיהן. עם כל זה "עַמִים כָל קְדֹשָיו בְיָדֶך" - ישראל קדושים אינם נוטשים אותך ואת אמונך, "וְהֵם תֻּכו לְרַגְלֶָך" - אע"פ שבגללך הם מוכים ומעונים ללא הרף - עם זה "יִשָא

מִדַבְרֹתֶיָך" - אין הם פוסקים מלחזור ולומר: "תוֹרָה צִוָה לָנו מֹשֶה מוֹרָשָה קְהִלַת יַעֲקֹב"!

ישועה בהושענא רבה (קול ברמה, גיליון 258)

מעשה שהיה ברבי מרדכי לבטון זצ"ל שהיה אדם יהודי שעבר על החוק והיה חייב מיתה למלכות וברח מעירו. לאחר כשנתיים המלכות שלחה גופה בארון מתים ליהודים שיקברוהו, ועל הארון רשמו את שמו של היהודי.

לאחר זמן מה, אשתו שהיתה עדיין צעירה לימים, לא רצתה להישאר לבד והגיע אכן חתן וביקש לשאת אותה לאשה. הלכו לבית הדין עם עדים שראו את הארון מתים שהושרשום על הארון את השם של בעלה, וממילא היא יכולה להתחתן.הרבנים בבית הדין נטו להקל אלא שהיה שם את הרב מרדכי לבטון זצ"ל וחקר את העדים היטב ושאל אותם האם הם פתחו את הארון מתים וראו את הגופה וזיהו שזה בעלה או לא? והעדים אמרו שהם לא פתחו אלא הסתמכו על מה שהמלכות אמרה וקברו אותו, אמר להם הרב שזה לא כל כך פשוט, ויש לעיין הרבה בדבר כי סוף סוף מדובר כאן בספק אשת איש, לכן נמתין קצת זמן וה' יעזור. כל אחד פנה לדרכו וכך עברו להם כמה חודשים, והרבנים האיצו ברב שיעשה היתר כי סוף סוף מדובר בעגונה והבעל לא חזר כבר מעל שנתיים וחצי וגם המשפחות של שני הצדדים לחצו אך הרב דחה ודחה וכך עברה לה עוד שנה, והרב מחפש בפוסקים איזה פתח להתיר אך לא מצא שום פתח, ושוב המשפחות באו לרב, אמר להם הרב נחכה עד פסח, אולי תבוא הגאולה לאשה הזו אבל גם כשהגיע פסח אמר להם הרב נחכה עוד קצת, אבל כאן כבר פקעה סבלנותו של החתן שהוא מחכה כבר ארבע שנים תמימות, ואמר לרב או שיש היתר או שהוא הולך לחפש כלה אחרת. וגם הרבנים לחצו על הרב, תשמע עד שיש חתן שמוכן לקחת אלמנה עם שני ילדים..., צריך לזרז את הענין. והרב שלא התרגש מכל הלחצים כי הלכה זו הלכה ואי אפשר לזוז מההלכה כמלוא נימא, אמר להם,הבה ונחכה עד סוכות, ואני אחרי סוכות אפסוק לכם לכאן או לכאן ואני לא אשאיר את העניין הזה בספק, והסכימו לחכות והרב התפלל לה' חזק שהאמת תתגלה בלי ספיקות, וכך עבר הקיץ והגיע סוכות. באו אליו שוב המשפ' וגם הדיינים בבקשה שיכין כבר את הפסק, אמר להם הרב תחכו עד שיגמר סוכות ובע"ה האמת תצא לאור.

והנה בליל הושענא רבה הרב שומע דפיקות בדלת והוא ניגש לפתוח, והוא רואה מולו אדם מגודל שיער וצפרניים והבגדים שעליו לא ראויים למלבוש, וגם רואים שאולי שנתיים עברו עליו בלי מקלחת, והרב קיבל אותו והושיב אותו בסוכה והביא לו לאכול ולשתות, ובינתיים קרא הרב לאשתו ואמר לה שתכין לו בגדים והראה לו הרב את מקום המקלחת והזמין בינתיים את הספר לביתם, למרות חול המועד והספר החל לספר אותו מהשיער הארוך והמפוזר, והנה, כשסיפר את שערו, החל לזהות את פניו ואמר לרב: "ה' ירחם הוא מת איך הוא קם והגיע לביתו הרי זה בעלה של העגונה..." ונפל הספר על הרצפה כמתעלף. מיד הרב הקים אותו ואמר לו "אני גוזר עליך לא לספר שום מילה, אתה יודע את הסוד ותצפנהו בליבך". והרב חקר את התימהוני שהגיע אליו וגם הוא הסביר לרב שזה אכן הוא והוא כבר בורח הרבה שנים, ופוחד לחזור לביתו שמא אשתו כבר התחתנה עם מישהו אחר ולכן רגליו הוליכוהו לביתו של הרב. והרב הקצה לו חדר בביתו ואמר לו אל תדאג הכול יסתדר ואל תצא בינתיים מהבית. והרב שמח שהקב"ה האיר לו את הדרך ויותר אין ספיקות, והלך לבית הכנסת בשמחת תורה וכולם ראו שהרב שמח, ואמרו זהו, הרב בוודאי יחתן את הזוג ואין בעיות.

ולמחרת כבר על הבוקר באה משפחת הכלה עם הכלה ומשפחת החתן עם החתן ואמרו הדיינים לרב, זהו הגיע הזמן לחתן אותם כמו שהרב אמר שהיום יהיה הפסק. אמר להם הרב לדיינים האם אתם בטוחים שבעלה מת? בוודאי שאנו בטוחים אמרו הדיינים, והאם את בטוחה שאל הרב את האשה, והאשה אמרה אני חושבת שכן, לפי זה שגופתו הגיעה וכבר כמה שנים טובות שהוא לא חזר ולא שלח מכתב או שליח להודיע שהוא חי זה סימן בשבילי שהוא מת! אמר לה הרב: "בסדר. אם כך, כדאי למצוא לך חתן טוב". אמרו הדיינים: "אבל יש כבר חתן". ) והרב פנה לעגונה ואמר: "אני אביא לך חתן אחר, רק תיפגשי אותו לכמה שניות אם ימצא חן בעינייך מה טוב ואם לא תיקחי לך את החתן שאת רוצה",והאישה הסכימה, ואז הרב קרא בשמו של בעלה הקודם שהיה בחדר צדדי ליד הדיינים והוא נכנס פנימה, וכשאשתו ראתה אותו מיד התעלפה במקום, וזה היה האות הסופי שהעגונה אכן מזהה אותו וזהו בעלה האמיתי. הכלה התעוררה מעלפונה והכל חזר על מקומו בשלום והם חזרו לחיות ביחד ומאז אותו יום, נודע שמעו של רבי מרדכי לבטון שהוא איש אלוקים קדוש.

שמחת תורה

מנהג ישראל לכבד שניים מחשובי הקהל להיות חתן תורה וחתן בראשית, וכאשר קוראים אותם לעלות לתורה אומרים עמוד, עמוד, עמוד. קוראים להם ג' פעמים, ולא מצינו מנהג זה בשאר הקרואים לתורה בכל השנה. מבאר הרב סוליביצ'יק זצ"ל, הגמ' במס' ברכות ל"א. אומרת ת"ר העובר לפני התיבה צריך לסרב, ואם אינו מסרב דומה לתבשיל שאין בו מלח, ואם מסרב יותר מדי דומה לתבשיל שהקדחתו מלח, כיצד הוא עושה, פעם ראשונה יסרב, פעם שנייה מהבהב [מהסס] שלישית פושט את רגליו ויורד, זה הדין במי שמכבדים אותו להיות חזן, לעומת זאת לגבי עלייה לתורה לא מצינו שצריך לסרב ג' פעמים, אלא אדרבא הגמ' במס' ברכות נ"ה. אומרת שלושה דברים מקצרים ימיו ושנותיו של אדם, אחד מהם מי שנותנים לו ספר תורה לקרות ואינו קורא, ובמה השתנה דין העולה לתורה מהחזן. הטעם הוא שיש הבדל בין עלייה לתורה לשליח ציבור, דווקא למנוי של ש"צ שזה מינוי שררה, של גדולה, בזה לכתחילה צריך לסרב פעם ראשונה ושנייה, אבל בעלייה לתורה כל השנה שאין זה מנוי שררה אלא כמו כל דבר מצוה, ולכן אדרבא בדבר מצוה כל מי שמחויב ירוץ ויבוא לדבר מצוה, אחרת יהיה בכלל דבר ה' ביזה ולא צריך לסרב, כל זה בעלייה רגילה, אבל בעלייה של חתן תורה, וחתן בראשית, שנוהגים לכבד לת"ח כפי שנא' בשו"ע שמנהג שהיה מסיים ת"ח שבציבור, וכך גם חתן בראשית מקפידים שיהיה ת"ח כדי שיהיה המתחיל כמסיים [מ"ב] א"כ אין זו עלייה רגילה, אלא עלייה של מינוי של שררה, כמו ש"צ, וחוזר הדין להיות כאילו בקשו ממנו להיות ש"צ, ולכן צריך לסרב פעם ראשונה ושנייה, עד שיקראו לו לשלישית, ולכן קוראים לו עמוד, עמוד, עמוד, כדי שבפעם ראשונה יסרב, פעם שנייה יסרב, ובפעם שלישית כמו בכל מינוי של שררה יעלה. 

מצות חתן תורה [ומתוק האור]

בקהילה אחת בחו"ל, נהוג היה שבשמחת תורה הגבירים קונים לרב "חתן תורה". שנה אחת קם גביר אחד, שהיה חוצפן ועז פנים, והחליט שהוא קונה את העלייה החשובה לעצמו. קנה ועלה חתן תורה, ולא עוד, אלא שהרב היה צריך לדבר בקידוש לכבודו... פתח הרב ואמר: יש לי שאלה גדולה על החתן תורה של השנה. הרי חז"ל אמרו: 'אסור לאדם שיקדש את האישה עד שיראנה, שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו' והחתן שלנו - אמר הרב - "לא נראה לי שראה פעם את הכלה...". וכך גם לעניינו - אמר הרב - החתן תורה שלנו כנראה לא מתכוון להסתכל על הכלה שלו - התורה הקדושה - אף פעם ולכן יכול הוא להינשא לה בלי לראותה...

להכיר את הכלה [ בני בנימין]

מספרים על הגאון רבי עקיבא איגר זצ"ל, מחבר גליון הש"ס ושו"ת רעק"א ועוד, שבכל שנה, היה הקהל מכבד את הרב כחתן תורה בשמחת תורה, כך למעלה מחמישים שנה. פעם אחת, עלה הרב לברך בתורה בעליית חתן תורה כנהוג,ובמקום לברך החל לבכות. בוכה ובוכה הרב, וכל הציבור הקדוש המה ראו כן תמהו ושאלו את הרב, מדוע כבוד הרב בוכה? אמר להם הרב: "למעלה מחמישים שנה אני חתן תורה ומעולם לא זכיתי להכיר את הכלה"! הרב, שהיה גאון הדור,הקושיות שלו על התורה ועל הש"ס כמעט ואי אפשר לתרץ אותם, והוא אומר שעדין אינו מכיר את הכלה?! ולא נחשוד חלילה שאמר זאת בהלצה. ואם הוא אומר כך, מה אנו נענה אחריו, וכי לעומתו, אנחנו כן מכירים את הכלה? אנחנו מקיימים כל מה שהכלה מצווה אותנו? אמת שאנחנו שמחים בשמחת התורה, השאלה אם התורה גם כן שמחה בנו, בתור בנים ותלמידים של התלמידים.

ההקפות [ אמרי דעת]

בהקפות של שמחת תורה, נהג הגאון רבי מאיר שפירא מלובלין לומר: ההקפות שלנו אינן אלא משל: אדם מסתובב ומגיע לנקודה שממנה יצא. הרי ההקפות שלנו עם ספר התורה נמשכות כבר אלפי שנים. יצאנו עם הספר תורה מארץ ישראל והקפנו עמו את כדור הארץ, גלינו לכל נקודה בעולם, וכה נמשיך להקיף את העולם עד שנחזור לנקודה שממנה יצאנו, לארץ ישראל...

 חכמתו של הָרב

מסופר על השרף מבריסק, הגאון הרב משה יהושע יהודה לייב דיסקין שבאחת השנים לאחר שגמרו את ההקפות בשמחת תורה בבית מדרשו, הורה לחזור ולערוך שוב את שבע ההקפות, והעם לא ידע , מה יום מיומיים ועל מה עשה כן,אך כמובן קיימו את דברי רבינו ככתבתם וכלשונם. בנו העיד לאחר מכן, שהפציר באביו , עד שגילה לו 'רז' זה. ורבינו השיב: " היות ונכח שם תלמיד חכם חשוב אחד, אשר לא כבדוהו בהקפה למרות שראוי לו והכר תי שיש כאן עלבונה של תורה, על כן הוריתי לחזור ולרקוד עם ספרי התורה, כדי שנוכל לכבד את הלה כיאות בלא עשיית 'עסק' - לפייס את התלמיד חכם, כי פעמים פיוס עלול להרבות את הפגיעה , לכן ברגע שערכנו את הקפות מחדש וכיבדנו אותו, כראוי לו - הכל בא על מקומו בשלום. 

 החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/