אמרי שפר כ"א אייר ה'תשע"ח

אם בחוקותיי תלכו - אם תשמרו את התורה , היינו הנהגה טבעית כי התורה ניתנה על פי הטבע, אז "ונתתי גשמיכם בעיתם" היינו כל הצרכים הגשמיים יהיו בזמנם על פי הטבע ולא יצטרכו לניסים שהם לא תכלית אלא אמצעי להחזיר את האדם לעבוד את בוראו ע"פ הטבע.

     בלימוד התורה העיקר זה "הדרך", דהיינו העמל והיגיעה לקנות את התורה זהו העיקר. אמנם וודאי שידיעת התורה גם כן מצווה, אך העיקר "שתהיו עמלים בתורה".

     "ואולך אתכם קוממיות" (כו, יג(  . )חתם סופר יו"ד סי' של"ב( - פירש"י: "בקומה זקופה".  בסוף כתובות (קיא) מבואר שהצדיקים שבחוץ לארץ שמתו ונקברו שם, בשעת תחיית המתים תיעשינה להם מחילות )מערות) מתחת לקרקע ויתגלגלו משם לארץ ישראל . ויש לפרש שזהו שאנחנו מתפללים בתפילה בכל יום: "ותוליכנו קוממיות לארצנו", שלא נזדקק לבוא לארץ ע"י גלגול מחילות מתחת לאדמה, אלא "קוממיות", בקומה זקופה, עוד בחיים נזכה לעלות לארץ ישראל ליהנות מזיו קדושתה.

     ורדפו מכם חמשה מאה, ומאה מכם רבבה ירדופו. (כו ח) - שואל רש"י הרי לפי החשבון של חמשה על מאה (כפול 20), היה צריך להיות מאה על אלפיים, ולא על רבבה, אלא שאין דומה אם מועטים עושים את המצווה לרבים העושים, וכוח הרבים גדול בהרבה. וכן אמר הרב לתלמידיו, שאם כל התלמידים לומדים יחד, אז כוחם רב ביותר.

השגחה מפלאה II

     להלן סיפור מופלא, המעובד מתוך 'האמנתיַ ואדברה', ויש בו כדי ללמדנו, שכל מה שעובר על האדם הינו בהשגחה פרטית מאיתו יתברך ולטובתו של האדם. "

     אני גר באשדוד, כבר לא צעיר, מגדל משפחה ברוכה ב"ה, חמש עשרה שנים עבדתי באותה עבודה, והיינו מאושרים . בשנה האחרונה נכנס בוס חדש. מטרת השינוי הייתה הכנסת 'דם חדש' ורעיונות נוספים, כדי להגדיל את ההכנסות ולמזער את ההוצאות. הבוס החל בסדרת שינויים. תחילה נועץ במספר יועצים, ולאחר מכן החל להחליף עובדים ולשנות את תנאי התעסוקה לעובדים הקיימים. מי שלא הסכים - פוטר.  היחסים הטובים, שהיו נחלת הכלל במשך שנים, נהרסו כמעט לחלוטין. בעיות צצו בין העובדים ובין הבוס. הייתי חייב לתמרן בתוך מערכת היחסים העכורה, שהתפתחה במקום העבודה. שמירה על משרתי הפכה למשימה ששאבה כוחות וזמן. לאַ יכולתיַ להמשיךַ יותרַ והחלטתיַ לעזוב אתַ העבודה.  לא שהיו לי הצעות אחרות, אבל לא יכולתי יותר. התחלתי לסבול מכאבי ראש איומים, והרופא מצא, שלחץ הדם שלי זינק בצורה מסוכנת. לא היה לי ספק מהיכן זה מגיע, וידעתי שאחרי לחץ הדם תבוא סכרת, ואחריה, מי יודע מה.

     באותו ערב קבעתי ראיון עם בעל עסק בבית שמש. האוטובוס שיוצא מביתי שבאשדוד עובר בתחנות רבות, עד שהוא יוצא מהעיר, אני גר ממש באמצע, ואני יודע מתי הוא אמור להגיע לתחנה שלי, ומעולם לא פספסתי אותו. אולם באותו ערב דווקא, כשהגעתי לתחנה, הספקתי לראות את האוטובוס יוצא מהרחוב... הפסדתיַ אותוַ בחציַ דקהַ ולאַ יותר.  האוטובוס הבא אמור לצאת עוד ארבע שעות! עמדתי בתחנה כועס על עצמי ועל כל העולם. מדוברַ בראיוןַ עבודה! אניַ לאַ יכול להפסיד אותו! איזה רושם זה יעשה? אין ביכולתי לממן מונית לבית שמש. בעודי שוקל את האפשרויות השונות עצרה לידי מונית ובה נוסע יחיד. צריך לבית שמש?' שאל הנוסע. 'כן', עניתי בהפתעה. 'היכנס, אנחנו נוסעים '. בדרך הסביר, שאשתו נמצאת בבית-שמש 'בטעות'. 'היא נסעה עם בנה התינוק לבדיקה בירושלים, ובחזור עלתה בטעות על האוטובוס לבית שמש, קו 418 במקום קו 450 לאשדוד. האוטובוס הבא לאשדוד הוא בעוד ארבע שעות,  היא לא יכולה לנסוע בלילה עם נהג מונית לבד משם לפה, אז לקחתי מונית. לפעמים אין ברירה, כי הפסדתי בדקה את האוטובוס שנסע עכשיו. עברתי בדרך וחשבתי, שאולי ישַׁ עוד כאלוַ שהפסידו, נעשהַ מצווהַ בינתיים, אז נסענוַ דרךַ התחנות, והנהַ מצאנוַ אותך'. הודיתי, שלא ידעתי מה לעשות, והוא ממש הציל אותי.

     הגענו לבית שמש, הודיתי לו בחום וירדתי. עד מקום הפגישה היה עליי ללכת חמש דקות ברגל, ובעודי תוהה לאיזה כיוון ללכת -  צלצל הטלפון. מעסיקי אולי לעתיד התקשר להגיד, שהוא מצטער מאוד, אבל הוא יאחר בשעה. קרה משהו לא צפוי.  אמרתי בנימוס 'תודה'. מה עושה יהודי? מחפש בית-כנסת קרוב והולך ללמוד. יש לי חבר, המתגורר בבית שמש, וחשבתי להפתיע אותו. ידעתי את שם ביה"כ בו הוא מגיע לתפילת מעריב ולשיעור תורה. עצרתי מונית ונתתי לנהג את שם ביה"כ . אחרי נסיעה לא קצרה ולא זולה בתוך העיר שהתבררה לי כגדולה בהרבה ממה שחשבתי, עצרנו ליד מבנה נמוך, שילמתי ויצאתי. כשנכנסתי, הבנתי, שמדובר בטעות גדולה, ביה"כ היה רחוק מלהיות שייך לחוג של חבר שלי. מדובר בבית-כנסת בעל אותו שם, כמעט בדיוק. 'ככה כיוונו מלמעלה' אמרתי לעצמי. הרגשתי שהערב הזה הוא די והותר בשבילי! במיוחד אחרי יום עבודה מפרך ורצוף אי הבנות ומריבות, כמו שנראים לאחרונה רבים מימי העבודה שלי.החלטתי להישאר בביה"כ עד לפגישה.

     הוצאתי גמרא מהספרייה והרגשתי יד מונחת על כתפי. 'אפשר להציע לכבודו לשתות?',  שאל אברך. 'כן, תודה'. הוא חייך במאור פנים: 'חם, קר, מתוק?'. הסברתי לו כיצד אני שותה את הקפה שלי. לא עברו שתי דקות וספל קפה מהביל הועמד לפניי. 'במה עוד אפשר לעזור לכבודו?' שאל במאור פנים, סיפרתי לו, שהגעתי 'בטעות' למקום, ואני צריך להגיע אחר כך למקום מסוים, ואיך מגיעים.  האברך קימט את מצחו, 'מדובר באזור לא פעיל בלילה'. 'הוזמנתי לשם לראיון עבודה', השבתי. 'אני סקרן, אתה לא חייב להגיד לי, אבל איזו עבודה אתה מחפש?' לפעמים הרבה יותר קל לדבר עם איש זר שאתה לא מכיר והוא לא מכיר אותך,  להגיד הכול, בלי לחשוש, שהוא ירכל עליך מאחורי הגב . מצאתי את עצמי פורק מעל הלב את קורות אותה שנה אחרונה,  אומללה ומעצבנת. 'אתה יודע', אמר האברך, 'עבר עליך ערב לא קל ובכל זאת אתה יושב פה רגוע ושאנן. צחקתי. אמרתי לו, שזאת חזות מטעה לגמרי, בקרבי אני רותח וגועש, במיוחד כשאני עייף, אלא שאני עובד שנים על מידת הכעס.  שוחחנו כמעט עד השעה, שבה הייתי צריך ללכת, ואז הוא הציע לי טרמפ כדי לקיים גם 'מצוות לוויה'. הסכמתי, הייתי מותש. כך נסענו לכתובת, שמסרתי לו.

     להפתעתי הוא אמר, שהוא ילווה אותי במדרגות, כי האזור חשוך ושומם. אמרתי, שלא צריך,  למרות שבליבי די שמחתי, שיש לי מלווה. אם לא הייתי מוצא את המשרד, לא היה את מי לשאול. עלינו במעלית כשאני תוהה,  כמה אפשר להיות נחמד, והנה הוא הוציא מפתח מכיסו ופתח את הדלת. 'ברוך הבא', אמר, 'זה המשרד'.  בעודי תוהה, הוא אמר לי: 'אני הבוס. אותי באת לפגוש. הייתה לי בעיה פתאומית, שהייתי צריך לפתור, אבלַ עדַ שהגעתי, היאַ כברַ הסתדרה, אזַ הלכתיַ ללמודַ בביה"כַ ושםַ פגשתיַ אותך". ועל אתר הוא קיבל אותי לעבודה...

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר י"ט תשרי ה'תשע"ז

 

  "אף חובב עמים" אף על פי שבעוונותינו הרבים אתה מגלה, ריבונו של עולם, חיבה גדולה כל כך לאומות אחרות, ומסרת אותנו בידיהן. עם זה "כל קדושיו בידך" ישראל קדושים אינם נוטשים אותך ואת אמונך, "והם תכו לרגליך" אף על פי שבגללך הם מוכים ומעונים ללא הרף - עם זה "ישא מדברותיך" אין הם פוסקים מלחזור ולומר: "תורה ציווה לנו משה מורשה קהלת יעקב"! ( רבי זושא מאניפולי)

     במוצאי שמחת תורה, נכנסו פעם שני תלמידים אל הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל. לשאלתו היכן התפללו בשמחת תורה, השיבו: בבית כנסת פלוני, והוסיפו וסיפרו, כי כל שבע ההקפות, ארכו שמונה דקות... שמע זאת רבי יחזקאל והשיב כנגדם: אני, אף אם ארצה, איני יכול להשתתף שם בהקפות, הלא שמונה דקות דרושות לי, רק למחשבה שצריך אני להשקיע בהקפה אחת בלבד. (גדול הדור עמ' קנב)

     הטעם שבמדינת פולין לא נהגו הכוהנים כלל לישא את כפיהם ביום שמחת תורה, כיון שקורין בתורה וזאת הברכה אשר ברך משה, ואם גם הכוהנים יברכו את העם יהיה הדבר נראה שאין די בברכות של משרע"ה. (שם משמואל בשם חשבה לטובה)

     היה בלונדון יהודי ת"ח שהוזקק לצורך פרנסה לצאת לעסקים, עסקיו החלו לשגשג ועשה בהם חיל, אחרי תקופה החליט לעזוב עסקיו ולחזור ללמוד, הסוחרים שבעיר 'נשמו לרוחה' ושמחו מאד על צעד זה, שכן הם חששו מכישוריו המסחריים שהתחרו עם עסקיהם, לאור המעשה הנ"ל שהתפרסם בזמנו בלונדון פי' הגר"מ שניידער את הפסוק כך 'שמח זבולון בצאתך' דהיינו תשמח זבולון על זה ש'יששכר באהליך', דהיינו שהיששכר הת"ח יושב ולומד, שכן אילו היה הת"ח יוצא גם הוא לעסקים היה 'בולע' את הסוחרים בראשו התלמודי הממולח.

     הרי כל ישראל ערבין זה לזה, על כן, אמר רבי עקיבא את האמרה החשובה: 'ואהבת לרעך כמוך - זה כלל גדול בתורה' (ירושלמי נדרים פ"ט ה"ד) לפי שרק על ידי אהבת ישראל אפשר לקיים את כל התורה.

     התורה מתחילה באוֹת ב' (בראשית) ומסתיימת באוֹת ל' (ישראל); הנ"ך מתחיל באות ו' ('ויהי אחרי מות משה'-ספר יהושע) ומסתיים באות ל' ('אֱלֹהָיו עִמוֹ וְיָעַל'-דברי הימים ב' ) תורה שבע"פ=הגמרא, מתחילה באות מ' (מאימתי) ומסתיימת באות ם'. אם נחבר את כל האותיות: ב"ל, ו"ל, מ"ם = קמח בגימט'. לומר שאם אין קמח אין תורה.(פאר לשולחן)

     ולאשר, לצדיק המאושר אמר, 'ברוך מבנים אשר' עיקר האושר והברכה הוא כאשר 'מבנים אשר' שהוא רווה נחת מבניו, אשר גם הם צדיקים מאושרים כמוהו.

     "וכי תשלחנו חופשי מעמך" = ראשי תיבות 'חותם', רמז ל'שמחת תורה' שחותם את חגי תשרי - "לא תשלחנו ריקם". שווה להשקיע ולשמוח כראוי בשמחת התורה...

"האם ברכת גם היום 'אתה בחרתנו מכל העמים?'"

האדמו"ר מקלויזנבורג, הרב יהודה יקותיאל הלברשטאם, היה אחד האנשים שהפסידו יותר מכל את כל מה שהיה להם בתקופת המלחמה. במהלך השואה, איבד האדמו"ר את אשתו ואחד-עשר ילדיו, שנספו לאחר שנשלחו לאושוויץ. באחד הימים, פגש אותו יהודי בגטו ורשא, לאחר שעבדו יום שלם ומפרך בפינוי של ההריסות של גטו וורשא לאחר המרד, כאסירים יהודים, שגם נדרשו לחפור בין ההריסות, ולבדוק אם נשאר שלל מהנרצחים, ולהעביר אותו לידי הנאצים.

העבודה התבצעה בתנאים קשים במיוחד, שכן מלבד היותה קשה מאוד, ששיברה את גופו החלוש של כל אסיר ואסיר, גם מזג האוויר היה קשה מאוד, והימים היו הימים שלאחר תום המרד בגטו, שהיה הגטו הגדול ביותר שהוקם, וכתוצאה מכל האמור, רוחם של האסירים הייתה שפופה עליהם במיוחד.

אותו אסיר שאל את האדמו"ר: "נו רבי, האם גם היום בירכת את ברכת 'אתה בחרתנו מכל העמים' בכוונה ובהתרגשות, כמו תמיד?'". והאדמו"ר ענה לו ללא היסוס: "איזו שאלה, היום יותר מאי פעם! דווקא כשאני רואה את מעשיהם המזוויעים והנפשעים של האומות בנו, אני מתחזק בכך שה' בחר דווקא אותנו כעם הנבחר שלו, שלא מסוגל לעשות כפשעים האלה מטבע היותו רחמן, ושמח בזה..."

כף צ'ולנט לתחיית המתים (אור בנימין גיליון 3)

הרוח שרקה, השמים האפורים מכוסים היו בעננים כבדים וגשם זלעפות ניתך ארצה. רחובותיה של העיר זווהיל, היו שוממים. נפש חיה לא נראתה ברחוב, הכול ספונים היו בבתיהם, ממתינים עד שתישוך הסערה. כולם, חוץ מן היהודים, אלה היו אותה שעה בבתי הכנסת, שקועים בתפילת שחרית של שבת. נפש חיה לא הייתה ברחוב עד שהחלה מגיחה מתוך הסמטה דמותו הגמלונית של סטפן אחד משכורי העיר. בצעדים כבדים שירך את רגליו, נאנח ונאנק וניסה למצוא מחסה מפני הסופה המשתוללת. " לו מצאתי עכשיו כוסית אחת או שתיים להרוות את נפשי הצמאה, הכול היה נראה טוב יותר" מלמל הגוי לעצמו וניסה לשווא לסוכך על ראשו מפני מטרות העוז הניחתים בשטף מים כבירים על ראשו. מבין פלגי המים היורדים על פניו העיף מדי פעם מבטים גנובים לעבר הבתים "אולי תזדמן לי דלת פתוחה, שמא יקרה על דרכי בית מסביר פנים", הפטיר בגרון ניחר שמזה שעות לא בא אל קירבו הטיפה המרה האהובה.

ניחוחות נעימים עלו לפתע באפו, ריח מאכלי השבת היהודיים נישא באוויר וחדר לחוטמו של השיכור שהיה גם רעב. הוא עצר ורחרח מסביב, מנסה לגלות את מקורו של אותו ריח מתוק. "הרי אני עומד סמוך לפתחו של הבית המהביל" מלמל מתחת לשפמו. "הבה אגש ואראה". בצעדים חרישיים, ככל שיכול שיכור מגושם להיות חרישי, התקרב לפתח הבית מביט סביב לוודא שאיש לא יראהו. הרחוב היה ריק מאדם. הוא לחץ על הידית וזו למרבה הפלא נכנעה מיד תחת ידו הכבדה, ופתחה לפניו את הדלת. "מזלי מבורך ביום זה" שמח סטפן, עדיין חרד שלא יפתיעו אותו בעלי הבית. אולם המזל שהאיר לו פנים, לא עזבו. בני הבית היו באותה השעה בבית הכנסת, יחד עם כל היהודים האחרים בעיירה, הבית היה ריק לחלוטין.

כולו נוטף מים התיישב ליד השולחן העמוס וסקר את אשר עליו מפה. שבתית צחורה מבריקה פרוסה הייתה על השולחן, ושתי החלות המכוסות מונחות ליד גביע זכוכית פשוט, ועיקר העיקרים: קנקן כרסתני ובתוכו נוזל אדום מתוק הגודש אותו עד להתפקע... "מזלי, מזלי, כמה מיטיב אתה היום" התברך הגוי בלבבו ואינו יודע מהיכן יתחיל את סעודתו, שמא מן החלות הריחניות, ואולי דווקא מהיין האדום המתוק, והאם לא ייטיב לעשות אם יגש אל התנור המפיק ניחוחות מטריפי דעת? עודנו חוכך בדעתו שמע לפתע צעדים מן הסמטה , פחד נורא אחזו שמא בעלי הבית שבים, ללא שהיות החל חוטף ונוטל לפיו, קרע נתחים מן החלה והחל נוגס בבהילות, בשתי ידיו תפס בבקבוק היין והצמידו לשפתיו, גומע בחטף מחציתו של בקבוק. הצעדים התקרבו. בבהלה נסוג סטפן לעבר הפתח, הקנקן בידו האחת וחלה בידו השנייה, קרע עוד נתח מן החלה ודחפו לפיו. מרוב מהירות ובהלה נתחלף לו לסטפן בין קנה לוושט, וכל אותו גוש עצום של בצק נתקע בגרונו כאבן, פניו האדימו והכחילו, חרחור נורא בקע מפיו והוא נפל על האדמה ללא רוח חיים.

כשהתקרבו ר' אייזיק וזוגתו לביתם, חשו מיד שמשהו אינו כשורה. הדלת הייתה פתוחה קמעא, ומתוך כך נזכרו בבעתה ששכחו לנעול אותה בלכתם לבית הכנסת. "אוי לי שלומיאל שכמוני" לחש אייזיק בבהלה, "בוודאי רוקנו הגנבים הזריזים את בתינו" בחשש מה ניגש אל הדלת והטה אוזן, דממה מוחלטת. "כנראה כבר כילו הללו את מלאכתם והסתלקו להם, אין סכנה שירצחוני נפש בכניסתי" . כולו רעד וחלחלה ניסה לדחוף את הדלת, אך זו לא זה ממקומה אף כמלוא נימה. "קרבי נא" לחש לזוגתו, "דומה כאילו מאן דהוא חוסם את דלת הבית מבפנים בכל כוחו" . נטרפה עליך דעתך אייזיק, רוצה אתה להתחיל עם שודדים חמושים שיקומו עלינו להכותנו נפש?! לחשה האישה בפחד. אך לבסוף חזקו עליה דבר הטעם של בעלה, שגנבים אינם נוטים להסתגר בפנים אלא נמלטים תיכף עם שללם. בכוחות משותפים דחפו אייזיק ואשתו את הדלת עד שנהדפה מפניהם ונפתחה לרווחה. בחיל ורעדה נכנסו לבית ומיד פלטה האישה צרחה קולנית. על הארץ שרועה הייתה גופה, ומתוך פניה ניכר היה שזה עתה מת האיש במיתת חנק "מי זה?" שאלה האישה בפחד איום. "כנראה שזהו סטפן, הגוי השיכור. כן, ללא ספק זהו סטפן", הוא עיין היטב בפרצופו של הפגר וזיעה קרה כיסתה את פניו, כנראה נחנק כשבלע בחיפזון את החלה, ראי באיזו גסות קרע את החלה היפה בידיו המזוהמות, נשארתי בלי לחם משנה", אמר בצער וספק כף אל כף. " אלו הדאגות שלך אייזיק? אבוי לנו, עוד מעט יתאספו עלינו הגויים מסביב ויעלילו עלינו שהרגנו אותו" , פכרה האישה אצבעותיה וקוננה מרה. "אם לא תעשה משהו אייזיק, חיינו אינם שווים פרוטה!" . "שמא נשליך את הגוי לרחוב?" שאל אייזיק ומיד חזר בו, רק זה חסר לו, שיראו אותו גורר גופה של גוי ומשליך אותה ברחוב... "

אייזיק, יש לי רעיון" אמרה האישה, "רוץ מהר לרבי וספר לו על הצרה שנקלענו אליה שלא באשמתנו, אולי הוא יתן לך עצה טובה כדת מה לעשות" . קל רגליים כאיילה שלוחה, רץ אייזיק לביתו של הרבי, הוא הרבי הקדוש רבי שלומ'קה מזוויעהל. ביתו תמיד שימש כתובת לכל צרה ובעיה, ולעת אשר כזאת לא יבוא אליו ? בנשימה טרופה פתח אייזיק את הדלת לאחר שהקיש עליה קלות, הכל ידעו שבבית הרבי אין מנעול ומי שרוצה יכול להיכנס בכל עת. רבי שלומ'קה ישב אותה שעה וסעד את סעודת השבת שלו עם בני משפחתו, כשלפתע התפרץ אייזיק המבוהל אל החדר בזעקות שבר. דקות ארוכות חלפו עד שהצליח הרבי להציל מפיו מה קרה. רבי שלומ'קה שקע בהרהורים. "אכן צרה היא זו, המצב בעיר מתוח בלאו הכי" לא הרבה זמן חלף מהפוגרום האחרון, ואם ייוודע הדבר יהרגו את אייזיק ואשתו, עוד יהודים עלולים לשלם על כך בחייהם".

פניו פני להבים הזדקף רבי שלומ'קה, נטל כף מן השולחן, ניגש אל היורה עם החמין שזה עתה הסירוה מן הכירה, ועדיין הייתה מבעבעת. הוא מילא את הכף בצ'ולנט חם ומהביל, ונתן הכף בידו של אייזיק. " שוב מהר לביתך, והכנס את הכף לפיו של הגוי" , ציווה פסקנית. שאלות רבות התרוצצו במוחו של אייזיק, הוא הביט בכף וברבי חליפות, פער פיו ושוב סגרו. לבסוף נמלך שמוטב שישתוק ויקיים את דברי הרבי. במהירות פסע אייזיק ברחובות, מקווה שאיש לא יראהו ולא ישאל אותו שאלות מיותרות. סוף סוף הגיע לבית, זוגתו עמדה מצטנפת ורועדת בפינת החדר, ספר תהילים בידה ודמעות זולגות מעיניה. כשראתה את בעלה אורו עיניה. "מה אמר לך הרבי?" שאלה בתקווה. "הרבי נתן את זה", אמר אייזיק. זוגתו הביטה בכף החמין בהשתאות, "המת יכול לאכול?!" " הרבי אמר ואני מקיים" ענה אייזיק בפסקנות.

הוא ניגש אל הפגר השרוע על הארץ וניסה לפתוח את פיו, אך לסתותיו של הגוי חשוקות היו וסגורות בחוזקה, בקיפאון של מוות, ואייזיק לא הצליח בשום אופן לפתוח את פיו של הפגר. "תפתח את הפה", התחנן אייזיק המבוהל, "תראה מה הבאתי לך סטפן, צ'ולנט טעים מהרבי, רבי שלומקה אמר שתאכל את הצ'ולנט" ... למרבה ההפתעה, "נעתר" המת להזכרת שם הרבי, הלסתות הצפודות בקיפאון של מוות נפערו לפתע מלוא רוחבן. לזאת חיכה אייזיק, הוא דחף במהירות את הכף על תכולתה לתוך הלוע המבחיל הפעור לפניו, מרוקן את החמין אל תוך גרונו של סטפן. לנגד עיניהם הנדהמות של אייזיק וזוגתו, היה הדבר: סטפן הפגר פתח את עיניו, קם ממקומו במהירות ובלא להעיף מבט או לומר מילה יצא מן הבית. בלב פועם מהתרגשות רצו בני הזוג אל החלון, לראות מה יעשה הגוי שקם לתחייה, לתדהמתם לא היה גבול, האיש פסע ברחוב בצעדים נמרצים, כאילו לא שכב עד לפני רגע על האדמה כפגר מת, ניכר היה שהדרך מוכרת לו היטב. הוא נעלם במורד הרחוב.

בכל כוחו רץ אייזיק בעקבותיו, לראות איך מתפתח העניין. הוא עקב אחרי סטפן חרש חרש בצעדים חתוליים. הגוי פסע כרובוט, לא הביט ימינה, לא הביט שמאלה, אלא צעד בפסיעות קצובות אל ביתו. אחר שעה קלה הגיע אל ביתו , פתח את הדלת בתנופה חזקה, פסע פנימה שתי פסיעות ומיד השתטח על הרצפה ללא רוח חיים! בדילוגים רץ אייזיק הביתה לספר לאשתו על הנס הגדול, זו לא הצליחה למשול ברוחה וספרה את הדבר לשכנותיה. עוד בטרם נודע בזוויעהל על מותו החטוף של סטפן, כבר ידעו היהודים על תחיית המתים שהחיה אותו רבי שלומ'קה לצורך שעה, ושמו של הרבי הענוותן המסתיר עצמו תמיד בשבעים ושבעה צעיפים של הסתרה, אך חרג הפעם ממנהגו משום פיקוח נפשו של יהודי, התפרסם יותר ויותר.

היו שאמרו שפרסומו של סיפור זה היה גורם מכריע בשיקולו של הרבי לעלות לארץ ישראל, אליה עלה בשנת תרפ"ה והתגורר בשכונת בית ישראל בירושלים, עד להסתלקותו (היום) ביום כ"ו באייר תש"ה, בספירת "יסוד שביסוד".

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר י' טבת ה'תשע"ו

 

אנחנו יהודים, אנחנו מאמינים בתחיית המתים, ילד אינו רק ילד בעוה"ז, ילד שלך,  הוא שלך לנצח! אני מלאתי את החלק שלי בשותפות, שהרי ג' שותפים הם באדם: אביו, אמו והקב"ה. בטחתי בה', שימלא את חלקו על הצד הטוב ביותר, ומה שהוא יעשה יהיה הטוב ביותר  

     את הגה"ק ה"כתב סופר" (יומא דהילולא י"ט טבת) שאל הבארון רוטשילד מה הוא יעשה עם כל כך הרבה בחורי ישיבה,  כלום יש לו משרות רבנות בעבור כולם? השיב לו בעל ה"כתב סופר" אין מטרתי להעמיד רק רבנים,  עיקר מטרתי להעמיד בעלי בתים כאלו היודעים שנחוץ להם רב

     בחרבי ובקשתי. פירוש בתפלה ובבקשה. חרב פוגעת מיד קשת פוגעת רק אח"כ, כך בתפלה לפעמים נענים מיד, ולפעמים נענים לאחר זמן.

" ויחי" פרשה זו סתומה, פירוש בדרך הלצה שמה שישראל חיים וקיימים ב"ה זהו דבר סתום שאין לו הבנה בדרך הטבע.

חזן לימים נוראים

     בבית מדרשו של רבה של ירושלים הגאון האדיר רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל אירע,  שבחודש אלול שבק חיים לכל חי בפתע פתאום הבעל תפילה הקבוע של ימים נוראים,  ומיד התכנסו ראשי ופרנסי הקהל בביתו של המרא דאתרא לטכס עצה בדבר מינוי של חזן אחר לימים הנוראים,  אמר להם רבי יוסף חיים, היו רגועים, אני אטפל בענין זה ואסדר הכל על צד היותר טוב.

     שעברו כמה ימים והגבאים לא שמעו עדיין מי יהיה השליח ציבור בימים הנוראים,  ניגשו שוב לרבי יוסף חיים ושאלו אם יש כבר חזן אחר,  כי צריכים לנסות את המועמדים לראות מי מתאים יותר לתפקיד , אמר להם רבי יוסף חיים : הלא אמרתי לכם כבר שאני מטפל בענין זה , היו רגועים. כשהתקרב ובא ראש השנה,  ניגשו שוב ושאלו מה יהיה , ושוב השיב להם הרב שהכל יהיה בסדר גמור והוא מטפל בזה.  בראש השנה עצמו עדיין לא ידעו הגבאים מי נבחר להיות החזן,  ושאלו את רבי יוסף חיים על כך,  אך שוב,  הוא אמר להם שהכל יהיה בסדר.

     רגעים אחדים בטרם התחילו לתקוע בשופר,  ניגש רבי יוסף חיים לבנו של החזן שנפטר,  ואמר לו:  אתה תהיה החזן במקום אביך ותיגש לתפילת מוסף של ראש השנה...  בנו של החזן החוויר מאוד,  ושאל את הרב : אני ?? הרי לא הכנתי את עצמי בכלל להתפלל! השיב לו הרב:  על זה אינני דואג,  אינך צריך להכין את עצמך,  הלא שנים רבות שמעת את אביך מתפלל – תמשיך להתפלל בנוסח אותה התפלל אביך והכל על מקומו יבוא בשלום...  ומיד התחיל הרב לומר את הפיוטים ולהכין את עצמו לתקיעת שופר , ואח"כ ניגשו מיד לתפילת מוסף כשהחזן הוא באמת אותו הבן של הנפטר.

 

     בסיום התפילה היתה בית הכנסת כמרקחה,  כולם ניגשו לרב בתימהון:  באמת החזן התפלל מאוד יפה , כאביו,  אמנם הלא הוא עוד באמצע השלשים,  ובשו"ע מבואר שאבל אסור לו להתפלל לפני העמוד בראש השנה,  ולמה א"כ התפלל בנו של הנפטר. השיב להם הרב : הלא בשו"ע כתוב עוד דבר , הלא מבואר בשו"ע שבדליכא אחר שיתפלל מותר לו לאבל להתפלל , ולכן היה האבל רשאי להתפלל.  שאלוהו הגבאים:  והלא ישנם עוד אנשים שיכולים להתפלל , ולמה אומר הרב שאין אחר שיוכל להתפלל. אמר להם הרב במתק שפתיו:  הלא אתם יודעים שבעזרת נשים נמצאת גם האלמנה של החזן שנפטר , תארו לעצמכם את הרגשתה וצערה כשתשמע שבמקום בעלה החזן שהתפלל לפני

העמוד כ"כ הרבה שנים,  מתפלל עכשיו אדם אחר – הלא אין לשער את עוצמת היגון והאנחה שתהיה מנת חלקה – ולכן החלטתי שבנו של הנפטר יתפלל,  כך שכשתשמע שבנה ממשיך להתפלל לא תצטער כ"כ כמו שהיתה שומעת אדם אחר מתפלל, ויהיה לה זה לחיזוק גדול – ובכהאי גוונא זה מיקרי דליכא אחר, כי אין אחר כבנו של הנפטר שיוכל לרפא את שברון לבה של האלמנה כדי שלא תצטער,  ובדליכא אחר הלא נפסק בשו"ע שמותר לו לאבל להתפלל..

     ואח"כ המשיך הרב ואמר:  ומה שלא אמרתי לכם את החלטתי קודם ראש השנה, זאת הוא משום שאז הייתם מתווכחים אתי על כך, ולכן הייתי כמחריש עד תקיעת שופר, שאז כבר לא תוכלו לעשות כלום בנידון...

 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

אמרי שפר ט"ו טבת ה'תשע"ה

אמרו חז"ל (ברכות נג ב): "גדול העונה אמן יותר מן המברך", ותמהו המפרשים, הכיצד ייתכן שזכות עניית אמן תגדל יותר מהברכה עצמה, הלא לכאורה המברך הוא שעושה את עיקר המעשה, ובלעדיו אף לא הייתה כלל עניית אמן? הרא"ש פירש זאת על פי דברי חז"ל (תנחומא עקב ו): "אמר רבי יוחנן, כל מי שהתחיל במצווה ואחר כך בא אחר וגמרה, נקראת על שם גומרה", ולענייננו, כיון שעניית אמן היא גמר והשלמת הברכה, לפיכך גדול העונה אמן יותר מן המברך, כיון שהמברך רק התחיל במצווה והעונה אמן הוא שהשלימה. ('תוספות הרא"ש' ברכות נג ב) הרה"ק רבי אברהם המלאך אומר: ריבון העולמים: אילו יצויר רגע אחד בלי השפעתך והשגחתך, מה יתן ומה יוסיף לנו העולם הזה, ומה יתן ומה יוסיף לנו העולם הבא, ומה תיתן ומה תוסיף לנו ביאת המשיח ותחית המתים – מה הנאה מהם ולמה הם? הרה"ק רבי שלום שכנא מפרוהוביטש אומר: יש המטפסים ועולים אל ה' יתברך, ואני – מקום שאני שם – שם ה' יתברך. ' 'יהודי, גם כשהוא עוסק בעניינים ארציים, אינו נפרד מה' אחד, כמו שנאמר 'ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ' – גם כשהוא 'בארץ' הוא קשור ל'אחד''' (הרבי הזקן מקרב) "זכור ימות עולם" (לקח טוב) אמר להם: כל זמן שהמקום מביא ייסורים עליכם, היזכרו כמה טובות ונחמות עתיד ליתן לכם לעולם הבא. (ילקוט שמעוני) את דברי חז"ל אלו ביאר החפץ חיים בשם המגיד מישרים של העיר וילנא על פי משל: יהודי שכר דירה משר אחד בשלוש מאות רובל לשנה. את שכר הדירה היה היהודי מעביר לידי בעל הבית בתאריך קבוע מידי שנה בשנה. ויהי היום, וייסע השר למדינה רחוקה, ולפני צאתו לדרך מינה את אחד מפקידיו לאחראי על הדירה המושכרת ליהודי. אותו פקיד היה שונא ישראל, ומשבאה לידו עתה הזדמנות להציק ליהודי, לא אחר לעשות זאת. מיד לאחר שהופקד על הבית הודיע לשוכר כי שכר הדירה הועלה לחמש מאות רובל לשנה. כאשר הגיע זמן הפירעון, שלח וקרא ליהודי השכם בבוקר ודרש ממנו את התשלום המלא. בידו של היהודי היו אז רק ארבע מאות ושמונים רובל. אי לכך ביקש מאת הפקיד להמתין מספר ימים עד שישלים את הסכום. הפקיד, שהיה כאמור רע-מעללים, דרש שהתשלום כולו יבוצע בו ביום. כאשר הגיע הערב ובידי היהודי לא נמצאו עשרים הרובלים שחסרו, ציווה איש הבלייעל להכותו עשרים מכות – מכה אחת עבור כל רובל. כן עשה הפקיד לכמה יהודים נוספים, ועוד הוסיף חטא על פשע במה שגזל ועשק אותם, עד שבמשך הזמן נעשה לעשיר גדול וקנה לעצמו חצר ובה כמה בתים. כאשר שב השר לביתו, אמר היהודי לאשתו: הנני הולך אל השר כדי לספר לו על מעללי הפקיד. כאשר שמע השר את כל הקורות אותו ואת אחיו היהודים, חרה לו הדבר מאד ונכמרו רחמיו על האיש באהבתו אותו אהבה רבה. כשכילה היהודי את דבריו אמר לו השר: הנני מודיעך בזה כי על כל מכה שהכה אותך הפקיד יחויב לשלם לך מאה רובל, ובסך הכל מגיע לך ממנו סך אלפיים רובל. מאחר והפקיד רכש לעצמו חצר ששווייה ארבעת אלפים רובל, הנני ממציא לך שטר המאשר כי מחצית החצר שייכת לך מהיום והלאה. כאשר שב היהודי לביתו אשתו ראתה שפניו נפולות וזועפות. כאשר שאלה אותו מה אמר לו השר, הראה לה את השטר שקיבל על חצי החצר של הפקיד. מדוע, אפוא, נפלו פניך? שאלה האישה, אדרבה, עליך לשמוח במתנה היקרה שקיבלת! השיב לה בעלה: את הכאב של המכות שהכני הפקיד כבר איני חש היום, אם כן, מוטב היה אילו היה מכה אותי אז ארבעים מכות והייתי זוכה עתה בכל החצר. על זה לבי דווה... כן הדבר בעניין ייסורי האדם בעולם הזה. כאשר הם באים על האדם, הוא מצטער עליהם מאד ואינו רוצה לסובלם. אך כאשר יבוא לעולם הגמול ויקבל שם הרבה שכר תחת כל שעה ושעה של סבל בעולם הזה, יחשוב האדם אז בנפשו: הלוואי שהייתי סובל יותר ייסורים בעולם הזה, כי אז היה לי הרבה יותר עונג בעולם הנצח. חוויית השבוע שלי http://h-y.xwx.co.il/