‏הצגת רשומות עם תוויות צלם אלוקים. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות צלם אלוקים. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 11 באוגוסט 2016

אמרי שפר ח' אב ה'תשע"ואמרי שפר ח' אב ה'תשע"ו

 



 אדם צריך יום יום להזכיר לעצמו את העבודה של התודה! כל יום! כי ברגע שאדם מתבלבל ומתחיל לחשוב שלא טוב, אוי ואבוי לו! כל יום אדם צריך להזכיר לעצמו את האמונה הפשוטה שבאמת השם טוב, והחיים יפים ומתוקים, והעולם יפה וטוב, והכל טוב! וצריך להגיד תודה!


     אדם צריך להיות כמו כלי , שכל מה שבעל הבית ירצה לשפוך , בו הן יין והן חומץ יקבל.


     ''אדם צריך להיות תמיד בשמחה, כל רגע, כל החיים. שמחה זה בחינה של גילוי אמונה. אם אדם בשמחה, סימן שהוא מאמין. אם רגע אחד הוא לא בשמחה, סימן שבאותו רגע הוא מנותק. כל עבודת האדם בעולם הזה זה או התחברות או התנתקות. כל המטרה פה זה להתחבר, מהשליחות הא-לוקית שלי פה, מהנתונים שלי, מהקשיים שלי, מהסבל שלי. אין בן אדם שלא קשה לו פה, כי אם לא קשה לו בשביל מה הוא בא לעולם, כל העולם הזה זה התמודדות, התמודדות , התמודדות, עם עוד ועוד קשיים. אבל אני לא לבד. יש ה'." )באור פני מלך(


     אדם שאינו משווה עליו מצוות קלות כבחמורות, סופו שאפילו חמורות יהיו שוות בעיניו כקלות. (היה נהוג לומר בנובהרדוק)


     ''אדם שאינו קובע לעצמו בכל יום לפחות שעה שכולה שלו, לנפשו, לחשבון עולמו – אינו בכלל אדם'' (רבי משה-לייב מסאסוב)   


     אשרי אדם יפיק תבונה = מאושר יהיה האדם המשקיע וחושב על-מנת להסיק מסקנות מתוך הדברים שלמד.


     "האדם מתגלה בדיבורו. צלם הא-לוקים שבו מופיע בדיבור שלו, שמעיד על תוכנו הפנימי (הרבי צבי יהודה קוק)


     הרבי מסלונים, הרב שלום נח ברזובסקי זצ"ל, מציין שהעיקרון המרכזי בתשעה באב הוא אי השלמה עם מציאות החורבן של המקדש.


"היית צריך לרקוד לאורך כל הדרך"
      סח אחד ממקימי ומראשי ארגון "ערכים": "הסמינרים הראשונים שניהלנו לקרב יהודים הרחוקים משמירת תורה ומצוות היו כרוכים בקשיים גדולים ובמאמצים מרובים. הכל היה בהכוונתו של הגאון רבי חיים גריינימן זצ"ל והיינו מתייעצים בו בכל דבר". "פעם חזרתי עייף ותשוש במיוחד. נכנסתי כדרכי אל רבי חיים גריינימן והוא קידם אותי בשאלה: "מדוע הנך כה תשוש"? הוא לא המתין לתשובה ומיד אמר לי: "היית צריך להגיע לכאן, תוך כדי ריקודים על רגל אחת לכל אורך רחוב רבי עקיבא..."  
     המשיך רבי חיים והסביר לי: "בעבר כאשר היה חשש שתינוק ימסר בידי נכרים, היו כולם מתגייסים כאיש אחד בלב אחד להצלתו. ואם היה נדרש כסף היו מוזילים ממונם וכספם, מתאמצים ומשתדלים בכל דרך ובכל טצדקי לפדות אותו. התינוק הזה הרי יגדל כאנוס, לא תהא תביעה עליו ויזכה לחיי עולם הבא, ואף על פי כן דאגו בכל עוז ותעצומות להושיע אותו מיד האומות"... "והנה בדורינו זה הנכם זוכים להחזיר בתשובה מאות ואלפים וביניהם גם קרובים למזיד, הם וצאצאיהם וסביבותיהם, לא שייך לתאר ולשער זכות גדולה מזו" ...הוסיף רבי חיים ואמר: "הרי כשאדם מציל אדם אחד הטובע בנהר כבר מרגיש באישיותו עונג ואעפ"י שהצילו רק לחיי שעה ומי יודע אם יהיה בהם זכאי או חייב, על אחת כמה וכמה כשמצילים אדם מרדת שחת לחיי עולם ולא אחד או שניים אלא מאות ואלפים... איזה עונג צריך שיביא הדבר בלב הפועלים, אם כן הרי פניך היו צריכים לקרון מאושר!"...
     בהזדמנות אחרת שאל אחד מראשי "ערכים" את רבי חיים: עד כמה אפשר לקחת על עצמנו חובות כספיים למען קירוב רחוקים"? והשיב: "עדיף לבוא לשמים עם חובות כספיים ולא עם חובות של נפשות... הרי מדובר בהצלה ממיתת עולם לחיי עולם, וגדול המחטיאו יותר מההורגו. וכל מי שיש בידו למחות ואינו מוחה הוא נתפס באותו עוון. כמה איסורי סקילה וכריתות ניתן למנוע על ידי הצלת איש אחד או משפחה אחת מחיי הפקר לחיי תורה ומצוות!


"יהודי לעולם לא טועה בדרך" (דרך עץ החיים)
      פעם, כאשר נסע רבי מרדכי יוסף פוגרמנסקי ביום שישי ברכבת בדרכו לעירו קובנא, התיישב לידו יהודי נוסף. אותו יהודי שימש כשוחט וכמוהל, וזה עתה שב מסיבוב של מצוות בעיירות הסמוכות, ועשה את דרכו לקובנא עירו. רבי מרדכי מצא בו איש נעים שיח, עד מהרה התפתחה שיחה ערה בין השניים, על עניינים הלכתיים ורעיוניים, אולם אליה וקוץ בה! כל כך נהנו השניים זה מחברתו של זה, עד שלא שמו ליבם לכך שהרכבת חלפה עברה לה על פני קובנא מקום מגוריהם, בה היו אמורים לרדת ולעשות את השבת.
     היה זה לאחר שהרכבת הספיקה להתרחק מרחק ניכר ממחוז חפצם, כאשר הציץ השוחט מבעד לחלון והבין את גודל הטעות. הוא העיר את תשומת ליבו של בן שיחו לעובדה, כי היכרותם העמוקה הובילה לטעות נוראה!.  יום שישי חורפי וקצר היה זה, ולא היה בידם לעלות על הרכבת הנוסעת חזור, מה גם שבהכירם את תחנותיה הקרובות של הרכבת - ידעו כי לא יספיקו לרדת בישוב יהודי כלשהו טרם כניסת השבת. "מה נעשה?" פכר השוחט ידיו ביאוש, "היכן נרד? והיכן נתאכסן בשבת קודש? זו הטעות הנוראה ביותר שעשיתי בימי חיי!" שב ומלמל בייאוש נורא. אולם הרב פוגרמנסקי מיהר לעודדו: "האם באמת סבור הנך שתעינו בדרכנו?! דע לך יהודי לעולם אינו תועה! אם חלפנו על מחוז חפצנו, כנראה שהקב"ה מעוניין שנשבות את השבת במקום אחר".
     כאשר עצרה הרכבת בעיירה הקרובה, ורבי מרדכי והשוחט החלו לשוטט בין בתי העיירה, התברר להם שהרכב התושבים בעיירה הינו גויי לגמרי, ויהודי אחד לרפואה אין בה!.  השוחט, שקיבל על עצמו את הנהגתו של רבי מרדכי, שתק ולא הוציא הגה מפיו, ואילו רבי מרדכי עצמו לא התייאש כלל ועיקר, הוא אחז באמונתו בבורא, כי לא לחינם כוונו צעדיו דווקא אל מקום זה. לבסוף עצרו השניים הלך גוי ושאלוהו בחשש: "האם מכיר אתה מאן דהו שיהא מוכן להשכיר לנו חדר למשך השבת"? עיני החוקרות של הגוי סקרו את שני הזרים מכף רגל ועד ראש, ולבסוף מלמל בלחש: "אם איני טועה יהודים אתם הלא כן? ובכן, הריני לבשרכם כי יהודי בודד מתגורר כאן, בעיירה שלנו, ונדמה לי שהוא ישמח מאוד לראות אתכם", וכאן הרים הגוי את אצבעו וכיוון את השניים לביתו של היהודי. עיניו של רבי מרדכי אורו כשעמדו רגליהם בפתח הבית בו הייתה קבועה מזוזה, "הנה, הגענו לביתו של יהודי". נקשו השניים על הדלת, וזו נפתחה בידי בעל הבית, אך לתגובתו לא ציפו כלל, למראם פרץ היהודי בזעקות נוראות: "אליהו הנביא! אליהו הנביא! אליהו הנביא", כשניכר עליו שהוא נתון בהתרגשות אדירה. רבי מרדכי ורעהו, המומים מעט, לא הבינו על מה המהומה, הן סך הכל מדובר בשני יהודים שנקלעו למקום זר, ומאין נובעת ההתרגשות לה מצורפת הקביעה הנחרצת, כי אליהו הנביא בכבודו ובעצמו הגיע לפקוד את הבית?!  מחויכים משהו ונבוכים מעט צעדו השניים אל תוך הבית והמתינו להסבר כלשהו, וזה לא איחר להגיע. האם אין אחד מכם אליהו הנביא?! חקר בעל הבית הנרגש, ורבי מרדכי השיב ברוח טובה: "היינו שמחים להיות אבל לא, איננו מלאכי עליון". "אוי, כמה חבל, כמה חבל! כבר הייתי בטוח שתפילתי נתקבלה!" נפלו פניו של בעל הבית, ועתה הגיע תור רבי מרדכי לברר "מדוע היית כה בטוח שאחד מאתנו הינו אליהו הנביא? ועל איזו תפילה אתה מדבר?" במקום תשובה פתח האיש וסיפר כך: "דעו לכם, אורחים יקרים, כי הנני יהודי בודד ויחיד בכפר ערלים זה, נולדתי לפני שנים רבות בכפר כבן יחיד להורי, שהתגוררו בקרב קהילה קטנה של יהודים תושבי המקום, ברבות השנים נפטרו הזקנים, והצעירים עברו לעיירות אחרות, וכך נותרתי אני לבדי, נשוי לזוגתי היהודיה, שתחיה". "מימי לא עזבתי את הכפר" סיפר האיש, "וככל הנראה גם לא אעזוב, כמדומני שאסתלק לעולמי בכפר בו נולדתי. כפרי פשוט אני, ומימי לא עליתי על רכבת... רבות מהמצוות כבר נשכחו הימני, אחר שאין מי שיספק לי לולב ואתרוג ועוד אי אלו צרכי מצוות כיוצא באלו". "ברם" נתן האיש לפתע קולו בבכי של התרגשות, "לפני כשמונה ימים נולד לי בני, והיום הוא יום הברית, החל משעות הבוקר עומד הנני לפני בורא העולם ומתחנן לפניו בדמעות: 'אנא, עזור נא לי להכניס את בני בבריתו של אברהם אבינו! אל נא יהי בני ערל בשר!' אולם מאין יבוא עזרי? הן בכל הסביבה אין מוהל אחד לרפואה!" "כבר התכוננתי להכניס את השבת ללא שבני יימול כדת וכדין" פרץ היהודי בבכי מחודש, "ולפתע הופעתם אתם, כמלאכי שרת מהשמים, עתה מבינים אתם מדוע הייתי בטוח שאחד מכם הוא אליהו הנביא? מה צר לי שנכזבה תוחלתי ולא יעלה בידי להכניס את בני בבריתו של אברהם אבינו". אכן, השניים הבינו זאת היטב, הן כה בטוח היה היהודי שתפילתו נתקבלה עד שלא טרח לברר אם אחד מהשניים מוהל הוא.
    עתה הגיע תורם להניח דעתו ולבשרו שאחד מהם הוא מוהל, והשני יאות ברצון לשמש כסנדק. לשמחתו של היהודי לא היה גבול, וכמעט שיצא בריקוד בשעה שרבי מרדכי התיישב על הכיסא והתינוק הונח על ברכיו. האב הנרגש התעטף בטליתו וקרא את פסוקי המילה, המוהל שלף את כלי מלאכתו מתיקו, ולקול בכיית היילוד שהתערב בבכייה הנרגש של היולדת מהחדר הסמוך, נערכה המילה כדת וכדין. עיניו של רבי מרדכי התמלאו דמעות של שמחה אמתית. את ישותם הציפה תחושת שליחות קודש, תחושה שהקב"ה מכוון את צעדיהם, החל ממפגש אקראי שהוביל לטעות ברכבת, ועד לצעידה בין בתי כפר גויים ועריכת ברית מילה לילד יהודי ביום השמיני ללידתו. ובתום המילה אחז רבי מרדכי ברעהו וטלטלו טלטלה עזה, כטלטל לולב בהקפות ההושע נא, "האם תאמר עוד פעם בחייך כי יהודי טועה בדרך?!" זעק באוזניו בקול רועד, והמוהל רק מלמל: "לעולם לא עוד..". ביום ראשון כאשר עלו המוהל ורבי מרדכי לרכבת, היה זה המוהל ששבר את הדממה. "יהודי לעולם אינו טועה בדרך''.


חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/


יום חמישי, 24 בספטמבר 2015

אמרי שפר י"ב תשרי ה'תשע"ו



אדם הנוהג שלא כדין ומזלזל במצוות, ואפילו מורה היתר לעצמו לבטל מנהג שנשתרש ישראל, עליו לדעת שהוא שיחת לא רק לו לעצמו, אלא גם "בניו מומם": הוא פוגם ומשחית גם את בניו אחריו. שאם האב מוותר על קיום מצווה "קלה" - הוא פותח בכך פתח לבניו לזלזל גם במצווה "חמורה", וכתוצאה מכך יגדל חלילה בישראל "דור עיקש ופתלתול". (חפץ חיים(
     אומר המשך חכמה אין התורה דבר שאתם יכולים להתרוקן ממנו. ״כי היא חייכם״ – ואיך יכול האדם להתרוקן מן החיים?!
     אין כמו תקופת החגים הזדמנות לחבר את בנינו לערכים המקודשים ולערכי הנצח.
     אמר הגרש"ז בעל התניא: טומאה מטמאת בנגיעה, ואילו קדושה מקדשת רק בבליעה , הוי למד כי גדול כח הרע מכח הטוב, ויש להתרחק ממנו ביותר.

"     ארץ ישראל בלי שבת לא תיבנה, אלא תחרב, וכל עמלכם יהיה לתוהו. עם ישראל לא יוותר לעולם על השבת, שהיא לא רק יסוד קיומו הישראלי, אלא גם יסוד קיומו האנושי. בלי שבת אין צלם א-לוהים וצלם אנוש בעולם. אילו הייתה העבודה תכלית לעצמה - הרי אין מותר לאדם מן הבהמה... בלי שבת אין ואין תרבות ישראל" (ביאליק, איגרות ביאליק כרך ה, עמ רטו(.

"     בינו שנות דור ודור" (לב, ז - צריך להבין ״שנות דור ודור" - את השוני שבכל דור ודור: כי אם אמנם התורה היא נצחית - הרי שהדרכים להגשימה הן שונות בכל דור. (פניני תורה(

     דקדוקי עניות, כבר לימדונו חז”ל, קשים מעניות

"     יצרנהו כאישון עינו" (לבי) - רבי יעקב יהודה מנדרזין היה אומר: אישון העין טעון זהירות יתירה אף מפני לכלוך קל, העלול לפגום בעין ולקלקל את ראיה, כך תורה ומצוות, "לכלוך קל" נגיעה קלה ופניה של – מה בכך, עלולות לפגום ולקלקל הכל.

הסקסופון שהחל לנגן מוזיקה חסידית (שיחות השבוע, גליון 1499)
     שעת לילה מאוחרת. החייל דור אסרף יושב בבסיס צבאי, במסגרת שירות מילואים. דממה מסביב. הוא מפעיל את נגן המוזיקה שלו ומאזין בפעם הראשונה לשיר '"תניא, אמר רבי ישמעאל", שמבצע הזמר החסידי אברהם פריד. אסרף מנסה להבין את מילות השיר, שנלקחו ממסכת ברכות, ואינו מצליח. "לא הבנתי מילה", הוא מספר. "בכל לילה שמעתי את השיר מחדש וניסיתי להבין על מה הוא מדבר".
     כמה ימים קודם לכן הציע לו המעבד יובל סטופל להצטרף לתזמורת של פריד, כנגן סקסופון. "ניסיתי להתחבר למוזיקה החסידית ורציתי להבין לאן אני 'נכנס'. יום אחד הסביר לי חבר ששירת איתי את פירוש המילים. הדברים נגעו עמוקות בליבי", הוא מעיד.
     אסרף (30), יליד פתח-תקווה, הספיק להופיע במקומות רבים בעולם, עם גדולי הזמר החסידי, כמו פריד, מרדכי בן-דוד ויעקב שוואקי. הוא מחייך כשהוא נזכר בפגישתו הראשונה עם פריד: "הוא התנהג בצניעות רבה כל-כך, שהדבר התחבר לי עם התוכן העמוק של המוזיקה הזאת, שהייתה זרה לי לחלוטין. מהר מאוד התחברתי אליו".
     באותם ימים הוזמן להופיע בארה"ב. "חבר הציע לי לחבוש כיפה, 'שהילדים לא יחשבו שאתה גוי'... הנחתי את הכיפה על ראשי והיא נשארה שם. כשחזרתי לארץ, חששתי מאוד מתגובת החברים, אבל החלטתי להמשיך ויהי מה".
     דווקא בני משפחתו עודדו אותו. קרבתו לפריד חיברה אותו יותר ויותר למסורת. "פעם אחת שמעתי אותו מצטט בהופעה את הרבי מליובאוויטש, שאין 'חילוני' או 'דתי', יש יהודי. התחברתי מאוד לתובנה הנפלאה הזאת. לא שמעתי גישה כזאת מעולם, בפרט בעולם המקוטב שלנו".
     כנגן בתזמורת של פריד נחשף לעולם ניגוני חב"ד שפריד נוהג לבצע בהופעותיו. "אני מנגן אותם המון. מדהים שניגונים שקטים לכאורה נהפכים לשירה שמחה, כמו 'ניגון הצמח צדק', שאני מאוד מתחבר אליו".
     צרפת, בריטניה, ארה"ב, טורקייה – אלה מקצת המדינות שבהן הופיע עם פריד ושימח יהודים. "זכורה לי במיוחד הופעה בפורים בטורקייה. זה היה מיד אחרי קריאת המגילה, והתחושה הייתה מרוממת מאוד. עוד קודם ההופעה קלטנו את מסירות הנפש שבה פועלים שלוחי חב"ד במדינה. התבקשנו, כל חברי הלהקה, לקחת איתנו ארגזי מצות בעבור השלוחים וקהילותיהם. כל אחד מאיתנו נשא לפחות שמונה קילו מצות... אז הבנתי קצת את החיים המורכבים של השלוחים".
     בימים האלה הוא חוגג את השקת אלבום הבכורה שלו – 'אגדלך', המנוגן בסקסופון. באלבום יש שירים חסידיים לצד פיוטים. את חג הסוכות הוא מציין במיוחד, ולא רק בגלל שמחת בית השואבה. "זה החג שנולדתי בו", הוא מחייך.
התפילין שהצילו רבבה (אפרים ברדה)
     ידידי איש החסד, אפרים ברדה, התקשר אלי וכולו התרגשות: ”אתה לא תאמין!! קיבלתי הרגע אימייל מחבר חילוני בארה“ב, והוא כותב לי כאן סיפור, פשוט לא יאומן. סיפור של השגחה מופלאה.
     ידידי מארה“ב הוא איש עסקים קר-רוח הרחוק מעולם המצוות, וכשהוא שוחח איתי אחר כך בטלפון הוא כמעט לא נשם... ”יש בורא לעולם, אין לי ספק“, כך הוא סיים את השיחה.
     אפרים ברדה שלח אלי את האימייל באנגלית, והנה לפניכם הסיפור המדהים: כיצד זוג תפילין הצליח להציל רבבה של אנשים.
     דיוויד מילר הוא איש עסקים חרדי, צעיר, אשר נאלץ מעת לעת לטוס ברחבי U.S.A.לפגישות עסקים. מלבד מזוודת המסמכים שלו, הוא מחזיק צמוד ללב את תיק התפילין שלו, העטוף בקטיפה כחולה עליה רקום באותיות זהב D.M.. דיוויד מקפיד לא להפסיד אף תפילה במניין, שלא לדבר על מסירותו לומר קריאת שמע של שחרית בזמן ”מגן אברהם“.
     באותו יום היה אמור דיוויד לטוס במטוסה של חברת יונייטד טיסה 175, לפגישה עסקית ממנה היה עתיד לקטוף סכום נכבד. שש שעות טיסה הפרידו בינו לבין העסקה. הוא המתין בטרמינל לאיתות לעלות למטוס. האיתות הגיע, ודיוויד חמוש במזוודת המסמכים. בידו השמאלית ובידו הימנית תיק התפילין. הוא רץ בזריזות לכוון המנהרה המובילה לכבש המטוס. לפתע צלצל הפלאפון בכיס חולצתו. דיוויד נעצר, על הצג הופיע שמה של אשתו.
     ”כן, רבקה“ השיב והניח את תיק התפילין על כיסא מתכת שניצב סמוך לכניסה למנהרה. הוא איזן ויישר את הפלאפון על אוזנו והמשיך לצעוד. השיחה הסתיימה, דיוויד עלה בזריזות לכבש, נכנס למעבה המטוס ותפש כיסא בצד הימני. הוא הביט בשעונו והבחין כיצד דלת המטוס נסגרת, אחרי הנוסע האחרון שעלה. ”להדק חגורות“ ביקש הקברניט.
     דיוויד הבחין לפתע שתיק התפילין איננו מונח על ברכיו כמו תמיד. ”איפה שכחתי אותו“ הרהר. ואז נזכר, התיק מונח לא רחוק מכאן. המטוס התחיל לנוע. דיוויד הנסער פנה לדיילת וביקש ”אנא בקשי מהטייס להמתין לי דקה. שכחתי את התפילין שלי בכניסה למנהרה המובילה למטוס. זה בקושי 30 מטר מכאן. הדיילת השיבה לו בנימוס אמריקני ”סליחה אדוני, יש לוח זמנים מדוקדק. הדלת כבר סגורה“.
     דיוויד לא ויתר. והוא הרים את קולו. ”אני מבקש לשוחח עם הטייס. זה פשוט לא הוגן... יהודי לא יכול להישאר בלי מצוות תפילין“. נוסעי המטוס הצטרפו אף הם למקהלה ”תנו לו לרדת, ביג דיל תוך דקה וחצי הוא חוזר עם התפילין...“.
הטייס התעקש: ”סליחה אדוני, אתה לא ממונה פה על לוח הזמנים, ועם כל הכבוד לתפילין שלך ,לחברתנו יש כללים וחוקים... ואנחנו גם תלויים בלוחות הזמנים של נמלי התעופה בעולם ובנתיבי טיסה...
     מילר הצעיר לא ויתר. הוויכוח עלה לטונים גבוהים, אם כי נשמרו כללי הכבוד ההדדי. זה נמשך דקות ארוכות. הוא מתחנן, הם מסרבים. ”יכולתי כבר כמה פעמים לצאת ולחזור ” זעק דיוויד ”נפלתם פה על הראש?“.
     בשלב מסוים הטייס נכנע והודיע לנוסע הבעייתי: ”ידידי אני פותח לך את הדלת, רוץ לתפילין שלך, אבל לא תוכל לחזור. אני נועל את הדלת וטס. גוד-באיי. להתראות“.
     דיוויד ניסה לשכנע שהוא כבר חוזר, שיחוס ויחמול עליו. הוא פרץ מן המטוס ושעט לעבר המנהרה, בכניסה היה מונח תיק התפילין על אותו כיסא. הוא פנה בריצה חזרה לעבר המטוס... אך מאוחר מדי. מנועי הסילון הרעישו ובתאוצה קלה החלה ציפור הברזל בשעטה לקראת מעופה.
     הבעת אכזבה ניכרה על פניו. העסקה בסכנה. טיסת 175 של יונייטד מעולם לא הגיעה ליעדה המקורי. מחבלי ”אל-קעידה“ השתלטו על צוות המטוס באמצע הטיסה, וניווטו אותו לעבר בנייני התאומים, ניו-יורק. אסון ה- 11 בספטמבר 2001 למניינם.
     על פי התוכניות המדוקדקות והגאוניות של חניכי בן-לאדן, היו אמורים שני המטוסים להתנגש בטווינס בעת ובעונה אחת. באותה שנייה ממש – כך תוכנן – יפגעו מטוסי הנוסעים במגדלי הענק, ויגרמו להדף אדיר של רעש, רוח וחום לוהט ולדליקה עצומה בממדים דמיוניים, מה שאמור היה להפוך את הפיגוע לקטלני פי כמה וכמה. מומחים אומרים שבמצב כזה היו אפס ניצולים.
     18 דקות נמשך הוויכוח בין דיוויד מילר העקשן, לבין צוות המטוס. ח“י דקות בדיוק. באותן 18 דקות, מן הבהלה עקב פגיעת המטוס הראשון, הספיקו להימלט מן הבניין השני, שעדיין ניצב על תילו 10,000 בני אדם. דקות של חיים אלו נמשכו כמו נצח, כאשר אף אחד עדיין לא העלה בדעתו שמטוס שני עומד להתרסק. הפאניקה עשתה את שלה. רבבת בני אדם שנמלטו משם ניצלו מן התופת האימתנית.
     הנה לפניכם סיפור השגחה. יהודי צעיר שמוסר נפשו על מצוות תפילין, גם אם על פניו הוא הולך להפסיד כסף גדול. העיקר לעשות רצון השם, לפני רצון הכיס. רבבה של אנשים בתוכם גם אלפי יהודים, קיבלו את חייהם במתנה בזכות התפילין של דיוויד מילר, וליתר דיוק, בזכות מסירות נפשו לא לאבד מצווה יקרה זו.

חוויית השבוע שלי