אמרי שפר ג' אדר ה'תשע"ז

אחד הפלאים הגדולים ביותר ביהדות, היא הדרך בה השפה העברית חושפת את האמת על חיי היומיום שלנו. המילה הנרדפת לפרצוף – 'פנים', זהה כמעט לחלוטין למילה המתארת את התוך – 'פנים' (כשהאות פ"א מנוקדת בשווא). דבר זה מלמד אותנו, שהפרצוף שלנו צריך לשקף את מה שגזורה שאנחנו מרגישים או חושבים מבפנים. (וזה אגב עומד בניגוד גמור למילה האנגלית 'face',   מהמילה שפירושה מראה חיצוני או העמדת פנים. facade  

     אין לנו קניין אמת ברכושנו, אלא מה שהפכנוהו לקניין נצח, בצדקה ובהחזקת תורה!

     אמרו חז"ל: "כל מזונותיו של אדם קצובים מראש השנה עד ראש השנה חוץ מהוצאות שבתות, והוצאות יו"ט, והוצאות בניו לתלמוד תורה,  שאם פחת פוחתין לו ואם הוסיף מוסיפין לו", וכתב הריטב"א ז"ל דלאו דווקא הוצאות שבת ויו"ט, אלא הוא הדין לכל הוצאות של מצווה אינם קצובים מר"ה, ויכול להוציא כמה שרוצה, ואם פוחת פוחתין לו ואם הוסיף מוסיפין לו, אלא שנקטה הגמרא הוצאות שרגילים ושכיחים. 

    הגמרא (מסכת יומא, דף ע"ב ע"ב) מסבירה: תבנית הארון, הזהה בפנימיותו ובחיצוניותו היא סמל למהותו של האדם השלם. כלומר, המראה וההתנהגות החיצוניים של האדם צריכים להיות זהים לפנימיות שלו. או במילים אחרות – "אל תהיה צבוע.

אשר יצר

     להלן סיפור מופלא המעובד מתוך 'אין עוד מלבדו' המלמד אותנו מהי כוחה של ברכה ועד כמה עלינו להקפיד לברך מלה במלה.  רבות כבר נכתב ונאמר על סגולתה המיוחדת של ברכת 'אשר יצר' לרפואה ולישועה, סגולה שהובאה בשם בעל 'סדר היום' ואף רבים מגדולי עולם המליצו עליה. הסיפור המופלא שלפנינו שסופר מכלי ראשון מפי בעל המעשה, יוכל לשמש דוגמה חיה ליעילותה של סגולה זו: '

     קוליטיס', מילה שלרובנו אינה מוכרת, אך בעבור לא מעט אנשים היא מסמלת סיוט איום ונורא. מחלה, שהרופאים נלאו מלמצוא לה תרופה, ואף לא איתרו, נכון לעכשיו, ממצא שיסביר את הגורם להופעתה.  אם כל בעיית מעיים ידועה כגורמת לסבל רב, לאלו המכירים את הסימפטומים של מחלת הקוליטיס ומודעים לכאבים ולייסורים הבאים בעקבותיה, הזכרת שמה בלבד גורמת לצמרמורת. מחלת הקוליטיס הינה דלקת הנגרמת דווקא ממערכת החיסון האמורה בדרך כלל להגן על גופנו. דלקת זו פוגעת ברקמות המעי הגס וגורמת להתקפי כאב עזים, המלווים בתופעות לוואי קשות ביותר הפוגעות באופן משמעותי בתפקוד היום יומי של החולים. במקרים רבים עלולה התפרצות המחלה להוביל לאשפוז ממושך, ולעתים אף מצריכה ל"ע ניתוח קשה של כריתת המעי הגס.

     כאשר התעוררו אצל נשוא סיפורנו, אברך תלמיד חכם ומרביץ תורה לרבים, בעיות קשות במעיים, הוא חשב, כי מדובר בתופעה חולפת. משנקפו הימים ובמצבו לא חל שיפור, פנה האברך לרופא. לאחר סדרת בדיקות מקיפות הכריע הרופא: "חלית בקוליטיס" . "בדרך הטבע", הסביר הרופא, "אין דרך להירפא באופן מוחלט ממחלה זו. מי שחלה בה עליו להתכונן להתמודדות הצפויה לו לאורך כל ימי חייו". אלא שלמיודענו שניחן במידה רבה ומופלגת של אמונה ויראת שמים, לא היה בקביעה נחרצת זו כדי לערער את אמונתו. לרגע הוא לא התכונן לקבל את תחזיותיהם השחורות של הרופאים ולהיכנע לתכתיבם. "השם יתברך הוא הרופא הגדול ביותר", הרהר האברך בלבו , "והתרופה לכל מחלה נתונה בידיו. עליי מוטל רק לתקן את הטעון תיקון ולהתחזק בדברים הטעונים חיזוק, ובטוח אני,  שאם אעשה זאת, ישלח לי הקדוש ברוך הוא את עזרו ממעל וירפאני ברפואה שלמה".

     מובן מאליו שהאברך לא נמנע מלקבל את המלצותיהם של הרופאים לאמץ מעתה הרגלי חיים חדשים הכוללים תפריט טבעוני ושינוי מהותי של הרגלי התזונה. אולם יחד עם זאת הוא הוגיע את מוחו ותר אחר דבר משמעותי רוחני, שבו יוכל להתחזק. לאחר התייעצות עם רבותיו החליט לאמץ את סגולתו של בעל 'סדר היום': להתחזק בהודיה לה' בברכת 'אשר יצר' - באמצעות אמירתה בכוונה יתרה ומתוך הכתב.  גם כשנכשל פעם או פעמיים – הוא לא נכנע, אלא המשיך לאחוז בקבלתו ללא רפיון, ומיום ליום חש כיצד הוא מגלה רבדים נוספים בעומקה של ברכה נפלאה זו, וכי רגשות התודה לקדוש ברוך הוא גואים בקרבו יותר ויותר.  תקופת מה חלפה ומיודענו ניגש לרופא לביצוע בדיקות שגרתיות. משהגיעו התוצאות פלט הלה קריאת הפתעה. סוף סוף, לאחר תקופה ארוכה של החמרה התגלו סימנים מעודדים של הטבה במצב.  מיום זה ואילך החל הוא לחוש הקלה. אט אט החלו הכאבים והסימפטומים הקשים להרפות מגופו, וכעבור כמה חודשים פסקו לחלוטין. אמנם, הבדיקות, שערך לאחר מכן הצביעו כי המחלה עדיין מקננת בגופו, אך כיון שתופעותיה פסקו ממנו לחלוטין לא הטרידה אותו עובדה זו יתר על המידה. הוא שב לתפקד כאחד האדם, ואט אט הלך זיכרון המחלה ונשכח ממנו.

     שלוש עשרה השנים, שחלפו מעת חוליו, הצליחו להקהות ממנו במעט את אותה קבלה שקיבל בימי מחלתו. שוב מצא עצמו מברך את ברכת 'אשר יצר' בחיפזון, כמו רבים אחרים,  והתזכורת על כך – לא איחרה מלבוא. המחלה שבה ותקפה אותו במלוא עצמתה, ויחד עמה שבו הייסורים והכאבים האיומים.  הפעם החליט לפנות למומחה הגדול בארץ, המשמש כמנהל מחלקה באחד מבתי החולים הנחשבים. אלא שהרבה מדי לא היה לו לחדש. אף הוא כקודמו הודיע לאברך כי אין כל תרופה למחלתו ושניתן להקל במידת מה על הכאבים, אך לא למנוע מהם לשוב ולהופיע.  לתזכורת חזקה מזו לא היה הוא זקוק. גם הפעם החליט לא להיכנע לתכתיבי הרופאים, כי אם לשוב ולהתחזק שנית בברכת 'אשר יצר', ובנוסף גם בברכת 'רפאנו '. הוא לא הופתע, כאשר זמן מה לאחר מכן נעלמו הסימפטומים כלא היו. אלא שאם לא די בכך, בבדיקה החוזרת שביצע בעבורו אותו רופא בכיר, הופתעו שניהם לגלות, כי המעיים התרפאו לחלוטין.  המחלה פרחה ונעלמה מגופו בדרך בלתי מוסברת, דבר שאף בכירי הרופאים הסכימו כי הוא מוגדר כנס של ממש. "הנה כי כן", סיכם האברך את סיפורו, "נוכחתי לראות, כי הכוח הגדול ביותר לריפוי מכאוביו נתון בידי האדם עצמו. אם רק יקבל על עצמו להתחזק ולתקן את הטעון תיקון, הרי שישועתו מובטחת לו מן השמים, מידיו של רופא כל בשר ומפליא לעשות".

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר י"ט אייר ה'תשע"ה

אדם גדול הוא שיודע עד כמה הוא קטן...

     כשמישהו נותן לך עלון ברחוב, זה כאילו שהוא אומר לך: "קח, תזרוק את זה אתה"

     כשמרתיחים מים, לוקח זמן עד שהם הופכים לצלולים כך לוקח זמן לאדם להזדכך. אבל צריך להיות על האש (עפ"י שיחות הר"ן עט)

      ''כשם שאין אומן בלא כלים, כך אין חכם בלא ספרים, והספרים הם לנו לעיניים ובלעדן לא ירים איש את ידו להיות מורה הוראות ודן דינים'' (פלא יועץ)

"     כשם שאין פרצופיהן דומין זה לזה כך אין דעתן דומה זה לזה" . (בירושלמי , ברכות ט)

     כשם שבדיקת החמץ צריכה להיות אף לאיתור 'משהו' בלבד, כך גם בענייני קדושה צריך כל אדם לשאוף שיהיה לו לכל הפחות 'משהו': ללמוד משהו, להשיג משהו, משהו במידות, משהו בעבודה בפועל. העיקר שתמיד יהיה לו 'משהו' של קדושה.(הרבי הריי"צ מליובאוויטש)

       כשם שהנך יכול לסבול שפרצופו של חברך אינו דומה לשלך, כך תסבול שדעותיו של חברך אינן דומות לדעותיך (רבי מנחם מנדל מקוצק זצ''ל)

     כשם שיש שמחה גדולה אצל האב, כאשר הוא מכניס את בנו ללמוד תורה, גם בשבת בראשית יש שמחה גדולה, כי בה הקב"ה מכניס את בני-ישראל ללמוד תורה.

ילד הוא כמו רב קטן (דקלה יוספסברג)

     רב גדול וידוע בתחום החינוך, הגיע ליום של פיקוח באחת מן הישיבות המוגדרות ”למתקשים“, באחת הערים במרכז. בסופו של יום, סימן ברשימה 12 שמות. ”אלה תלמידים מצטיינים“, פסק, ”אין להם מה לעשות בישיבה כזו. הם צריכים לעבור לישיבה רגילה“.

     בסוף אותה שנה 9 מתוך 12הילדים המסומנים אכן עברו לישיבה רגילה. ”איך ידעת שהם אכן תלמידים מצוינים?“ שאל ראש הישיבה את הרב בתמיהה. ”למען האמת אינני מכיר אותם כלל“, אמר הרב. ”סתם סימנתי שמות ברשימה...“. והדברים נוקבים ביותר!

     מה היה שם? לאחר אותו יום, סביר להניח שהרבנים המשיכו לראות את התלמידים המסומנים מתקשים כמקודם, אבל ידעו בבירור שהם תלמידים מצוינים כי הרב החשוב והבר-סמכא קבע כך... מחשבה זו בלבד אפשרה לתלמיד האמיתי שבו לצאת החוצה! במידה והרב היה אומר שאכן אלו ילדים מתקשים, אבל עם קצת יחס, עבודה ותרגול – יש להם פוטנציאל להצליח – ספק רב אם זה היה עובד. הידיעה הברורה - היא זו שחוללה את השינוי.

• • •

     לפני שנים רבות, זכיתי להיכנס אל הרבנית קוק הצדיקה מטבריה תחי‘. הגעתי אליה אחרי יום מתיש עם בני הקטן בן השנה. בין פרק תהילים למשנהו, שאלתי את הרבנית הצדיקה במה אני צריכה להשתפר. ”לא להגיד ’אוף‘ לילד“, ענתה לי, ”ילד הוא כמו רב קטן, כמו תלמיד חכם אבל קטן...“. ’באמת ייתכן שהבן שלי הוא רב גדול ועצום...‘, הרהרתי לפתע, ’אולי הוא אפילו הרבה יותר חכם או בעל מידות ממני...‘.

     שמעתי מרב ידוע ששאל באחת משיחותיו, מה היה קורה לו היינו מוצאים פתקה זעירה על אצבעו של התינוק שלנו שזה עתה נולד ובה כתוב: ”הילד הזה יהיה גדול הדור הבא“. איך היינו רואים אותו? הלא כל גרגור וזחילה הייתה סימן ודאי ומובהק להיותו אדם גדול... ”כל ילד“, המשיך ורעם קולו של הרב, ”נולד עם פתקה זעירה כזו!“...

ימי חמישי של אמא (מאת אביבה ורנר)        

     ברוך ה', החיים שלנו מלאים בדברים טובים. אולם עם ארבעה ילדים קטנים, הרגשתי לפעמים כמו פועלת בפס יצור, ולא כמו אמא. הייתי מגלגלת את הילדים שלי מהתלבשות, ללימודים, לשיעורים, למקלחות ולשינה, כמעט בלי ליצור איתם קשר, בגלל התוכניות הצפופות והמגוונות שלנו. ואז, הודות למנה בריאה של חוסר שינה, נתקלתי ברעיון שעזר לשנות את הכל.

     הרשו לי להסביר. בן ה-3 שלי, מאיר, שיחק בהנאה בלגו ופתאום נתקף באימה משתקת. הוא זרק את לבני הלגו ורץ אלי בצעקות, "אמא, אמא!" הוא תפס את החצאית שלי כל כך חזק, שפרקי אצבעותיו הקטנות הלבינו. "מה קרה, מאיר? ממה נבהלת?" שאלתי בקול הכי רגוע שהצלחתי לגייס. "זה מסתובב".

     ידעתי שזה מה שהוא יגיד. זה מה שהוא אומר תמיד בשנה האחרונה, כשהתקפות הסחרחורת שלו הפכו יותר תדירות ויותר מתמיהות. הבטתי בעיניו של מאיר כמו שהורה לי הרופא. הקשבתי לנשימה שלו ומיששתי את הדופק. בדקתי את זה ואת זה. אולם לא, זה לא נראה כמו התקף אפילפטי, מיגרנה או אפילו קינסתזיה. מה מטריד אותו? בחוסר אונים, החזקתי את הילד המתוק שלי בין ידיי הבטוחות לדקה או שתיים, עד שהסחרחורת חלפה. התפללתי בשקט שהילד הקטן שלי ישתחרר מהאימה הבלתי מוסברת הזאת. ואז הוא דחה את ידיי, גלש מברכי, וחזר בשמחה למשחקו.

     בשנה האחרונה, האפיזודות האלה הפכו אצלנו לתופעה רגילה. מאיר היה נתקף בסחרחורת פתאומית ומשתקת, שהוא תמיד תיאר כ"מסתובב". החדר הסתובב, המכונית הסתובבה או המיטה שלו הסתובבה. בהתחלה ההתקפים האלה היו מגיעים אחת לחודש, אולם ככל שהם נהיו יותר תכופים, כך הלכו ותכפו הביקורים אצל רופא הילדים, ולבסוף אצל הנוירולוג, בחיפוש אחר תשובות. מאיר התעקש עכשיו לישון על הרצפה מתוך פחד שהמיטה שלו "תסתובב" באמצע הלילה.

     הבדיקות הראשוניות חזרו ברוך השם תקינות. זאת לא הייתה מחלה נוראית, אולם זאת גם לא הייתה דלקת אוזניים פשוטה או בעיה כלשהי בלחץ הדם.

     הנוירולוג הפנה את מאיר לבדיקת EEG בשינה, כדי לשלול אפילפסיה או מיגרנות. הותר לו לישון לא יותר מארבע שעות בלילה שלפני הבדיקה. בתרגום פשוט: הייתי צריכה להחזיק ילד בן שלוש (ואת עצמי), ערה, לפחות עד 3 לפנות בוקר - 8 שעות אחרי זמן השינה הרגיל שלו! הבדיקה נקבעה ליום ששי בבוקר, כך שיום חמישי היה הלילה הכמעט לגמרי לבן שלנו. יום חמישי בלילה, הוא גם הזמן שבו אני מבשלת לשבת. בדרך כלל לא שיתפתי את הילדים שלי בבישולים, משום שזה האט את הקצב. היה לי זמן מוגבל להכנות, והייתי זקוקה ליעילות מרבית במטבח. אולם באותו לילה השתרעו לפנינו שעות ארוכות, כך שיכולתי "להרשות לעצמי" לשתף את מאיר בכל המשימות הקטנות ששמרתי לזמן בו ילדיי ישנים, כמו בישול, ניקיון וכביסה.

     במשך השעות הראשונות בישלנו. נתתי לו לבזוק את התבלינים על העוף, וליצור מהבצק נחשים כדי לקלוע מהם חלות. מאיר קילף את הירקות למרק, ערבב את התערובת לקוגל התפוחים, ויצר כדורי בצק לעוגיות השוקולד צ'יפס. הרשיתי לו אפילו ללקק את הקערות אחר כך (שזו הנאה שבדרך כלל אני לא מרשה לו). אחד אחד הלכו למיטותיהם אחיו הגדולים, ולבסוף גם אבא שלו, ומאיר עדיין נשאר ער לצידי, חוגג את החדשות שהלילה לא הולכים לישון. אחרי שהשבת הייתה מוכנה, עברנו למטלות אחרות. קיפלנו מטענים חדשים של כביסה והדחנו יחד כלים. ארזנו עבור שאר הילדים את ארוחות העשר, והכנו את התלבושת האחידה שלהם למחר. נתתי לבחור הצעיר שלי אפילו להעביר ניגוב רשלני על רצפת הסלון. באמצע כל העבודה הלא נעימה הזאת, משהו השתנה. איפשהו בין חצות ל-3 לפנות בוקר, באמצע קיפול הכביסה המשותף, מאיר חפן את פניי בכפותיו השמנמנות ונתן לי נשיקה רטובה על הלחי. "אני אוהב אותך", הוא אמר. "את האמא הכי טובה בכל העולם". הוא אמר את זה שוב ושוב בימים הבאים. "אמא, אני אוהב אותך", "אמא, את מרשה לי לתת לך עוד נשיקה?" הוא אמר את זה שוב חצי שעה אחר כך, כשהדחנו את הכלים, ושוב כשהכנו את ארוחות העשר. הוא חזר על זה שוב ושוב במשך הימים הבאים, ונשמע כמו תקליט שבור. "אמא, אני אוהב אותך", "את האמא כי טובה", "אמא, את מרשה לי לתת לך עוד נשיקה?" נהניתי לשמוע את זה, כמובן, וידעתי בדיוק מאיפה זה מגיע - מתוך זמן האיכות שבילינו יחד באותו לילה ארוך; מתוך זה שהייתה לו אימא לעצמו בלבד; מהרגשות הטובים שבאו מהעזרה שהגיש לי; מתחושת ההישג שהייתה לו, כשהוא הגיש את המרק והקוגל, שהוא בעצמו הכין.

     כך נולדה מסורת משפחתית חדשה. אני קוראת לזה "ימי חמישי של אמא". בכל יום חמישי בלילה, אחד מילדיי זוכה להישאר ער שעה (או אפילו שעתיים, לפעמים), אחרי שעת השינה שלו. בזמן הזה אני רק שלו, ואנחנו מבשלים יחד לשבת, מטפלים בכביסות ומנקים את הבית. אני מנצלת את הזמן של אחד על אחד כדי לשוחח עם הילדים על בית הספר, חברויות וחייהם בכלל. אנחנו יוצרים קשר על קליפות ירקות. זאת גם הזדמנות נפלאה ללמד את ילדיי איך לבצע מטלות, כמו הדחת כלים וקיפול כביסה, משום שהם בעצם מצפים לזכות של יום חמישי של אמא, ואין אף אחד לידם כדי לעורר את המודעות העצמית שלהם לרמת הדיוק של עבודתם.

     מאז שהתחלנו עם המסורת הזאת, הצמדנו טבלה ליד לוח השנה, ובכל פעם אנחנו עוקבים תורו של מי להיות עם אמא ביום חמישי באותו שבוע, ואני מוצאת את ילדיי סופרים לאחור את הימים עד שמגיע תורם לעזור לאמא עם העבודות. הם מצפים לביצוע מטלות!

     אה, ולמקרה ששאלתם את עצמכם מה יצא מה-EEG של מאיר - אני שמחה לדווח שהתוצאות היו תקינות. ואני אפילו שמחה יותר לדווח, שהתקפות הסחרחורת של מאיר נעלמו לחלוטין באופן פתאומי. אני מניחה שאולי הן היו הדרך שלו לקבל תשומת לב מלאה מהאמא שלו (שעכשיו הוא מקבל, הודות לימי חמישי של אמא), או שהם היו הדרך של א-לוקים ללמד אותי על חשיבותו של זמן מיוחד עם הילדים שלי. בכל אופן, עכשיו אני מקדישה להם תשומת לב ראויה, כמו שאמא צריכה להשקיע בילדים שלה.

חוויית השבוע שלי

www.h-y.xwx.co.il