אמרי שפר י"ט אדר ה'תשע"ח

אל תנסה להעריך את גובה ההר לפני שתגיע לפסגתו. רק אז תבין עד כמה הוא היה נמוך.

    ארץ ישראל היא המקום היחידי, שיש בו מקצת מפלט לתורה והעיקר שאין בו גויים. כל הנגעים המצויים בארץ ישראל, דהיינו המינים והמינות, הפרת התורה והמצוות,  מצויים גם בחו"ל, אלא ששם יש עוד משהו נוסף, והוא - הגויים. נמצא שהנאחז בנימוקים רוחניים כביכול בגולה, נאחז למעשה בגויים אשר שם.  מה ליהודי שומר תורה בחו"ל, ומה לפורק עול תורה בארץ ישראל.

     בית המקדש הראשון עמד ארבע מאות ועשר שנה – ת''י – והבית השני עמד ארבע מאות ועשרים שנה – ת''כ. ביחד הרי זה ''כתית''. שני בתי מקדש האירו רק כמניין ''כתית''. אולם בית מקדש השלישי יהיה תמיד ונצחי – ''להעלות נר תמיד.

     בכל יום יש לך בחירה ליהנות מחייך או לשנוא אותם.  הדבר היחיד שבאמת שלך ושאף אחד לא יכול לשלוט בו או לקחת ממך, הוא הגישה שלך, אז אם אתה יכול לשמור על כך, כל שאר הדברים בחיים הופכים להיות פשוטים יותר.

אין עוד מלבדו 'ג'

     לקח רב בנושא זה ניתן ללמוד מן המעשה המעניין שלפנינו, על קשישה יהודיה שסיכנה את עצמה למען בחור ישיבה נרדף, שכלל לא הכירה,  שהתפרסם בספר "ועמך כולם".

     עמוסה בתרנגולות ובאווזים קשורים זה בזה בחבל שהסתבך בין רגליהם, עלתה הישישה לקרון הרכבת המיושן. איש לא היה מעוניין להתחכך בנוצותיהם הלבנבנות של התרנגולות המקרקרות, והכל פינו לה מקום. כך מצאה לה הזקנה מנוח על אחד מספסלי העץ, ותוך דקות מספר היו בעלי הכנף שעמה מסודרים למופת סביבה, כשמפעם לפעם היא מפזרת להם זרעונים בחיבה רבה.  צפירה חדה וארוכה נשמעה מרציף התחנה, ובטרם הספיקה הרכבת לנוע ממקומה, נחפז בקפיצה צעיר מבוהל אל קרון הרכבת. בעודו מתנשף, החלו גלגלי הרכבת לשקשק באיטיות על פני מסילת הברזל אל עבר הבלתי נודע.  רגליו הרועדות מפחד לא נשמעו לו, והוא חש כי הוא עומד לקרוס תחתיו. סריקה קלה גילתה לו שהקרון עמוס לעייפה באיכרים חסונים ובעקרות בית כפריות, ולא נותר לו מקום ישיבה, כי אם ליד אווזיה ותרנגוליה של הישישה שהמו וקרקרו בהתרגשות לרגל תזוזתה הרעשנית של הרכבת .

     לעיתים, טומנים החיים לאדם, הפתעות שאין הוא יכול לצפותן, הרהר לעצמו דוד מנדל. עוד הבוקר שקד על תלמודו בצוותא עם חברו הטוב, ועתה הוא מוצא עצמו רועד כעלה נידף, במחלקה הרביעית ברכבת נוסעים עמוסה לעייפה, העושה את דרכה מלוביץ לקייב.

     היה זה בעת שהוא עמד לקום ממקומו כדי ליישר את גוו, כשלפתע הופיע ראש הישיבה מלווה בקצין בכיר בעל סבר פנים חמורות,  שהציג צו המורה לבני הישיבה לפנות את העיר לוביץ תוך עשרים וארבע שעות, ולא, רע ומר יהיה גורלם.  הבחורים, שמלומדים היו בתלאות שהליט עליהם משטרו של סטאלין, הילכו בעצבות איש איש למקום לינתו, אספו את חפציהם המעטים וחזרו למקומות מגוריהם. דוד מנדל, רצה גם הוא לשוב לעירו, קייב, אלא שהוא, מבית עני ומרוד הגיע. במשך חדשים ארוכים צירפו הוריו פרוטה לפרוטה כדי לשגרו לישיבה הקדושה, ועתה, כאשר כיסיו ריקים ממצלצלים, לא ידע דוד מנדל את נפשו.  בפיו של ראש הישיבה שהיה אף הוא דל אמצעים,  לא היו בשורות עבור דוד מנדל. כסף, יקירי, אין לי, אמר בעיניים דומעות, אך אוכל לייעצך, כי בכל עת שתרגיש שצרה גדולה מתרגשת עליך, זמר בפיך את הפסוק אין עוד מלבדו, רבים נושעו בכך. ראש הישיבה, הרים את ידיו ובירך את תלמידו בהתרגשות, כי כל צרה ומכאוב לא יבואו עליו,  ובהסירו את ידיו מעל ראשו של דוד מנדל, זירזו לעשות כל שלאל ידו כדי לעזוב את המקום במהירות לבל יבולע לו.  

     הנוף שניבט מבעד חלונות הקרון התחלף במהירות.  הרכבת כבר שעטה במלא תנופתה, ובעוד שעה קלה אמורה היא להגיע לתחנתה הבאה, שם,  יעלה הכרטיסן חמור הסבר וידרוש ממנו כרטיס. דוד מנדל, שהספיק להתאושש קמעא מריצתו הטרופה, שב ונשם תכופות כשהדאגה הולכת ומכרסמת בלבו.  הישישה סיימה להאכיל את בעלי הכנף זו הפעם השלישית, כשדוד מנדל החליט לפנות אליה. על פי תווי פניה, היא הייתה היהודייה היחידה בקרון , ובעת צרה זו לא נותרו בידיו ברירות הרבה, אלא לשטוח בפניה את מצוקתו.  תוך שהוא מביט לכל עבר לראות כי איש אינו שומע את דבריו, לחש דוד מנדל משפטים אחדים באזני הישישה, שנראתה כמי שאינה קשובה לדבריו כלל.  לפני שסיים את לחישותיו, שאל בתחינה: אולי,  גברת, יכולה את לעזור לי? אך תמה המלה האחרונה מפיו של דוד מנדל, וראשה של הישישה, שבלאו הכי נראתה תשושה, החל להסתובב במעגלים קצרים, ותוך רגעים מספר שקעה בשינה עמוקה , שתוצאותיה נשמעו היטב בחלל הקרון.

     גלגלי הרכבת המשיכו במאוצתם, ודוד מנדל שהרהר במר גורלו, כלל לא שם לב שהקשישה ניעורה משנתה, ובטרם קמה ממקומה, אספה אל חיקה אווז גדול ותרנגולת רעשנית, ויצאה לסיור בין ספסלי הקרון.  עד מהרה ניעור הקרון כולו לחיים. צעקותיו של גברתן בעל כרס החרידו את הנוסעים מרבצם, והיא,  הישישה, כאילו אין הדברים נוגעים אליה, המשיכה לשוטט מאדם לאדם, כשהיא מציגה את כרטיסה ושואלת: אדוני! האם אפשר להגיע בכרטיס זה מלוביץ לקייב? בעוד הגברתן קורא ברמה: גברת!  אמרתי לך כבר, כן, כן, זה כרטיס טוב, זה כרטיס מצוין. תוך שהיא מקרבת את התרנגולת הצווחנית לראשי האנשים, המשיכה הישישה בסיורה, ועוד לפני שהציגה את שאלתה, כבר היו הכול עונים לקראתה בקול רם: כן, כן, זה מצוין.  דוד מנדל שהתפקח מהרהוריו לתוך ההמולה הנוראה, שח לעצמו במר לבו, כי לא זו בלבד שגורלו לא שפר עליו, אלא גם נגזר עליו לבלות את הנסיעה ליד אישה מוזרה ומסכנה זו, ובקרבו הוא זעק והתחנן לבוראו, כי יצילנו מהצרה העומדת להתרחש עליו, כאשר אין לו כרטיס להציג בפני הכרטיסן.  בפנים מלאות סיפוק שבה הקשישה אל מקומה,  הניחה את האווז והתרנגולת במקומם, ושוב שקעה בתרדמה עמוקה. לרגע, נדמה היה לו לדוד מנדל, כי מידי פעם היא ממצמצת קלות באחד מאישוניה, אך הוא לא ייחס כל חשיבות לכך. הקטר הניף את ידית הבלמים, וקרונות הרכבת האטו ממרוצתם. ככל שקולות השקשוק הלכו ושקטו, כך גברה והלכה פעימת לבו.

     מרחוק נראה הכרטיסן, בדיוק כפי שחזה דוד מנדל בחלומותיו השחורים. גבוה, רחב, בעל ארשת פנים אכזרית, ואזיקים נוצצים משתלשלים מחגורתו העבה, מיועדים לנוסעים מסוגו. לפתע, הרגיש דוד מנדל כי דבר מה נדחף לידו. מבט קל הבהיר לו,  כי הישישה דוחפת לידיו את כרטיסה שלה, שכבר היה מרופט ממשמושיה בו. כמעט פתח את פיו כדי לשאול אותה לפשר הדבר, אך היא פערה את עיניה לרגע, מצמצה לו בחומרה שישתוק, ושבה לתרדמתה העמוקה.  הכרטיסן הלך והתקרב, ודוד מנדל אחז את הכרטיס בידיו, כשכולו תמיהה וחרדה לגבי הבאות.  כרטיס, בבקשה רעם הקול, ודוד מנדל הציג את כרטיסו בפני הברנש. כרטיס, גברת, גברת, כרטיס,  זעם הכרטיסן כלפי הישישה ואווזיה. הוא עמד לצעוק שנית, כשלפתע נשמעו קולות נרגנים מארבע פינות הקרון: הנח לה למשוגעת הזו, אל תעיר אותה. תאמין לי נשמע הגברתן הכרסתן צועק "יש לה כרטיס, כולנו ראינו, רק אל תעיר אותה, סבלנו ממנה די והותר, הורה באצבעו העבה.  בלית ברירה המשיך הכרטיסן בדרכו, ולרגע נדמה היה לו לדוד מנדל, כי בת שחוק קלה מרחפת בזויות פיה של הקשישה הפיקחת, שהמשיכה לנום כמשאלת לבם של נוסעי הקרון, ולא הטרידה אותם עוד.

     תעוזה ואומץ לב בלתי רגיל הייתה אותה קשישה זקוקה לאגור, כדי להעמיד את נפשה בסכנה. די היה במעידה קלה, כדי שהיא ודוד מנדל יושלכו יחדיו לבית הכלא הסובייטי למשך שנים ארוכות. אולם, כאשר שמעתי כי בן ישיבה אתה, ידעתי כי אני חייבת לעשות הכול כדי להציל אותך מן הסכנה, סיפרה הישישה לבחור שהגיע להוקיר לה טובה.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר י"ב אדר א' ה'תשע"ו

 אדון עולם. היה חסיד שבא להטריסקער מגיד זי"ע ובקשה בפיו שרוצה לנסוע לאמריקה דאז, מפני פרנסתו הדחוקה ולא הרשה לו הרבי, שאל להרבי והלא יש שם יהודים ורעביס, וממה הרה"ק מפחד, אמר לו המגיד שהיה פעם כפרי שהסתובב עם סידור עבה עם כל המפרשים, ושאל אותו אחד, אתה במילא לא מבין כל המפרשים, למה אתה מסתובב עם סידור כזה אני אתן לך סידור פשוט, ענה לו הכפרי, אם יקרע בסידור שלי כמה דפים, אני עוד ישאר עם אדון עולם שאני מכיר לומר זאת בתוך הסידור, אבל אם אלך עם סידור פשוט של כמה דפים ויקרע אז לא ישאר מאדון עולם. אמר הרה"ק מטריסק אם תישאר כאן להסתובב בין ערליכע יודן תקבל זעץ קטן כאן וזעץ קטן שם, אבל אדון עולם ישאר שלם, אבל אם תלך לאמריקה אז לא ישאר ח"ו.... (דברים טובים – פרשת תצוה)

     בלב כל יהודי צריך לדלוק נר תמיד. אך לא רק באוהל מועד, בבית הכנסת, בישיבה, אלא אף "מחוץ לפרוכת", ברחוב, במסחר, בעבודה ובכל עסקי החולין.

     העבר אין והעתיד עדיין וההוה... ר' אייזיקל קאליבער זי"ע היארצייט שלו ביום ז' אדר, והיה לו הרבה יסורים, פעם שאלו אותו איך הוא מתמודד עם יסוריו, ענה על היסורים שהיה זהו עבר, כבר היה אין מה לחשוב, ועל מה שעתיד לבוא זה עוד לא בא, אז א"כ על מה היסורים שיש לי עכשיו "קען איך נאך אויסהאלטן" אני עוד יכול לעמוד בזה.

     יש מנהיגים שלעיתים עם היבחרם וכניסתם לתפקיד, שוכחים הם את אלה אשר בחרו בהם ואת צרכיהם. אהרן שם על כתפיו את שמות שנים-עשר השבטים, כדי שלרגע לא ישכח את עול צרכיהם, ויזכור תמיד לשם מה נועד הוא לגדולה.

הסיפור עם מחט (הרב יחזקאל שובקס)

     מה ערכו של גביע כסף קטן, מושחר, מעוקם ובעל צורה מעוותת ? תלוי את מי שואלים. אם שואלים את זעליג סוחר העתיקות, הוא ייקח לידו את הגביע, יעלה או יוריד את משקפיו ויבחן אותו בחינה מדוקדקת. לעת הצורך אף ישפוך עליו חומר מסוים על מנת להתחקות אחר תאריך ייצורו של הגביע. בסוף הוא עשוי להעריך את שוויו בעשרות אלפים.

     ניסיון של עשרות שנים הפכו את זעליג למומחה בעל שם עולמי בעתיקות ובמוצרי יודאיקה.  את דרכו החל כ'סוחר' אשר קונה כאן מוכר שם ובדרך מרוויח את כספו. אלא שבמשך השנים, כאשר חיבתו אל הכלים העתיקים הלכה והתעצמה, התקשה זעליג לוותר על החפצים העתיקים שתחת ידו. בכך הפך לאספן עתיקות, כאשר ברשותו חפצים בשווי כמה מיליוני דולרים.  את כל הרכוש הזה שמר בכספת שמורה היטב בבנק המקומי.  במשך השנים היו הרבה בשכונה ובקהילה אשר התעניינו אצלו אודות הכלים העתיקים שברשותו, וחפצו בכל מאודם לראותם מקרוב ובכך לחזור מאות או אלפי שנים אחורה. לאחר שהפך הרבה בדבר, החליט זעליג להקדיש חדר אחד בביתו ולהקים בו מוזיאון קטן, ולהזמין אנשים לבוא לבקר אצלו תמורת סכום סמלי.  מקובל במוזיאונים להציג חפצים בתוך תאי זכוכית שמורים ומוגנים. מחיצות הזכוכית האלו פוגמות קצת בתחושות. בכל אופן, המוצגים נראים כמו מורחקים ממך. זעליג התנגד לכך. הוא רצה שאנשים יוכלו לראות את החפצים מקרוב בעיניהם ממש . היה ברור לו שאי אפשר להשאיר את החפצים חשופים לגמרי, הרי אנשים ימששו את החפצים בידיהם ועלולים לקלקל אותם. ומי מדבר על מישהו שיחליט גם לשלוח יד, חלילה. משום כך הגה רעיון מקורי. הוא הקיף את כל העתיקות במאות מחטים קטנטנות כמעט בלתי נראות. בכניסה לחדר המוזיאון שבביתו תלה שלט ענק אשר הזהיר את הבאים שלא לקרב את אצבעותיהם לחפץ כל שהוא כדי שלא יידקרו חלילה.

     בשכנות לביתו של זעליג התנשא "תלמוד תורה" לתפארת. כאשר המלמדים ביקשו להעסיק את התלמידים בתכנית מעניינת, היו לוקחים אותם למוזיאון של זעליג. שם יכלו להצביע על מטבעות מזמן בית המקדש, לראות מקרוב כדי חרס מזמן הרומאים, להכיר גביעים מימי תלמידי הבעש"ט, וגם רעשנים שיוצרו על ידי תושבי הגטאות בזמן מלחמת העולם השניה. מדי פעם התחדש המוזיאון במוצגים חדשים, וזו היתה סיבה טובה לביקור חוזר . באחד הביקורים האלו נשמעו פתאום זעקות "הצילו". מהומה קטנה פרצה במקום. זעליג הגיע חיש למקום, וראה כיצד מידו של אחד הילדים נוטף דם. אי אפשר היה לזהות חתך כל שהוא, אך נראה היה שעור ידו מחורר ככברה, מכל זווית אפשרית נטפו טיפות דם. לשאלתו של זעליג, נאלץ הילד להודות ששלח ידו לעבר אחד מחפצי העתיקות. בינתיים, הוזעק חובש הצלה למקום וחבש את ידו. למחרת הסתובב הילד בעל היד החבושה בחיידר וסיפר את סיפורו בפני כולם . ומאז כל פעם שאחת הכיתות ב"תלמוד תורה" הגיעה לבקר למקום, היה זעליג מושיב את הילדים על הספסלים בחצר ביתו ומרצה בפניהם. ההרצאה היתה קצרה ביותר והיא כללה שאלה אחת בלבד: "האם אתם זוכרים את הסיפור עם הילד שנדקר מן המחטים ונטף לו דם רב מן היד?"  לאחר שהתלמידים אישרו כי הסיפור מוכר להם, הוזמנו להיכנס.  הרמז היה ברור: מי שמנסה לקרב את אצבעותיו היכן שאסור , שיידע מה יקרה לו.  אבל תמיד יש ילדים שאוהבים להתנסות בעצמם, הם מבקשים להיות בטוחים שהסיפור אמיתי. ולכן, חזרו על עצמם הסיפורים האלו. וכך היו ילדים חוזרים מן הסיור עם יד חבושה.

     פעם קיימו תלמידי מכיתה ט' ביניהם כמין 'מועצת'. המחטים מאוד הפריעו להם, הם ראו בכך משהו לא אנושי וחשבו שצריך להסירם. משום כך ארגנו משלחת מיוחדת של נבחרי הכיתה שיבקרו בביתו של זעליג.  באותו ערב נשמעו דפיקות על דלת ביתו של זעליג. "דבר חשוב בפינו אליך" - אמרו חברי המשלחת. הם הוכנסו והתיישבו אחר כבוד.  זעליג הקשיב לדבריהם בנימוס ושמע את בקשתם. בסוף הגיב במענה קצר: " גם אני חפץ מאוד להסיר את המחטים, ואני אכן מתכוון לעשות את זה באותו יום אשר אהיה בטוח שאף אחד לא יזיד לשלוח ידו לעבר החפצים היקרים!"

 * כך נאמר במדרש תנחומא על הפסוק "זכור אשר עשה לך עמלק". "אמר ר' לוי: משל למלך שהיה לו כרם והקיפו גדר, והושיב בו המלך כלב נשכן. אמר המלך: 'כל מי שיבוא ויפרוץ הגדר ינשכו הכלב'. לימים בא בנו של מלך ופרץ הגדר. נשכו הכלב. כל מקום שהיה מבקש להזכיר חטא של בנו שפרץ הכרם, אמר לו: 'זכור אתה שֶׁנְשָּׁכָָּך הכלב'. כך כל זמן שהקב"ה מבקש להזכיר חטאן של ישראל מה שעשו ברפידים שאמרו: 'היש ה' בקרבנו אם אין', הוא אומר להם: זכור את אשר עשה לך עמלק". ב"כלי יקר" בסוף פרשת בשלח, מאריך להסביר על פי דברי המדרש האלו, כי תפקידו של 'עמלק' - לשמור על כרם בית ישראל. כל פעם שהתגלה רפיון מסוים באמונה, הגיע 'עמלק' ונשך את עם ישראל. זה קרה במדבר, זה קרה בימי המן וגם בעת חורבן בית המקדש. הנשיכה הקשה והמייסרת האחרונה התקיימה לפני שבעים שנה על אדמת אירופה. על פי דברים האלו, ניתן אולי לומר בדרך רמז בדברי המדרש המובאים ברש"י: "נשבע הקב"ה שאין שמו שלם ואין כסאו שלם עד שיימחה שמו של עמלק כולו". אכן כאשר יימחה זרעו של עמלק אות וסימן הוא, שאין כבר צורך בתזכורת הזאת, כי אז יגיע התיקון השלם. 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/