אמר
הרה"ק רבי יצחק מוורקי זיע"א: כשם שסוכר המתבטל לחלוטין ונעלם לגמרי
במים, ממתק את
המשקה שבכוס. כך מי הוא זה המסוגל להמתיק חיי הזולת, זה שמבטל את ישותו הוא המסוגל
לעזור ולשמח את הזולת ולהמתיק במעט את חייו.
״בעת ההיא״ - סתם הכתוב ולא פירש באיזה זמן התפלל. למדנו שאדם צריך
תמיד להיות מוכן ומזומן להתפלל לה׳, ואל יאמר שעכשיו אין לו פנאי או סבלנות
להתפלל, אלא בכל עת ובכל מקום יעמוד ויתפלל. )ר' נפתלי מרופשיץ(
הקב"ה
מצווה אותנו לדאוג לשמור על המתנה היקרה ביותר שהופקדה בידינו - החיים, ולשמור על גופנו לבל ינזק.
יהי
רצון שנזכה לחגוג בשנה זו את יום ט"ו באב בשמחה רבה; שעד אז ישובו כל בנינו
לגבולם; שההרג, הצער והכאב יחדלו; שהאהבה ששורה בינינו כעת, בימות הקושי, רק תעלה,
תוסיף ותפרח; ושנזכה סוף-סוף לראות בבניין בית המקדש ולחוות במוחש את קרבת
הא-לוקים.
ביזיונות (ברכי נפשי).
המעשה
התרחש בתקופת מלחמת תש"ח, בעת שהלגיון הירדני הפגיז קשות את העיר ירושלים
כולה, ובפרט את שכונות מאה שערים ובית ישראל שהיו סמוכות לגבול עם ירדן. מדי
יום היו נופלים מאות פגזים בשכונות הנ"ל, ולאחר כל הפגזה נמנו רח"ל
נפגעים רבים מקרב התושבים. אי אפשר לתאר לבני הדור הצעיר, שלא היה בימים ההם בירושלים,
את הרעשים הנוראיים שהיו נשמעים עם נפילת הפצצות, ואת המהומה שהייתה מתחוללת בכל
האזור. למותר לציין שבאותם ימים לא היו עדיין מקלטים רבים, וכאשר
הייתה נשמעת האזעקה התכנסו בכל מקלט המונים - המונים מבני ירושלים. הצפיפות הגדולה
הוסיפה על הפחדים והחרדות, ולא היטיבה עם מצבם הנפשי של התושבים היהודיים בשכונות
הירושלמיות.
עקב
המצב הקשה, והתדרדרות הביטחונית, הייתה אישה אחת בשכונת בית ישראל שלא שלטה על
עצמה, ובכל פעם כאשר נשמע קולה המבעית של האזעקה, הייתה פונה לאנשים ופוגעת בהם
באופן מזעזע על לא עוול בכפם, ומאשימה אותם בדברים שלא היה להם כל קשר אליהם. בעת ההפגזות
הקשות נכנסה האישה אל המקלט בשכונת בית ישראל, ופגעה שם, בתוך המקלט, באנשים
שהסתתרו מאימת המציק, וגם מצבם-הם לא היה כמובן מן המשופרים. אותה אישה הייתה
מסוגלת לפנות לאדם שהיה במקלט, ולצעוק עליו שהוא גנב, שהוא שקרן סדרתי, או
שהוא חצי-גוי, וכו'. ה"מואשמים" הבינו שהדבר נובע כתוצאה מהלחצים
הנפשיים בהם נמצאת האישה , ולא הגיבו
לדבריה . בשלב מסוים
הגיעו הדברים לידי כך שהאנשים לא היו יכולים כבר לסבול את הפגיעות הללו, והחליטו
לעשות מעשה, ולא לאפשר יותר לאישה ההיא להיכנס אל המקלט. 'שתישאר בחוץ ואל תפגע
בנו יותר', אמרו. אלא שבין האנשים שהגיעו למקלט, נימנה גם האדמו"ר רבי
גדליה-משה מזוויעהל (בנו של רבי שלמה), ולפני שביצעו האנשים את החלטתם, והוציאוה לפועל, הם באו
לשאול את רבי גדליה-משה האם לנהוג כך, ולסגור את שערי המקלט בפני האישה. השיב
להם רבי גדליה- משה ואמר, בואו ואספר לכם מקרה שהיה אצל אבי הגדול זצ"ל.
בתקופה
מסוימת חלתה אחותי ונפלה למשכב, ומצבה היה בכי-רע, עד שהרופאים הרימו ידיים, ואמרו
שאין להם יותר מה לעשות. אבא ישב ועשה את חשבון נפשו, וחשב מה מוטל עליו לעשות מבחינה
רוחנית כדי להיטיב את מצבה הבריאותי הקשה של בתו. הוא חשב וחשב, עד שהגיע למסקנה
שהתרופה היעילה ביותר, וסם-החיים הבטוח ביותר, שיוכל להעניק לאחותי, יהיה אם יקבל
ביזיונות בפרהסיא... "זה הדבר היחיד שיציל את בתי מן המוות", אמר הרבי
לבני ביתו. עכשיו נשאר לו רק לתכנן כיצד לקבל ביזיונות, ולהיות מן הנעלבים ואינם
עולבים... הרי הדבר כלל אינו פשוט; מי יהיה מוכן לבזות את הרבי הקדוש מזוויעהל...
גם לכך מצא הרבי פתרון.
ישיבת
זוויעהל החזיקה לצורך מוסדותיה בכמה חנויות, שהושכרו לאנשים שונים, ודמי השכירות
היו עוברים ישירות לקופת המוסדות. הרבי ניגש להנהלה ובירר מי מבין השוכרים חייב
סכום גדול, וכשמסרו לו את השם החליט לגשת אליו הביתה ולתבוע את הכסף. הייתה
זו אישה ששכרה את אחת החנויות ולא שילמה במשך זמן רב את דמי השכירות. ניגש הרבי
לביתה של האישה, דפק על הדלת, וביקש מהאישה לשלם את הכסף, תוך שהוא מציין שכיון
שמדובר בכספי-הקדש אי אפשר לעכב יותר את התשלום והוא דורש ממנה לפרוע את חובותיה
בהקדם האפשרי. הדברים הללו שנאמרו על ידי הרבי, גרמו לאישה לצאת מכליה,
והיא החלה לצעוק על הרבי בקול רעש גדול, ולהטיח בו דברים קשים, כמו "מי שמך לרבי ומנהיג על
העדה", או "הרי אתה מינית את עצמך לאדמו"ר" , "כיצד אתה מסוגל והנהיג את עדתך, הרי אינך
יודע להכריע שום דבר בהלכה", ודברי-בוז רבים נוספים.
אנשים ששמעו את
הצעקות, החלו להתקהל ליד הבית, וההתכנסות הזו הוסיפה 'דלק' ותמריץ לאישה כדי
להמשיך ולבזות את הרבי יותר ויותר. זו בדיוק הייתה הסיבה שההתקהלות הלכה וגדלה עוד
יותר, והאישה המשיכה לבזות את הרבי. רבי גדליה- משה המשיך לספר לתושבים הירושלמיים, כפי שאתם
מבינים, אבא שלי לא הגיב למנת העלבונות הגדושה שהוטחה בו, וכשהביזיונות הללו הגיעו
לשיאם, הגיע הרגע שבו אבא החליט שעכשיו הוא צריך להתפלל על רפואת בתו, ולבקש
מהשי"ת שישלח לה רפואה שלימה במהרה '. לאחר שהתפלל, אמר למקורביו שאין יותר סיבה
לדאוג, ובעזרת השם תחלים הבת ותשוב לאיתנה. ואכן,
סיפר רבי גדליה-משה, כשחזרנו הביתה נוכחנו לראות, לשמחתנו, שמצבה של אחותי הוטב
בצורה משמעותית, ובתוך זמן קצר היא חזרה לבריאותה המליאה. אבא קיים את הפסוק 'ואוהביו
כצאת השמש מגבורתו', אלו השומעים חרפתם ואינם משיבים, והקב"ה השיב לו באהבה
גדולה, ושלח לאחותנו רפואה שלימה מן השמים...
עכשיו
פנה רבי גדליה-משה לבאי המקלט שהחליטו לסגור את השער בפני האישה, ואמר: אני רוצה
לשאול אתכם; אבא שלי, ברצותו לחפש מזור לתחלואי בתו, חיפש בנרות מי יוכל
לפגוע בו ולהעליב אותו, באומרו שהדבר הזה הוא התרופה הכי-טובה שיש לכל המחלות
והצרות; ואילו אתם, כאן ליד המקלט, התרופה הזו 'רודפת' אחריכם, על
ידי האישה המגדפת ופוגעת בכם, והנכם רוצים להרחיקה?! - - - הרי בימים הקשים שבהם
אנחנו מצויים, המשיך רבי גדליה-משה, כשאויבינו מנסים לפגוע בנו בכל צורה,
אין סם - מרפא גדול יותר ממה שהאישה הזו עושה לנו... וכי איך אתם מעלים בדעתכם שלא
להכניסה למקלט?! הלא טוב יהיה אם תעשו כפי שעשה אבא שלי, ותימנו
על החבורה המובחרת הזו של מי שנעלבים ואינם עולבים, ותזכו לכל הטובות שבעולם ! ובאמת מי שינסה לירד לעומק העניין, יבין את
גודל - הזכות שיש במעשה זה שאדם שומע את חרפתו, ואינו מגיב. הרי
לפעמים הרצון להגיב הוא כל כך חזק, במיוחד כאשר העליבו את האדם על לא עוול בכפו,
והפגיעה הזו באמת לא הגיעה לו, והוא היה רוצה להגיב ולתקוף את מי שביזה וחירף אותו!!! וכשהוא
מתגבר על עצמו ואינו עושה זאת, האם יש זכות גדולה מזו?!
החוויה היהודית
