אומר רבי לוי יצחק מברדיצ'ב:
"חצוצרה" – שתי מילים: חצי צרה. רק כשתהיו שותפים האחד בצערו של האחר, רק כשתהיו אחים, או-אז יקרה מה שכתוב בפרשה: ויהי בְנסַֹוע הָארֹן וֹיאֶמר
מֹשה:
" קומו
ה' וָיֻנסו משְנֶאיךָ מפניך וָיֻפצו אֹיֶביך . מתי האויבים שלנו יפוצו? כשאנחנו
נהיה סמוכים האחד לאחר, כשנחוש בצרתו של האחר כאילו היא חצי צרה שלנו. זו חצוצרה
ענקית שקולה עולה לפני ה' והיא מסוככת עלינו ככיפת הגנה מופלאה.
אומר
רבי נתן: "גם". גם זֹאת, בהיֹוָתם בֶאֶרץ אֹיביֶהם, לֹא מַאסתים ולֹא
גַעלתים – לַכלָֹתם. אתם יודעים בזכות מה הַּעם הזה לא כלה, אפילו שהוא מוקף אויבים מזעזעים? כי גם בארץ אויביהם, איפה
שלא צריך, יש נשים שמפרישות חלה ואומרות: "ה', אנחנו יודעות שאין לך בית ואין
לך כוהנים. ואנחנו מתגעגעות. כל כך מתגעגעות .
"איה
הקדשה הוא בעינים על הדרך", איה הקדשה, כשרוצה אדם לחפש ולהגיע אל הקדושה,
צריך לידע שהוא בעיניים, שהכל תלוי בשמירת עיניו כדבעי, אך הסכנה הגדולה היא, על
אם הדרך,בעת
שהולך בדרך ברחובה של עיר צריך הרבה סייעתא דשמיא שיוכל לשמור עיניו מלהסתכל
מדברים המביאים לידי הרהור חטא ועוון.
בספר "מליץ
יושר" כתב: שבלעם התגאה במה שיש לו נבואה, רצה הקב"ה להראות לו החמור מדבר ונשאר חמור, כך מה
שזכית לנבואה לא מעלה אותך בדרגה ותישאר רשע.
וְנָפְלוּ אֹיְבֵיכֶם
לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב...(כו',כז') (הרב
ישראל ליוש)
הגה"צ
רבי שמשון פינקוס זצ"ל סיפר על פסוק זה סיפור המתאר באופן נפלא כיצד ניצל
היהודי ע"י האויב בעצמו המבקש כל העת רעתו, ואילו האויב נפל לפניו לחרב.
מעשה שהיה כך
היה, בעיירת דברצין היה רב יהודי צדיק וקדוש, כל תושבי העיירה יהודים וגויים כאחד
העריכו אותו מאוד, כולם היו סרים למרותו, ואף הגויים היו שוחרים אל פתחו לשמוע את
עצתו. דבר זה הפריע מאוד למושל העיר שהיה ידוע כרשע מרושע, הוא לא יכול היה לסבול
את העובדה שאותו כולם כ"כ שונאים , למרות היותו מושל העיר, ואילו
את הרב כולם אוהבים ומעריכים. ברשעותו טיכס המושל עצה כיצד יוכל להיפטר מאותו רב צדיק, הוא
העליל עליו עלילה שכביכול ריגל נגד השלטון. הרב נשפט ע"י המושל עצמו וחבר
מושבעים שהיו מחבר מרעיו, ונדון למוות.
שמח המושל
שמחה גדולה על שהצליח להפטר מן הרב, עלה על מרכבתו ההדורה ונסע לביתו, והנה בדרך
עברו דרך יער, ולפתע נשבר אחד מגלגלי הכרכרה, היא התהפכה והמושל יצא בנס ללא כל
פגע, אך הרוכב שלו נפצע קשה מאוד, חמתו של המושל בערה בו ובלבו חשב כי אין זה סתם
מקרה, בוודאי מישהו חיבל בכוונה בכרכרה שלו כדי שהוא ייהרג. בעוד משרתיו של המושל מנסים לתקן את הגלגל השבור, נשמע לפתע
קול שקשוק גלגלים, הנה עגלה עוברת. צווה המושל לעצור את העגלה ולצוות על העגלון
להסיעו אל אחוזתו. עגלה רעועה זו הייתה , וסוסים כחושים רתומים לה, ממש
לא לפי כבודו של המושל, אך לא הייתה לו כל ברירה, הרי רוצה הוא לצאת מן היער
ולהגיע לארמונו מהר ככל האפשר. בהגיעם אל הארמון בעוד המושל יושב עדיין בעגלה הרעועה, מותש
וחבול מהקורות אותו ביער, הגיעו שני שוטרים ומספרים למושל כי הרב של דברצין ברח מן
הכלא, וישנה שמועה שהוא שם פעמיו אל מעבר הגבול, ובכוונתו לצאת מגבולות המדינה, שם
כבר אי אפשר על פי חוקי המדינה לתפוס אותו. המושל לא ידע את נפשו מרוב כעס, וצעק בקולי קולות, 'אני
בעצמי אסע ואתפוס אותו, לא אתן לו לברוח לי מתחת לאפי!', הוא צווה על העגלון בעל
העגלה הרעועה להמשיך ולנסוע אל כיוון מעבר הגבול. אך לפני שהחלו בנסיעתם, ציווה על
משרתיו להחליף את הסוסים הכחושים בסוסים טובים ומשובחים, כך יוכל להגיע בקלות
ובמהירות אל מעבר הגבול. שני השוטרים באו בעקבותיו, והמושל מזרז את העגלון שיסע
במהירות לרדוף אחר הרב הבורח.
גשר צר מאוד
שרחבו רק כרוחב עגלת סוסים אחת, קישר בין שני צדי הגבול, מצדו האחד גבול המדינה בה
שכנה עיירת דברצין, ואילו חציו השני של הגשר כבר היה שייך למדינה הסמוכה, בהגיעם
אל הגשר ציווה המושל לעגלון לעצור את העגלה, וכאן קיווה לחכות לרב ולתפוס אותו על
חם בנתיב בריחתו. אך העגלון לא שם לבו לקריאותיו של המושל לעצור את העגלה, והמשיך
לנסוע על הגשר לכיוון המדינה הסמוכה, כל צעקותיו של המושל לא הועילו לו, העגלון
בשלו ובנסיעתו כאילו המושל כלל אינו מורה עליו לעצור. בהגיעם לחלקו השני שכבר היה שטחה של המדינה השכנה, נעצר
העגלון, אך מכיוון שהגשר היה צר מאוד לא יכול היה המושל לרדת מן העגלה, וכך הוא
צעק על העגלון כשהוא יושב בתוך העגלה. העגלון ניצל את המצב בו נמצא המושל, קפץ מן העגלה ניתק ממנה
את הסוסים ופנה אל המושל: 'האם כבודו מכיר אותי? אני הוא הרב של דברצין... ומעומק
הלב רציתי להודות לך על שהעמדת לרשותי שני סוסים משובחים כל כך, כי הסוסים שלי
באמת היו כבר כחושים וספק אם הייתי מצליח להגיע איתם אל מעבר לגבול, וכמו כן אני
מודה לך על שהסעת אותי עד לגבול..., אך אני רק מקווה שמהיום והלאה תתנהג טוב יותר
אל היהודים שבתחום שיפוטך', וכשסיים את דבריו דהר הרב לדרכו.
עוד המושל
המום, הגיעו השוטרים שהיו מאחור ונתלוו אל המושל, ולתדהמתם פוגשים את המושל כשהוא נסער עצבני וכועס, ובצר לו
פוקד עליהם שיתפסו את הרב הבורח לצידו השני של הגבול, אך כאמור הגשר היה צר,
והעגלה בה ישב המושל חסמה את המעבר ולא יכלו השוטרים לעבור ולתפוס את הרב, שכבר
מזמן היה הרחק מהמושל ומהשוטרים. המושל בחרונו נתקף בשיעול עז, איבד את שיווי משקלו ונפל למי
הנהר שזרמו מתחת לגשר, מאותו יום והלאה לא ידעו יותר יהודי דברצין צער ומכאוב,
והשקט והשלווה חזרו לשכון בעיירה.
ונפלו אויביכם לפניכם לחרב" [כו, ח]. (ברכי נפשי).
בכל דבר ודבר
אפשר להרגיש את 'טביעת אצבעותיה' של ההשגחה העליונה. אדם שיתבונן סביבו, יראה את
השי"ת במוחש, על כל צעד ושעל, אבל יש מקרים שההשגחה ממציאה את עצמה לבני
האדם, ונעשית כאומרת להם: ' ראו
אותי. הנה אני כאן, לצידכם'. והדבר קורה גם כאשר האדם מוקף בצרות על גבי צרות,
רח"ל, ונדמה לו שכביכול 'שכחו אותו', וההשגחה העליונה אינה חופפת עליו. גם
אז, יש והשי"ת ממציא את עצמו לפתע אל האדם הסובל והמתייסר, ואומר לו: 'הנה
התבונן, כיצד אני שומר ומשגיח עליך '. גם בעיצומן של שנות השואה, כאשר
מסביב שיכלה חרב, ומחדרים אימה, ובני אברהם יצחק ויעקב, ובהם גאונים וצדיקים,
הומתו ונשחטו על קידוש השם, גם אז – היו מקרים רבים שבהם נראה הקב"ה, בעצמו
ובכבודו, והוכיח לכולם שהוא שומר על עמו ישראל.
המעשה דלהלן
התרחש בשנת תש"ג, בעיצומה של מלחמת העולם, כאשר הכיבוש הנאצי היה בשיאו.
למעלה מ-3 שנים חלפו מאז שהנאצים השתלטו על צרפת, ובית הכנסת הגדול בעיר 'ליון'
המשיך לפעול, והתקיימו בו מניינים כסידרן. בערב שבת אחד (בתאריך הלועזי 1943.12.10
) החליטה המיליציה של העיר ליון, שהייתה ידועה כ 'גדודי ההלם של ממשלת וישי',
שהגיעה השעה להפסיק את תפילותיהם של היהודים במקום, ולהרוס את בית הכנסת. רב בית הכנסת, ששרד בס"ד את המלחמה, סיפר שבאותו ליל
שבת, במהלך 'קבלת שבת', נכנס בחשאי אחד מחברי המיליציה לבית הכנסת ונעמד בירכתי
בית הכנסת. בידיו היו 3 רימוני יד, והוא התכונן
להשליכם אל תוך קהל המתפללים, ולהימלט מיד החוצה. המחבל ההוא פתח את דלת בית הכנסת, ונכנס מבלי שאיש יבחין בו.
שניות ספורות לאחר שנכנס לבית הכנסת, משך את ניצרות הרימונים, והתכונן להשליכם. אולם המראה שניגלה
לעיניו ממש באותו רגע, הדהים אותו במידה כה רבה, עד שהוא קפא על מקומו בעיניים
קרועות לרווחה, והרימונים נפלו מידיו, במקום בו עמד. מספר מתפללים נפצעו מרסיסים, אבל ברוך השם לא היו הרוגים.
מה הביא את
הנאצי לקפוא על מקומו?
– ברגע שהתכונן להשליך את הרימונים על קורבנותיו המיועדים, הסתובב לפתע
כל הקהל לעבר הפתח בו עמד!!! נראה היה לו שכל המתפללים קיבלו אות ברור שמאן-דהוא מתכונן
לעשות להם רעה, והנה הם באים לעשות בו שפטים... הוא לא הבין מה קורה כאן, ומי גילה
להם את הסוד הזה. הוא הרי נכנס לבית הכנסת כל כך בשקט, עד שאיש לא הבחין בו, וכיצד קרה שכל האנשים ששהו באותה עת
בבית הכנסת – ללא יוצא מן הכלל – הסתובבו אליו?! איש המיליציה
היה בטוח שהנה-הנה הם מתכוננים עתה לרוץ לקראתו, ולהורגו.
ומה באמת קרה
אז, בבית הכנסת? האם המתפללים ידעו על הכוונה הזדונית של מי שהיה אמור להיות רוצח- ההמונים? לא ולא. מחבל
זה נכנס לבית הכנסת בדיוק ברגע בו ניגן הקהל את הקטע האחרון ב 'לכה דודי' – 'בואי בשלום עטרת בעלה',
ועל פי הנהוג בכל קהילות ישראל הסתובב הקהל בבית הכנסת בליון לעבר הפתח , כדי
לקבל את השבת ברוב שמחה וחדווה. וכך ניצלו חייהם של עשרות רבות מהמתפללים שהיו
אמורים לקפח את חייהם, חלילה, על ידי 3 הרימונים שנצרותיהם כבר נמשכו ונפתחו.
בואו ונלמד
מכאן שגם אם הגענו למצב שבו הצרות אופפות את נפשנו עד מאוד, וגם אם נראה לנו
שחלילה אפסה כל תקווה, נמשיך להאמין בכל לבנו ומאודנו שהשי"ת יכול להצילנו
מכל צרה וצוקה, ומכל נגע ומחלה, ואם נמשיך להאמין בו, ולהשליך עליו את יהבנו, נזכה
לראות ישועות ונחמות. שהרי רק הוא יודע את כל העתים והזמנים,
ורק הוא מסדר את כל המאורעות בכל פינה בעולם, ורק הוא יכול לגרום לכך שהארור הזה
יכנס לבית הכנסת בדיוק ברגע שבו מקבל הקהל את השבת--- ורק הוא, בכוחו הגדול ובזרועו
הנטויה, יכול לסדר גם את כל הזמנים והמאורעות שלנו, כך שיביאו בסופו של דבר להצלתנו.
אדם המעביר את חייו בדרך זו, אין מאושר ממנו. כל ימיו על אדמתו, יעברו עליו מתוך
אושר ושלווה, מנוחת הדעת ונהורא מעליא .
החוויה היהודית
