אמרי שפר כ' אדר ה'תשע"ח

בישיבת חכמי לובלין, הרצה פעם אחד הבחורים חידוש בפני קבוצה מחבריו, כשבמעמד נוכח גם ראש הישיבה הגאון רבי מאיר שפירא זצ"ל. כשסיים אותו בחור להרצות את חידושו, נענה אחד הבחורים ואמר: הרי החידוש הזה כבר כתוב במלבי"ם... הפנה רבי מאיר שפירא זצ"ל את פניו לאותו בחור, ואמר לו: זה לא כתוב במלבי"ם, אלא ב"מלבין" – ה"מלבין פני חברו ברבים" (מסכת אבות פ"ג, מי"א)...

    בפ' שלח נאמר (במדבר י"ד, ו'): ויהושע בן נון וכלב בן יפונה מן התרים את הארץ קרעו בגדיהם. הנה בפשטות הכוונה הוא שהם קרעו את בגדיהם לאות צער, אבל מיתאמרא משמיה דהגאב"ד מטשעבין זצ"ל שאמר בדרך צחות, על המרגלים נאמר (שם י"ג, ג') "כולם אנשים", הם היו שיינע אידן – חשובים וצדיקים, ולבשו 'זיידענע זיביצ'עס' [מלבושי משי רבניים], כעת, כששבו מתור את הארץ ודברו סרה על ארץ הקודש, באו יהושע וכלב וקרעו את בגדיהם ההדורים, באמרם, אתם מוציאי דיבת הארץ, אל תתנהגו כמו 'שיינע אידן', אינכם ראויים ללבוש מלבוש רבני...

     גדול אחד, שקיבל במתנה מקל המצופה כסף, חתך את חלקו העליון המצופה כסף והשאיר רק את חלק העץ שבמקל. וכאשר נשאל למה חתך את חלקו העליון ולא את חלקו התחתון, השיב: אני צריך את המקל להרגלים ולא לראש...

     הגה"צ רבי ישראל סלנטר זי"ע אמר פעם בדרך הלצה: לברכת המזון הנאמרת במניין של עשרה, נדרשים "שבעה אוכלי פת" – נועם תצוה - זכור תשע"ח שיח ו ואילו לתפילה במנין די ב"ששה מתפללים", ומפני מה החמירו יותר בברכת המזון? אלא ניחא לי' לבורא ית"ש שעוד יהודי אוכל...

''ונקה לא ינקה" (קול ברמה, גיליון 322)

     מעשה שקרה בזמנינו, במלחמת לבנון הראשונה. משפחה מהצפון הגיעו לביתו של הצדיק רבי ישראל אבוחצירא זצוק"ל זיע"א הבבא סאלי. הם קיבלו רשות להיכנס. והצדיק ראה שכולם היו בעצבות גדולה ממש כאבלים. שאל אותם הרב: מה קרה? והם סיפרו לו: מורינו ורבנו, הבן שלנו הלך לצבא ולא חזר, ובמשרד הביטחון אינם יודעים עליו מאומה, ואנו מבולבלים ולא יודעים מה לעשות, ומבקשים מהרב שיתפלל שהבן יחזור. הרב שתק לרגע, ואחר כך אמר להם לשבת, וביקש שיביאו להם משקה ועוגיות, וערכו להם שולחן. הם אמרו לרב שאינם מסוגלים לאכול ולשתות מרוב העצבות. אולם הרב לא ויתר להם, וחייבם לשתות וביקש מהם לשיר אתו את השיר: "ונקה לא ינקה" שכתוב בתפילת משה רבנו באמירת ויעבור, והיא מסוגלת לניסים ונפלאות. האורחים התביישו, והרב שר בניגון: " ונקה לא ינקה" שלוש פעמים, והם שרו אחריו, ואחר כך שתו, וכשסיימו לשתות ולשיר, אמר להם הבבא סאלי זצ"ל: ה' יעשה ניסים ונפלאות, ותשמעו על הבן בקרוב בשורות טובות. עם כל זה הלכו קצת מאוכזבים כי לא ברך אותם ברכה לבן רק אמר להם תלכו ויהיו בשורות טובות בעזרת ה'.

     והנה אחרי שבוע, הם מקבלים מברק שהבן נמצא, ואחרי שבוע נוסף הוחזר למדינת ישראל ובא לבית הוריו. בני המשפחה קיבלו על עצמם לעשות מסיבת הודיה אצל הרב הבבא סאלי זיע"א. העמיסו שתייה ודברי מאכל מכל טוב, ונסעו לנתיבות לביתו של הרב.  כשהגיעו, נכנס השמש ואמר לרב שהבן שהתפלל הרב עליו לפני שבועיים, נמצא, ועכשיו הגיעו בני המשפחה עם החייל לעשות סעודת הודיה עם כבוד הרב.  ערכו שולחנות, אכלו מנה ראשונה, שתו לחיים, ואחרי זה שוב שרו: "ונקה לא ינקה" בשמחה רבה, כמה פעמים.  ואז פנה הצדיק לחייל ואמר לו: "עכשיו תאמר לנו איזו מצווה עשית שזכית על ידה להינצל מהשבי".  החייל הסמיק ואמר: "מורינו ורבנו אני לא מקיים מצוות, ואף מצווה לא עשיתי מהבר מצווה שלי ועד היום ". אולי תיזכר - ביקש הרב. החייל ניסה להיזכר אולי פעם נתן צדקה או השלים מנין, או עשה איזה חסד, ואז נזכר ואמר: כן, מעשה אחד אני עושה אבל זה לא מצווה, זו טובה...  מה הוא? שאל הרב.  והחייל סיפר: "כשבנו את בית הכנסת החדש בשכונה, בקשתי מהגבאי שאין צורך להביא עובדת ניקיון לנקות את בית הכנסת ביום שישי, אלא בכל יום שישי כשאחזור מהבסיס אני אנקה אותו, וביקשתי שלא יאמר זאת לאיש, רק בינינו... וזה מה שאני עושה. אני דואג לחומרי הניקיון, ובא לנקות את בית הכנסת מידי יום שישי. אם זה נחשב למצווה אז אני שמח ". הרב חייך ופנה לכל המסובים ואמר להם: "אתם רואים זו מצווה שלימה שעשה ללא כל הנאה של כבוד, ויש לה מעלה גדולה!"  והוסיף להם עוד דברי מוסר שצריכים לחזור בתשובה ולהמשיך בעבודת ה'. ולבסוף הסביר: "זהו השיר ששרנו אז והיום "ונקה" הבחור שמנקה את בית הכנסת, "לא ינקה" אותם אנשים ששמרו אותו בשבי עד שיחזירו אותו. וזה שכר של מצווה אחת בשלמות, וכל שכן אם אדם עושה עשר או עשרים מצוות כאלו בימי חייו, כמה מעלה גדולה היא!

     וממעשה זה הרבה התחזקו וחזרו בתשובה כולל החייל, שזכה ובנה בית כשר, בית של תורה וקדושה...

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר ט"ו אדר ה'תשע"ז

 אין אסתר מגדת מולדתה ואת עמה . מסופר על הגאון רבי אייזל חריף זי ע" שישב שנה אחת בפורים עם בני עירו וכאשר ליבו היה מבוסם עליו, שאל- ואמר: האם יודעים אתם מה היה הנס והפלא הגדול ביותר בפורים? אומר לכם: "אין אסתר מגדת מולדתה –" הדבר הזה, שאישה יכלה לשמור סוד! זה היה הפלא והנס הגדול ביותר בנס פורים!...

     בעת ישב הגה"ק רבי מאיר שפירא זי"ע ראש ישיבת חכמי לובלין בישיבתו לסעודת פורים ומשתה היין, קם מבוסם והכריז בשמחה: טעות היא לומר שהמן רצה להרע לנו, הוא רצה רק להעניק לנו חג נוסף, והראיה היא! - ממקרא מפורש במגילה! המן בא אל אחשורוש ואמר: "ישנו עם אחד וכו' ודתיהם שונות מכל עם - " כל החגים שהם חוגגים, כולם באו להם "מכל עם" הגוזרים עליהם גזירות, ולבסוף בנחלם מפלה, חוגגים היהודים!... כך יש להם " – פסח" מפרעה, " חנוכה" מאנטיוכוס, וכן הלאה, אולם "ואת דתי המלך אינם עושים , " ממך אחשורוש אין ליהודים עדיין חג, ולכן " – אם על המלך טוב יכתב לאבדם" וסופך לנחול סוף מר... וממילא יהיה להם חג פורים שמח!...

    הגר"א מוילנא זי ע" הסביר את מה שאמרו חז" (ל מגילה ז:) "חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" . דהרי עיניהם של עניים נשואות ליום פורים על שום מצוות מתנות לאביונים שמצווים ישראל ביום זה. ובהגיע היום, כאשר ידם של ישראל פתוחה לרווחה, מברכים העניים ואומרים " ברוך מרדכי , "  שבזכותו זכינו ליום מבורך זה. לעומתם, העשירים נמצאים מן העבר השני של המתרס, כל ימות השנה ידם קפוצה והם רואים בעניים מטרד. רק פעם אחת בשנה, ביום פורים, הם פותחים את דלתם ואת ידם ומפזרים ממונם לעניים. ואולם אז כל אימת שנאלצים להיפרד ממונם הם מקללים ואומרים "ארור המן", שבגללו נקבע יום זה לדורות ונתקנה בו מצוות מתנות לאביונים. על כך אמרו חז ל" , שחייב אדם לשתות ולשמוח ביום פורים עד שלא ידע אם הוא עשיר האומר"ארור המן" או עני האומר "ברוך מרדכי"...

     ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו כי הגידו לו את עם מרדכי ויבקש המן להשמיד את כל היהודים אשר בכל מלכות אחשורוש עם מרדכי . שאל האלשיך הקדוש זי ע" – אם המן רצה משנאתו להרוג את מרדכי משום שלא השתחווה לו, מדוע החליט להשמיד את כל היהודים? אלא ההסבר הוא כך: הדרך הוא שאם אדם מישראל נמצא בצרה, אחרים מתפללים בעדו להצלתו. כי האדם בעצמו אינו יכול לעזור לבדו, שהרי אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים. לכן רצה המן שהיה מלא שנאה על מרדכי שלא רצה לכרוע לפניו ברך, לשלוח יד במרדכי. אבל לאחר שקיבל ידיעות על דרכם של ישראל שאחד מתפלל ועוזר להצלתו של השני, " ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו, כי הגידו לו את עם מרדכי –" ספרו לו כי עמו יחוש להצלתו, ולא יוכל לו למרדכי, לכן "ויבקש המן להשמיד את כל היהודים עם מרדכי –" כי אם כולם יהיו בצרה, אז כולם יהיו בבחינת אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים, ואזי יכול לו למרדכי...

החוב שנפרע (פניני עין חמד, גליון 627)

     בימיו של הגאון רבי יחזקאל לנדאו (בעל ה'נודע ביהודה'),  התגוררו בפראג גאונים מופלגים, שהרעישו את העולם בכוחם בתורה.  מהגדולים שבהם היה הגאון הרב משה זרח אידליץ זצ"ל מחבר ספר 'אור לישרים' (הרב התייתם ל"ע בגיל צעיר והתחנך בביתו של הגאון ר' יהונתן אייבשיץ זצ"ל, והיה לאחד מתלמידיו המובהקים. כמו כן עמד בראש ישיבה במשך כשלושים, שנים!  ונפטר ב-י"ב אייר ה'תקמ"ו . ניסיונותיו היו עצומים, שכן חותנו העשיר סיפק לו את כל צרכיו והצדיק סייע בכסף זה ככל הניתן לתלמידיו הרבים, שמספרם הגיע לאלפים!!! אולם בסיכומו של עניין, איבד הלה את כל רכושו ! גם בהיותו מחוסר כל סירב רבנו לקבל סיוע מהקהילה.

     בזמן שהגאון ר' יחזקאל לנדאו שימש בכס הרבנות של קהילת פראג, שימש ר' משה זרח כחבר בבית דינו) . לעת זקנותו , מטה ידו של ר' זרח והוא ירד מנכסיו ונותר לבעל חוב עצום. נושיו הטרידוהו השכם והערב ודרשו ממנו לשלם לאלתר את חובו, וכתוצאה ממצב זה גזלו את מנוחתו, עד שלא עלה בידו לעסוק בתורה הקדושה.  בלב כבד ובחוסר ברירה, נכנס הוא אל רבנו 'ה נודע ביהודה , ' כדי להשיח בפניו את צערו הרב וליטול ממנו עצה ותושייה.  באותם הימים עמד הרב יחזקאל לפני נישואי בת ובן בביתו . לשם כך שמר ואסף פרוטה לפרוטה במשך שנים רבות והצליח לחסוך סכום נכבד מאוד המונה 3,000דינרים ! מדובר בסכום אדיר ועצום באותם הימים. אותם שמר בתוך ארגז בביתו נעול על מנעול ובריח, לצורך חתונת ילדיו!.  כשסיפר ר' זרח על מצבו לר' יחזקאל, התעניין אצלו ה 'נודע ביהודה' על גובה חובותיו לנושים המעיקים, והתברר לו למרבה הפלא, כי הסכום הכללי הדרוש הוא בדיוק שלושת אלפים דינרים!  לא היסס רבנו, קם, הוציא את הארגז בו שמר את הכסף, פתחו ומנה בידיו של ר' זרח המופתע את הסכום הזה טבין ותקילין ומסרו בידו, כשהוא מפציר בו לקחתו ולשלם בו את חובותיו, כאשר אינו משאיר בידו מאומה מן הסכום לחתונת ילדיו. ה 'נודע ביהודה' לא סיפר לרעייתו על כך. לאחר זמן מה,  ניגשה הרבנית אל התיבה , והיות שהרגישה, כי היא קלה מדי, פתחה את התיבה וגילתה לחרדתה הגדולה, כי היא ריקה לגמרי!

     מיד הקימה הרבנית קול בהלה , כי גנבים לקחו את כל אשר להם, אך הרב ניגש אליה ומיד הרגיעה באומרו שהוא הפקיד את הכסף אצל אדם אמין ובטוח שיחזיר לו את הכסף בבוא העת . החלה הרבנית בדרישה וחקירה לדעת אצל מי הרב 'הפקיד' את הכסף המיועד לחתונת ילדיה, ומתי בעלה מתכנן לקחת את הכסף ממנו.  כאשר נודע לה , כי הכסף נמצא לא פחות ולא יותר אצל ר' זרח אידליץ, הבינה, כי נתן לו את הכסף בתורת צדקה,  שכן הקול נשמע בעיר כי חייב הוא סכומים עצומים לנושיו הרבים. לפיכך, באה בטרוניה כלפי בעלה באומרה : "הרי כל העיר יודעת שמצבו של ר' זרח בכי רע, והכסף ירד לטמיון! ואם כן עם מה נחתן את ילדינו?! הרי את הכסף הזה חסכנו במשך זמן רב!!! ואם כן, מהיכן ניקח כסף להשיא את ילדינו?! ומדוע לא השארת לפחות סכום כלשהו לצורך החתונות?!".  הרגיע אותה רבנו באומרו, כי יש לבורא עולם דרכים משלו להשלים את חסרונם ומובטח לכל מי שמקיים את מצוות צדקה - כי אין הקב"ה מקפח שכרו .

     יום הנישואין של ילדיו הולך וקרב ובידו של רבנו אין פרוטה לפורטה ועליו להשליש סכום עצום לטובת נישואי ילדיו.  אולם , רבנו סומך על מי שאמר והיה העולם וברי לו, כי בורא העולם ישלח את ישועתו. הוא אינו יודע כיצד, אבל כידוע הרבה דרכים למקום.  ביום מן הימים, קיבל בקשה להתעמק בדין תורה שנערך בעיר פיורדא בעניין ירושה גדולה של עשיר מופלג . הנושא היה סבוך ביותר ורבינו נאלץ לשבת על המדוכה זמן לא מבוטל. לבסוף ערך רבנו תשובה מפורטת (שהודפסה בשו"ת שלו מהדורא קמא, חושן משפט סימן ל', תשובה המשתרעת על פני כעשרים עמודים!), ושלחם לשם. פסקו של ה 'נודע ביהודה' היה ערוך לתלפיות , והוא התקבל על דעת ילדיו של אותו עשיר, והם הביעו את שביעות רצונם המלאה והסכימו לקבל את כל מה שכתב ככתבו וכלשונו.  שמחתם הייתה עצומה, שכן הצדיק השכין שלום בפסיקתו עד שעל דעת עצמם החליטו לשלם לרב דמי פסק בסך... שלושת אלפים דינרים בדיוק!  כשהגיע הסכום הגדול למעונו של רבנו, אמר לרבנית: " ראי נא, החוב של ר' זרח נפרע במלואו, עד הפרוטה האחרונה על ידי בורא העולם! "

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/