אמרי שפר כ' אלול ה'תשע"ז

 ''ארור משגה עיוור בדרך" (כז, יח). מבאר רש"י: הכתוב מדבר במי שהוא "סומא" בדבר ובא לבקש עצה. על כן המשיא עצה לחברו יזהר לייעץ לו רק עצה טובה והוגנת. פעם אחת נכנס תלמיד אל הגאון רבי שמחה זיסל זיו ה"סבא מקלם" וביקש להתייעץ עמו על עניין חשוב. ביקש ה"סבא" מאותו תלמיד שישוב וייכנס אליו לאחר תפילת ערבית ורק אז יוכל לתת לו עצה כפי שנתבקש. בתפילת ערבית - הסביר ה"סבא" - אנו אומרים: "ותקננו בעצה טובה מלפניך" על כן בטרם אייעץ לך מה לעשות, אני רוצה לכוון היטב בתפילתי כדי שאוכל לתת לך עצה טובה.

   האדם לא צריך לחיות בעולם הזה בשלוה, אלא חייב הוא לעמול בתורה, ואף על פי שיושב אדם רוב היום, ושומע קלטות של תורה וכיוצא בזה. מכל מקום חייב להתעסק בתורה, וללכת לבית הכנסת או למקום ששם עוסקים בתורה בחבורה בגמרא או בהלכה, במקרא או במוסר.

     ידוע שהקב"ה ברא את האדם עם דברים שיחסר לו ויצטרך לבקש על זה ורק כי ככה יחיה ולא כמו הנחש שעפר תאכל כל ימי חייו ולא נצטרך להקב"ה כביכול, ועל כן אומרים אנו בורא נפשות רבות וחסרונן, והכול למה כדי להחיות נפש כל חי, ואם כן איך מבקשים באמת שימלא חסרוננו, זוהי "על כל" "מה" שבראת, על כל בגימטריא מאה וחמישים הוא נגד קאפיטלעך בתהילים, ו"מה" כתיב אל תיקרי אלא מאה זוהי המאה ברכות. ובזה ממלא הקב"ה חלק החסר.     

     ''יסור יסרני קה ולמות לא נתנני'', שמעתי שבמלחמת עולם השנייה רח"ל היו אנשים שנהרגו על קידוש השם, ואלו שנשארו לחיות הרבה פעמים התייסרו יותר מאלו שמתו, והם המליצו את הפסוק "יסור יסרני קה" ובאיזה יסורים ייסר אותנו, על ידי ש"ולמות לא נתנני", שלא נהרגנו.

חסדה של החסידה (דברים טובים – ראה)

     מאז שרפי זכר את עצמו הוא אהב בעלי חיים. כבר בגיל שנתיים וחצי כשאביו קנה דג זהב קטן, ורפי הקטן טיפל בו במסירות,  הוריו הבינו שבנם הפעוט אוהב בעלי חיים. הוא דאג להאכיל אותו מידי יום, והיה יושב שעות ארוכות ומתבונן בדג השוחה מצד לצד בקערת הזכוכית המבריקה. עם השנים החל לגדל בעלי חיים שונים.  ככל שגדל רפי עצמו כך גדלה אהבתו לבעלי החיים,  והיה נדמה שהם מעריכים זאת וגם מחזירים לו אהבה. לפעמים היה נר??ה לרפי שהוא מסתדר עם הולכי הארבע יותר מאשר עם החברים שלצדו. אבל מכיוון שסוף סוף הוא 'בן אדם', הוא למד גם להסתדר עם חבריו על אף שזה לא היה קל עבורו . דבר אחד בכל זאת העיב על יחסי החברות של רפי,  הוא לא היה מוכן לוותר על שום דבר ששייך לו בשום אופן. לא לאחיו ולא לחבריו, 'מה ששלי - שייך לי!' נהג לומר, והדבר לא הוסיף לו נקודות זכות כלפי הסובבים. במשך שנים ניסו הוריו ומוריו להסביר לו שאי אפשר לחיות כך, אבל הוא אטם את אוזניו מלשמוע, וכשחבריו סנטו בו על כך שהוא אנוכי, התרחק מחברתם ומצא מפלט אצל חבריו האחרים – הארנבות והשפנים, 'הם אף פעם לא מעירים לי...' חשב רפי לעצמו והמשיך בהתנהגותו האנוכית.

     הימים והשנים חלפו והילד רפי הפך לנער בוגר ואחראי, אך עדיין 'משתדל' לשמור על מה ששייך לו, בלי להתחלק 'חלילה' עם חבריו. היה זה טבעי שרפי יצטרף ללימודי הזואולוגיה וחקר החי , ואכן הוא נרשם לאוניברסיטה למסלול שכל כך אהב. הלימודים היו מעניינים ומפרכים, אבל רפי התפעל בכל פעם מחדש מהסדר המופתי ששולט בטבע, שבו כל בעל חי מקבל את מקומו הראוי לו ואת מזונו. הוא התקדם והשתלם בלימודים הקשים על אף שרבים מחבריו פרשו באמצע הדרך, היה כבר קרוב מאד לקבלת התואר הנכסף. היה זה ממש בסוף סמסטר הקיץ. ד'ר ברקו שליווה אותם בהרצאותיו במשך כל תקופת הלימודים הודיע לכיתת הסטודנטים לזואולוגיה שבשבוע הבא תהיה הרצאת חוץ מיוחדת שההשתתפות בה אינה חובה.  רוב התלמידים לא תכננו להגיע, אבל רפי החליט שלא לוותר על ההזדמנות. הד'ר המבוגר היה אדם מעניין וחכם, ורפי חשב שרק טוב יכול לצמוח לו מסיור שכזה. שבוע חלף ויום ההרצאה הגיע. רפי ועוד מספר סטודנטים הגיעו אל מקום המפגש שנקבע. זו הייתה חורשת יער ענקית בקצה העיר,  והד'ר הנכבד כבר המתין להם שם'.

     עד היום למדנו רבות על בעלי החיים, על אורח חיים ועל הסביבה שהם חיים בה, פתח ד'ר ברקו את דבריו, 'אבל היום ננסה ללמוד גם מספר דברים שבעלי החיים מלמדים אותנו'. 'זה בהחלט נשמע מעניין', חשב רפי לעצמו, ונכנס אל החורשה יחד עם חברי הקבוצה, כשד'ר ברקו צועד בראשם. היה נדמה שהוא מכיר כל אבן בחורשת הענק, והם צעדו אחריו פנימה בביטחון. ד'ר ברקו עצר והורה להם להתיישב על מספר סלעים שהיו פזורים שם.  הסטודנטים התיישבו והמתינו למוצא פיו. ד'ר ברקו הוציא מתיקו גוש גדול של גבינה עטוף היטב, הסיר את העטיפה וזרק את גוש הגבינה ליד אחד העצים. ' עכשיו נצטרך להיות בשקט!' הורה לקבוצת הסטודנטים שהמתינה בדממה. חלפו מספר דקות ורחש נשמע בין השיחים. היה זה ע??בר גדול שהריח את ריח הגבינה והחל לנגוס בה ברעבתנות. לאחר שסיים העכבר את סעודתו הוא נעלם בין השיחים, חלפו מספר דקות ולפתע הגיחו מתוך השיחים המוני עכברים שכאילו חיכו שמישהו יזעיק אותם,  והחלו לנגוס במרץ בגוש הגבינה שלאט לאט הפך לקטן יותר ויותר. 'ראיתם את זה?' שאל הד'ר את חברי הקבוצה שהנהנו בראשם בפליאה, אבל לא ממש הבינו מה הוא רוצה מהם, אבל המשיכו אחריו בסיור.

     הם המשיכו ללכת במעבה החורשה והתיישבו מתחת למספר עצי ענק שהצלו על חלקת אדמה קטנה. 'ששש...' היסה ד'ר מרקו את חבורת הסטודנטים הרעשנית, והם אכן נשמעו לו וניסו לשמור על דממה. הם המתינו שעה ארוכה למרות שלא ידעו למה הם ממתינים, כשלפתע הבחינו בענן לבן מעליהם. זו הייתה להקת חסידות ענקית שעצרה למנוחה קלה בחורשה השקטה. אחת החסידות אחזה בפיה גוש ענק שהם לא הצליחו לזהות מהו, והורידה אותו אל האדמה. החסידות הרבות שמסביבה עטו על האוכל ונגסו בו בכל המרץ. 'ראיתם את זה?' שאל גם כאן הדוקטור. אבל חלק מהסטודנטים כבר תהו בקול' מה הוא רוצה מאתנו?' הם המשיכו בדרכם עוד מספר מטרים והתיישבו בחצי גורן עגולה. 'אתם בוודאי תמהים לשם מה סחבתי אתכם עד לכאן, אבל תדעו לכם שהיום למדנו על החיים עצמם - לא רק על בעלי החיים'. והיה נדמה לרפי שהוא מביט דווקא לעברו 'ראינו בהתחלה את העכבר שדאג לחבריו לארוחה מזינה, וגם את החסידה המאכילה את חברותיה.  אבל נראה שיש כאן חוסר צדק משווע. בניגוד לחסידה המקבלת בצדק דמות של יצור לבן וטהור,  ששמה מעיד על החסד שהיא עושה, העכבר הוא היצור השנוא ביותר על עקרות הבית, ומנסים להשמיד אותו בכל הזדמנות. מדוע זה כך?' הסטודנטים הביטו בסקרנות בד'ר ברקו והמתינו לתשובה. 'התשובה היא' אמר ד'ר מרקו בפנים מחויכות, ' העכבר מזמין את חבריו לאכול מסעודה שאינה שייכת לו, וזה רק אחרי שסיים בשקט להשביע את רעבונו ולכן אינו ראוי להיקרא בעל חסד, והוא קנה בצדק את מקומו כנרדף לדיראון עולם. אבל החסידה נותנת לחברותיה ליהנות מִלּחְמַהּ שלהּ . זהו חסד אמיתי - חסדה של החסידה'.

     רפי שמע את הדברים והרגיש שהם מחלחלים לתוך לבו פנימה, הוא שמח שלאחר שלמד כל כך הרבה על בעלי החיים האהובים עליו, הוא למד מהם את השיעור החשוב ביותר...  

     בפרשת השבוע נמנים בעלי החיים האסורים והמותרים באכילה. מאחורי האיסור שלא לאכול בעלי חיים מסוימים עומדת הסיבה שטבעם של בעלי החיים הללו אינו הגון וישר, ועלול הבשר הנאכל להשפיע לרעה על אופיו והתנהגותו של האדם, ולהפוך אותו לפחות מוסרי וערכי, ולכן חשוב כל כך שהאדם ישגיח על מה שנכנס לגופו והופך לחלק ממנו שיהיה טהור ומזוכך כדי לא לטמא את גופו ולהשחית את מידותיו.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר ז' ניסן ה'תשע"ו

 זֹאת תוֹרַת: לרמוז שהמדבר לשון הרע עובר על כל התוֹרָה. וזה רמוז בכל אחד מהספרים של חמישה חומשי תורה:  בראשית: מסופר על חטא הנחש ועונשו, 'הנחש סיפר לשון הרע על בוראו שאמר מן העץ אכל וברא העולם'. (חז"ל(. שמות: מסופר עלָ דָתן וַאֲבִּירָם שהלשינו על משה רבנו שהרג את 'המצרי' –הם נענשו במחלוקת קורח.  ויקרא: הזהירה התורה במפורש על איסור רכילות ולשון הרע: "לא תלך רכיל בעמך". (יט, טז(. במדבר: מרים שדיברה לשון הרע על משה: " וּתדבּר מריָם. על אֹדוֹת ָהִּאָשה הֻּכשית". (יב, א)-נענשה בצרעת.  דברים: משה מזהיר את בני ישראל: "זכור את אשר עשה ה' אלוקיך למרים בדרך בצאתכם ממצרים". (כד, ט(

     רבי משה מקוברין היה אומר על למדנים בעלי גאווה, המתנשאים בתלמודם: "בורא דשתית מניה לא תשדי ביה קלא" (בבא קמא צד) –  בור שאתה שותה ממנו – בור התורה – "לא תשדי ביה קלא", אל תערב אותו ב'קלא', הוא פרק קלא בתהילים שבו נאמר: "ה' לא גבה ליבי ולא רמו עיניי, ולא הִלכתי בגדולות

     רבי נחום מטשערנוביל היה אומר, העולם אומרים ”ר‘‘ח אלול ציטערין די פיש אין ים“ מגודל פחד ויום הדין. אבל זה לא אמת, כי לא רק הדגים רועדים, אלא הים ג‘‘כ רועד מפחד יום הדין. (לקוטי ש‘‘י)

     רבי נפתלי מרופשיץ אומר: להוכיח לשוטה שיש פיקח ממנו - לכך דרושה חוכמה מרובה.

     "רבי עקיבא אומר, כל המדבק עצמו בעוברי עבירה, אע"פ שלא עשה כמעשיהם, הרי זה מקבל פורענות כיוצא בזה. וכל המדבק בעושי מצוה, אע"פ שלא עשה כמעשיהם, הרי זה מקבל שכר כמעשיהם". (אבות דר' נתן)

     רבי פינחס מקוריץ נכנס פעם אחת לבית מדרשו ומצא את החסידים שרויים בדיון ער. "על מה אתם משוחחים?", שאל. "מדברים אנו על עורמתו של יצר הרע הרודף אחרינו", השיבו החסידים. נענה רבי פינחס ואמר: "אל תדאגו, טרם הגעתם למדרגה זו שהיצר ירדוף אחריכם; לפי שעה אתם רודפים אחריו".

     רבי צדוק הכהן מלובלין היה אומר: השמחה – עיקר העשירות. ירבה אדם כסף כחול אך שמחת בלב אין לו - נקרא עני.

     רבי ראובן קרלנשטין שליט"א ספר על רבי חיים ברים זצ"ל, שפעם אמר דרשה בצבור וקרא אותה מתוך הכתוב. לאחר שסיים את דרשתו,  שכח את הדף על הסטנדר. נטלו האנשים את הדף והתברר שהוא ריק.  שאלו אותו לפשר העניין, ולאחר הפצרות הסביר, שהדרשן שדרש לפניו, הקריא את דרשתו מן הכתב. חשש רבי חיים שאם ידבר בעל פה יראה הדבר כאילו הוא דרשן גדול מן הקודם. מה עשה? נטל דף ניר ריק ועשה עצמו קורא מתוכו. "לחוס על כבודו של אדם".

"ביום טהרתו והובא אל הכהן" [יד, ב] .  (ופריו מתוק).

     אפשר לרמוז, כי תיבת 'והובא' אותיות, 'ואהוב', רמז למה שכתב הרמב"ם ז"ל בפרק ו' מהלכות תשובה, שבעל תשובה,  קודם היה שנאוי ומרוחק מה', ואחרי שובו הוא אהוב וחביב, וזה רמז הכתוב פה ביום טהרתו, 'ואהוב' אל הכהן, כלומר כששב בתשובה אז מלבד הטהרה, ואהוב, הוא אהוב לפני ה', כמו הכהן, כי תכף כששב נעשה אהוב למקום כמדובר (חומת אנך).

     מעשה בבחורה בעלת תשובה, בת להורים חילונים לגמרי, שאביה פנה אליה וביקש רשות למצוא עבורה חתן. האב עמד על כך, שמאחר ומשפחתם הינה נחשבת למכובדת ועשירה, כך גם צריכה להיות משפחת החתן, "כראוי וכנאה למשפחתנו החשובה". אמרה הבת לאביה: "אין לי שום התנגדות לשידוך עם משפחה עשירה, רק דבר אחד חשוב לי – שיהיה בחור שיושב ולומד!". האב, שהינו אדם תמים ואינו מכיר כלל את הציבור החרדי ומושגיו, התקשר לשדכן המתעסק עם 'כל המגזרים', וסיפר שמחפש עבור בתו בחור טוב שיושב ולומד, כמובן ממשפחה מכובדת. "יש לי בחור מצוין שעונה על כל הדרישות שלכם", אמר השדכן. ונקבעה פגישה.  הבחורה הגיעה למקום המיועד, ראתה את הבחור, ו...חשכו עיניה. לפניה עמד בחור בעל מראה של אדם רחוק מאוד מיהדות.  מיהרה להתנצל, והסבירה שמדובר באי-הבנה, כי ביקשה בחור חרדי שיושב ולומד . הבחור ביקש להבהיר: "גם אני יושב ולומד, באוניברסיטה, בעוד זמן קצר אני מסיים תואר בפיזיקה... ואני גם קצת דתי - סיפר בגאווה - משתדל לקרוא לפעמים פרשת שבוע, ולבקר בבית הכנסת בחגים...". הבחורה חזרה והתנצלה, הבהירה עם איזה בחור התכוונה להשתדך, וביקשה לסיים את הפגישה.

     עדינות נפשה של הבחורה, הרשימו מאוד את הבחור. הוא היה מלא התפעלות מאצילותיה ומידותיה.  ומה אירע כעת? – כעבור מספר ימים נכנס לישיבה מצויינת לבעלי תשובה, ובחלוף שנתיים של שקידה ושקיעה בלימוד התורה, הפך לבן עלייה אמיתי ! הבחור פנה אל אביה של אותה בחורה, וביקש לברר אם בתו התארסה. האב השיב בשלילה, והבחור ביקש להיפגש עמה שוב. הבחורה ביררה אודות הבחור, וכששמעה מרבותיו שמדובר בעילוי של ממש, שקדן מופלא ואציל המידות, הסכימה להיפגש עמו. בפגישה נוכחה לגלות, שאכן מדובר בבחור שונה לחלוטין מזה שפגשה לפני שנתיים, ובסייעתא דשמיא, באו השניים בברית האירוסין.  ומי מופיע כעת? - - - השדכן, שמבקש לבוא על שכרו ולקבל דמי שדכנות מלאים ! וכאן באים בני הזוג וטוענים, ששמא אין הם חייבים בדמי שדכנות, כי הבחור שהתארס, הוא אינו אותו בחור שהשדכן הציע כי 'פנים חדשות באו לכאן'... ונשאלת השאלה – האם קיים במקרה זה חיוב לשלם לשדכן? השיב מו"ר הגאון יצחק זילברשטיין שליט"א: הבחור דנן, בשעת ההצעה, לא התכוין כלל ללכת ללמוד בבית המדרש, ולכן עובדת הפיכתו לבעל תשובה תלמיד חכם, היא בגדר 'נולד', ולא כזו הצעה הציע השדכן; ובפרט, שדבר נדיר מאוד הוא,  שבחור שלומד פיזיקה באוניברסיטה, ינטוש את לימודיו, ויהפוך לבן ישיבה מצויין.  כך שעצם הצעתו של השדכן, אין לה שום סיכוי, ונועדה לכישלון מלכתחילה, ולכן אינה מחייבת בדמי שדכנות.  אולם, כשהצעתי את דבריי לפני גיסי מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א, אמר שיש לשלם לשדכן את מלוא דמי השדכנות, כי כל אדם עשוי לעשות תשובה, אפילו אחד שהיה 'רשע כל ימיו'; 'אמש היה זה שנאוי לפני המקום, משוקץ ומרוחק ותועבה;  והיום הוא מודבק בשכינה, אהוב ונחמד קרוב וידיד' (רמב"ם בהל' תשובה).  ומאחר וגם יהודי רחוק עשוי להפוך לבעל תשובה ואף לתלמיד חכם, ממילא הצעתו של השדכן אכן הועילה, והביאה לנישואי בני הזוג. ולכן - סיים מרן הגר"ח - יש לשלם לשדכן את שכרו!

 כוחה של תאווה ((שלום לעם ) (קול ברמה גליון 134)

     שמו של המלך אפוליוס נודע בכל המדינות כמלך רב חסד וירא א-לוקים, הנוהג בנתיניו בכבוד ובהתחשבות. עושרו של אפוליוס היה רב ועצום, וחדרי אוצרותיו הכילו מטבעות זהב רבות מספור ואבנים טובות עד בלי קץ. מדי שנה נהג המלך לסייר בשטחי מלכותו כדי לפגוש את המושלים ואת השרים. גם אנשים פרטיים יכלו לשטוח בפניו את בקשותיהם, והוא היה מעניק להם ביד רחבה מן העושר הרב שחנן אותו בורא עולם .

     באחת השנים החליט המלך אפוליוס להפליג לביקור באחד מאיי הים שהיו בשליטתו. משרתיו וחייליו ציידו את הספינה המלכותית בכל הדרוש למסע, החל מצרכי מזון ובגדי שרד ועד למתנות יקרות לאנשי האי. ההפלגה ארכה כמה ימים והים היה רגוע ושקט, אך יום אחד פקדה סערה עזה את האזור. ארובות השמים נפתחו וגשם זלעפות הציף את הסיפון. ספינתו של המלך היטלטלה כעלה נידף, רוחות סוערות הטילו גלי ענק על דופנותיה ואיימו להטביעה . עמד המלך אפוליוס על הסיפון ונשא תפילה לבוראו. וכה אמר המלך ': א-לוקי השמים והארץ, היבשה והים, אנא הצל אותי והשיבני בשלום לארצי ולמולדתי. והיה אם אזכה לחזור ולעלות על חוף מבטחים, אטול את הדבר הראשון שייקרה בדרכי, אשלש את משקלו במטבעות זהב, ואחלקם לחולים ולעניים . 'והנה זה פלא – שעה קלה לאחר מכן שככה הסערה, הים שָ קט והגלים הרועשים הפכו לדממה. הספינה המלכותית ונוסעיה ניצלו והמלך הורה לקברניט להמשיך בדרכו אל האי .

     כשהגיעו לחוף והמלך ירד אל הכרכרה המלכותית, נתקלה לפתע רגלו בחפץ קשה שהיה טמון בחול. הוא התכופף והרים את החפץ המוזר והקעור שהיה מעופש ומלוכלך. המלך שזכר את נדרו הורה מיד למשרתיו להניח את החפץ על כף המאזניים '. הניחו בכף הנגדית מטבעות זהב, וכך תעשו שלוש פעמים, ואת הכסף חלקו לחולים ולעניים', אמר להם . משרתי המלך עשו כדבריו. הם הניחו את החפץ המוזר על כף המאזניים והחלו להניח על הכף הנגדית מטבעות זהב, אך לתדהמת הכול קרה דבר מוזר: ככל שהם הניחו מטבעות זהב, עדיין היה החפץ כבד יותר. הם הניחו עוד ועוד מטבעות זהב, ועדיין הכף שעליה החפץ נותרה למטה .

     התפלא המלך מאוד. הוא ציווה להביא מאזניים נוספות, אך גם הפעם התברר כי ככל שאנשיו מוסיפים ומניחים שקים מלאים של מטבעות זהב, עדיין החפץ כבד מהם . כינס המלך את יועציו ואת חכמיו וביקשם לפענח את החידה המוזרה. את שהבטיח לבוראו בעת צרה הוא מבקש לקיים, אולם החפץ המסתורי, כך נראה, כבד יותר מכל הזהב שיש באוצרותיו .לאחר שאיש מהיועצים ומהמומחים לא הצליח לספק למלך הסבר מניח את הדעת, החליט המלך לקרוא לדֶנַייפוס, פילוסוף מתבודד שחי בבקתת עץ בהרים, אולי הוא בחכמתו יוכל להבין את פשר הדבר .

      יצאו שליחי המלך אל ההרים, והזמינו את הפילוסוף אל הארמון. הראה המלך לפילוסוף את הפלא הגדול ושאלו האם יש לו הסבר לתופעה . בחן האיש הזקן והחכם את החפץ ואמר ': אדוני המלך, החפץ הזה אינו אלא חלק מגולגולתו של אדם, וזהו סודה: בגולגולתו של בן אנוש אצורה כל כך הרבה חמדנות ותאוותנות, ששום כמות של מטבעות זהב לא תוכל לספק אותה. משרתיך יוכלו להעמיס עוד ועוד שקי זהב, ועדיין הגולגולת תהיה כבדה יותר. 'אם כן', הקשה המלך, 'כיצד אוכל לקיים את הבטחתי? האם יש לך עצה, איש חכם ?' 'יש ויש עצה', השיב הפילוסוף '. צווה את משרתיך, אדוני המלך, ויביאו לי דלי אחד מלא בעפר . 'הדלי הובא. הפילוסוף הניח את הגולגולת על כף המאזניים וכיסה אותה בעפר. לאחר מכן נטל חופן מטבעות והניחן על הכף שכנגד. להפתעת הכול התאזנו כפות המאזניים למרות הכמות הזעומה של הזהב . 'כל עוד הגולגולת לא נקברה בעפר', הסביר הפילוסוף למלך, 'תאוותה אינה יודעת שובעה. אך ברגע שקוברים אותה מתחת לאדמה, שוב אין לה שום צורך במטבעות זהב כלשהן ' ... ציווה המלך לקבור את הגולגולת, ולחלק שלושה שקי זהב לעניי הארץ.  

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/