אמרי שפר י"ג סיון ה'תשע"ה

היה אסיר תודה לכל האנשים הקשים בחייך ותלמד מהם. הם מראים לך בדיוק מי אתה לא רוצה להיות.

חובה הוא על כל אדם להיות תמיד מחזיק טובת העולם עליו.

לא שמים סימן שאלה איפה שהקב''ה שם נקודה.

     לא תאכלו על הדם. לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם. עיקר חייו של האדם הוא הדם, ולפיכך עצם שמו הוא דם, אלא כיון שהוא מתפלל לפני יחידו של עולם נתווסף לו אל"ף והוא נקרא אדם, אבל אם אינו מתפלל לפני השי"ת, נשאר עליו השם דם. על כן אמרה תורה: "לא תאכלו על הדם" – על תאכלו לפני התפילה בעוד אתם נקראים בשם דם. (מגיד ממעזריטש)

הלוואה של לירה (מאורות דף היומי גליון 836)

     מעשה מרגש שמור בצקלונם של בני משפחת גרוסמן, צאצאי בעל הליכות ישראל, הגאון רבי ישראל גרוסמן זצ"ל, ראש ישיבת פינסק-קרלין.

     איש יהודי התגורר במושבה משמר הירדן שבגליל העליון, ור' שלמה לוי גרוסמן שמו, ממייסדיה וממקימיה, אשר נפטר לפני כשמונים שנים. ר' שלמה לוי ז"ל היה דודו של הגאון רבי ישראל זצ"ל.  ר' שלמה לוי עלה על הקרקע עם קבוצת חברים, ויחד הם יישבו את ארצנו הקדושה במסירות ובקדושה, תוך הקפדה על חיי תורה ומצוות בדקדוק.  כשהיו מצטברות שאלות הלכתיות היה ר' שלמה לוי, הסמכות התורנית של המושב, רותם את סוסו לעגלתו ויוצא לדרך אל הגאון רבי משה קליערס , רבה של טבריה, כדי לשטוח בפניו את השאלות.  

     המושבה הוחרבה זה מכבר על ידי הצבא הסורי,  במלחמה שהתרחשה בשנת תש"ח, ורק שרידי חורבות בודדים נותרו במקום. ברם, התנהגותו מעוררת ההשתאות של ר' שלמה לוי ז"ל השתמרה מאז ועד היום בארכיון ישן, בו קוטלגו מסמכים מן התקופה ההיא. שנים ארוכות שכבו המסמכים בלא דורש, עד שביום מן הימים הפך מאן-דהוא ונבר בהם ומצא תגלית מרתקת: מסמך לבקשת הלוואה שכתב ר' שלמה לוי. במסמך בקשת ההלוואה מתבקש מגיש המסמך לפרט את סכום ההלוואה, ומה מטרתה.

     הסכיתו ושמעו . ר' שלמה לוי כתב כי הוא זקוק להלוואה על סך לירה אחת.  ומה מטרתה?  ובכן, הוא כותב בפשטות, כי בימים עברו, בעוד כוחותיו במותניו, היה מסוגל לנהוג את עגלתו ביד אחת; המושכות היו לפותות בכף ידו האחת ורעותה הייתה פנויה. עתה משזקן וסב, אין ידיו אמונות על הנהגת העגלה כבעבר והוא זקוק לשתיהן כדי לשלוט על בעל החיים. מה לכך ולהלוואת לירה?  אין פשוט מזה.  בעודו נוסע בעגלתו, היה מחזיק בידו הפנויה... גמרא! ו"יושב ולומד". מידי פעם הרים את מבטו אל הדרך ושב ושקע בהוויות אביי ורבא.  נוף בראשית מכל עבר, אוויר צח ורענן, תנובה חקלאית, ציוצי ציפורים, שמש זכה ואווירת התחדשות של יצירה, בנייה ותנופה; בכל אחד מהם לבדו יש כדי להרפות את המחשבה ולהרחיב את הדעת עד כדי אי שימוש בה, ובכולם יחד... מוקף בכל אלה יושב יהודי על עגלתו, מצחו מכווץ והוגה בתורה הקדושה משל עגלתו נושאת כרזה מדברי המדרש (תנחומא, האזינו סימן ג'): "אין העולם מתקיים בלא תורה, שנאמר: אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי". ידו האחת מכוונת את דרכו עלי אדמות וידו האחרת מכוונת את דרכו לגן-עדן.  

     כשהזדקן כבר לא יכול היה להחזיק את המושכות ביד אחת ונגר ממכריו הציע לו לבנות בעגלתו מעמד מיוחד שיחזיק את הגמרא מול עיניו! על ביצוע המלאכה דרש הנגר לירה, ואילו היה באמתחתו של ר' שלמה לוי לירה אחת, לא היה נזקק לבקשת ההלוואה והסיפור היה נותר ספון בעגלתו . יהודי של פעם. ו אם נרצה - גם של היום.  לא על העגלה - באוטובוס או ברכבת.  לא בדרך מן הרפת אל האסם - בדרך מן המשרד אל המפעל.  כאן, שם, ובכל מקום.  ותן חלקנו בתורתך . מה נאה להביא בסמוך לסיפור חייו של ר' שלמה לוי גרוסמן ז"ל את דברי גדולי החסידות על אודות הנאמר במסכת אבות (פרק ג' משנה ז (: "רבי שמעון אומר: המהלך בדרך ושונה, ומפסיק ממשנתו ואומר: מה נאה אילן זה ומה נאה ניר זה,  מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו" . מדוע התנהגותו כה חמורה, עד ש"מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו"?! הגע עצמך, יהודי מהלך בדרך ולומד תורה - יהודי טוב; לרגע קט הוא מבחין באילן נאה ופוסק מתלמודו כדי לשבח את בוראו - "מתחייב בנפשו "??? אמרו גדולי החסידות: הן עולמנו על כל גלקסיותיו, כוכביו, שמשיו, ירחיו וצבא השמים,  כיצד נברא? "הסתכל באורייתא וברא עלמא"! החכמה הטמונה בעולם אינה אלא מעט מזעיר מן החכמה שבתורתנו הקדושה. ידיעת הקב"ה ואהבתו, התפעלות בן-אנוש והדבקותו בהקב"ה, אינן יכולות לקבל ביטוי נאצל ורב יותר מאשר בלימוד התורה. והנה זה המהלך בדרך וכבר הוגה בתורה הקדושה, כדי לומר "מה רבו מעשיך ה'"  הרי הוא פוסק מלימודו וזקוק להסתכל על אילן נאה?! - "מתחייב בנפשו".

חוויית השבוע שלי

www.h-y.xwx.co.il

אמרי שפר ד' ניסן ה'תשע"ה

הגאון מוילנא אומר: תורה ומצוות – ביד האדם להשיגן מה שאין כן יראה ואהבה פנימית מתנת א-לוקים, אך כשאדם עושה את שלו אז ה' לא ימנע טוב להולכים בתמים. החתם סופר אומר: ירא חטא אמיתי הוא: הפוחד מהטמטום והלכלוך של העבירה ולא מהעונש שלה. המגיד ממעזריטש אומר: אהבה ויראה שני הפכים המה ובמציאות אינם יכולים להתקיים יחד מלבד אצל הקדוש ברוך הוא. כל פסיעה שאדם פוסע עבור הזולת, חוסך בכך אלף פסיעות עבור עצמו... [רבי שלמה מזועהיל זצ"ל] העוף הגדול מסופר ברבי יהונתן אייבשיץ שהיה קטן היה נוהג לטעום את המאכלים בערב שבת והנה פתח את אחד הסירים וטעם איזה עוף גדול ומשובח. הגיע זמן סעודת שבת ואמו של הרב יהונתן מזגה את האוכל למשפחה התבוננה בסיר של העופות ונדהמה, מנהג היה שאת העוף הגדול ביותר מקבל האבא והעוף נעלם. שאלה על אודות העוף ואף אחד לא עונה. היא כבר מיד הבינה מי שיכול לעשות את הקונצים האלו זה רק יהונתן הקטן. כעסה אמו ואמרה נו זה יפה ככה לעשות לאבא, לאכול את העוף הגדול. אמר יהונתן אני קיימתי מצוות טעימה בערב שבת, מה עשיתי, אמר לה אביו, עזבי אותו, סה"כ הוא מקיים את המצווה טועמיה חיים זכו. ענתה אמו טועמיה נאמר ולא לאכול כזה עוף גדול. ענה לה יהונתן הקטן אך גם נאמר ואוהביה גדולה בחרו. וכל המשפחה פרצה בצחוק שנזכר לדורות. חוויית השבוע שלי http://h-y.xwx.co.il/

אמרי שפר י"ח טבת ה'תשע"ה

אם אתה נוטש סירה במים סוערים אין סיכוי גדול שתגיע אל החוף ביאר המגיד ממעזריטש זי"ע, ותראהו את הילד והנה נער בכה (ב, ו). ג׳ דברים צריך אדם ללמוד מן הילד: הוא תמיד שמח, לעולם אינו יושב בטל, וכשרוצה משהו - פורץ בבכי עד שמשיגו. יהודי אם מילה אחת טובה יכול להפוך עולמות... יכול להחיות בני אדם... יהודי צריך כל הזמן לדבר אמונה. לחפש פטנטים "מתחת לאדמה", איך להתחזק ולחזק את הבית שלו באמונה. יהודי צריך לראות רק את התכלית מול העיניים. ברגע שהוא נצרך לבריות, שאכפת לו מה אנשים יגידו עליו, אז כבר אין לו חיים. עכשיו מישהו חייך אליו, ברוך השם. עכשיו לא חייך אליו, הוא כבר שבור. צריך להתנתק מכל דבר שהוא לא התכלית האמיתית. התכלית האמיתית זה מה ה' רוצה ממני וכשאני מחובר אל ה', אז מה איכפת לי שאנשים מדברים ומה אכפת לי מה אומרים. (אור האמונה) יהיה מה שיהיה – בסוף יגיע המוות. (נפוליאון) יהיה מה שיהיה – בסוף נגיע לאותו מקום, עלי אדמות (שמואל אייזיקוביץ) "יודע צדיק נפש בהמתו" (משלי יב, י) בדרכן של המיילדות (שיחת השבוע, גליון 1462) נהג המשאית החנה אותה ברחבת מחסן הסיוע של אגודת 'אפרת', בקריית משה בירושלים, והחל להעמיס את הסחורה. "כבוד הרב", קרא פתאום לעבר הרב גדעון לוי , מנהל מחסן הסיוע. "אני חייב לספר לך משהו", פתח האיש בן השלושים. "לפני כמה שבועות סיפרתי לאימי שאני עובד גם עם 'אפרת'. היא הביטה בי ואמרה: 'לא סיפרתי לך, אבל דע שאתה חי בזכותם'... הבטתי בה ולא הבנתי. והיא המשיכה: 'מצבנו הכלכלי היה קשה. חשבנו שלא נוכל לגדל עוד ילד. ב"אפרת" שמעו על כך, שוחחו איתנו ועזרו לנו רבות. אתה חי אפוא בזכותם'". עיני הנהג דמעו. הוא חיבק את הרב לוי ארוכות. "אני מספר לך את זה עכשיו, ועדיין מתרגש", אומר הרב לוי. בזכות ההרצאה הרב לוי (33) רואה ב'אפרת' את שליחות חייו. הוא מתגורר בבית וגן בירושלים, מוסר שיעורי תורה בשעות הערב ואף מפרסם עלון שבועי. "לפני כמה שנים נחשפתי להרצאה של מנהל האגודה, הד"ר אלי שוסהיים. באותו רגע הבנתי שאקדיש את חיי לאגודה זו". תחילה התנדב בסיוע לארגון ובהמשך נתמנה למנהל מחסן הציוד. "יש נשים שהושפעו ממתנדבות האגודה, אך מתקשות בהתמודדות הכלכלית הכרוכה בגידול הילד. הן מקבלות סיוע, החל מערכה מיוחדת לגידול התינוק, שבה מיטה, עגלה, אמבטיה, סט מצעים, בגדים ועוד. בהמשך מלווים אותן בערכה חודשית במשך שנתיים, ובה מוצרי יסוד לתינוק לצד מוצרי מזון למשפחה". מסטודנטים ועד פנסיונרים בכל חודש נארזות במחסן 3800 ערכות סיוע, עבור משפחות שנבחרו על-ידי ועדה מיוחדת. "לצד מתנדבות שעומדות בקשר עם הנשים, יש לנו במחסן מערך מתנדבים גדול", מסביר הרב לוי. "בכל חודש באים מתנדבים מבתי ספר, סטודנטים מאוניברסיטאות וגמלאים, ומסייעים בהכנת הערכות". העבודה טכנית לכאורה, אבל מספקת אין-ספור רגעים מרגשים. "הייתה מתנדבת שעבדה במסירות בלתי רגילה", מספר הרב לוי. "יום אחד סיפרה כי בעבר עשתה טעות גדולה, שהותירה אותה עם רגשות אשם כבדים, עד שהחליטה לעשות תיקון ולהתנדב באגודה. אותו מעשה גרם לה קושי להביא ילדים לעולם, אך זמן קצר אחרי שהתחילה להתנדב באגודה זכתה להיפקד בשעה טובה". מלידה לחתונה הרב לוי מספר על תגובות שגורמות לו התרגשות: "לפני חצי שנה אזלו לנו משטחי העץ, המשמשים להעמסת ערכות הסיוע. התקשרתי לחברה שמוכרת משטחים, וכאשר הבעלים שמע את המטרה, אמר מיד שהוא תורם את המשטחים עם ההובלה. נדהמתי. הוא עצמו הביא אלינו את המשטחים ואמר: 'מגיע לכם, אתם צדיקים'. התפלאתי. ואז אמר: 'הצלתם את אחייניתי. זכות היא לי לעזור לכם'". עד היום ניצלו בזכות 'אפרת' מעל שישים אלף תינוקות. "הקשר שלנו עם המשפחות נמשך גם אחרי השנתיים של הסיוע. כל הזמן מתקבלים באגודה מכתבי תודה, תמונות של הילדים גדלים, הזמנות לבר-מצווה ואפילו לחתונות. זכיתי להיות בכמה חתונות של צעירים שניצלו על-ידינו", מסכם הרב לוי. אכן, "וַתְּחַיֶּיןָ את הילדים", כנאמר בפרשת השבוע. הסבא שהסתובב בכיס עם שתי כרטיסיות (הרב עמיחי גורדין) אדר תרס"ה (1905): אוניית מעפילים עוגנת בנמל יפו. בין העולים החדשים יורדים מהסיפון שני בחורים צעירים מהעיר אורלא שבפולין. אחד מהם יתפרסם לימים כ'רב האסירים', הרב אריה לוין זצ"ל. הבחור השני היה הרב חיים שלמה רוזנטל זצ"ל. לרב רוזנטל היו צאצאים רבים וחשובים, ביניהם רבנים ודיינים ידועים. אנחנו נתמקד בבן הזקונים שלו, רבי ישעיהו רוזנטל. הסבא שלי. חורף תש"ח (1948): 'שערי חסד', שכונה ירושלמית חמימה ותמה של היישוב הישן. בין תושבי השכונה היו תלמידי חכמים גדולים ולא מעט בחורי ישיבה. כדי לשמור על השכונה מהכנופיות הערביות, הובאו אנשי 'הגנה' מבחוץ. סבא, שהיה אז תלמיד ישיבה, לא יכול לסבול את המחשבה שאנשים אחרים ישמרו עליו. הוא וחבריו מארגנים קבוצה מבני המקום, שתחליף את לוחמי ה'הגנה'. 'האחיכם יבאו למלחמה ואתם תשבו פה'? שנות החמישים: סבא וסבתא עוזבים את המשפחה הענפה ב'שערי חסד', ועוברים ל'בית מזמיל'. אל השכונה מתאספים יהודים מארבע קצוות תבל. עבור סבא כולם יהודים. כולם. בבית הכנסת 'זכרון קדושים' דאג סבא שהרב שוחט, יהודי ממוצא עיראקי, ישמש באופן לא רשמי כרב בית הכנסת. איך יסתדר רב עיראקי בבית כנסת של רומנים ופולנים? יסתדר. שנות השבעים: דוד שלי, שלמה, מזמין את סבא למשרד החדש שלו. 'תכיני בבקשה לי ולאבא שתי כוסות קפה', מבקש שלמה מהמזכירה. סבא כועס. 'זו לא העבודה שלה', הוא מוחה, 'היא המזכירה שלך, ולא המשרתת שלך. את כוס הקפה שלך תכין בעצמך'. תשל"ז (1977) - מישור אדומים: אחרי שנות עבודה רבות בבניית מקוואות ברחבי הארץ פרש סבא לגמלאות. בגיל שבו אנשים מסכמים את שנות עבודתם, סבא מתחיל עוד פרוייקט גדול. ישיבת ההסדר 'ברכת משה'. סבא מקים ומנהל את הישיבה מיומה הראשון. לישיבה אין רכב, סבא מתנייד באמצעות תחבורה ציבורית. בכיסו שתי כרטיסיות אוטובוס. על אחת כתוב 'צרכי הישיבה', על השנייה כתוב 'פרטי'. 'אסור ליהנות מכספי הישיבה, אפילו לא בפרוטה. אסור למעול בהקדש', אומר סבא. סבא מקפיד על שני כללי ברזל. הישיבה לעולם לא תהיה במינוס, והישיבה תמיד תשלם את המשכורות בזמן. מעולם לא התעכבו משכורות ומעולם לא נכנסה הישיבה למאזן שלילי. פעם, כשבושש התקציב הממשלתי לבוא, ניגש סבא לעמיתו להנהלת הישיבה, הרב חיים סבתו, והציע שישלמו את המשכורות של הישיבה מכיסם הפרטי. עד שהגיע התקציב מהממשלה, הוציאו סבא והרב חיים מחסכונותיהם האישיים את הכסף עבור התשלום לעובדי הישיבה. 'ביומו תתן שכרו'. קיץ תשמ"ה (1985) – מצפה נבו, מעלה אדומים: הישיבה עוברת לגבעה מדברית ושוממת ליד מעלה אדומים. ליד הישיבה מוקמת שכונה חדשה בשם 'מצפה נבו'. סבא, שהיה מיוזמי הקמת השכונה נותן דוגמא אישית. הבתים עדיין בבנייה, הכביש עדיין מעופר. סבא וסבתא עוזבים את הבית הירוק והפורח שלהם, ועוברים עם עוד ארבע משפחות לגבעה מאובקת ומבודדת. בשנות השישים לחייהם מתחילים סבא וסבתא חיים חדשים בלב המדבר השומם. בלי חשמל ועם גנרטור מקרטע, בלי פחי אשפה ובלי תחבורה, קובעים סבא וסבתא את מושבם בשכונה הצעירה והחדשה. אף פעם לא מאוחר להתחלות חדשות. תשס"א (2001): בגיל שמונים יוצא סבא לפנסיה. הוא עולה כל בוקר לבית הכנסת ויושב שם שעות לבדו מול הגמרא. אחרי שנים של עשייה חזר הנער משערי חסד לימיו בתלמוד התורה 'עץ חיים'. חם במעלה אדומים. סבא מדליק את המזגן בבית הכנסת, בלי מזגן קשה ללמוד גמרא. בסוף כל חודש הוא ניגש ומשלם כסף על השימוש במזגן. 'הקדש זה הקדש', מסביר סבא. 'אם אני לומד לבדי, קופת בית הכנסת לא צריכה לממן את המזגן'. תשע"ה (2014) – מוצאי שבת 'ויגש': אני עולה לדוכן ההספדים, בבית ההלוויות שמגר, להספיד את סבא. סבא לא אהב גאווה ולא אהב דיבורים ריקים מתוכן. חשש מפעם בקרבי, שלא ארגיז את סבא. והנה, מכל שנות הילדות שזכיתי לחלוק איתו, ומכל השעות היפות שישבתי לידו בבית הכנסת באלון שבות, עולה בראשי רק משפט אחד. 'הגיד לך אדם מה טוב, ומה ה' דורש מעמך. כי אם עשות משפט, ואהבת חסד, והצנע לכת עם א-לוהיך' (מיכה ו:ח) חוויית השבוע שלי http://h-y.xwx.co.il/