אמרי שפר ז' אדר ה'תשע"ח

אפשר לעמול קשה במשך חיים שלמים - ולהחמיץ חלילה הכול ברגע אחד של חוסר אחריות.

     בשבעה באדר נולד משה רבנו ובשבעה באדר נפטר (תוספתא סוטה פרק יא, קידושין לח, א). מכאן אנו למדים שהקב"ה יושב וממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום ומחודש לחודש (קידושין לח ,ב), שנאמר (שמות כ"ג, כ"ו): "את מספר ימיך אמלא".

     המילה "שיבה" - אריכות ימים - הן "ש׳תיקה י׳פה ב׳עת ה׳תפילה". "מי שאינו מדבר דברים בעלמא בשעת התפילה, ומקפיד לענות 'אמן' ו 'אמן יהא שמיה רבא', זוכה לאריכות ימים, "וההיפך נכון אף הוא, חלילה, מבלי לפתוח פה לשטן".

     זמן פטירת משה נופל לרוב בשבוע שקוראים פרשת 'תצווה', שהיא הפרשה היחידה בתורה [מלבד משנה תורה], שלא נזכר בה שמו של משה רבנו (ע"פ בעל הטורים עה"ת שמות כ"ז, כ'), משום שאמר (שמות ל"ב, ל"ב): "מחני נא מספרך אשר כתבת", ודבריו של צדיק עושים רושם (בשם הגר"א ,ספר מטעמים בשם דברי צדיקים(.

הרימון שהציל )חגי ישראל ומועדיו – הוצאת קה"ת(

     על שפת ים הכנרת , בבקתה קטנה לא הרחק מטבריה , התגורר לו יהודי בשם ניסים כנורי . ניסים זה היה יהודי עני מרוד . לא היו לו שדות או כרמים , כי אם עץ רימון בודד אחד שעמד ליד הבקתה הקטנה . במשך השנה כולה הוא היה יושב ולומד בצל ענפי העץ העבים . כאשר הפירות היו מבשילים לא היה קץ לשמחת ניסים ומשפחתו . הם היו אוכלים מן הפרות ומתפרנסים ממכירת רימונים . מובן מאליו כי פרנסה בשפע לא הייתה לו , לניסים . כאשר הגיעה תקופת "שלושת השבועות" שבין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב , בהם עם ישראל מתאבל על חורבן הבית וירושלים, היה העץ כבר מלא בפירות עסיסיים . ניסים ומשפחתו היו ממתינים בסבלנות עד לאחר שחלפו ימי האבל הלאומיים . אז , הם היו יוצאים אל העץ , קוטפים מפירותיו המתוקים וב"שבת נחמו" מברכים ברכת שהחיינו ומודים לבורא העולם על הפירות . את הרימון הטוב ביותר היה ניסים שומר לקראת ט"ו בשבט , ראש השנה לאילנות . לרימונים של ניסים יצא שם טוב בכל הסביבה , ויהודים כערבים נהרו לחצרו כדי לרכוש מתוצרתו . ילדים היו לו כמעט כמספר הרימונים על העץ . הם גדלו והתפתחו יפה , ממש כמו הרימונים , אך הגיע היום ובתו הגיעה לפרקה . כפי שנהוג היה באותם הימים , היה על ההורים להעניק "נדוניה" מכובדת לחתן הטרי . אך מנין לו , לניסים העני המרוד , כסף לנדוניה ? ואם לא די בכך, הרי שתקופת שלושת השבועות הלכה והתקרבה, והעץ עמד ריק , ללא פירות, כשענפיו שמוטים למטה , כאילו התבייש במה שאירע לו . חלף עבר לו תשעה באב , וניסים המסכן עמד ליד העץ , מחפש אולי ימצא בכל זאת רימון או שניים ? "אברהמ'לה" הוא קרא לבנו הקטן, "בוא ותטפס על העץ , אולי תגלה בין העלים איזה רימון מסתתר"? אברהמ'לה מיהר לטפס על העץ כשהוא מזיז לצד ענפים ועלים , ולפתע בקעה מפיו קריאה: "אבא ,מצאתי רימון! ועוד אחד , ועוד אחד"! הוא ירד מן העץ ובידיו 'שלל' רב : שלושה רימונים עסיסיים ויפים. "תודה לאל" אמר ניסים . "מעולם לא ראיתי רימונים יפים כאלו" . לא חלף זמן רב והנשים החלו מתדפקות על דלתו של ניסים , כדי לרכוש רימונים כרגיל . אך ניסים נאלץ להשיב את פניהם ריקם . "נותרו לי רק שני רימונים" הוא הסביר . "על אחד מהם נברך בראש - השנה ונבקש שירבו זכויותינו כרימון . את השני נאכל בט"ו בשבט . אני מצטער , בואו בשנה הבאה" הוא אמר, והם איחלו לו יבול טוב יותר בשנה החדשה .שבת נחמו חלפה בששון ובשמחה על משפחת כנורי . ראש השנה חלף עבר אף הוא , אך לאחר מכן החלה אשתו לדאוג : מה יהיה על בתם שהגיע לפרקה? היא החלה להפציר בבעלה שיצא לחוץ לארץ כדי לעורר את רחמי היהודים ולקבץ נדבות . לאחר הפצרות רבות נעתר ניסים לבקשתה . הוא עבר דרך עיירות וכפרים , עד שהגיע לעיר קושטא הגדולה.

 הרימונים היה זה בליל ט"ו בשבט . כרגיל , הוא עשה את דרכו לבית המדרש המקומי , שם תכנן ללון ולאכול ממעט המזון שהיה ברשותו. מיד כשנכנס הוא הבחין שהיהודים מודאגים במיוחד ומשוחחים בינם לבין עצמם . מה קורה כאן? הוא שאל וקיבל את התשובה הבאה : בנו של הסולטן חלה במחלה אנושה , אביו החליט כי היהודים קיללו אותו . הוא הציב בפניהם תנאי: עליהם להתפלל לרפואת בנו . אם עד תאריך מסוים בנו לא יבריא , כל היהודים יגורשו מן העיר . מחר , ט"ו בשבט , זהו המועד האחרון לרפואת בנו של הסולטן . קהל רב התקבץ בבית הכנסת כדי להתפלל ולומר פרקי תהילים . ניסים התיישב לומר תהילים עם כולם, כשלפתע ניגש אליו השמש המקומי. האם אתה מארץ ישראל ? נשאל ניסים המופתע שהשיב : כן , כיצד ידעת? הרב שלנו הוא יהודי קדוש . הוא אמר כי הוא מריח ריח של ארץ הקודש בבית המדרש . בוא נא עמי . השמש הוביל את ניסים לחדרון קטן , שם ישב הרב , ישיש מופלג ובעל הדרת פנים . הוא שאל במאור פנים את ניסים : מה שלום היהודים בארץ הקודש ? אני מתאר לעצמי כי הרב מריח את ריח הרימון מארץ ישראל אשר ברשותי ! אמר שאל ניסים . יש לך רימון מארץ ישראל? שאל הרב בקול נרגש. כן , רבי! השיב ניסים . ואני חושב לאכול אותו כעת , לרגל ראש השנה לאילנות . לכבוד יהיה לי אם הרב יתכבד לאכול מרימון זה.  הרב הישיש קפץ ממקומו וחיבק את ניסים בשני ידיו . בורא העולם שלח אותך לכאן כדי להציל את הקהילה הקדושה מסכנת הגירוש המרחפת עליה . ניסים הביט בו בחוסר הבנה מוחלט . אתמול ישבתי והתעמקתי בספרים הקדושים על סודות הפירות סיפר לו הרב . משום מה , המילה "רימונים" שבה ועלתה מול עיני . הבנתי כי כאן נעוץ הפתרון...  האם אתה יודע מה ראשי התיבות של המילה רימונים? המשיך הרב בהתרגשות "רפואת מלך ובנו ניסים יביא מהרה"! בוא עמי , חיש מהר , לארמון הסולטן . אסור לנו לאבד זמן! כשהוא עדיין מבולבל מהמתרחש מיהר הרב לגשת בזריזות אל ארמון הסולטן . הם הוכנסו מיד פנימה, שם מצאו סולטן מיואש ובוכה. "הכנס אותנו לחדר בנך" אמר הרב בעזרת השם אנו נרפא אותו תיכף ומיד "! במיטה מלכותית שכב הנסיך הצעיר , חיוור וללא כל סימן חיים . רבי ניסים הוציא את הרימון מהעטיפה ונתן אותו לרב . הרב חתך את הרימון לשניים , וסחט מחצית מן הרימון לתוך כוס קטנה . את המיץ נתן טִפטף לשפתותיו של החולה ולתדהמת כל הנוכחים , פתח החולה את עיניו! חיש מהר הבחינו הנוכחים כיצד הנסיך מבריא והולך . הסולטן נישק את ידיהם של הרב הזקן וניסים. "הצלתם את בני" אמר, לעולם לא אשכח לכם זאת.  את החצי השני השארתי לברכה, אמר ניסים לרב בחיוך , והם מיהרו לשוב ולבשר ליהודי העיר על הנס שאירע להם.

     לטבריה שב ניסים כשהוא עמוס בכסף וזהב , מתנת הקהילה היהודית בקושטא . מובן מאליו כי דאגות לא היו לו . ובבית , קידם את פניו עץ הרימון העתיק , כשהוא שוב מלא בפירות אדומים ועסיסיים.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר כ"ו אב ה'תשע"ז

אלול  ר''ת, לברכה ולא לקללה אמן, לחיים ולא למות אמן, לשובע ולא לרזון אמן

    אם האדם מנצל את חייו, את ''היום" לשם התכלית הראויה וְהנִרְצית – אזי יזכה בלי ספק לברכה . אולם אם חלילה יבזבז את זמנו לריק - אזי הקללה בלתי נמנעת. ואמנם גם בפסוק העוסק בקללה נאמר: ''והקללה אם לא תשמעו אֶל מצות ה' א-לוקיכם ,וסרתם מהדרך אשר אנכי מצווה אתכם היום (דברים יא, כח''.)

     אמרו במדרש (קהלת רבה, פ"ה) שכשהאדם בא לעולם ידיו קפוצות, וכשהוא נפטר מהעולם ידיו פשוטות. דהיינו כשבא לעולם חושב הוא שינחל את הכל, אבל כשנפטר ידיו פשוטות, כאומר לא נטלתי כלום.  זהו שאמר הכתוב: "לא תקפוץ את ידך מאחיך האביון", כי קפיצת היד והקמצנות לא יועילו לך, כי הרי לבסוף "פתח תפתח את ידך", וכסף וזהב לא ילווך בעת פטירתך מן העולם. ואם כן טוב יותר שתפתח כעת את ידך, וזה יועיל לך ש"צדק לפניו יהלך".

     באחת הפגישות ביניהם נתן הרה"ק רבי יחזקאל מקוזמיר זיע"א א שמעק טאביק (טבק להריח) להרה"ק רבי שמחה בונים מפרשיסחא זיע"א. שאל רש"ב את רבי יחזקאל: מה שמת בתוך הטבק שזה מריח כל כך טוב? ענה לו הרה״ק מקוזמיר: שמתי בתוכו את ה"ולא ירע לבבך בתתך לו".(מאמר יחזקאל(

    ביום הולדתו של הצאר הרוסי, נאלצו היהודים להשתתף בחגיגות לכבוד יום הולדתו של הצאר.  המגיד מחרסון הוכרח לברך את הצאר בדברי ברכה.  המגיד שלא רצה לברך את הצאר הרשע והאנטישמי, נשא ברכה בה אמר:  קיסרנו ירום הודו מלא וגדוש במעשי חסד וטוב.  תמיד הוא חושב כיצד להיטיב עם נתיניו היהודים. לפיכך אני מאחל לו כי זכות זו תעמוד לו, ומה שהוא חושב תמיד על היהודים, יתקיים בו"...

     האדמו״ר מבובוב היה מרבה לחלק כסף לצדקה. שאלו אותו: הלוא נאמר (כתובות סז) ״המבזבז אל יבזבז יותר מחומש״. ענה להם: הגמרא אומרת שהטעם הוא שאם יבזבז יותר מחומש יצטרך לבריות; ואולם רבי בין כך ובין כך צריך לבריות, אם כן, הוא יכול לחלק אף יותר מחומש.

     וכי ירבה ממך הדרך כי לא תוכל שאתו. אם אדם עושה מצווה בחשק ובשמחה לא קשה לו, ולכן כתוב שיהיה קשה בגלל כי ירחק ממך המקום, "המקום" פירוש הקב"ה, מפני שהוא רחוק מהקב"ה, שאם היה לו חשק לא היה קשה לו.

יש חזקה שקשה לאדם להוציא את הארנק ולהוציא כסף לפני שהגיע זמן החיוב, כי לאדם קשה להוציא מעצמו כסף, אבל אם כבר הגיע הזמן לשלם על חלק, והאדם כבר מוציא את הארנק לשלם חלק שכבר נגמר, בכזה מקרה היות והוא כבר הוציא את הארנק לשלם חלק ותשלום ראשון, כבר קל לו לשלם עוד ולהשלים את כל החוב גם את החוב העתידי.

אני ה' שוכן בתוך בני ישראל" (לה, לד) )אמונה שלמה – פרשת בלק(

     בספר 48 דרכים לחכמה מאת הגאון הגדול רבי נח ויינברג זצ"ל מופיע סיפור הממחיש שאנו היהודים העם הנבחר, חיילים בצבא המלך ואסור לנו לשכוח זאת. עלינו להשליט את המח על הלב,

     מספר הרב ויינברג: "סיפר לי יהודי, פעם בהיותי ילד לקחתי ספר מהספרייה לקרא, פתאום אבי מורי נכנס הביתה מוקדם מהרגלו, והייתי לחוץ מאוד. לא ידעתי מה הן בדיוק דעותיו של אבי על ספרים נוכריים, אבל הבנתי שלא כדאי שיראה מה אני קורא עכשיו. התביישתי. שקלתי בדעתי מה לעשות, ולא ידעתי איך להציל את עצמי. היכן אחביא את הספר? אבל הוא כבר עמד בסמוך, נטל את הספר, העיף בו מבט, והשליך אותו בסערה אל פינת החדר. " נתח של בשר מבלבל את דעתו של אידישע אינגעלע (ילד יהודי)!!! הוא צעק בכאב. אני רוצה לספר לך סיפור מאחד מעובדי ה' הגדולים בדור שעבר, קראו לו ר' מנדל, אמר לי אבי בקול עמוק, "ר' מנדל היה בסיביר, הוא עבד שם, בקור הנורא,  תחת משמר כבד. בכל המקומות עמדו נאטשאלניקים על המשמר. הם ניצבו דרוכים, עם מבט רצחני בעיניים. חוץ מהם,  היתה גם להקה של כלבי שמירה. הם לא היו כלבים קטנים וידידותיים. הם היו כלבים ענקיים! מסוכנים!

     אסיר אחד היה אמיץ. נמאסה עליו העבודה! והוא החליט לברוח...  אתה יודע מה זה לברוח ממחנה העבודה? התרעם אבי בקול גדול. "אתה לא יודע". הוא החליט לחפש דרך מילוט, והוא מצא! הוא מצא שאפשר להתחמק מעיניהם הבולשות של השומרים בשעה שהם אוכלים. כי בשעה שאוכלים השומרים הללו, הם שוכחים מכל העולם כולו.  אבל מה יעשה עם הכלבים ? בשביל זה יש שוחד. כן, גם כלבים אפשר לקנות בשוחד! אז מה נותנים לכלבים? בשר. אגר האסיר שלנו נתחי בשר שמנים.  ושמר אותם ליום הגדול: יום הבריחה.

     הגיע היום, האסיר שלנו הצליח לחמוק מן השומרים. הם לא ראו אותו. אבל... הכלבים הרגישו בו מיד. האסיר שמע את הנביחה הראשונה, ומיד זרק מכיסו את נתחי הבשר. הכלבים התבלבלו.  הם התחילו לכשכש בזנב ולא ידעו מה לעשות. האם ימשיכו לרדוף, או שיתענגו על הארוחה המשובחת שנפלה לידם?  השומרים שמעו את הדי הנביחות וראו את הכלבים המבולבלים. הם הגיעו חמושים. האסיר כבר לא היה שם, אבל היריות כוונו אל הכלבים התוהים. במחנה הייתה בהלה גדולה.  שמועה עברה בין האסירים: 'היהודי ברח, הרגו את הכלבים'. ' בשביל מה הרגתם את הכלבים?' העז אסיר אחד לשאול את השומרים. הם ענו לו בביטחון: 'אם כמה חתיכות בשר מבלבלות אותם באמצע העבודה, הם לא ראויים לחיות כאן. הם אינם ראויים להית כלבי שמירה.

"     וזאת עליך לדעת, אינגעלע!", אבי צעק בכאב נוקב. מילותיו הצרודות מטלטלות עד היום את זכרוני. "אסור להתבלבל כשרואים חתיכה של בשר שמן! מי שמתבלבל כשהוא מריח בשר טוב, לא ראוי להיות חייל בצבא של מלך! יהודי צריך לזכור את התפקיד. אסור לשכוח את העיקר, כשמריחים חתיכה של בשר ...!" "אני ה' שוכן בתוך בני ישראל"... 

  (מאורות דף היומי, עלון 948)

     אם אי פעם מישהו יאמר לך, כי הוא מיואש ואינו רואה כל אפשרות לישועה, ספר לו את הקורות אותי, וזה בוודאי יחזק אותו. כך הסתיימה שיחת טלפון עם יהודי תלמיד חכם, ראש כולל אברכים נכבד מבני ברק.

     הנוסעים הדקו את חגורות הבטיחות, ההוראות האחרונות של הדיילים ניתנו, והמטוס המריא השמימה. על הנוסעים נמנה יהודי נכבד, בר אוריין,  שיצא בשליחות כולל האברכים שבראשו עמד. זו תקופה ארוכה שהוא מנסה למצוא מקורות כספיים למתן התמיכה לאברכים, אך מקורותיו ייבשו לאחרונה.  האחד פשט את הרגל, רעהו החליט לתמוך במוסד אחר, וכך נותר ראש הכולל נטול מקורות מימון.  מעודי לא נסעתי לחוץ לארץ, שח ראש הכולל,  אך כאשר לא עמדה בפני הברירה, חשבתי לעצמי,  שאם הכל נוסעים ומצליחים, מדוע ייגרע חלקי? כך מצאתי את עצמי ממריא ליבשת אמריקה לנדוד על פתחי הנדיבים, שיסייעו בידי לתמוך באברכים השוקדים על התורה.  טרם יציאתי מן הארץ נכנסתי אל מעונו של הסטייפלער זצ"ל וביקשתי את ברכתו. כאשר הוא שמע כי אני נוסע מעבר לים כדי לאסוף ממון, הכניס את ידו לכיס מעילו,  הוציא ממנו שטר בן חמישים דולר והניחו בכף ידי.  מעודד יצאתי מביתו בדרכי לחו"ל.

כאמור, הייתה זו הפעם הראשונה בה יצאתי את גבולות ארצנו הקדושה. בשבועות שקדמו לנסיעה שקדתי על תכנית הנסיעה שנרקמה בפרוטרוט , עם חברים טובים ואחרים בעלי לב רחב שביקשו לסייע בידי. מחברת מסודרת הייתה לי באמתחתי,  בה נרשמו בדייקנות כתובות הנדיבים שעמם קבעתי להיפגש, והזמנים המדויקים בהם עלי להתייצב בפתחי מעונותיהם . היום, ממבט לאחור, אני מרשה לעצמי לחייך הוא מספר, אבל באותו רגע היה זה מביך ואפילו עצוב עד מאד. הנדיב הראשון שאיתו הייתי אמור להיפגש,  התגורר במנהטן. קבעתי איתו פגישה לשעה תשע בבוקר במשרדו המפואר.

     באותו בוקר, השכמתי קום, מרוגש, ממתין לפגישה עם הגביר הגדול.  לפתע, האדם שהיה אמור לסייע לי ולהסיע אותי למשרדו של הנדיב, טלפן אלי ואמר לי כי עקב תקלה שאירעה לו, הוא אינו יכול להסיעני היום,  מחר כבר נעמוד בקשר אמר וניתק בחפזה.  בדיוק לשם כך יש לי מחברת, אמרתי לעצמי . עלעלתי בדפיה ואכן בעמוד הראשון בו נרשמה הפגישה הראשונה, היו כתובים כל פרטיו של הנדיב - כתובת משרדו, כתובת ביתו וכל מספרי הטלפון האפשריים. החלטתי להתקשר אל ביתו של הנדיב ולהודיע לו, כי עקב תקלה בלתי צפויה יתכן שאאחר זמן מה, ואיתו הסליחה.  צלצלתי. לאחר ארבעה או חמישה צלצולים נשמע מצידו השני של קו הטלפון קול עבה של אדם שהתעורר ברגע זה משנתו. עוד אני מנסה להוציא מפי את משפטי ההתנצלות שעמלתי לשנן, הודיע לי הנדיב כי אני רשאי לראות את עצמי משוחרר ממחויבות. הפגישה בטלה ומבוטלת. אדוני, הערת אותי משנתי, ואיני חפץ להיפגש אתך! לאחר מספר שניות הבנתי שאני מדבר עם עצמי. השיחה נותקה. איני זוכר כמה זמן נותרתי על עמדי עם השפופרת בידי, אחוז תדהמה והלם. בסופו של דבר התאוששתי, ושמתי פעמי לעבר הכתובת הבאה.  סליחה, אדוני, אמר לי מזכירו האישי של הנדיב.  שכחנו להודיע לך. הבוס היה צריך להמריא בדחיפות לחוץ לארץ. הוא חוזר בעוד ארבעה שבועות. אני מתאר לעצמי שהוא בוודאי ישמח לפגוש אותך בשובו.

     באותו יום לא הייתי מסוגל להמשיך במלאכתי.  תשוש ושבע אכזבות חזרתי אל בית מארחי ושקעתי בדף גמרא, הרחק הרחק מהוויות העולם הזה.  בעלי הבית שאירחוני, התייחסו אלי באדיבות ובנדיבות. ארוחת צהרים מפוארת ומכובדת הוכנה לכבודי, האורח מארץ ישראל, כפי שהסביר בעל הבית לילדיו. בעוד מנות האוכל מוגשות אל השולחן, מסר לי בעל הבית את שפופרת הטלפון.  זה בשבילך אמר. מעבר לקו המתינה מזכירתו של יהודי, שהיה אמור להתלוות אלי לפגישה עם רב של קהילה מפורסמת הידוע כבעל קשרים במקומות רבים. בשם מר ... אני מבקשת להתנצל בפניך. אמו נפטרה הבוקר, ועקב ימי האבל הוא ביקש להודיע כי הוא לא יוכל להתלוות אליך.  במשך שלשה שבועות התרוצץ אותו יהודי בארצות הברית. מצאתי את עצמי רודף אחרי הרוח. אפילו את הוצאות הנסיעה לא הצלחתי לכסות. לכל מקום אליו הלכתי נתקלתי בקשיים ובמכשולים,  ואך אכזבות ותסכולים היו מנת חלקי. המתנתי בקוצר רוח למועד שובי ארצה. מה לי הכא ומה לי התם, חשבתי לעצמי . אבל גם לחזור לארץ לא הצלחתי. אני בן אדם מסודר שמדייק בזמנים. אבל משום מה, האמן לי,  עד היום איני יודע כיצד איחרתי את מועד הטיסה.  פקיד נרגן הוביל אותי לחלון משרדו, החווה בידו לעבר נקודה קטנה בשמים, שהלכה והתרחקה,  בעודו אומר: הנה המטוס שלך. מצידי תנסה לתפוס אותו . עמדתי על מקומי ודמעות זלגו מעיני. הטיסה הבאה אמורה לצאת רק בעוד שעות רבות, ואיני יכול לעלות עליה. שבת המלכה עומדת בפתח ואני עלול לחלל אותה אם אעלה על המטוס. לא היה לי להיכן ללכת. התביישתי להתקשר למארחי הנדיבים שבוודאי עסקו במרץ בסידור החדר בו התגוררתי,  באוורור המצעים, ובהחזרת הילדים למקומם.

     בלית ברירה שלפתי את מחברתי. לאחר דפדוף קצר מצאתי מספר טלפון של חבר שלמד איתי בישיבה לפני שנים. שמעתי עליו רבות. הוא עדיין שוקד על תלמודו. עני ואביון שהפרוטה ממנו והלאה. דחקתי את הבושה והכלימה ויצרתי איתו קשר. הוא, יהודי בעל לב זהב, הגיע במהירות לבית הנתיבות ואסף אותי אל ביתו.  במהלך השבת פרקתי בפניו את תסכולי. ראה,  לא רק שלא הצלחתי לעשות כאן מאומה, אפילו לצאת מכאן איני יכול. עם צאת השבת התיישב חברי ליד מכשיר הטלפון והחל לחייג ללא הפוגה.  נראה אמר, אולי נוכל לעשות משהוא למענך.  נראה.

     לא חלפו אלא מספר שעות, ובסלון ביתו של ידידי הדלפון התקבצו עשרות מכריו שהוזעקו על ידו. הם התיישבו על כסאות פלסטיק, על כורסאות מרופטות ועל הספה הרעועה. הסלון היה מלא מפה לפה. הכול צפו בי, ואני - לשוני נעתקה. לא היה לי מה לומר.  אני מכבד את חברי הגאון רבי ... לומר מספר מילים, הכריז חברי, ואני - אנה אני בא. נעמדתי על מקומי. סגרתי את החליפה, הידקתי את העניבה,  סידרתי את הכובע, ועדיין לא מצאתי את המילים הנכונות לפתוח בהן את דברי.  לפתע, נזכרתי. יש לי רעיון. שלפתי את ארנקי,  ולעיניהם המשתאות של הנוכחים הוצאתי ממנו שטר בן חמישים דולר ואמרתי להם: ידידי, שבוע טוב. אני מבין שאיני צריך להאריך בפניכם על חשיבות לימוד התורה ועל השכר הגדול המובטח לתומכים בלומדיה. אבל, אם ניתנה לי רשות הדיבור, ברצוני להראות לכם את השטר הזה שקיבלתי מהסטייפלער לפני צאתי לדרך. הוא נתן לי את חמישים הדולר הללו כפתיחה למסעי. כעת ניצב אני לפניכם. וודאי מבינים אתם, כי למען מטרה חשובה ונעלה השארתי את השטר על השולחן והתיישבתי. לאחר כשעה היו בכיסי 32,000 $במזומן. מכרז שנוהל ביד רמה על ידי חברי היקר, הביא לזוכה המאושר שבראשו עמדתי. את השטר של הסטייפלער, ואת הישועה לכולל

     אתה יודע סיפר ראש הכולל. הסטייפלער היה עניו. כאשר שבתי ארצה שמח וטוב לב, מיהרתי למעונו כדי לספר לו את שהתרחש עימי. נו, נו,  אמר הצדיק. אם זה מה שקיבלת עבור חמישים דולר, אתן לך חמישים דולר נוספים...  אם רק נתבונן קמעא במעשה זה, נבחין, כי כל צעדנו ומהלכנו מכוונים על ידי הקב"ה עד לפרט האחרון, סיים ראש הכולל. גם כאשר אדם חפץ לקבוע עיתים לתורה, אל לו לחשוש ממפריעים וממניעות שונות, אלא יתן את עיניו בתורה , והקב"ה - דרכים רבות לו לסייע לאוהביו.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר ז' כסלו ה'תשע"ו

אמר הרה"ק רבי אהרן מבעלזא בסעודת הבר מצווה שלו, על הפסוק: "הלוך ילך ובכה משך הזרע, בא יבוא ברינה נושא אלומותיו", כי במשך ימי הילדות האב 'הלך ילך ובכה' כי הוא 'נושא' על כתפיו 'משך הזרע' - העוונות של זרעו, אבל כאשר 'בא יב"א' בגימטריא י"ג - כשהבן נעשה בן שלש עשרה, אז האב 'ברנה' כי הבן בעצמו 'נושא אלומותיו'.

     הגאון מצ'יבין, רבי דב-בעריש ויידנפלד, ביקש מאחד הנוכחים בחדרו להביא לו ספר כלשהו מארון הספרים. הלה מיהר למלא את בקשתו והגיש לו בשמחה את הספר. אמר לו הגאון: "יישר כוחך". נענה האיש בנימוס: "על לא דבר". חייך הגאון ואמר: "אילו הייתי אומר לך 'תודה', היה מקום שתשיב בנימוס 'על לא דבר', אבל מכיוון שבירכתי אותך בברכת 'יישר כוחך', היה עליך לענות 'אמן'. אם יהודי מברך אותך, ואין זה משנה על מה ולמה, עליך לענות 'אמן' ולבקש שהברכה תתקיים".

     וייקץ יעקב משנתו. לאחר ארבע עשרה שנה שלא ישן בבית שם ועבר, קץ יעקב ומאס בשינה. (אור למאיר(

     ''חתן דומה למלך" - עד מתי? הגה"צ רבי הירש פאלי היה אומר כל זמן שאשתו מלכה! ("נר" מפי המשפחה)

אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך (מוסף שב"ק יתד נאמן – תשע"ג)

     סיפור זה קרה בשמחת תורה תשנ"ח, באמצע אמירת ההלל. הגאון רבי נתן איינפלד שליט"א חש בכאב ברגלו השמאלית. הכאב הלך והתעצם עד שלא יכל להשתתף בהקפות, ובקושי גרר עצמו לקבל עליה לתורה. בחיבורו 'מנחת נתן' על אגדה הוא מגולל בארוכה את פרטי הסיפור, כיצד סחבו אותו הביתה באמצעות כיסא גלגלים, ייסורי התופת, וכיצד שבדק אותו הרופא במוצאי החג, ניפלט מפיו זעקות על כל נגיעה ברגל. בסופו של דבר הגיע לבית החולים, שם – בתום סדרת צילומים – אבחנו ברגלו את המחלה הנוראה.  כעת התווספו להם ייסורי נפש לייסורי הגוף, והוא פנה להתייעץ עם הרב ר' אלימלך פירר שליט"א שהפנה אותו לפרופ' דקל מרמת גן.  בינתיים שיגר שליח למרן הגאון רבי חיים קניבסקי שליט"א שיתפלל לרפואתו.  לאחר בדיקה דחה פרופ' דקל בלעג את האבחון בדבר המחלה הנוראה, אך טען שעם טיפול הולם ישכחו הכאבים כעבור שישה שבועות אך יהיה צורך בטיפול פיזיותרפיה במשך שנה שלמה!

     שבוע חלף משמחת תורה. הייסורים הלכו וגברו, בעוד הכדורים – ואף הזריקות – לא משכחים את הכאב. היה זה ביום חמישי כאשר רעייתו יצאה לקניות לכבוד שבת, והוא הציע לה לנעול את הדלת מבחוץ כיוון שבלאו הכי איננו מסוגל לגשת לדלת. לפתע נשמעו מכיוון הדלת נקישות רמות, היה זה הרב אפשטיין – נאמן ביתו של מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א- שקרא: "הרב נמצא למטה במכונית ורוצה לעלות לבקר!" בעודו מדלג על רגל אחת חיפש מפתח ברחבי הבית ולא מצא...  בסופו של דבר התקיים הביקור הקצר מאחורי הדלת הנעולה. בעוד מצד אחד ניצב הג"ר נתן וזועק בבכי: "רבינו, יש לי ייסורים נוראים!" ומעבר לדלת נשמע האיחול: "ר' נתן, רפואה שלמה! רפואה שלמה!" משם פנה הג"ר נתן למרפסת כדי להביט באורח הדגול שחוזר למכוניתו, ושוב נשמעו האיחולים "רפואה שלמה"! כאשר התרחקה המכונית נכנס הביתה ולפתע שם לב שהוא צועד על שתי רגליו "הייתכן? לא! אין זה אלא דמיון! הרמתי את רגלי השמאלית – ומאומה, אין כאב... מיששתי אותה בידי, זכרתי איך זעקתי מרה אך אמש, כשהרופא נגע ברגל נגיעה קלה, ועתה, כלום... אין שום כאבים". בתגובה פרץ על המקום בריקוד ספונטני שכולו הודאה להשם. רק כעבור עשר דקות נכנסה רעייתו הביתה ומצאה את החולה... רוקד! "אני משלים את הריקודים של שמחה תורה" הסביר לה. הג"ר נתן התקשר מידית להרב אפשטיין שיעדכן את מרן הגר"ח שליט"א –שכאשר סיים לשמוע זאת אמר בפשטות: ומה הפלא? הרי זו גמרא מפורשת 'אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך'! 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/