אוויל מחריש – חכם יחשב
אויב מוכר טוב מאוהב נסתר ...
אוי לאומרים לאדם שבח שאין בו – בפניו,
וגנותו – שלא בפניו. (הרה”ק רבי חיים יוסף דוד אזולאי)
או ימין או שמאל, באמצע הדרך הולכים רק
סוסים.
אוכלי הבשר מתעללים בבעלי חיים על ידי
אכילתם; הצמחוניים מתעללים בבעלי חיים על ידי אכילת האוכל שלהם.
הגה"ק ה"כתב סופר"
זיע"א, ששאל: אם יהודי מתחרט ועושה תשובה הגונה כל כך, מדוע ממשיכה התורה
בפסוק הבא "ואנכי הסתר אסתיר פני ?" ותירץ, כי היהודי אמר את הדברים רק
"ביום ההוא" ביום שבאה עליו הרעה, אבל אך חלפה הצרה ועברה הוא שוכח כל
מה שאמר וחשב.
הרה"ק רבי רפאל מבראשד זיע"א
מבחירי תלמידיו של הרה"ק רבי פינחס מקאריץ זיע"א שאל פעם את רבו הקדוש :
יהודי אשר מצאוהו צרות רבות ל"ע, ונדמה לו שהבורא יתברך שמו מסתיר פניו ממנו,
מה עליו לעשות כדי לחזק את אמונתו בה' ? השיב לו רבי פינחס: עצם הידיעה
שרבש"ע מסתיר את פניו ממנו הרי זו כבר התחלת התיקון.
חזן אחד בא בחודש אלול אל הצדיק רבי מרדכי
מנדבורנה, ועשה במחיצתו את חודש התשובה. כמה ימים לפני ראש השנה בא להיפרד מרבו
לפני שובו לביתו. "למה אתה ממהר כל-כך לשוב?", שאלו הצדיק. "שליח
ציבור אני, ועליי לעיין היטב במחזור ולהסדיר את תפילתי", השיב החזן. חייך
הצדיק ואמר: "האמן לי, המחזור עומד בעינו בדיוק כדאשתקד. מוטב שתנצל ימים אלה
כדי לעיין בתוך נפשך ולהסדיר את מעשיך"...
הבדיחה
הישנה
זקן אחד ליצן אמר לי משפט ליצני חכם : הוא
אמר לי: כשאתה שומע בדיחה חדשה שעדיין לא שמעת אותה עד היום... אתה אולי בטוח שהיא
בדיחה חדשה... שיצאה עכשיו מהתנור... אבל לא!!! ממש לא בטוח... יתכן מאד שהיא
בדיחה ישנה נושנה... רק מה??? לפני חמישים שנה מישהו המציא בדיחה... הבדיחה עברה
מפה לאוזן... עד... עד שכככולם הכירו אותה... ואז כצפוי הגיע השלב שהיא נהפכה
להיות בדיחה נדושה!!! ומכאן ואילך יש כלל ברזל: לא חוזרים על בדיחה פעמיים!! ואכן
מאז אף אחד לא העז להגיד את הבדיחה הזו... שום גראמען ושום ליצן.. למה?? ... כי
... נו כולם מכירים את זה ... אף אחד לא יצחק... כולם יגחכו ו ... אכן מאז נגנזה
הבדיחה הזו והיא שוכבת לה כבר חמישים שנה אי שם בבוידעם ... בינתיים הגיע דור חדש
שמעולם לא שמע את הבדיחה הזו כי אף אחד לא העז לחזור על הבדיחה פעמיים... ומרוב
שכולם פחדו לחזור על הבדיחה פעמיים נוצר מצב שאפילו פעם אחת היא לא נאמרה ! וכבר
עברו להם עשר שנים.. עשרים... חמישים שנה... ואז... זקן אחד אזר אומץ (או ששכח
)... והחליט להפר את החוק והוא כן חזר על בדיחה פעמיים ...ו... ואז נתגלתה בדיחה ח
ד ש ה ! ! ! ! שלמעשה היא ממש לא חדשה... אלא היא רק שכבה בבוידעם כי ברגע שכל אחד
בטוח שכולם יודעים... אז אף אחד לא אומר וממילא היא נשכחת לגמרי .. טמון פה יסוד
כללי בחיים!!!!!
ככה זה בכל דבר
בעולם!!!! דווקא בגלל שככולם יודעים שהולך להיות פקקים בכביש אז ...1 קח בחשבון...
שיתכן שדווקא כביש אחד הולך להיות הכביש הכי משוחרר כי הרי אף אחד לא יסע בו...
דווקא בגלל שכככולם בטוחים שהחתן מאד עסוק.. וכולם בטוחים שכככולם מתקשרים להגיד
לו מזל טוב... קח בחשבון שיתכן שכתוצאה מזה ... למעשה אף אחד לא מתקשר אליו... כי
כולם עושים את אותו חשבון ... והדוגמה הכי מוכרת ודומיננטית: יש נושאים שדורשים
טיפול דחוף!! ומרוב שלכולם ברור שהנושא צריך להיות בטיפול... ממילא כל אחד בטוח
שהנושא כבר בטיפול... ואז כשמגיעה שעת ה-99 ...אז מתגלים מחדלים דווקא בנושאים הכי
חשובים שאף אחד לא האמין שהם ישכחו ... וכן הלאה וכן הלאה... כל אחד יזכר בדוגמה
המוכרת והשכיחה במחוזו.
השפריץ
( הרב יעקב (קובי) לוי)
יום שישי, שעת בוקר מוקדמת. ירמיהו קורנהאוזר,
המכונה ירמי, אברך אציל נפש נטל ידיו, בירך ברכות השחר והציץ דרך חלון המטבח אל
אפלולית גשומה, סואנת סוערת, בעוד רוח פרצים מנסה לחדור פנימה דרך חרכי התריס
השבור. משימת הבוקר שלו הורכבה מסידור זריז של הבית, הכנת כריכים לבניו תלמידי
הת"ת, והכנת הבנות הקטנות לגנים. את התינוק החביב שעיה, עליו להעביר למעון
שבקצה העיירה. נו, לך תארגן ותארוז שישה ילדים שהגדול בהם בן תשע, לבד, ועוד לארגן
ולנקות את הבית לקראת שובה של העזר כנגדו הנמצאת בבית החלמה, ובשעת הצהריים היא
תנחת כאן עם הצאצאית השביעית, כן ירבו. האמת היא, שקרוב לשבוע שהוא עומד בעומס הזה
בכבוד רב. לאחר פיזורו של דור העתיד במוסדות החינוך, הוא גולש נושף ומתנשף לבית
הכנסת השכונתי לתפילת שחרית שמתחילה ב7:50 ומשתדל, עד כמה שמוחו טרוד, לכוון בשלוש
הברכות הראשונות של תפילת שמונה עשרה.
אתמול הוא עשה חשבון שהצעידה עם השישייה
ועם עגלת התינוקת נמשכת על פני שני קילומטרים לפחות. דא עקא, שהקילומטר הראשון
כולו מרוח על פני עלייה חדה, כאשר עיניו פקוחות ופוזלות לצדדים, וידיו חובקות את
כפות ידיהן של העוללים השובבים, שאינם מודעים לסכנות. הוא פתח את הגמרא שלו וצלל
אל עומק הסוגיה וניסה לדחוק הצידה אל מרתפי התודעה, עמוק עמוק, את הבעיה שהציקה
לו. כסף, אין לו פרוטה בארנק, המקרר דליל למדי, המילגה של הכולל מאחרת, ונעבעך אין
כבר ממי להלוות. החוב שבסופרמרקט השכונתי מעובה ודשן למדי, ופניו החמצמצות של
ויקטור הקמעוני רודפות אותו כבר חודש ימים. "תסלח לי קורנהאוזר" מתפייט
ויקטור "אני , לא יורד לי כסף מן השמים, אם לא תסגור את החוב, משבוע הבא לא
תוכל לקנות... תבין אותי" . ירמי ניסה להבין והתחנן על נפשו בוקר אחר בוקר,
"רק לחם, ביצים וחלב, תרשום לי בכרטיס... כמה אני חייב ? 3,273₪ אל תדאג ויקטור
לא ברחתי, לאן יש לי לברוח עם שישה ילדים? עוד מעט תיכנס המילגה של הכולל, עוד כמה
גרושים מהביטוח לאומי, ואני כאן, תאמין לי..." ויקטור הכיר היטב את הנאום הזה
אבל בלע אותו, והמשיך לתת. אתמול, ביום חמישי אחרי הצהריים, כשירמי הצליח לשכנעו
לשחרר לחם, ביצים וחלב, שיחרר ויקטור את חרצובות לשונו, בעדינות עד כמה שיכול היה,
"קורנהאוזר, עד כאן!!! אני לא ביטוח לאומי ולא בנק לאומי, אני בסך הכל סוחר
קמעוני קטן, לא יכול לממן אותך!!! ממחר, שילמת, קיבלת. לא שילמת, לא קיבלת!
הבנת?!" המילים הללו צרבו לו את העורף, עברו לגרון, ירדו בוושט ועשו לו כאב
בטן לא פשוט. הגברת עוד מעט חוזרת, צריך לשריין את הבית בטיטולים, במטרנה, במוצרי
מזון, עוף לשבת, דגים... מאיפה אני משיג את זה... "רבונו של עולם, יש לך כל
כך הרבה גשם בשמים הרהר ירמי "לא מגיע לי גם גשם קטן של ברכה, של פרנסה? את
כל העולם אתה מרטיב בשפע שלך... מה איתי? לא מגיע לי איזו השפעה טובה ורטובה ממעון
קודשך? אם ויקטור לא משחרר לי קניה של 500 ₪ לפחות... איך בדיוק אני עובר את
השבת?" בשעה שש הוא התחיל להעירם. נטילת ידיים, ברכות השחר, כוסות השוקו,
הכריך, החיבוק החם והנשיקה, ובשעה 7.00 התחיל המרוץ, והפעם כנראה זה אמור היה
להיות מרוץ רטוב מתמיד. הוא פתח את המטריה, וכל הכבודה הקורנהאוזרית החלה לנוע
במדרכה, אט אט בעליה לכיוון פסגת העיירה. תתפלאו, כאילו על פי הזמנה מראש הגשם פסק
לו, אי מפה, אי משם, הבליחה לה קרן שמש עקשנית, וחזרה ונעלמה.
ירמי
צעד לאיטו, והרהר בתפילתו של כהן גדול ביום הכיפורים, בבית קודש הקודשים, שלא יקבל
הקב"ה תפילתם של עבורי דרכים. מדוע? כי עם כל הכבוד להם, העולם צריך גשם,
העצים, הפרחים, החיטה. כן, לתפילה של כל יהודי פשוט הצועד בדרך יש עוצמה אדירה,
והקב"ה מאזין לו. " ריבונו של עולם", הרהר בליבו "אינני מבקש
שייפסקו גשמים חלילה, רק תן לי הפוגה קצרה עד לתום הפיזור... " ושוב חזר
וניקר בו אותו נודניק הרסני ומייאש ממפעלותיו של היצר הרע. "הלו ירמי, מה עם
הקניות? אשתך בדרך הביתה, וויקטור אתמול היה נחרץ מתמיד". ליבו התכווץ קמעא,
גבו השתופף קלות, ובעיניו נזרק דוק לחלוחי של דאגה. באמצע העלייה הם ביקשו לפוש,
ונשענו על עמוד הבטון של תחנת האוטובוס.
סמוך לתחנה נמתחה לה דרך עפר בוצית רווית
שלוליות, וג'יפ לבן דהר לאורכה במהירות מסחררת. עד שירמי הספיק לקלוט מה הולך
להתרחש, טס שפריץ רוחבי דשן ושמנוני העשוי מבוץ אדמדם מגלגלי הג'יפ לעבר
הקורנהאוזרים, הגדול והקטנים. אחרי שלוש שניות הפכה המשפחה המתוקה לעיסה דביקה של
בוץ, מים דלוחים על הפנים, הידיים והמעילים... הג'יפ המשיך בטיסתו על שביל העפר
וכשהגיע למטה בסוף הירידה סטה לכיוון הכביש ונעלם. הצעקות והבכיות מרטו את עצביו
של ירמי. רק זה היה חסר לו. שישה ילדים מטונפים, עצבניים, עייפים, תינוק בעגלה
צווח עד גנזי מרומים, וצריך לחזור הביתה, לנקות אותם, להלבישם מחדש, להחזירם לבתי
הספר, להתפלל שחרית באיחור ולהגיע איכשהו לויקטור ולהתחנן על נפשו... הוא הוציא
מכיסו ניירות טישו ניגב את פניהם, והירשה לעצמו לבכות יחד איתם. "כן, גם אני
ילד של בורא עולם, ואם מותר להם לבכות גם לי מותר". והוא בכה, כי כאב לו,
והיה כבד עליו, והדוחק, והקושי, והשבת באופק, ומאין – יבוא עזרי... ורבונו של עולם
ביקשתי קצת מהגשם שלך, מהשפע שלך... אבל למה ככה... אחר כך הוא נזכר שיהודי לא
שואל "למה?" יהודי שואל "מה, מה עלי לעשות לעשות?, הוא תקע מבט
בשמים הכהים ומלמל "אני יודע שעלי לומר תודה על השפריץ הזה, אך אינני יכול,
אבאל'ה אינני יכול... אבל לפחות אני יודע...". אחרי שניגב אותם והרגיעם הסתובבה
השיירה לחזור, והנה מולו הג'יפ הלבן עוצר בחריקה. גבר כבן 60 גבוה וחסון יורד
ממנו, "סלח לי, הבנתי שהרטבתי אתכם...". הרטבת?" גיחך קורנהאוזר,
"לכלכת אותנו עד העצמות, תביט על המעילים והמכנסיים שלהם, תן מבט על
התינוק..." "אני נורא מתנצל, לא הבחנתי בכם, רק כשהגעתי לסוף הירידה
צילצל אלי ידיד שלי ואמר לי 'נפתלי, אתה לא נורמלי, הרטבת משפחה שלימה', לכן
חזרתי..." " סלחתי", נרגע ירמי. "במה אני יכול לפצות
אתך?" שאל האיש וסימן לקורנהאזורים לעלות על הגיפ' , והם עלו... "זה
בסדר, תודה על הטרמפ, הוא בהחלט פיצוי נאות על השפריץ", ניחם אותו ירמי.
המשפחה הצטופפה בג'יפ , העגלה נקשרה לגג, והפלאפון של נפתלי ניגן בדיבורית.
"מה קורה איתם נפתלי?" שאל מישהו. "בסדר הם על הג'יפ, חוזרים איתי
הביתה" עדכן נפתלי. הקול הדובר מעבר לקו היה מוכר לירמי... אבל ישנם הרבה
קולות מוכרים... לא ככה? "תנקה ותלביש אותם, ואקח אתכם לבתי הספר" אמר
נפתלי, "אם עושים טרמפ, אז עד הסוף". אחרי 15 דקות המשופרצים חזרו לגי'פ
נקיים ורגועים וירדו אחר כבוד במוסדות החינוך. ירמי גם ביקש לרדת והודה בחום
למיטיבו... "חכה חבוב, לא גמרנו, אתה נשאר בג'יפ" הורה נפתלי. אחרי שלוש
דקות נסיעה חנה הגי'פ מול הסופרמרקט של ויקטור, ושישה ארגזי מזון מלאים כל טוב
הועמסו עליו. "מה זה?" שאל ירמי. "זה השפריץ" חייך נפתלי,
"יש לי מפעל שימורים גדול, וויקטור הוא אחד הקליינטים שלי. הוא יצא מהמכולת
שלו, ראה אותי דוהר ומרטיב אתכם... ועדכן אותי בפלאפון. אחרת מי יודע איזה עונש
הייתי חוטף משמים...". "ויקטור מהסופרמרקט?" תמה ירמי. "כן,
אנחנו ידידים למעלה מחמישים שנה... סיפר נפתלי, והשניים נפרדו בידידות.
ביום ראשון בבוקר
נכנס ירמי קורנהאוזר - מהוסס משהו - לסופרמרקט של ויקטור, והפעם פניו של הקמעוני
היו מחויכות מתמיד. "וואלה ירמי, איך אתה יודע לכוון מי ישפריץ עליך... נפתלי
סגר לך את החוב... מזל טוב פותחים כרטיס חדש". ירמי נשם עמוק, בעונג בלתי
רגיל, ורשם לעצמו עוד פרק מכונן בהשגחותיו הרטובות והטובות של בורא עולם.
