אחד מבניי שיחי' ציפה להולדת בנו השלישי. כולנו ציפינו לבשורה טובה
על הולדתו. והנה בוקר אחד התקשר אלי בני ואמר לי: "אבא מגיע לי מזל
טוב!" לשאלתי מה נולד להם, ענה לי בני: "אבא נולד לי ילד בעל נשמה גבוהה
ומיוחדת. הוא פעל במשך חצי שעה בעולם הזה מה שאנשים אחרים פועלים במשך תשעים שנה.
הוא גמר את תפקידו ועלה חזרה לעולם האמת". זוהי השקפת התורה! זוהי ההשקפה
האמתית, כפי שאומר רש"י הקדוש: "כל מה שיבוא עליך קבל בתמימות".
זוהי משימת חייו של היהודי עלי אדמות.
וכדאי שנלמד ממעשה זה כי מכל "דבר רע" שנגרם לאדם, תמיד
יתבונן ויחפש את "האלוקים חשבה לטובה". ראייתנו לעיתים קצרה מלראות את
"האלוקים חשבה לטובה", קל יותר לראות ולהרגיש את ה"מה זאת עשה לנו
אלוקים", אך ככל שדרגת אמונתו של האדם גדולה יותר, חזקה יותר, הוא יוכל למצוא
ביתר קלות את "האלוקים חשבה לטובה" ולוואי וכך נתבונן בדרכי הבורא.
חז"ל למדו פרק חשוב בחיים שאדם צריך להראות לחברו פנים
שוחקות, שהוא אות אהבה וחיבה יותר ממשקהו חלב. קצת אכפתיות. ישנם אנשים עם מועקה
בלב חייבים לעודדם ולשמחם ולדאוג להם.
כאשר אסף יעקב את בניו כדי להעניק את ברכתו האחרונה לכל אחד מהם,
הוא הקדים לברכות את ההוראה: ''הי יתעורר ויבריא, אספו''. חז''ל מסבירים שלא הייתה
זו בקשה חד פעמית, כי אם צווי לדורות. יעקב אבינו ציווה על בניו להימנע ממחלוקת
ולהתקין את עצמנו לגאולה, על ידי שיהיו מאוחדים ויהיו כולם באסיפה אחת.
באר מים חיים" [כו, יט].(ברכי נפשי).
המעשה המופלא החל דווקא באירוע מצער, אפילו מצער-מאוד, שאירע בעיר אור יהודה, שבו נפל ילד לתוך בור מים עמוק. אנשי ההצלה שמיהרו למקום, משו את הילד מן המים כשהוא מחוסר הכרה, ובמצב תפקודי קשה מאוד, והבהילוהו לבית החולים. הרופאים חיוו את דעתם במפורש ש 'אין הרבה סיכויים' שהילד ישוב אי- פעם לתפקד כרגיל, והכינו את האמא למצב שבו הבן שלה יישאר 'צמח' לכל ימי חייו.
ברגע זה קרה משהו. כאשר שמעה האימא היהודייה את דברי הרופאים, קמה והכריזה לפני כל הנוכחים: 'אני נשבעת שהבן שלי יקום ויתעורר, וימשיך לתפקד כאחד האדם'... האנשים שהיו במקום לא האמינו למשמע אוזניהם, והסתכלו על האם ספק בתימהון, ספק בחמלה, והיו בטוחים שהאירוע הקשה השפיע עליה לרעה, והיא פשוט יצאה מדעתה. אבל מה לעשות, האימא הזו לא עשתה רושם כמי שיצאה מדעתה, והייתה נראית שפויה לכל דבר. משחזרה על דבריה שוב ושוב, שאלוה הרופאים מהיכן היא כל כך בטוחה שבנה יתעורר ויבריא, מה שנראה כנוגד את המציאות לחלוטין, אמרה האישה פעם נוספת 'אתם תראו שכך יהיה', וסירבה בינתיים לפרט את העילה לדבריה. והנה, לא עברו יומיים, ולפתע-פתאום – בשעת לילה מאוחרת – מתעורר הילד ושב להכרה מלאה, ולפני שאנשי הצוות הספיקו לעכל את המראה והנס המתחולל לנגד עיניהם, עשה הילד מעשה, ו... ניתק את כל המכשירים הרפואיים אליהם היה מחובר מאז האסון, קם על רגליו, וכל הסימנים הראו שהוא מתכונן לפתוח את דלת המחלקה שבה היה מאושפז וללכת הביתה... ובתוך זמן קצר אכן שוחרר הילד מבית החולים, לא לפני שעבר את כל הבדיקות, והתברר שהוא אכן בריא ושלם לחלוטין, והטביעה במים לא הטביעה בו את אותותיה.
בתיקו האישי של הילד נכתב לאמור שהוא שוחרר לביתו לאחר נס רפואי מובהק שאירע עימו. עכשיו כבר באמת לא יכלו הרופאים להתאפק, וניגשו אל האם ושאלוה פעם נוספת מהיכן היה לה את הכוח והעוז להתבטא כנ"ל, ולהישבע שבנה ייצא מהמצב הקשה שבו היה, כשהוא בריא-אולם. בשלב זה החליטה האם להתייצב בפני הרופאים ולספר את סיפורה. 'אני עובדת במקצוע קדוש ומקודש הקשור למים, ולטהרה. משכורתי היא נמוכה מאוד,. סכום שזה מספיק בקושי לכלכל את נסיעותיי אל מקום- הטהרה בו אני עובדת. ולמרות זאת, והגם שהעבודה הזו אינה מפרנסת את ביתי, אני ממשיכה לעבוד שם במשך שנים רבות, ביודעי שאם אפרוש מהתפקיד לא יישמר מצב-הטהרה בטהרתו, והעניינים לא יתנהלו בצורה ההלכתית הראויה. הרופאים בבית החולים עדיין לא הבינו מה קשור בין הדברים שמספרת האישה ובין הצלתו הפלאית של בנה, ואז המשיכה האימא ואמרה: 'לאחר שהזעיקו אותי והודיעו שהבן שלי נפל לבור מים, האמנתי בלב שלם, שאם אני מוסרת את נפשי למען השי"ת בעניין המים, במקצוע-הקודש ההוא, לא יתכן שהשי"ת יעניש אותי ואת בני במים! לא יתכן'!... ובעוד שהרופאים ההמומים מאזינים לדבריה של בעלת-אמונה זו, סיפרה האישה שלפני מספר ימים שמעה את בעלה הת"ח, כשהוא לומד עם החברותא שלו את הגמרא במסכת בבא קמא (דף נ' עמוד א') על רבי נחוניא שאף הוא גילה מסירות רבה למען עם ישראל בעניין המים, וגם אצלו היה מקרה דומה. וכך מספרת הגמרא: 'וכן מנהגו של נחוניא חופר בורות שיחין ומערות, שהיה חופר ופותח ומוסר לרבים, וכו'. תנו רבנן, מעשה בבתו של נחוניא חופר שיחין שנפלה לבור גדול, באו והודיעו את רבי חנינא בן דוסא (כדי שיתפלל עליה). שעה ראשונה אמר להם, שלום; שנייה אמר להם, שלום; שלישית אמר להם, עלתה. 'אמרו לה, מי העלך? אמרה להם, זכר של רחלים נזדמן לי, וזקן אחד מנהיגו. אמר לו (לרבי חנינא בן דוסא), נביא אתה ? אמר להם, לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי, אלא כך אמרתי – דבר שאותו צדיק מצטער בו, יכשל בו זרעו '?! זו, הרי, ה 'מידה כנגד מידה' שבה מנהל השם יתברך את עולמו. ולכן, כל אדם באשר-הוא, יכול לרכוש לעצמו הגנה ומחסה בגין המצוות שהוא מתמסר אליהן.
ומכאן, שההנהגה יכולה להתנהל גם בצורה ההפוכה. דהיינו, אדם הנצרך לסיוע שמיימי בעניין בריאותי, או בפרנסה, וכדומה, כדאי לו להתמסר לעניין זה ולהתעסק בכך עם אחיו, ולסייע בידיהם בעניין ההוא, ואז יחול גם עליו הכלל שטבע רבי חנינא בן דוסא, 'דבר שאותו צדיק מצטער בו, יכשל בו זרעו'?! .
החוויה היהודית
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה