אמרי שפר כ"ה סיון ה'תשע"ו

אמרי שפר כ"ה סיון ה'תשע"ו

אם נראה לך שהחיים אינם נפלאים,  האם היית מוכן לוותר על יום אחד מהם ?

     אמר רבי שמעון, אם היו בני אדם יודעים כמה נעלה הוא מעשה הקטורת לפני הקב"ה, היו נוטלים כל תיבה ותיבה ממנו, והיו מעלים אותה עטרה על ראשם ככתר של זהב.

     האם אתה מעדיף להיות מפורסם ואומלל או מרוצה ולא מוכר ?

     הראש שלנו מתייחס למידע שלילי "בכובד ראש" גדול פי חמישה מאשר למידע חיובי.

     שקר ואמת, מרן הבעש''ט אמר פעם על הגאון ר' חיים צאנזער, ששקרן כמותו לא ראה כי אומר וידוי: אשמנו, בגדנו וכו' ואין בזה שמץ של אמת.

     "שתיית יין יש שהיא נעשית לשם מצווה, אך כמו כל מצווה יש להיזהר שלא לעבור על 'בל תוסיף'" (רבי אברהם-יעקב מסדיגורה)

     תאכיל את האמונה שלך מדי יום ותראה איך הפחדים שלך גוועים ברעב

     תאמין שהכל אור. הרה"ק ר' שלמה מקארלין זי"ע (יומא דהילולא כ"ב תמוז), אמר שילד ששם את ידיו על פניו ובוכה שחושך אומרים לו תוריד את ידיך מהפנים ותראה את האור, וכל אחד יש לו זמנים של ילדות שהוא שם את ידיו בעגמת נפש ומדמיין לעצמו שחושך, תוריד לו את ידיו וידע שהכל תלוי מלמעלה, ואז יפסיק לבכות.

אימוץ מרפא  ( הרב אברהם-צבי וייס)

ההמולה סמוך לביתה של הגב' גוטסמן התמיהה את הרב מרדכי-דב פיין, רבה של סקרנטון. חצר הבית התמלאה בעשרות בני-אדם שהחזיקו זרי פרחים, ובהתרגשות ניגשו אל האישה המבוגרת והעניקו לה את הזר, בהרעיפם עליה דברי שבח ותודות.

סקרנטון היא עיר בפנסילווניה, ארה"ב. יש בה קהילה יהודית ותיקה. הרב פיין נקרא להנהיג את הקהילה, ועשה זאת ביד רמה לאורך שנים רבות.

המראה יוצא הדופן של עשרות נושאי הזרים בחצרה של הגב' גוטסמן הישישה אירע ב'יום האֵם' המצויין בארה"ב. הרב פיין החליט לשאול את הגב' גוטסמן לפשר הדבר. "אספר לך כיצד זכיתי לילדים רבים כל-כך", אמרה לו האישה, והזמינה אותו לשבת ולשמוע את סיפורה.

בעיירה מונקץ' שבהונגריה התגוררו ר' יצחק גוטסמן ורעייתו. מצבם הכלכלי היה דחוק. יצחק ניסה את מזלו בכמה וכמה עבודות, אולם שערי הפרנסה לא נפתחו בעבורו. משפחתו גדלה והוא החל לשקול הגירה לארץ האפשרויות הבלתי-מוגבלות – אמריקה. רעייתו החמיצה פנים למשמע הרעיון. היא נרתעה מההפלגה הארוכה וחששה שילדיה הקטנים לא ישרדו בתלאות הדרך. החליטו בני הזוג להיוועץ ב'סבא מקפיש', רבי יהושע-העשיל הכוהן פריד, שהנהיג את עדתו בעיירה קפיש ונודע כפועל ישועות (נסתלק בחודש סיוון תרפ"א). התכנס הצדיק בהרהורים למשך כמה רגעים, בעודו עוצם את עיניו. לאחר מכן התנער משרעפיו, הושיט את ידו לעבר ר' יצחק ואמר: "סעו לשלום, ובעזרת השם תגיעו למחוז חפצכם בשלום. אף אחד מילדיכם לא יינזק, ובכלל – עד סוף ימיכם לא תשכלו אף ילד אחד מילדיכם". הבטחתו המפורשת של הרבי התירה את הספקות. המשפחה יצאה למסע בלב רגוע, וכעבור כמה שבועות הגיעה בשלום ליעדה. הם התיישבו בסקרנטון, ור' יצחק פתח אטליז שסיפק בשר כשר ליהודי האזור. סוף-סוף ראה ברכה בעמלו והפרנסה הייתה בשפע.

חלפו שנים ופתאום התפרצה מגֵפה קשה והפילה חללים רבים, בעיקר ילדים. לא היה בית שהמגֵפה לא פגעה בו. רק בבית אחד לא נפגע איש. זה היה בית משפחת גוטסמן. איש מבני הבית לא חלה. בני המשפחה אף הקרינו ביטחון גמור, והצהירו ש"אצלנו הכול יהיה בסדר". כשנשאלו לפשר האופטימיות הנחרצת השיבו בפשטות כי באמתחתם ברכת ה'סבא מקפיש'. למשמע הדברים הבריק רעיון במוחו של אחד מיהודי העיירה, שבנו חלה והתנדנד בין חיים למוות. "מה דעתך שאמסור לך את בני?", פנה אל ר' יצחק. "לאחר שיֵחשב בנך תחול עליו ברכת הרבי". ר' יצחק נענה בחפץ לב. ה'עסקה' בוצעה, ולא חלף זמן רב וניכרה הטבה במצבו של הילד. למחרת כבר קם הילד ממיטתו ויצא לשחק בחצר הבית.

הבשורה על ההתאוששות הפלאית של הילד עשתה לה כנפיים, וגם הסיפור שמאחוריה. פתאום צבאו על בית משפחת גוטסמן עשרות הורים מודאגים. כולם ביקשו 'למסור' את ילדיהם למשפחת גוטסמן, כדי שיחסו תחת ברכת הצדיק. ואכן, זה אחר זה החלו ילדים להחלים מן המחלה הקשה. כל מי שנמסר למשפחת גוטסמן חייו ניצלו. שלושים וחמישה ילדים חולים, שמצבם היה חסר תקווה, נמסרו לבני הזוג, ונרפאו לגמרי בתוך זמן קצר. מכאן ולהבא, בכל פעם שילד יהודי חלה ונקלע לסכנת נפשות, מיהרו הוריו להשתמש ב'סגולה' החריגה ו'למסור' אותו למשפחת גוטסמן. גם ברבות השנים, לאחר שר' יצחק נפטר, הוסיפה אשתו 'לאמץ' ילדים חולים – והסגולה מעולם לא אִכזבה.

בין תושבי העיירה היה רופא יהודי מתבולל. הלה התכחש לסגולה ולעג למאמינים בה, אף שזו הוכחה בעשרות מקרים. הוא בז לברכות צדיקים ולאמונה בכוחות על-טבעיים. יום אחד החליק בנו הקטן, נחבל בראשו ואיבד את הכרתו. מצבו של הילד היה חמור. הרופאים היו חסרי אונים. הם המליצו להורים להתאזר בסבלנות ולהמתין לבאות, בציפייה שהילד יתעורר. הימים חלפו, ושום תזוזה לא נרשמה במצבו. בצער נאלצו הרופאים להגדירו 'צמח'. מצבו הנואש של הילד עורר בפעם הראשונה ספקות בלב אביו. בצר לו פנה אל הגברת גוטסמן וביקש לבצע את ההסדר המפורסם. "האם תסכימי 'לאמץ' את בני?", שאל הרופא. הגברת גוטסמן נענתה ברצון. והנה, לא חלפו ימים אחדים ופתאום הילד התעורר וביקש מים.

"זו הסיבה לזרי הפרחים הרבים שאני מקבלת ב'יום האם'", סיימה הגב' גוטסמן את סיפורה באוזני הרב פיין המשתאה. "כל אלה היו בעבר ילדים חולים ש'נמסרו' לי והבריאו ממחלתם". הגב' גוטסמן זכתה להאריך ימים ולרוות נחת מצאצאיה הביולוגיים וגם מעשרות 'ילדיה' ה'מאומצים', שהכירו לה תודה על שהצילה את חייהם.

החתן שנעצר ושוחרר ביום חופתו (סיפורי צדיקים, גליון 208)

     סיפור זה התחרש לפני למעלה ממאתיים שנה, בעיירה קטנה אשר ברוסיה חי יהודי עשיר שהיה כילי רח"ל, כל פעם שמישהו בא אליו בבקשת נדבה, היה העשיר ניגש לקופת הברזל אשר לו,  מוציא משם קופקה אחת (כמו אגורה של היום) היה תוחבה לידי המבקש. אולם גם מטבע עלובה זו נשארה תמיד ברשותו של הכילי, אחרי שאיש מן המתרימים לא היה מוכן לקחת מידי עשיר כה גדול סכום כה מצחיק, כך חזרה הקופקה תמיד לקופת הברזל והעלתה חלודה.

     יום אחד הייתה בעיירה תכונה גדולה מאד,  התכונה נגרמה על ידי חתונה שעמדה להיערך לפנות ערב, חתונה בעיירה קטנה היא תמיד מאורע שכל התושבים נוטלים חלק בה , ומה גם שחתונה זו של יתום ויתומה הייתה, והרי זו מצווה גדולה לסייע בידי יתומים להקים משפחה, כך עסקו יהודי העיירה רובם ככולם במצוות הכנסת כלה, וכל אחד תרם משהו, מי בדים וכלי בית, ומי שמלה לכלה וחליפה לחתן, כדי שהיתומים העניים לא ירגישו שאין להם מה שיש לכל חתן וכלה יהודיים אחרים ביום שמחתם. רק אל העשיר הכילי לא הלך איש כדי לשתפו בשמחה הכללית, וכדי להתרימו למען הזוג הצעיר, איש לא רצה למכור לו את המצווה הגדולה הזו תמורת הקופקה שהוא עתיד היה להציע.

     בעיצומן של ההכנות שעות אחדות לפני שעת החופה, זעזעה את העיירה הידיעה המרעישה, החתן נעצר על ידי מפקד המשטרה, בעצם הוא לא נעצר אלא גוייס בכוח כטירון בצבא הצאר, עתה עליו יהיה לשרת שנים מספר עד שישוחרר ויוכל להתחתן. באותם הימים ימי הצאר אלכסנדר הראשון, לא שמו השלטונות דגש חזק על ביצוע חוק השרות הצבאי במה שנוגע ליהודים, אמנם חויבו היהודים לספק לצבא מספר מסוים של טירונים מדי שנה, אולם יכלו להשתחרר מחובה זו תמורת תשלום מתאים, הסדר זה היה חוקי ואיש לא ערער עליו עד כה לא בעיירה זו ולא במקום אחר, אם כן מדוע נתפס דווקא החתן ודווקא ביום חתונתו? פשוט מאד, מפקד המשטרה בעייריה היה חדש בתפקידו והוא שנא יהודים תכלית שנאה, כאשר קיבל פקודה לגייס צעיר יהודי לצבא הצאר, לא היסס מלקחת דווקא את החתן ביום חתונתו, כדי להרגיז בכך את היהודים השנואים עליו.

     משבאה אליו משלחת יהודית מיד עם היוודע הידיעה המעציבה על מעצר החתן,  גירשם מפקד המשטרה, באיימו עליהם בגירוש לסיביר אם יעזו לחזור שנית, על הצעתם לשלם סכום כסף כמקובל תמורת שחרור של החתן, לא רצה מפקד המשטרה לשמוע כלל. נקל לתאר את מצב הרוח שהידיעה על מעצר החתן עוררה בעיירה, כולם התהלכו אבלים וחפויי ראש ולא ידעו לשית עצה בנפשם מה לעשות כדי לשחרר את החתן ושלא תתבטל חתונתו. שעה שכל העיירה הייתה שרויה בצער, הגיע למקום אורח נכבד ביותר הרה"ק רבי שניאור זלמן "בעל התניא" זיע"א שהייתה בשעתו יד בשידוך בין היתום והיתומה, ועתה הוא בא כדי לשמח חתן וכלה ולהיות נוכח בחתונתם, הצדיק מצא את בני העיירה בוכים ונאנחים על מר גורלו של החתן, מבלי לאבד אף רגע של זמן הוא ביקש את הרב המקומי להילוות אליו, ולטקס עצה מה לעשות כדי לשחרר את החתן ולהכניסו לחופה במועד שנקבע. ראשית כל הם החליטו לגשת למפקד המשטרה, לאחר שצעד זה היה כרוך בסכנת נפשות, התפללו בני העיירה לשלומם והצלחתם בשעה שהם היו בדרכם אל תחנת המשטרה, שם נתקבלו על ידי המפקד שהזעיף פניו וכל חזותו אמרה שהנה עוד מעט הוא יעצור אותם בהתאם להבטחתו, אולם עיניו של הרבי נשוא הפנים שהביטו עליו בקפידה, הקפיאו את התפרצותו על דל שפתיו, ובמקום לנזוף בהם שאל עתה מפקד המשטרה בקול שקט יותר על רצונם. הרבי השיב לו כי הם באים בקשר לבחור היהודי שנעצר היום כדי לשרת בצבא, הנה הוא צריך להתחתן היום אמר וחייל טוב ממילא לא יהיה, אנחנו מציעים לך תמורתו כסף בו תוכל לשכור חייל טוב ומאומן.

     מפקד המשטרה שיחק בקלפים יום קודם לכן והפסיד ממון רב עתה היה חייב לסלק את חובו שהגיע לסכום לא קטן, "אלף רובל תשלמו תמורת שחרור הבחור" הפליט באוזני מבקריו, היה זה סכום ענק אשר כמעט ואין כל אפשרות שבני העיירה יוכלו לגייס, אולם הרבי השיב מבלי לאבד רגע של זמן, הכסף יהיה כאן לפני שקיעת החמה, באומרו זאת קם הרבי ויצא את החדר כשמלווים המשתאים משתרכים אחריו, בחוץ כאשר התרחקו במקצת ניגב הרב המקומי את מצחו ואמר: ברוך השם שהוא הסכים לכך, אך מאיפה יהיה לנו בעיירה ענייה זו סכום כה גדול, ובמשך זמן כה קצר? אנחנו מוכרחים שיהיה לנו, ובעזרת השם שהוא אבי יתומים יהיה לנו הסכום הדרוש, השיב הרבי קצרות. הם חזרו לביתו של הרב המקומי שם עשו רשימות של אנשי העיירה אשר ייתבעו להרים תרומתם למטרה נעלה זו של פדיון שבויים.  הרבי בחן את השמות ואת הסכומים שהופיעו לידם, ואשר ביחד לא הגיעו למאה רובל והעיר לרב המקומי שהוא שכח לרשום את שמו של גביר העיירה. הרב המקומי הודה במשגה אך אמר כי אין ערך לקופקה שהגביר מוכן לתת ורק חבל על הזמן שיבזבזו עליו, אין דבר אמר "בעל התניא", בכל זאת כדאי להכניס אותו ברשימה,  וכאשר הרב המקומי רצה להוסיף את העשיר הכילי בסוף הרשימה,  אמר הרבי לרשום אותו ראשון מיד בהתחלת הרשימה. הרב המקומי רשם את שם הגביר בראש הרשימה והשניים יצאו לדרך, לאסוף את הסכום הדרוש לשחרורו של החתן. דרכם הראשונה הובילה אותם אל ביתו של העשיר. גביר העיירה עמד ליד החלון משהבחין בבאים,  הוא ניגש לדלת ובירך את הרבנים עם חיוך רחב על שפתיו, הוא האזין לתיאור סבלו של החתן המסכן, אותו הרצה בפניו הרב המקומי בקול רווי צער כשדמעותיו זולגות מעיניו. משסיים הרב את דבריו לא אמר הגביר דבר וחצי דבר, אלא ניגש לקופת הברזל אשר לו הוציא משם את הקופקה, הושיטה לרבנים באומרו הנה זוהי תרומתי. כאן קרה משהו מעניין, עוד לפני שהרב המקומי הספיק לאמר משהו, לקח רבי את הקופקה, הודה לגביר על תרומתו והתקרב אל הדלת כדי לצאת החוצה.

     הם עוד לא הגיעו החוצה כאשר הגביר רץ אחריהם וביקשם לחזור הביתה, משחזרו הוא נתן להם רובל שלם ואמר, דומני שלא נתתי מקודם מספיק, הרבי שוב לקח את הכסף, הודה לגביר בסבר פנים ידידותית ופנה ללכת, חכו רגע, נשמע שוב קולו של העשיר הכילי, הפעם הוא נתן להם שטר של עשרה רובל, ורבי שניאור זלמן אמר לו תודה רבה בדיוק באותה צורה בה הודה קודם לכן על קבלת הקופקה. מחזה זה חזר ונשנה מספר פעמים כשבכל פעם נותן הגביר סכומים גדולים יותר עד שהוא פרץ פתאום בבכי.  רבי שניאור זלמן חיכה בסבלנות עד שיקל על לבו וינגב את דמעותיו ויספר את סיפורו, ואכן סיפר העשיר,

     מאז הפעם הראשונה שנתתי מטבע זו לעני שביקש נדבה והוא זרק אותה בפרצופי, נשבעתי שמטבע זו תהיה תרומתי לכל מי שמבקש נדבה ללא כל קשר עם מטרת המגבית, עד שמישהו יהיה מוכן לקבלה ולהגיד תודה רבה עבורה בצורה ידידותית. מאז חזרה אלי המטבע פעמים רבות איש לא היה מוכן לקבלה, עד שהיא נשארה בקופתי, ושוב לא באו אלי לבקש נדבה כלל, אתה הוא,  רבי, הראשון שהיית מוכן לקבל אותה ואף נתת לי להיות שותף במצווה כה גדולה, אני אסיר תודה לך רבי, ומודה לה' שזיכני לחרוג מכבלי שבועתי. הנה הסכום הדרוש לכם לפדיון שבויים כולו, אלף רובל לשחרור החתן שלנו. רבי שניאור זלמן נטל את הכסף , בירך בחום את העשיר ויחד עם הרב המקומי הלך מיד לתחנת המשטרה. כעבור דקות מספר יצאו משם עם החתן המשוחרר, הם צעדו משם מאושרים ישר למקום בו הייתה צריכה להיערך החתונה.  בחתונה עצמה דיבר רבי שניאור זלמן על דרכי ההשגחה שאינן מובנות לנו תמיד, אך המכוונות תמיד לטובת האדם גם אם אין הוא מבין זאת מיד לאשורו. לפני לכתו בירך את הזוג הצעיר בעושר ובבריאות, כן בירך את אנשי העיירה שיחיו בשלום ושלווה ויתייחסו איש אל אחיו באחווה ורעות.

     סעודת החתונה נמשכה עד שעה מאוחרת בלילה פתאום נכנס מישהו בריצה ובפיו בשורה, מפקד המשטרה נהרג כאשר סוסו הפילו בקרבת הגשר שעל הנהר החוצה את העיירה. למחרת בבוקר הלך החתן לטבול בנהר בקרבת הגשר בצאתו מן המים הוא מצא נרתיק עור ובו סכום כסף גדול הוא בא אל הרב, שם ספרו את הכסף ומצאו בדיוק אלף רובל, היה זה הסכום ששילמו יום קודם לכן למפקד המשטרה תמורת שחרורו של החתן מהמעצר.  הכסף שייך לך לפי החוק ולפי הצדק, אמר הרב המקומי לחתן אין ספק כי זוהי מתנת הכלולות שמתנת לך על ידי רבי שניאור זלמן "בעל התניא.

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/