יום רביעי, 11 בפברואר 2015

אמרי שפר כ"ג שבט ה'תשע"ה

אילו היה ה' יתברך מראה לך את פרצופך האמיתי - לא היית יכול להתקיים אפילו שעה אחת. (רבי מנחם מנדל מקוצק זצ''ל) איפה נמצא אלוקים? - בכל מקום שנותנים לו להיכנס. (רבי מנחם מנדל מקוצק זצ''ל) בשום פנים לא הייתי רוצה לעבוד א-לוקים כזה, שדרכיו יהיו מובנים על פי שכל של כל טיפה סרוחה. (רבי מנחם מנדל מקוצק זצ''ל) דברים היוצאים מן הלב, נכנסים אל הלב. גם ללב ממנו יצאו הדברים. (רבי מנחם מנדל מקוצק זצ''ל) "ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה" (כ"א י"ג) (ברכי נפשי) התקבל אצלנו מכתב מאברך תלמיד חכם, תושב בני ברק, הכותב לנו על התרחשות מופלאה שהייתה אצלו. וזה לשון המכתב: סיימתי את ה'סדר' בכולל, והייתי בדרך לביתי. לפתע עוצר אותי ילד כבן 11, ומספר שאחיו הגדול עושה עכשיו 'סיום' על מסכת 'כתובות' וחסר לו עשירי למנין כדי לומר את ה'קדיש'. הילד שאל האם אני יכול לעלות לביתם להצטרף למנין? למען האמת, הייתי מאוד לחוץ בזמן, מפאת כמה סיבות, לכן השבתי בשלילה והמשכתי בדרכי. אבל, לאחר כמה עשרות מטרים, הסתובבתי וראיתי את הילד ממשיך בחיפושיו אחר ה'צענטר' (עשירי), והחלטתי שאולי בכל זאת הקדוש ברוך הוא מזמן לי כאן דבר שהוא למעלה מבינתי, ואסור לי 'לפספס' את זה. האברך כותב במכתבו, שאכן עלה לבית בו התקיים ה'סיום', שהה שם למעלה כמחצית השעה, והמשיך בדרכו. אץ – רץ לביתו עוד הוא מהלך בדרכו במהירות, כדי להגיע לביתו כמה שיותר מוקדם, והנה הוא שומע קריאה מאחת המרפסות לבוא ולהשלים מנין לתפילת ערבית בבית האבל רח"ל. 'דוקא מפני שהיה זה מקרה שני בתוך זמן כל כך קצר, החלטתי שגם הפעם אני צריך לעלות לשם, כי מן הסתם רומזים לי כאן דבר-מה מן השמים'. מיודעינו עלה להשלים מנין, ומיד לאחר מכן אץ רץ לביתו. הוא פותח את הדלת, ואשתו מקדמת אותו בהתרגשות רבה, ואומרת-זועקת באוזניו 'איזה נס שאיחרת היום'! עד מהרה מתברר לו שרק השם יתברך היה יכול לצפות את העתיד, ורק הוא היה מסוגל 'להשאיר אותו' ברחוב כמעט שעה שלימה נוספת, כדי שלא יגיע הביתה 'בזמן הלא מתאים'... ממש באותן דקות שהאברך היה אמור לשוב מן הכולל, כבכל יום, התדפקו על דלת ביתו כמה אינשי דלא מעלי, שהיו בטוחים – ובטעות – שבעל הבית פעל נגדם בענין פלוני, והם באו לביתו בלא הודעה מוקדמת, כדי להכות אותו. אשתו אמרה להם שאין כל ספק שבעלה לא עשה את הדבר שהם מייחסים לו, אבל לא עזר מאומה; הם המתינו בבית לבואו, ומנעו ממנה כל אפשרות להתקשר אליו או למשטרה. הייתי בפחד-אימים, סיפרה האשה לבעלה, וידעתי שכשתגיע הם יתנפלו עליך, והתפללתי להשם יתברך שיעצור אותך בדרך. הם המתינו והמתינו, ומשראו שאינך מגיע – התייאשו והלכו להם... דברים כאלה מתרחשים הרי אצל כל אחד ואחד, כשאנשים עוצרים אותו בדרכו, ומנסים לשוחח איתו על דא ועל הא, ואם הדבר קורה בעת לחץ, נוטה האדם להתרגז, כידוע. ואולי במקום להתרגז, נַפְנִים בלבנו את הידיעה שאם מישהו קורא לנו, ובמיוחד אם מדובר בקריאה לדבר מצוה, הרי שכדאי לעצור את המירוץ האופף אותנו בכל שטחי החיים, וללכת לאן שקוראים לנו. אולי הדבר ייטיב עמנו, וכמו שקרה במקרה הנ"ל. חוויית השבוע שלי http://h-y.xwx.co.il/

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה