אמרו חז"ל (סנהדרין קי, א) כל המהרהר אחר רבו כאילו מהרהר אחר
השכינה, שנאמר וידבר העם בא-לקים ובמשה.
במצב
ויש 'שני צדדים' אשר אינם רואים את הדברים 'עין בעין', מוצע להיפגש 'פנים אל
פנים', לשמוע ואח"כ להשמיע. 'גדול' הנכנע ויורד לעבר 'הקטן' – אינו נעשה קטן,
אלא מגדיל בכך את הקטן לעשותו גדול אף הוא!
החפץ חיים זצ"ל כתב לאמר: "וראה
נא אחי – על כל שעה ושעה שהיה ביכולתך לעסוק בתורה ולא עסקת, הרי הוא כאילו באו
לפניך להציל נפשות ולא הצלת! ואף שאנחנו, בעיננו הסומות, לא ידענו זאת – אבל
חז"ל גילו לנו את זה באמרם: גדול תלמוד תורה יותר מהצלת נפשות!" כמה
גדול החיוב להתאזר עוז בלימוד התורה הקדושה, ולהיזהר משמץ רפיון ובטלה!
זאת חקת התורה אשר צוה ה'.
"צוה" בגמטריה 101 ,אם רוצה אתה שייחקק בך התורה, תלמד 101 פעמים,
"לאמר" - לא-מר כלומר, לא במרירות, אלא בחשק ובנעימות (תורת
הפרשה(
חששו של מרן הגרי"ז )מתוך
'מידות והנהגות טובות' עם עובדות מגדולי הדורות(
בספר
'עובדות והנהגות' לבית בריסק, הובא שכאשר היה מרן הגרי"ז זצ"ל בשוויץ לצרכי
הבראה, נהגו רבים לנהור לאכסנייתו, ולשוח עמו בדברי תורה והלכה. אחד מהם נשאל בסוף שיחתם לשמו.
"שטרנביץ שמי", השיב האיש "שטרנביץ?", שאל הרב, כשמראה פניו
משתנה בלא הכר. "האם התגוררת פעם בעיירה פלונית?" האיש השיב בשלילה. "אז אולי לפחות היה לך איזה קרוב
בעיירה זו?", המשיך הרב לשאול. "אכן", ענה
האורח. "היה לי דוד בשם זה שהתגורר באותה עיירה". רק שמע זאת מרן הגרי"ז,
אורו עיניו כמוצא שלל רב. הוא מיהר וקרא לבעל האכסניה, הרב וולף רוזנגרטן, ואמר:
"ר' וולף! ר' וולף! צריכים להכין סעודה! מצאתי את שטרנביץ!". ו מרן
הגרי"ז הסביר את פשר שמחתו הגדולה:
זמן קצר לפני
המלחמה שהה בעיירת הנופש 'קריניץ', תוך כדי כך נודע על המלחמה המתרגשת ובאה. החלו
לברוח. במהלך נסיעתו, באחת התחנות, נתברר למרן הגרי"ז ולבנו הגרי"ד
זצ"ל, שאין להם די כסף כדי להמשיך בדרכם. היה זה מקום שומם מיהודים,
והגרי"ד הציע לו שייגשו לעיירה סמוכה, ללוות סכום כסף מאיזה יהודי. "אין
צורך", אמר הרב, מתוך תחושת האמונה והביטחון שאפיינו אותו, "עד שתגיע
הרכבת יגיע הכסף!". לאחר מספר רגעים, עבר יהודי במקום והציע להם עזרה. כששמע
על מצוקתם, הלווה להם סכום כסף מספיק. הרב שאל לשמו, והוא השיב 'שטרנביץ מעיירה
פלונית'. הגרי"ז הבטיח להחזיר לו את הכסף מיד כשיגיע לביתו . באותם
ימים, עוד לא ידעו כי המלחמה תארך, ועל כל החורבן המתרגש ובא, וכך חשב הרב שמיד
כאשר יגיע לבריסק, ישלח לו עם שליח את הסכום . אך במצוקת העיתים של ימי הזעם,
לא איסתייעא מילתא. המשיך מרן הגרי"ז לספר: "מיום
שהגעתי לארץ ישראל ועד היום, מזה כחמש עשרה שנה, אין לי מנוחה מזה. כל אדם חדש
שמגיע לביתי, מכל קצווי תבל, אני שואלו אם הוא מכיר משפחה בשם 'שטרנביץ'. לאחר מכן
בקשתי, שאולי ינסו לאתר רשימה של פליטי הקהילה ההיא ומקום מגוריהם, אך לא השגתי מאומה . "חיפשתי וחיפשתי ולא מצאתי. כמה
עגמת נפש הייתה לי מכך. כל פעם שנזכרתי בכך, לא הייתי יכול להירדם! הייתי חולה
מזה! מחשבתי הייתה כיצד אני אגיע לבית דין של מעלה, כשבידי חוב שלא פרעתי? והנה
עתה , אני
מוצא את שאר בשרו של שטרנביץ, זה שגמל עמי חסד, ויש בידי סוף סוף ההזדמנות לקיים
מצוות פריעת בעל חוב! והיאך לא אשמח??"
האורח
המופתע סיפר, כי כל משפחת דודו נהרגה בימי השואה, והוא נותר יחיד שנשאר בחיים. מרן
הגרי"ז זצ"ל קם בשמחה, ואמר: "אם כך, אתה הוא היורש!". מיד
חישב את הסכום שנלקח, ופרע את החוב.
החוויה היהודית
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה