בתפילת יום הכיפורים, לפני
חזרת הש"ץ, אומר החזן: "ה', ספרי חיים ומתים לפניך נפתחים." היום,
ריבונו – של – עולם, אתה דן אותנו ופותח לנו את הספרים כדי לבדוק מעשינו. מילא,
כאשר אנו חיים יש על מה לדון אותנו, לחייב אותנו או לזכותנו בדין, אך המתים מדוע
פותחים שוב את פנקסיהם ודנים אותם מחדש? הרי כבר דנו אותם בשנה שעברה! אלא ניתן
לבאר, כי אכן דנים את המתים כל שנה מחדש, וזאת בגלל הבנים שהם השאירו בעולם הזה.
כל שנה מחדש בודקים בשמי עליון מי הם הילדים "ממשיכי דרכו של האדם", ועל
פי מעשיהם ניתן להצילו בעולמות עליונים. אם כך, כמה חשוב שלאדם יהיו בנים ממשיכי
דרכו, שיהא מי שיאמר אחריו קדיש, שיהיו בנים שימשיכו בדרך התורה והמצוות. וזו
חובתו של האב בבניו, הוא מצווה על כך כמו שכתוב: "ולימדתם אותם את
בניכם". זהו ציווי!
'גמר חתימה טובה' – טוב – ה דברי חיים, "איחל לאחד מחסידיו ברכה
בלשון זו. שאלו החסיד מה משמעות תוספת ברכה זו, הרי אמרתם כבר 'גמר חתימה טובה'?
השיבו הרבי: "כל מה שהקב"ה חותם לנו הוא טוב, ברם רוצה אני שיהיה כל כך
טוב עד כי גם אנו נבין שזה טוב "!
הגה"צ רבי
הלל כגן, משגיח ישיבת גרודנה, כשהיו נפרדים ממנו במוצאי יום כיפור היה אומר
לבחורים: "עוד שלש מאות שישים וארבע ימים יום כיפור!"
חובתו של כל
אחד ואחד להישמר מאד בקיום כל דבר היוצא מפיו, כפי שנאמר (במדבר ל ג, ): " לא
יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה", שכן ביטוי שפתים שאינו ראוי עלול לקטרג על
האדם ביום הדין.
אל תתייאש (דברים טובים – שופטים)
הסופר הארגנטינאי חורחה דמיאן סיפר פעם:
כשהייתי ילד אהבתי מאוד את הקרקס. בכל הזדמנות הייתי הולך לראות את המופעים
המרתקים, נהנה להתבונן בלוליינים שהתהלכו בגמישות על חבלים דקים, קפצו לתוך
חישוקים בוערים וטיפס זה על גבו של זה בגמישות חתולית. במיוחד אהבתי את החיות. הללו ריתקו אותי
בצורה מיוחדת. היו שם קופים, כלבים, נמר אמיתי, אריה ופיל. הפיל היה אהוב עליי
באופן מיוחד, הייתי מרותק אליו. היה משהו מיוחד בגמישות של הפיל ובפעולות המסובכות
שיצליח לבצע למרות גודלו העצום. ואז שמתי לב לדבר מעניין: בהפסקות שבין ההופעות
קושרים את הפיל באחת מפינות הקרקס. שרשרת ברזל גדולה קשורה ליתד עץ בינונית
שתקועה באדמה. התפלאתי. הפיל גדול. הכוח שלו גדול עוד יותר. ומה בדיוק מחזיק אותו
שם? ידעתי שפיל גדול יכול לעקור עץ שלם על שורשיו, איך זה שאת גזיר העץ הלא גדול
שאליו הוא מחובר הוא לא חושב לעקור ולברוח. מה בדיוק מחזיק אותו שם?! בהתחלה
הסבירו לי שהוא פשוט מאולף. קניתי את ההסבר. אבל כשגדלתי קצת שאלתי
את עצמי, אם הוא מאולף אז למה לקשור אותו בכלל? שנים חלפו ותשובה לא קיבלתי. כמעט שכחתי
את השאלה עד שפגשתי מישהו חכם שהסביר לי את העניין: הפיל לא בורח מסיבה אחת. הוא
קשור ליתד עץ כזו מאז שנולד. הוא לא מכיר משהו אחר. ואז הצלחתי לדמיין
את הפיל הקטן. ראיתי אותו בדמיוני, רגע אחרי שנולד, כשרק עכשיו קשרו אותו בשרשרת
הגדולה ליתד העץ. דמיינתי אותו מושך, נע לפנים ולאחור, מנסה להשתחרר מנסה
לתלוש את השרשרת, להוציא את יתד העץ ממקומה. שעות ארוכות הוא נלחם בשרשרת המגבילה את
תנועותיו, ומונעת ממנו את החופש והדרור. הוא עשה כל מה שהיה יכול כדי להשתחרר עד
שהתעייף. גם למחרת הוא ניסה. גם ביום שלאחריו. עד שהוא התרגל. הוא הבין שאין מצב, שהוא
לא מסוגל להשתחרר, שהוא חייב להישאר שם כבול, לנצח. מאז, הוא לא מנסה שוב. הוא פשוט
נכנע למצב הנתון.
כמובן שהפיל לא בדיוק מעניין אותנו. מה
שמעניין אותנו זה אנחנו. האם אנחנו לא דומים לפעמים לפיל המגודל הזה. האם לנו לא
היו רצונות שאיפות מאווים שרצינו להגשים, דברים שרצינו להשיג שניסנו להגיע אליהם
ולא הצלחנו, למרות שהתאמצנו. ואז הרמנו ידיים. התייאשנו, הורדנו ראש ואמרנו לעצמנו
שככה נשאר תמיד. אבל כבר אמרו 'ייאוש שלא מדעת', הייאוש הוא מחוץ לחוק. בן
אדם צריך לנסות תמיד, שוב ושוב ושוב. זה אומר שהוא חי, זה אומר שהרצון שבו פועם.
זה אומר שהוא מסוגל. שהוא יכול להגיע רחוק.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה