יום חמישי, 30 ביוני 2016

אמרי שפר כ"ה סיון ה'תשע"ו

אמרי שפר כ"ה סיון ה'תשע"ו


אם נראה לך שהחיים אינם נפלאים,  האם היית מוכן לוותר על יום אחד מהם ?
     אמר רבי שמעון, אם היו בני אדם יודעים כמה נעלה הוא מעשה הקטורת לפני הקב"ה, היו נוטלים כל תיבה ותיבה ממנו, והיו מעלים אותה עטרה על ראשם ככתר של זהב.
     האם אתה מעדיף להיות מפורסם ואומלל או מרוצה ולא מוכר ?
     הראש שלנו מתייחס למידע שלילי "בכובד ראש" גדול פי חמישה מאשר למידע חיובי.
     שקר ואמת, מרן הבעש''ט אמר פעם על הגאון ר' חיים צאנזער, ששקרן כמותו לא ראה כי אומר וידוי: אשמנו, בגדנו וכו' ואין בזה שמץ של אמת.
     "שתיית יין יש שהיא נעשית לשם מצווה, אך כמו כל מצווה יש להיזהר שלא לעבור על 'בל תוסיף'" (רבי אברהם-יעקב מסדיגורה)
     תאכיל את האמונה שלך מדי יום ותראה איך הפחדים שלך גוועים ברעב
     תאמין שהכל אור. הרה"ק ר' שלמה מקארלין זי"ע (יומא דהילולא כ"ב תמוז), אמר שילד ששם את ידיו על פניו ובוכה שחושך אומרים לו תוריד את ידיך מהפנים ותראה את האור, וכל אחד יש לו זמנים של ילדות שהוא שם את ידיו בעגמת נפש ומדמיין לעצמו שחושך, תוריד לו את ידיו וידע שהכל תלוי מלמעלה, ואז יפסיק לבכות.
אימוץ מרפא  ( הרב אברהם-צבי וייס)
ההמולה סמוך לביתה של הגב' גוטסמן התמיהה את הרב מרדכי-דב פיין, רבה של סקרנטון. חצר הבית התמלאה בעשרות בני-אדם שהחזיקו זרי פרחים, ובהתרגשות ניגשו אל האישה המבוגרת והעניקו לה את הזר, בהרעיפם עליה דברי שבח ותודות.
סקרנטון היא עיר בפנסילווניה, ארה"ב. יש בה קהילה יהודית ותיקה. הרב פיין נקרא להנהיג את הקהילה, ועשה זאת ביד רמה לאורך שנים רבות.
המראה יוצא הדופן של עשרות נושאי הזרים בחצרה של הגב' גוטסמן הישישה אירע ב'יום האֵם' המצויין בארה"ב. הרב פיין החליט לשאול את הגב' גוטסמן לפשר הדבר. "אספר לך כיצד זכיתי לילדים רבים כל-כך", אמרה לו האישה, והזמינה אותו לשבת ולשמוע את סיפורה.
בעיירה מונקץ' שבהונגריה התגוררו ר' יצחק גוטסמן ורעייתו. מצבם הכלכלי היה דחוק. יצחק ניסה את מזלו בכמה וכמה עבודות, אולם שערי הפרנסה לא נפתחו בעבורו. משפחתו גדלה והוא החל לשקול הגירה לארץ האפשרויות הבלתי-מוגבלות – אמריקה. רעייתו החמיצה פנים למשמע הרעיון. היא נרתעה מההפלגה הארוכה וחששה שילדיה הקטנים לא ישרדו בתלאות הדרך. החליטו בני הזוג להיוועץ ב'סבא מקפיש', רבי יהושע-העשיל הכוהן פריד, שהנהיג את עדתו בעיירה קפיש ונודע כפועל ישועות (נסתלק בחודש סיוון תרפ"א). התכנס הצדיק בהרהורים למשך כמה רגעים, בעודו עוצם את עיניו. לאחר מכן התנער משרעפיו, הושיט את ידו לעבר ר' יצחק ואמר: "סעו לשלום, ובעזרת השם תגיעו למחוז חפצכם בשלום. אף אחד מילדיכם לא יינזק, ובכלל – עד סוף ימיכם לא תשכלו אף ילד אחד מילדיכם". הבטחתו המפורשת של הרבי התירה את הספקות. המשפחה יצאה למסע בלב רגוע, וכעבור כמה שבועות הגיעה בשלום ליעדה. הם התיישבו בסקרנטון, ור' יצחק פתח אטליז שסיפק בשר כשר ליהודי האזור. סוף-סוף ראה ברכה בעמלו והפרנסה הייתה בשפע.
חלפו שנים ופתאום התפרצה מגֵפה קשה והפילה חללים רבים, בעיקר ילדים. לא היה בית שהמגֵפה לא פגעה בו. רק בבית אחד לא נפגע איש. זה היה בית משפחת גוטסמן. איש מבני הבית לא חלה. בני המשפחה אף הקרינו ביטחון גמור, והצהירו ש"אצלנו הכול יהיה בסדר". כשנשאלו לפשר האופטימיות הנחרצת השיבו בפשטות כי באמתחתם ברכת ה'סבא מקפיש'. למשמע הדברים הבריק רעיון במוחו של אחד מיהודי העיירה, שבנו חלה והתנדנד בין חיים למוות. "מה דעתך שאמסור לך את בני?", פנה אל ר' יצחק. "לאחר שיֵחשב בנך תחול עליו ברכת הרבי". ר' יצחק נענה בחפץ לב. ה'עסקה' בוצעה, ולא חלף זמן רב וניכרה הטבה במצבו של הילד. למחרת כבר קם הילד ממיטתו ויצא לשחק בחצר הבית.
הבשורה על ההתאוששות הפלאית של הילד עשתה לה כנפיים, וגם הסיפור שמאחוריה. פתאום צבאו על בית משפחת גוטסמן עשרות הורים מודאגים. כולם ביקשו 'למסור' את ילדיהם למשפחת גוטסמן, כדי שיחסו תחת ברכת הצדיק. ואכן, זה אחר זה החלו ילדים להחלים מן המחלה הקשה. כל מי שנמסר למשפחת גוטסמן חייו ניצלו. שלושים וחמישה ילדים חולים, שמצבם היה חסר תקווה, נמסרו לבני הזוג, ונרפאו לגמרי בתוך זמן קצר. מכאן ולהבא, בכל פעם שילד יהודי חלה ונקלע לסכנת נפשות, מיהרו הוריו להשתמש ב'סגולה' החריגה ו'למסור' אותו למשפחת גוטסמן. גם ברבות השנים, לאחר שר' יצחק נפטר, הוסיפה אשתו 'לאמץ' ילדים חולים – והסגולה מעולם לא אִכזבה.
בין תושבי העיירה היה רופא יהודי מתבולל. הלה התכחש לסגולה ולעג למאמינים בה, אף שזו הוכחה בעשרות מקרים. הוא בז לברכות צדיקים ולאמונה בכוחות על-טבעיים. יום אחד החליק בנו הקטן, נחבל בראשו ואיבד את הכרתו. מצבו של הילד היה חמור. הרופאים היו חסרי אונים. הם המליצו להורים להתאזר בסבלנות ולהמתין לבאות, בציפייה שהילד יתעורר. הימים חלפו, ושום תזוזה לא נרשמה במצבו. בצער נאלצו הרופאים להגדירו 'צמח'. מצבו הנואש של הילד עורר בפעם הראשונה ספקות בלב אביו. בצר לו פנה אל הגברת גוטסמן וביקש לבצע את ההסדר המפורסם. "האם תסכימי 'לאמץ' את בני?", שאל הרופא. הגברת גוטסמן נענתה ברצון. והנה, לא חלפו ימים אחדים ופתאום הילד התעורר וביקש מים.
"זו הסיבה לזרי הפרחים הרבים שאני מקבלת ב'יום האם'", סיימה הגב' גוטסמן את סיפורה באוזני הרב פיין המשתאה. "כל אלה היו בעבר ילדים חולים ש'נמסרו' לי והבריאו ממחלתם". הגב' גוטסמן זכתה להאריך ימים ולרוות נחת מצאצאיה הביולוגיים וגם מעשרות 'ילדיה' ה'מאומצים', שהכירו לה תודה על שהצילה את חייהם.
החתן שנעצר ושוחרר ביום חופתו (סיפורי צדיקים, גליון 208)
     סיפור זה התחרש לפני למעלה ממאתיים שנה, בעיירה קטנה אשר ברוסיה חי יהודי עשיר שהיה כילי רח"ל, כל פעם שמישהו בא אליו בבקשת נדבה, היה העשיר ניגש לקופת הברזל אשר לו,  מוציא משם קופקה אחת (כמו אגורה של היום) היה תוחבה לידי המבקש. אולם גם מטבע עלובה זו נשארה תמיד ברשותו של הכילי, אחרי שאיש מן המתרימים לא היה מוכן לקחת מידי עשיר כה גדול סכום כה מצחיק, כך חזרה הקופקה תמיד לקופת הברזל והעלתה חלודה.
     יום אחד הייתה בעיירה תכונה גדולה מאד,  התכונה נגרמה על ידי חתונה שעמדה להיערך לפנות ערב, חתונה בעיירה קטנה היא תמיד מאורע שכל התושבים נוטלים חלק בה , ומה גם שחתונה זו של יתום ויתומה הייתה, והרי זו מצווה גדולה לסייע בידי יתומים להקים משפחה, כך עסקו יהודי העיירה רובם ככולם במצוות הכנסת כלה, וכל אחד תרם משהו, מי בדים וכלי בית, ומי שמלה לכלה וחליפה לחתן, כדי שהיתומים העניים לא ירגישו שאין להם מה שיש לכל חתן וכלה יהודיים אחרים ביום שמחתם. רק אל העשיר הכילי לא הלך איש כדי לשתפו בשמחה הכללית, וכדי להתרימו למען הזוג הצעיר, איש לא רצה למכור לו את המצווה הגדולה הזו תמורת הקופקה שהוא עתיד היה להציע.
     בעיצומן של ההכנות שעות אחדות לפני שעת החופה, זעזעה את העיירה הידיעה המרעישה, החתן נעצר על ידי מפקד המשטרה, בעצם הוא לא נעצר אלא גוייס בכוח כטירון בצבא הצאר, עתה עליו יהיה לשרת שנים מספר עד שישוחרר ויוכל להתחתן. באותם הימים ימי הצאר אלכסנדר הראשון, לא שמו השלטונות דגש חזק על ביצוע חוק השרות הצבאי במה שנוגע ליהודים, אמנם חויבו היהודים לספק לצבא מספר מסוים של טירונים מדי שנה, אולם יכלו להשתחרר מחובה זו תמורת תשלום מתאים, הסדר זה היה חוקי ואיש לא ערער עליו עד כה לא בעיירה זו ולא במקום אחר, אם כן מדוע נתפס דווקא החתן ודווקא ביום חתונתו? פשוט מאד, מפקד המשטרה בעייריה היה חדש בתפקידו והוא שנא יהודים תכלית שנאה, כאשר קיבל פקודה לגייס צעיר יהודי לצבא הצאר, לא היסס מלקחת דווקא את החתן ביום חתונתו, כדי להרגיז בכך את היהודים השנואים עליו.
     משבאה אליו משלחת יהודית מיד עם היוודע הידיעה המעציבה על מעצר החתן,  גירשם מפקד המשטרה, באיימו עליהם בגירוש לסיביר אם יעזו לחזור שנית, על הצעתם לשלם סכום כסף כמקובל תמורת שחרור של החתן, לא רצה מפקד המשטרה לשמוע כלל. נקל לתאר את מצב הרוח שהידיעה על מעצר החתן עוררה בעיירה, כולם התהלכו אבלים וחפויי ראש ולא ידעו לשית עצה בנפשם מה לעשות כדי לשחרר את החתן ושלא תתבטל חתונתו. שעה שכל העיירה הייתה שרויה בצער, הגיע למקום אורח נכבד ביותר הרה"ק רבי שניאור זלמן "בעל התניא" זיע"א שהייתה בשעתו יד בשידוך בין היתום והיתומה, ועתה הוא בא כדי לשמח חתן וכלה ולהיות נוכח בחתונתם, הצדיק מצא את בני העיירה בוכים ונאנחים על מר גורלו של החתן, מבלי לאבד אף רגע של זמן הוא ביקש את הרב המקומי להילוות אליו, ולטקס עצה מה לעשות כדי לשחרר את החתן ולהכניסו לחופה במועד שנקבע. ראשית כל הם החליטו לגשת למפקד המשטרה, לאחר שצעד זה היה כרוך בסכנת נפשות, התפללו בני העיירה לשלומם והצלחתם בשעה שהם היו בדרכם אל תחנת המשטרה, שם נתקבלו על ידי המפקד שהזעיף פניו וכל חזותו אמרה שהנה עוד מעט הוא יעצור אותם בהתאם להבטחתו, אולם עיניו של הרבי נשוא הפנים שהביטו עליו בקפידה, הקפיאו את התפרצותו על דל שפתיו, ובמקום לנזוף בהם שאל עתה מפקד המשטרה בקול שקט יותר על רצונם. הרבי השיב לו כי הם באים בקשר לבחור היהודי שנעצר היום כדי לשרת בצבא, הנה הוא צריך להתחתן היום אמר וחייל טוב ממילא לא יהיה, אנחנו מציעים לך תמורתו כסף בו תוכל לשכור חייל טוב ומאומן.
     מפקד המשטרה שיחק בקלפים יום קודם לכן והפסיד ממון רב עתה היה חייב לסלק את חובו שהגיע לסכום לא קטן, "אלף רובל תשלמו תמורת שחרור הבחור" הפליט באוזני מבקריו, היה זה סכום ענק אשר כמעט ואין כל אפשרות שבני העיירה יוכלו לגייס, אולם הרבי השיב מבלי לאבד רגע של זמן, הכסף יהיה כאן לפני שקיעת החמה, באומרו זאת קם הרבי ויצא את החדר כשמלווים המשתאים משתרכים אחריו, בחוץ כאשר התרחקו במקצת ניגב הרב המקומי את מצחו ואמר: ברוך השם שהוא הסכים לכך, אך מאיפה יהיה לנו בעיירה ענייה זו סכום כה גדול, ובמשך זמן כה קצר? אנחנו מוכרחים שיהיה לנו, ובעזרת השם שהוא אבי יתומים יהיה לנו הסכום הדרוש, השיב הרבי קצרות. הם חזרו לביתו של הרב המקומי שם עשו רשימות של אנשי העיירה אשר ייתבעו להרים תרומתם למטרה נעלה זו של פדיון שבויים.  הרבי בחן את השמות ואת הסכומים שהופיעו לידם, ואשר ביחד לא הגיעו למאה רובל והעיר לרב המקומי שהוא שכח לרשום את שמו של גביר העיירה. הרב המקומי הודה במשגה אך אמר כי אין ערך לקופקה שהגביר מוכן לתת ורק חבל על הזמן שיבזבזו עליו, אין דבר אמר "בעל התניא", בכל זאת כדאי להכניס אותו ברשימה,  וכאשר הרב המקומי רצה להוסיף את העשיר הכילי בסוף הרשימה,  אמר הרבי לרשום אותו ראשון מיד בהתחלת הרשימה. הרב המקומי רשם את שם הגביר בראש הרשימה והשניים יצאו לדרך, לאסוף את הסכום הדרוש לשחרורו של החתן. דרכם הראשונה הובילה אותם אל ביתו של העשיר. גביר העיירה עמד ליד החלון משהבחין בבאים,  הוא ניגש לדלת ובירך את הרבנים עם חיוך רחב על שפתיו, הוא האזין לתיאור סבלו של החתן המסכן, אותו הרצה בפניו הרב המקומי בקול רווי צער כשדמעותיו זולגות מעיניו. משסיים הרב את דבריו לא אמר הגביר דבר וחצי דבר, אלא ניגש לקופת הברזל אשר לו הוציא משם את הקופקה, הושיטה לרבנים באומרו הנה זוהי תרומתי. כאן קרה משהו מעניין, עוד לפני שהרב המקומי הספיק לאמר משהו, לקח רבי את הקופקה, הודה לגביר על תרומתו והתקרב אל הדלת כדי לצאת החוצה.
     הם עוד לא הגיעו החוצה כאשר הגביר רץ אחריהם וביקשם לחזור הביתה, משחזרו הוא נתן להם רובל שלם ואמר, דומני שלא נתתי מקודם מספיק, הרבי שוב לקח את הכסף, הודה לגביר בסבר פנים ידידותית ופנה ללכת, חכו רגע, נשמע שוב קולו של העשיר הכילי, הפעם הוא נתן להם שטר של עשרה רובל, ורבי שניאור זלמן אמר לו תודה רבה בדיוק באותה צורה בה הודה קודם לכן על קבלת הקופקה. מחזה זה חזר ונשנה מספר פעמים כשבכל פעם נותן הגביר סכומים גדולים יותר עד שהוא פרץ פתאום בבכי.  רבי שניאור זלמן חיכה בסבלנות עד שיקל על לבו וינגב את דמעותיו ויספר את סיפורו, ואכן סיפר העשיר,
     מאז הפעם הראשונה שנתתי מטבע זו לעני שביקש נדבה והוא זרק אותה בפרצופי, נשבעתי שמטבע זו תהיה תרומתי לכל מי שמבקש נדבה ללא כל קשר עם מטרת המגבית, עד שמישהו יהיה מוכן לקבלה ולהגיד תודה רבה עבורה בצורה ידידותית. מאז חזרה אלי המטבע פעמים רבות איש לא היה מוכן לקבלה, עד שהיא נשארה בקופתי, ושוב לא באו אלי לבקש נדבה כלל, אתה הוא,  רבי, הראשון שהיית מוכן לקבל אותה ואף נתת לי להיות שותף במצווה כה גדולה, אני אסיר תודה לך רבי, ומודה לה' שזיכני לחרוג מכבלי שבועתי. הנה הסכום הדרוש לכם לפדיון שבויים כולו, אלף רובל לשחרור החתן שלנו. רבי שניאור זלמן נטל את הכסף , בירך בחום את העשיר ויחד עם הרב המקומי הלך מיד לתחנת המשטרה. כעבור דקות מספר יצאו משם עם החתן המשוחרר, הם צעדו משם מאושרים ישר למקום בו הייתה צריכה להיערך החתונה.  בחתונה עצמה דיבר רבי שניאור זלמן על דרכי ההשגחה שאינן מובנות לנו תמיד, אך המכוונות תמיד לטובת האדם גם אם אין הוא מבין זאת מיד לאשורו. לפני לכתו בירך את הזוג הצעיר בעושר ובבריאות, כן בירך את אנשי העיירה שיחיו בשלום ושלווה ויתייחסו איש אל אחיו באחווה ורעות.
     סעודת החתונה נמשכה עד שעה מאוחרת בלילה פתאום נכנס מישהו בריצה ובפיו בשורה, מפקד המשטרה נהרג כאשר סוסו הפילו בקרבת הגשר שעל הנהר החוצה את העיירה. למחרת בבוקר הלך החתן לטבול בנהר בקרבת הגשר בצאתו מן המים הוא מצא נרתיק עור ובו סכום כסף גדול הוא בא אל הרב, שם ספרו את הכסף ומצאו בדיוק אלף רובל, היה זה הסכום ששילמו יום קודם לכן למפקד המשטרה תמורת שחרורו של החתן מהמעצר.  הכסף שייך לך לפי החוק ולפי הצדק, אמר הרב המקומי לחתן אין ספק כי זוהי מתנת הכלולות שמתנת לך על ידי רבי שניאור זלמן "בעל התניא.
חוויית השבוע שלי




חוויית השבוע שלי,פרשת השבוע,"קורח",ה'תשע"ו





אמרי שפר כ"ד סיון ה'תשע"ו

״את מחתות החטאים האלה בנפשותם״ (במדבר יז,ג). בעלי המחלוקת הגרועים ביותר הם מי שמערבים בכך את הנפש; שמנהלים את המחלוקת כביכול בשם תיקון הנשמה, בשם יראת שמים. (רבי נפתלי מרופשיץ)
     ''ויקהל עליהם קרח״ (במדבר טז,יט). מפרש רש״י: ״בדברי ליצנות״. שיטה זו מחרחרי הריב נוקטים עד היום – בשעה שאין בידם האשמות של ממש כדי לפגוע בשמו הטוב של מתנגדם, הם נלחמים בו על-ידי ליצנות, כשהם מנסים לעשותו ללעג ולקלס. (דברי שלמה)
     ״ותבלע אותם... ואת כל הרכוש״ (במדבר טז,לב). לכן נבלע גם הרכוש, כי הוא גרם למחלוקת העגומה. העזתו של קורח לקום כנגד משה באה מרוב עושרו, שכן ״עשיר יענה עזות״. (מאוצרנו הישן)
     "חז"ל מספרים שכאשר יעקב היה בדרכו לחרן ושכב לישון, התחילו האבנים לריב זו עם זו, וכל אחת טענה: 'עליי יניח צדיק את ראשו'. עשה הקב"ה נס והפך את כל האבנים לאבן אחת. נשאלת שאלה: אם כבר עשה הקב"ה נס, הלוא היה יכול לחולל נס גדול יותר, שהאבנים יֵהפכו לכר רך ונוח? אלא שהתשובה היא שממחלוקת וממריבה יכולה להיווצר לכל היותר אבן גדולה, אבל כר רך ונוח לעולם לא יצמח ממחלוקת". (רבי מאיר שפירא מלובלין)
חוש ריח (מאורות הדף היומי,עלון 837)
     איש כבר לא האמין לו.  הוא חושב שהוא רבי עקיבא, שיכול היה להבטיח שהקב"ה והים ערבים להחזרת חובותיו, לעג לו מאן-דהוא בשנינות.  אך הוא לא שת לבו לדבריהם, ידֹע ידע כי העתיד הוורוד מובטח לו אי שם במרחקים. כשהיו הנושים דוחקים בו ומשתרגים על צווארו היה מעודד את עצמו בידיעה הכמוסה עמו על הדוד ההוא שמימיו לא ראה . לא דוד ממש, דוד של אמו.
     לפני שנים רבות סיפרה לו אמו בעיניים דומעות, כי יש לה דוד אי שם במרחקים. לפני המלחמה התגוררנו באותו רחוב.  בעודנו ילדים שיחקנו תופסת. מי היה מאמין שכך חלפו השנים.  המלחמה חצתה את הכל, הוא והיא היחידים שנותרו מכל המשפחה. לאחר המלחמה נוצר ביניהם קשר טלפוני בו הבהיר לה הדוד כי מצא לו פינה להתבודד בה ביגונו ונא ונא תכבד את רצונו ותואיל להותירו בדד בלא ביקורים. אין הוא רוצה לראות איש. את כל מרצו הטביע במלאכה מפרכת מן הבוקר עד הערב, אשר היה בה כדי לבתק את פתילי מחשבותיו. כך נודע לה מפי יודעי דבר. פעם אחת צלצל הטלפון, אחרי עשרים שנות ניתוק. קול שבור בקע מן השפופרת: זוכרת? היום לפני ארבעים שנה נולדת. לא אשכח את אושרו של אחי - אביך. מזל טוב.  קול בכי שנוק סיים את השיחה.
     כשבגר נזכר באותו דוד ומיזמתו החליט ליצור עמו קשר. התרגשות רבה שררה משני עברי הקו. זקנתי,  הפטיר הישיש. -  עד מאה ועשרים, דוד. -  אמך עודנה עמנו? -  כבר לא. -  טוב שהתקשרת. אתה קרוב המשפחה היחיד שיש לי בעולם. אנא שגר לכתובתי את פרטיך כדי שארשום אותך בצוואתי. בכספי אשר צברתי תחתן את ילדיך ואת נכדיך ויהיה זה זכרי בעולם.  הוא נאלם דום, לא זו הייתה כוונתו והוא לא העלה על דעתו כי לדוד יש על מה לרשום צוואה.  כשתקבל הודעה בדואר רשום תבין שכבר אינני כאן, וכל רכושי - שלך! היה שלום, סתם הדוד ולא יסף.
     פעמים רבות היה חשק עז תוקפו לעלות על מטוס ולדפוק בהפתעה על דלת ביתו של הדוד,  אך חזקה עליו הוראתו לבל יעשה כן. הצוואה הממתינה הייתה עבורו עוגן הצלה בסערות החיים.  פרנסה לא הזדמנה לו, הוצאות היו לו בשפע, ואיש לא האמין לו כי יבוא היום שבו יפרע את חובותיו בהינף יד.  הופעת הדוור על מפתן ביתו העידה באלם על הפטירה.
     לאחר שהקיף חצי גלובוס הגיע אל בית החולים,  טיפל בצרכי הקבורה וערך לו הלוויה כדת וכדין. לקבלן המצבות הורה להכין מצבה: פה נטמן הר"ר... אשר נשמת חייו נגדעה על ידי הנאצים ימ"ש, וסבל בדומיה את ייסוריו במשך ארבעים שנים.  רוח של בית עלמין - נוזפת, קרה, גדושת תוכחה על בני-אדם שאינם מנצלים את דרכם מבית היולדות אל בית הקברות - הדפה אותו החוצה והלאה.
     נהג מונית בהה בפתק שהושיט לו והובילו אל מעונו של הדוד. הוא פשפש בכיסיו ומצא את המפתח שקיבל בבית החולים, וכשהרים את עיניו נתקף תדהמה. בית עלוב, ישן נושן, דהוי, גדר סדוקה, ועזובה בכל פינה. הוא לא היה מופתע אם היה מגלה כי דודו חי בבית מידות מפואר,  הרי עשיר היה, והנה... הוא התקרב באיטיות וגילה להוותו כי אפילו בית לא היה זה כי אם מעין שילוב לא מוצלח בין בקתה לצריף. בייאוש-מר דחק את הדלת העלובה וקול חריקתה נשמע באזנו כגיחוך על חלומותיו רבות בשנים.
     קול ניפוץ העירו משנת-ביעותים. פרצוף גרום נדחק דרך הזכוכית השבורה, וכשהבחין בו נמלט כל עוד נפשו בו. גנבים? כאן? התפלא לעצמו בעגמומיות, הלוואי היה מה לגנוב. הבוקר אור והוא יצא לסיור בעיירה, כדי לדלות פרטים על הדוד העלום. איש המכבסה ניאות להקדיש לו מזמנו, שלף תמונה נושנה משכבר הימים והצביע על דודו עומד במרכזו של מגרש ריק,  למרגלות מנופי ענק. שם, הצביע הכובס, על הקרקע ההיא הוא הצטלם, היכן שבנה את גורד השחקים בעיר הסמוכה. אומרים שהיה עשיר גדול, אבל זו רק שמועה. לא יודע. גדוש פליאה הוא נכנס אל סניף הבנק המקומי, הציג את המסמכים הדרושים וגילה כי בחשבון הבנק ממתינה לו 'ירושה' - קצבת הזקנה של החודש האחרון …
  דלת הבקתה הייתה פרוצה. אי-סדר שרר בכל, חפצים הפוכים ותמונות שנתלשו מן הקיר גדשו את הרצפה, אך מאומה לא נעלם. המחזה חזר ונשנה במשך ימים אחדים, עד שהחליט לעשות מעשה. אם הם מחפשים כאן משהו - אני אמצא אותו. והוא מצא. ידית ברזל עקומה שהסתתרה מאחורי התנור, הייתה דלת המסתורין לאוצר שמימיו לא ראה.  חוש הריח של הגנבים היה סימן הדרך שלו.
 חוויית השבוע שלי



יום רביעי, 29 ביוני 2016

נקודה שבועית, פרשת השבוע "קורח" ה'תשע"ו

השבת נקרא על אחד הניסים המיוחדים והמעניינים שהתרחשו לבני ישראל במדבר - בליעת קורח ועדתו על ידי האדמה.
קורח משבט לוי, ודתן ואבירם ואון בן פלת שהיו משבט ראובן, וכן 250 אנשים מבני ישראל הרכיבו קואליציה שקמה מול משה ואהרון על הנהגת העם.
היה זה קורח שקיבץ סביבו את החבורה הזאת על מנת לעמוד מול ההנהגה הקיימת ולנסות להפיל אותה ולתפוס תחתיה את השלטון אך משה, כמנהיג העם ובעיקר כאדם עניו מאוד כפי שקראנו לפני כשבועיים מנסה בכל הדרכים האפשרויות כדי להצילם מעונש ולהגיע לפשרה ולהבנה שזהו רצון השם כרגע.
משה בתחילה פונה לקורח במילים רגישות: "המעט מכם כי הבדיל אלוקי ישראל אתכם מעדת ישראל להקריב אתכם אליו..." - ובמילים אלה מנסה משה לכבות את האש שנוצרה בין המחנות והוא ממש פונה אל המצפון ואל חוש הצדק של קורח אך דווקא קורח על פי חז"ל ידע שמשה צודק ובחר להימנע מויכוח נוסף עם משה.
משה מוחל על כבודו וממש פונה אישית לאוהלי דתן ואבירם בניסיון הידברות אחרון, אולם לעומת קורח, דתן ואבירם לא מוותרים ומשיבים למשה בציניות מסוימת עם נימה של זלזול בשעה שהם עונים לו באותם מילים כמו שלו:"לא נעלה. המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר כי תשתרר עלינו גם השתרר" כפי שמשה השתמש בביטוי "המעט" גם דתן ואבירם עונים לו כך בנימת זלזול ולעג, כפי שאדם לעיתים רוצה לפגעו בזולת ומחקה את קולו וחוזר על מילותיו שלו באותה הטעמה וצליל כדי להביע כוונה הפוכה לדבריו ובכל הוא מזלזל בו.
לדתן ואבירם לא היה חשוב העמדה ממש אלא הרצון לפגוע. לזלזל. ליצור מחלוקת, ולא רק זאת הם תיארו בכוונה את ארץ מצרים כארץ "זבת חלב ודבש" ביטוי שהיה שגור על ארץ ישראל דווקא. הם בחרו להפוך את התיאורים של שתי הארצות כדי ליצור מבוכה. כדי לטעת בעיני השומעים בלבול. כל כוונתם הייתה להרגיז ולקומם את האווירה שגם ככה הייתה טעונה ומשה היה זה שניסה להרגיע אותה.
בעל עקידת יצחק מבטא את התנהגותם: " בסגנון דיבורם ובנרצה מהם הורו תכליתם חציפותם ועזותם" - דתן ואבירם מייצגים דוגמא בולטת לשימוש לא ראוי ואפילו הרסני בסגנון התבטאות ובבחירת מילים לא נכונה, ולא סתם תגובת משה היה קשה: "וייחר למשה מאוד" - משה הצטער על כך מאוד. הוא הבין ששניהם אטומים לדיאלוג איתו ואין סיכוי לשיחה עניינית שיכולה לגשר על הפערים, ולמרות הכול היה זה משה שכמנהיג קם וצעד אל אוהליהם כדי לפחות לנסות.
שבת שלום ומבורך!
חוויית השבוע שלי
תודות : לצחי מיכאלי
לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם



אמרי שפר כ"ג סיון ה'תשע"ו

אמרי שפר כ"ג סיון ה'תשע"ו


    איזוהי מחלוקת שהיא לשם שמים? זו מחלוקת הלל ושמאי , ושאינה לשם שמים? זו מחלוקת קרח וכל עדתו" מסביר ה"שפת אמת": במחלוקת לשם שמים ישנה נקודה אחידה ומשותפת בין היריבים והיא הכוונה לבירור האמת, " לשם שמים". אבל במחלוקת שאינה לשם שמים אין כל נקודה של קירבה בין הצדדים אלא המחלוקת נוצרה כדי להתנצח אחד עם השני.


      ''יש אנשים שהם כל כך עניים שהדבר היחיד שיש להם זה כסף''


     שני שרצים יצרניים אנו מכירים - העכביש יוצר את קוריו, והדבורה יוצרת את דבשה. מדוע את הדבש מייקרים ומלקקים, לעומת קורי העכביש שמסלקים במיאוס? כי את הקורים יוצר העכביש רק מעצמו, הכול מִּשֶּלוֹ , שעה שהדבורה מלקטת צוף מפרחים רבים וממנה מפיקה דבש! שיעור טוב הוא 'דבש וחלב מעורבים' דבש שמלוקט מפרחים עסיסיים רבים, עם חלב שמהותו ויצירתו הוא להניק ולהעניק, להחיות את החלש והקטון. כך בונים שיעור! למען הזולת ובעין טובה, עם איסוף חומרים מתוקים. שיעור כזה ירצו לשמוע - בתנאי שגם אתה רוצה לשמוע אותם במהלכו!


     שערי דמעה לא ננעלו, אם כן שערים למה? לדמעותיהם של אותם שוטים שבוכים ואינם יודעים על מה הם בוכים. (רבי מנחם מנדל מקוצק)


ה' יספור בכתוב עמים (אור בנימין, גליון מס' 7)
     בתחילה סבור היה האברך האפאטי כי הוא טועה, אך במשך הימים התברר לו כי אכן זו המציאות: חותנו שאותו הוא מכיר מקדמת דנא כחסיד ועובד ה', אינו מתפלל. לא במשל ולא במליצה, אלא פשוטו כמשמעו. הוא לומד תורה בשקידה, מדקדק במצווה קלה כבחמורה, אך אינו מתפלל החתן נחרד מאוד בראותו זאת וביום מן הימים לא יכול לעצור בעצמו, ניגש לחותנו ואמר לו: "במחילה על שאני מרהיב עוז, אך שמתי לב כי אינכם מתפללים, מה זה ועל מה זה?" החותן, לא הכחיש כלל את הדברים ואך זאת השיב לו: "במטותא ממך, אל תתערב בענייני".
     החתן היה מחסידי הרב הקדוש רבי יעקב יצחק ה'חוזהמלובלין. לפיכך, עלה ברעיון חתנו לספר את הדברים ל'חוזה '. ואמנם, הוא נסע ללובלין ושח בפני הצדיק כי חותנו אינו מתפלל בעת האחרון. ענה ה'חוזה': "כאשר יבוא חמיך אלי, אשאלנו לפשר הדבר. לא ארכו הימים, והחותן הגיע לחצר הקודש בלובלין . כשנכנס לפני ולפנים ועמד לפני רבו, שאלו ה'חוזה': "מה זה שאינך מתפלל לאחרונה?". החסיד השתהה מספר רגעים במבוכה, אחר, השיב כשצער נמסך בקולו: "רבי את האמת אומר ולא אכחד; בימים הקודמים זכיתי להתפלל בכוונה, בדביקות ובגדלות המוחין, זכיתי לטעום טעם תפילה. אבל לאחרונה נפלתי ממדרגתי ואיני מצליח לכוון כמאז, וזה נחשב בעיני כמוציא שם שמיים לבטלה!" השיב לו הרבי מלובלין: "בתהילים (פרק פ"ז) כתוב: 'היספור בכתוב עמים', והנה, לכאורה תמוה מדוע לא כתוב בספור 'עם' ?!" המשיך ה'חוזה': "ידוע כי אצלנו בני ישראל אין 'מספרים', אלא רק אותיות. כל החשבונות נכתבים אצלנו בלשון הקודש. אולם אצל האומות יש סימנים מיוחדים לחשבונות, ויש אצלם מספר מיוחד שנקרא 'נאהל' – אפס, וכשהוא נכתב בפני עצמו, אין לו שום ערך מספרי , אך, כשכותבים כמה אפסים ולאחר מכן ספרה אחת, אז לפי סך האפסים, כך המספר נכפל, עד לאלפי אלפים וריבי רבבות" . החסיד עמד והקשיב, כולו מתפלא: לאן חותר הרבי בדבריו? וה'חוזה' עבר מהמשל לנמשל: "אותו הדבר בתורה ותפילה ומעשים- טובים; כשהם נעשים בכוונה וברעותא דליבא – הם חשובים לפני ה' ומנויים לפניו . אך כאשר אינם בכוונה – הרי הם כמו 'אפס' ולא כלום ברם, אם יזכה האדם להתפלל או ללמוד פעם אחת בשנה בכוונה שלמה, אז התפילה הזו מצטרפת לכל ה'אפסים ' ונכפלת לאין שיעור, כאילו נעשה הכל בכוונה שלמה באמת!" וסיים ה'חוזה' הקדוש: "אולם כשאין כלל 'אפסים' – איזו תקנה יש לאיש הזה? וזה נרמז בכתוב: 'ה' יספור בכתוב עמים' – שהבורא יתברך מונה וסופר את המצוות כמו חשבונות ה'עמים' שיש אצלם את הספרה 'אפס ', וכאשר הוא רואה מצוה אחת הנעשית מתוך כוונת הלב הוא מצרף אותה לכל האפסים ההופכים מיד לריבי רבבות- – - ".
     החסיד שב לביתו ורוח חדשה עמו. סוד גדול למד עתה מרבו מאותו יום ידע, כי גם לתפילה היבשה ביותר – יש עליה ותיקון . וכשיזכה פעם אחת להתפלל בכוונה, יעלו מיד כל תפילותיו לפני כיסא הכבוד.
חוויית השבוע שלי

יום שני, 27 ביוני 2016

אמרי שפר כ"ב סיון ה'תשע"ו



 הפסוק אומר: "ומצא חן ושכל טוב בעיני אלוקים ואדם", לא מספיק למצוא חן ושכל טוב רק בעיני הקב"ה, אלא צריך גם בעיני בני אדם. לכן, יש לנהוג בכבוד עם הבריות, עם כל אדם גדול וקטון, לדבר איתם בחן, בחסד וברחמים, במתק שפתיים, באהבה ובחיבה.


"     ולא יהיה כקרח וכעדתו" (י"ז, ה -( רב אחד, מתלמידיו של רבי משה - המהר"ם שיק, התאונן בפניו כי קמו לו בקהילתו מתנגדים בעלי מחלוקת היורדים לחייו . הרגיעו רבו ואמר: "כלל יהיה בידך; רק על עצי פרי מתרבים תולעים, על עצי סרק אין תולעים. רב הממלא תפקידו כראוי,  קמים לו מתנגדים. רב העושה רבנותו קרדום לחפור בו, יושב באפס מעשה, ורק שומר על משרתו, כמוהו כענף עץ יבש של אילן סרק".


     "שנדע תמיד למצוא את האור שבאפור, הגיל שברגיל והשירה שבשגרה".


     שני דברים רוחניים מועילים לרפואה א. לימוד תורה – 'מרפא לשון עץ חיים' ב. שבת – 'שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא.  רמז לדבר: בראשי"ת = בריא - ש"ת (שבת ותורה( (ר' נדב חנוך הי"ו)


כיכרות הלחם
     פעם הגיע יהודי למאפיה וביקש לקנות 6 כיכרות לחם. המוכר התפלא מאוד, למה הוא צריך 6 כיכרות לחם, אבל הוא לא שאל שאלות. למחרת הגיע עוד פעם אותו יהודי לאותה מאפיה ושוב ביקש לקנות 6 כיכרות לחם. וכך במשך כמה ימים כל יום קנה אותו יהודי 6 כיכרות לחם.
     מוכר החנות רצה לדעת למה אותו יהודי צריך כל יום כזו כמות גדולה של כיכרות לחם, והוא החליט שבפעם הבאה שיגיע אותו יהודי לקנות לחם הוא ישאל אותו. ואכן למחרת שוב הגיע אותו יהודי ושוב ביקש לקנות 6 כיכרות לחם. ואז פנה אליו המוכר ושאל אותו מדוע הוא קונה כל יום 6 כיכרות לחם?  ענה היהודי למוכר: 2 כיכרות לחם אני ואשתי אוכלים, 2 כיכרות לחם אני מחזיר חוב, ו-2 כיכרות לחם אני נותן בהלוואה...  המוכר התבלבל, אך עוד לפני שהספיק לבקש ביאור לדברים, היהודי הלך.  כעבור שעה הגיע הרב המקומי למאפיה לקנות חלות ועוגות, המוכר פנה אליו, סיפר לו את דברי היהודי וביקש הסבר למעשה.  חייך הרב ואמר: 2 כיכרות לחם הוא ואשתו אוכלים, 2 כיכרות לחם הוא מחזיר חוב- כלומר הוא נותן להוריו הזקנים שכל ימיו נתנו לו לאכול לחם, ו-2 כיכרות לחם הוא נותן בהלוואה לילדים שלו שכאשר הוא יזדקן הם יחזירו לו חוב ויאכילו אותו כיכרות לחם... צריכים אנו לדעת שאנחנו חייבים להורים שלנו את הכול, את החיים, את ההצלחות שלנו, את השמחות שלנו, כי הכול מכוחם, וכשהם מזדקנים ונזקקים לנו, אנחנו מחזירים להם חוב.


חוויית השבוע שלי



שכל טוב,בני אדם,בריות,חיבה,מתנגדים,תולעים,אילן סרק,אפור,שגרה,,עץ יבש,

יום ראשון, 26 ביוני 2016

אמרי שפר כ"א סיון ה'תשע"ו



בן אדם "פקחמבין שיש בכל דבר שתי צדדים, ואדם שמבין זאת הוא פקח, כי צד זה 94  ועוד צד זה עוד פעם 94 וא"כ ביחד זה 188 זה פקח.


     גיהינום: חז"ל אומרים כל הכועס כל מיני גיהינום שולטים בו, מסביר הבן איש חי, חז"ל אומרים שיש 3 מיני גיהינום 1 . אש, 2 . ברד, 3 . עשן, הטבע של הכועס בהתחלה נהיה אדום, זה אש, ואח"כ חיוור, זה ברד, שהוא לבן, ואח"כ נוחר עם האף, זה עשן.


     האר"י הקדוש היה אומר, שלעתיד לבא יהיה לו תיקון לקרח, שנאמר "צדיק כתמר יפרח" - ס"ת קרח, שבסוף גם קרח ייחשב בין הצדיקים.


     השותה מים לצמאו - הלומד תורה בחשק. אומר הקב“ה על האדם הזה שהכל נהיה בדברו אם הוא יגזור אני אקיים אם אני אגזור הוא יבטל)שמש ינון(


״כי היא חיינו ואורך ימינו״! (מתוקים מדבש עלון 442)
     מסופר על בחור ישיבה אחד בישיבת 'סלבודקה' שהיה חולה במחלת ״הטיפוס״ ומצבו החמיר מאד והגיע לשערי מות!. ולכן הזמינה הנהלת הישיבה את ד״ר פינברג, אשר היה ידוע כרופא מומחה, לבדוק אותו ולרפאותו.
     והנה, כשבדק את החולה, יצא בזעם הרופא מהחדר ואמר לחברי הנהלה: "מדוע הזמנתם אותי? אתם יודעים שיש בכוחי רק לרפא חולים, אך לא להחיות מתים! הבחור הזה עומד למות בכל רגע ולכן לא תועיל לו כל תרופה." - וכך עזב אותם הרופא והלך לביתו!
     כשמע ראש הישיבה "הסבא מסלבודקא" זצ״ל את דבריו, נענה ואמר: "הוא צודק! הוא לא יכול להחיות מתים. אך דעו לכם שיש לנו את הכח לעשות זאת! ואנו יכולים עכשיו להחיות מתים!" ומיד ביקש מכל בחורי הישיבה ללמוד תורה חצי שעה ולהקדיש את כל הלימוד לזכות ולרפואתו של החולה!
     והנה כעבור חצי שעה, דפק הרב בידו על השולחן ואמר להם: "בואו איתי ותראו מה כוחה של תורתינו הקדושה?" וכך פנה הרב ויצא מביהמ"ד לחדרו של החולה כשכל הבחורים אחריו, והנה כשנכנסו, נדהמו והשתומו כולם לראות את "החולה" עומד על רגליו בריא לחלוטין ומתכונן לחזור ללימודו.
     וכשראו כולם את הנס הגדול שעשה הקדוש ברוך הוא, הבינו באותה שעה את משמעות הפסוק: ״כי היא חיינו ואורך ימינו״! ולכן ״ובה נהגה יומם ולילה״! - זה ״כח התורה״, שיכול אפילו להחיות מתים. 

חוויית השבוע שלי




אמרי שפר כ' סיון ה'תשע"ו


 אדם עניו הוא אדם שחיי בהכרה מוחלטת את הידיעה ש'אין עוד מלבדו'!

     "אשאֵ עיַּני אלֶ ההִרים" –אל תקרא ההרים אלא ההורים. דהיינו האדם צריך להסתכל למעלה אל ההורים – האבות, וללכת בדרכיהם.


     האדם צריך בכל עת להכניס אל לבו: "אני לא לוקח לבד". אני סך הכל מקבל. אם משמים נותנים לי, אני לוקח, ואם לא נותנים לי, אני לא לוקח...


     המילה "מחלוקת" מורכבת מהאותיות "חולק מת", להודיעך שהמחלוקת מביאה על האדם בחינה של מוות והרס בלתי הפיך, ובכוחה לכלות לו הכל ולהפסידו בעולם הזה ובעולם הבא...



איך מזהים את החתן ?
     כשהייתי ילד הלכתי פעם אחת עם אבא שלי לחתונה, הכל היה כל כך נוצץ ועשיר...  ואז פניתי לאבא ושאלתי "את הכלה אני מזהה, כולם יודעים שזו הכלה יש לה שמלה מיוחדת, אבל את החתן איך אפשר לזהות, כולם נראים אותו הדבר, לכולם יש חליפות?"...  ואבא אמר לי בחיוך "תחכה לסוף האירוע ותראה מי שלוקח איתו את הכלה לביתו, הוא החתן האמתי"...
     בחג שבועות קיבלנו את התורה, היא הכלה... את הכלה כולם מזהים, כולם מכירים אותה, אבל איך תדע מי החתן האמתי?  חכה לסוף החג ותראה מי לוקח את התורה לביתו וממשיך לעסוק בה אז תדע שזה החתן האמתי. אז בחג השבועות תהיה אתה החתן, קח אותה אתך הביתה...  וכבר אמר מי שאמר, בבואי להשתתף בשמחת נישואין פעמים שיקשה עלי לדעת מי הוא ואיזהו 'המחותן' שהרי כל העם המשתתפים לבושים במלבושי כבוד זבח משפחה - בבגדי שבת ויו"ט, אמנם בראותי אחד מהמשתתפים פורש לצד ומפיל תחינה בדמע שיעלה הזיווג יפה ידוע אדע כי האי גברא הוא המחותן, כמו כן, מיהו 'מחותן' בנישואין הללו שבין בני ישראל עם התורה ונותן התורה – מי שעומד ומעתיר תחינה,  ומפיל דמעה 'והערב נא', 'אהבה רבה. והאר עינינו בתורתך , ודבק'. ועי"ז ניהפך ל'מחותנים' עם הבורא והתורה.
חוויית השבוע שלי



אדם,עניו,בהכרה,ידיעה,ההרים,ההורים,האבות,לוקח,מקבל,מחלוקת,הרס,להפסיד,עולם,

יום שישי, 24 ביוני 2016

אמרי שפר י"ח סיון ה'תשע"ו


" איזהו עשיר? - השמח בחלקו!"- אדם היודע לשמוח במה שיש לו - הנו אדם מאושר. כתוב: "השמחה - מאין תמצא?" - בסימן שאלה, אך ניתן לקרוא זאת גם בסימן קריאה: "השמחה - מאין תמצא!" - אדם הרוצה למצוא את השמחה באמת, יכול לשמוח מכלום, מאין! וזאת אם רק ישכיל למצוא את נקודות האור והיופי שבחייו.
     ''אין בזבוז גדול יותר מללמוד רעיונות נפלאים ולא להשתמש בהם.
     אל תחלום על מה שאתה רוצה לעשות,  תתעורר ותעשה את זה.
     אמר רבי נחמן מברסלב "עוד יגיעו זמנים שבהם להיות איש כשר ופשוט, יהיה חידוש כמו להיות הבעל שם טוב".
" בשביל הוצאות שבת צריך אדם לחלק לצדקה יותר מן המתבקש, שיהיה לעני לעשות את השבת ברווח ולא בצמצום. ולומדים אנו זאת - " אמר הגאון רבי חזקיהו מדיני ז''ל בדרך צחות "- מהמשנה הראשונה במסכת שבת ': יציאות השבת שתיים שהם ארבע , ' לגבי הוצאות השבת צריכים לתת שתיים - שהם ארבע.".
     השג ענק הוא להגיב באותה צורה גם באשר מנצחים וגם כאשר מפסידים.
     ''זה לא פשוט להיות פשוט, תמיד רוצים יותר"
     שנדע תמיד למצוא את האור שבאפור, הגיל שברגיל והשירה שבשגרה".
התרדמה המכרעת  (על-פי 'שרפי קודש')
מאיר ודוד היו חברי ילדות. יחד חבשו את ספסלי בית המדרש בעיירת מגוריהם, למדו בצוותא והתעלו בתורה ובעבודת השם. כמעט במקביל התחתנו השניים עם בנות למשפחות עשירות, וכך יכלו לעסוק בתורה בלי דאגות.
יום אחד נעלם האברך דוד. אף בני משפחתו לא ידעו היכן הוא. קרוביו המודאגים החלו לחקור ולדרוש, עד שהתבררה האמת – דוד נמצא אצל הבעל שם טוב.
הבשורה הזאת נחתה על משפחתו של דוד כרעם ביום בהיר. הללו נמנו עם המתנגדים לדרך החסידות, ופתאום החתן החביב והמוכשר חצה את הקווים.
חמיו של דוד נסע אל חתנו בתקווה להניאו מהדרך שבחר בה. הוא דיבר על ליבו בטובות ובאיומים, אך במהרה הבין שחתנו נחוש בדעתו ושב אל ביתו. כעת דרש מבתו לקבל גט מבעלה הסורר.
אלא שהאישה לא רצתה להיפרד מבעלה וידעה כי הוא צדיק ובעל מידות טובות. לנוכח עקשנותה בערה חמתו של אביה, והוא סילק את בתו מביתו והדיר אותה מכל נכסיו.
יצאה האישה בחוסר כול מבית אביה. במשך שנים חיה בדוחק, בעוד בעלה התעלה בעבודת ה' אצל הבעש"ט. עד שיום אחד הודיע לה בעלה שנתמנה לרב בעיר מיקולייב והיא הצטרפה אליו.
מאיר, חברו של דוד, ישב ועסק בתורה עד שחמיו נפטר והוא ירש את נכסיו. במהרה נעשה גם הוא סוחר מצליח. פעם אחת נסע ליריד, ובדרך עצר במלון. פתאום שמע המולה. כשבירר את פשרה השיבו לו: "רבי דוד ממיקולייב נמצא כאן!".
הסוחר שיער כי זה ידיד נעוריו וביקש לדעת היכן הוא. "הוא בחדרו, מניח תפילין של רבנו תם", אמרו לו. ניגש מאיר אל החדר, נקש על הדלת וכשזו נפתחה שמח לראות מולו את חברו הטוב.
שאל מאיר את רבי דוד: "הלוא שנינו למדנו יחד על אותו ספסל. מה גרם לך להיות מחסידיו של הבעש"ט?".
השיב לו רבי דוד: "אולי אתה זוכר שפעם אחת שוחחנו ואמרנו שאיננו מרגישים כי הלימוד שלנו הוא 'תורה לשמה'. זמן קצר אחר-כך שמעתי שבבית מדרשו של הבעש"ט לומדים תורה לשמה. החלטתי לנסוע לשם".
"ומדוע לא הצעת לי להצטרף אליך?", תהה מאיר.
"חששתי שתנסה להניא אותי מכוונתי", השיב רבי דוד.
"ומה ראית שם?", התעניין מאיר.
"אספר לך", השיב רבי דוד. "בבואי אל הבעש"ט לא מצאתי את שביקשה נפשי. כמעט גמרתי בדעתי לסוב על עקבותיי, אולם החסידים ביקשו שאשאר לפחות עד יום שישי, ואעשה מאמץ לראות את הבעש"ט בשעה שהוא אומר 'שיר השירים'. כך עשיתי. תחושה עילאית אפפה אותי, אולם עדיין לא היה דיי בה.
החסידים הפצירו בי להישאר עוד כמה ימים. הם הסבירו לי שעומד לחול יום שנה לאחד מהוריו של הבעש"ט, ובלילה נוהג הבעש"ט להתהלך בחדרו וללמוד על-פה את שישה סדרי משנה. נעתרתי. בלילה התחבאתי בחדרו של הצדיק, ואכן, המחזה היה מפעים, אך עדיין נותרתי מסוייג.
החסידים אמרו לי: 'חכה ללילה הבא. אחרי שהבעש"ט צם במשך היום הוא נוהג לערוך סעודה לתלמידים, ושם תראה דברים נפלאים'. אך הם הזהירו אותי: 'עשה כל מאמץ שלא להירדם באמצע הסעודה'.
תהיתי: למה אירדם? החסידים סיפרו כי בזמן הסעודה רוב הנוכחים שוקעים בשינה ואין בכוחם להתנער ממנה. החלטתי להתכונן כראוי. במהלך היום הלכתי לנוח, כדי שלא אהיה עייף בשעת הסעודה.                                                              
בשעת ערב החלה הסעודה. הבעש"ט ישב בראש השולחן, התלמידים סביבו, והחל לבאר סודות עליונים מתורת הנסתר. במהלך דבריו פנה אליו אחד התלמידים והקשה: 'הלוא הדברים סותרים את דברי האריז"ל!'.
הבעש"ט הפנה את פניו לעבר השואל. גון פניו נשתנה. עיניו בלטו מחוריהן, עד שנראה כמי שאינו נמצא בעולם הזה. באותו רגע נפלה עליי עייפות גדולה. עיניי נעצמו. ניסיתי בכל כוחי לפקוח אותן, אך לשווא. שקעתי בתרדמה.
חלמתי חלום. אני נמצא ברחוב בעיר גדולה, וסביבי אנשים נחפזים. שאלתי אותם: לאן אתם הולכים? השיבו לי: להקשיב לדרשה של הבעש"ט. הצטרפתי אליהם. הגענו לבית ובו שני כיסאות. 'עבור מי הכיסאות?' – שאלתי. השיבו לי: 'אחד לבעש"ט ואחד לאר"י הקדוש'.
הצפיפות גברה. נדחקתי בתוך הקהל. הבעש"ט החל לשאת דברים – אותם דברים שאמר זה עתה, בסעודה. כשסיים החל האריז"ל לשאול אותו שאלות. הבעש"ט ענה לו והתנהל דיון ביניהם. לבסוף הסכים האריז"ל לדברי הבעש"ט.
באותו רגע התעוררתי. מצאתי את עצמי יושב בשולחנו של הבעש"ט. פניו חזרו למראן, כמקודם, והוא החל לחזור על הדברים שהשמיע בטרם נרדמתי. גם הפעם התפרץ התלמיד בשאלה: 'והלוא האריז"ל אומר ההפך מזה!'
באותו רגע פנה אליי הבעש"ט ואמר לי: 'דוד! קום על רגליך והעד מה ראית!'. ברגע זה", סיים ר' דוד לספר לחברו מאיר, "נעשיתי חסיד של הבעש"ט".
הצופן – (דוד קליינר)
     ויטאלי התבונן בכניסה המאובטחת לבניין האו'ם. זו לא הפעם הראשונה שהוא נכנס לבניין הזה, אבל הפעם הוא אמור להיכנס תחת זהות של חוקר אקלים רוסי שבא עם משלחת חוקרים להשתתף בוועידת האקלים של האו'ם.
     בתור איש ותיק של סוכנות הביון הרוסית, לא הייתה לו בעיה ללבוש ולהחליף זהויות כמו שמחליפים נעליים. למרות שעד לפני שבוע הוא לא ידע מאומה על בעיות האקלים של כדור הארץ, והאם ישנה התחממות גלובלית או לא, בתוך יומיים הוא למד את כל הנושאים שעליהם הוא אמור לדבר, ושחה בהם בבקיאות מרשימה. אבל המטרה שלו הייתה אחרת לחלוטין. לפי מקורות מודיעיניים רוסים אמורים להשתתף בוועידה הזו, גם כמה נציגים אמריקניים. לפי המידע שהגיע לסוכנות הביון הרוסית, אחד מן המשתתפים הוא בעצם סוכן של הסוכנות הפדרלית של ארה'ב ה- CIA,  והוא אמור לקבל לידיו מסמכים סודיים בהם מפורטים פרטי דירות מסתור של סוכנים זרים ברחבי רוסיה. כיוון שהיה זה מידע רב ערך, הוחלט לשלוח למשימה את ויטאלי שהיה אחד הסוכנים המיומנים ביותר על אדמת ארצות הברית. בכיסו היה פנקס קטן וגם עט שמושתלת בו מצלמה זעירה לצילום מסמכים.
     בכניסה לוועידה הוא הציג את המסמכים והאישורים השונים, אבל השומרים חמורי הסבר נטלו ממנו את כל מה שהיה עליו, כולל העט. את ויטאלי זה לא ממש הטריד, הוא ניחן בזיכרון צילומי יוצא דופן, בדרך כלל די היה לו במבט קל על מסמך בשביל שהוא ייחרט בזיכרונו, לפרטי פרטים. תוך שתי דקות זיהה את האיש 'שלו', ודאג להתיישב כמה שיותר קרוב אליו, הוא לא הסיר את עיניו ממנו לרגע, והוא גם שם לב לרגע בו מישהו עבר לידו והעביר לו מסמך שהוכנס בזריזות על ידי האמריקני אל תוך הקלסר שלו שהיה מונח לפניו על שולחן הוועידה.
     ויטאלי חיכה להזדמנות הראשונה בה האמריקני קם לרגע ממקומו על מנת ללחוץ יד למישהו, והרגע הזה הספיק לו על מנת לפתוח את הקלסר להציץ במסמך ולצלם אותו במוחו. בדף היו מספר שורות עם משפטים חסרי משמעות שהיה לו מאוד קשה לזכור. בכדי שלא ישכח את מה שראה, הוא כתב את המשפטים בתרגום לרוסית על דף שתלש מהקלסר שלו, ותחב אותו לכיסו בזריזות.
     יומיים לאחר מכן נקראו טובי המפצחים של סוכנות הביון הרוסית, על מנת שיפענחו את המשמעות של המשפטים הסתומים ויבינו היכן הן דירות המסתור של הסוכנים האמריקנים השתולים ברחבי רוסיה. במשך שלושה ימים מורטי עצבים ישבו טובי המוחות על החומר, אבל הם לא הצליחו להבין בשום פנים ואופן את מילות הקוד ואת משמעותן. הדבר הפליא אותם מאוד מכיוון שהם היו בעלי יכולות אנליטיות מדהימות, ובדרך כלל היו פותרים בעיות כאלו בזמן קצר.
     ביום הרביעי הם הגיעו למסקנה שכנראה יש בידיהם כתובות של ארבע דירות מסתור, ולמחרת היום נערכה פשיטה מקיפה של המשטרה הרוסית על אותם מבנים. אבל האכזבה של הסוכנות הייתה מושלמת, אף אחת מן הדירות שאליהן הם פרצו לא הייתה קשורה בשום צורה למרגלים אמריקנים. אבל הפשיטה עשתה הרבה רעש בעולם הריגול, ויום למחרת הסוכנים האמריקנים נעלמו מהדירות שבאמת היו נקודות המפגש שלהם.
     לאחר כמה חודשים שבהם הצליחו הרוסים לקבל מידע אחר היכן באמת היו דירות המסתור של הסוכנים האמריקנים התכנסו אנשי סוכנות הביון הרוסית על מנת להפיק לקחים, ולהבין איפה הייתה הטעות שלהם, הם בדקו את רשימת הדירות שמהן ברחו הסוכנים האמריקנים, מול הרשימה שאותה הביא ויטאלי, תוך ניסיון להבין את הצורה שבה הוצפן התוכן. ואז התבררה להם הטעות הגדולה: לא הייתה שום משמעות למילים המוזרות שויטאלי ראה, ולכן כאשר הוא תרגם אותן לרוסית לא היה להן פשר. הסוד היה טמון בסדר של האותיות כפי שהן נכתבו באנגלית דווקא, הקוד היה טמון ברצף האותיות ובדילוגים קבועים מראש. אם ויטאלי היה מעביר להם את המילים המקוריות באנגלית הוא היה מוביל את החוקרים הישר אל דירות המסתור...
     התורה הקדושה נכתבה על ידי משה מפי הקב'ה מילה במילה, לכל אות ולכל מילה יש משמעויות עמוקות ונסתרות. חכמנו ז'ל העמיקו בתורה והראו כיצד ניתן לדרוש דרשות עמוקות ע'י 13 המידות שהתורה נדרשת בהן ולגלות על ידי זה את סתרי ההלכה והאגדה. כאשר המלך תלמי הכריח את 72 הזקנים לתרגם את התורה ליוונית, היה זה יום אבל לאומי לעם ישראל. כל העומק האין סופי של התורה הלך לאיבוד, ומה שנשאר היה רק הסבר פשטני ונטול נשמה, ולכן הם גם כל כך טעו בהבנתה. לעומת זאת הלימוד בלשון הקודש מגלה עומק אין סופי. 'הפוך בה והפוך בה דכולא בה'