יום שני, 26 בנובמבר 2018

אמרי שפר י"ח כסלו ה'תשע"ט


אחת השאלות אותן נשאל כל אדם העולה לבית דין של מעלה היא, האם ציפית לישועה?! האם היית אופטימיסט?! האם התרכזת בחצי הכוס המליאה שבחיים?!  האם פירשת את המציאות באופן חיובי?! או שמא תמיד התרכזת ברע ובשלילי . האם היה לך ברור שסופו של הטוב להגיע ?! ללמדך, שגם כאשר המציאות נראית פסימית )שלילית(, עדיין הרצון האנושי צריך להיות אופטימי. כך הופכת הציפייה לישועה לדרך חיים. דרך חיים המנסה לראות את הטוב שבחיים והופכת את האדם, לבעל רצון אופטימי.
     אם אתה רואה אדם עומד בניסיון ממון, הרי הוא מובטח, שיעמוד בניסיון גופו לקידוש ה'. כי בעוונותינו הרבים, אין דבר, שידו וכוח היצר תקיף ממון. ואם אין לו כוח לפתות איש בממון, אז ברור שיוכל לו בכל העניינים " )ר' דוד לייב. "ביערות דבש )דרוש ז'(
     הגמ' מביאה סגולה להצלחה בלימוד:ללמוד ליד נהר - סימן טוב הוא - כשם שמי הנהר שופעים ואינם פוסקים, כך לא יפסק לימודכם ויצליח. (כריתות ו.(


     כתב הגאון מווילנא כי פרשתנו היא הפרשה השמינית, והפסוק השמיני בפרשה הוא "קטונתי מכל החסדים ומכל האמת", הרי רמז בכך שצריך תלמיד חכם ללמוד מפסוק זה, כי אפילו כשהוא מצליח ויש לו במה להתפאר ולהתגאות כפי שאמר יעקב: "ועתה הייתי לשני מחנות" – בכל זאת עליו לזכור, כי אך חסדי ד' יתברך הם אלה, ועל ידי כך יבוא לידי קטונתי וזה הרמז, שאפילו בשמינית שבשמינית שבגאווה - יש רמז לענווה - קטונתי... 
חובות צריכים לשלם
     להלן סיפור מצמרר ומרגש המעובד מתוך 'משפחה', אותו סיפרה בעלת המעשה בעצמה, ממנו ניתן ללמוד עד כמה עלינו להיזהר, לבל נותיר אחרינו חוב כלשהו, שכן למעלה אין מנוחה לנפטר החייב חוב כלשהו. ולהלן סיפור המעשה: "
     נולדתי לאימא מיוחדת במינה. אימא שתמיד הייתה מסודרת ומאורגנת בצורה מדויקת להפליא. לכל דבר אצלה היה מקום מסודר, ותמיד היא הייתה כותבת במחברת או בפתק את המטלות והפעולות, שעליה לעשות ולסיים באותו יום ובאותו שבוע". "והנה, לפני מספר חודשים הרגישה אימי כי היא מתקרבת אל נקודת הסיום של חייה. היא כבר לא הייתה צעירה וכשראתה שמצבה הבריאותי מידרדר, הבינה, כי בקרוב עתידה היא לעזוב את הפרוזדור של העולם הזה, ולהגיע אל הטרקלין הגדול, הלא הוא "העולם הבא". בשל כך ומפני היותה מסודרת, החלה לערוך קלסר גדול ומסודר, שבו היא מונה וכותבת את כל הדברים, שהיא מבקשת לסדר אחר פטירתה. ככה הייתה אימי, מסודרת עד יומה האחרון ועד הפרט האחרון.
      את הקלסר העבה הניחה למשמרת בארון הספרים וביקשה כי מיד לאחר פטירתה יעיינו בו ויטפלו בכל האמור בו. לאחר זמן קצר מאוד, אכן התבקשה אימי לבית עולמה. לא היה לנו קל כלל ועיקר, אך היא ממש הכינה אותנו ליום זה . "מיד אחר פטירתה פתח אבי את הקלסר, שהותירה וגילה בו בקשות ומטלות רבות אותם ביקשה שישלימו עבורה אחר פטירתה: לשלם למספר אנשים כסף, שלא קיבלו מימנה , ולומר לכמה אנשים אחרים דבר מסוים, שרצתה שידעו ועוד מספר עניינים. "אבי היקר התמסר בכל נפשו לעניין, כשהוא עובר מטלה אחר מטלה, ומסמן 'וי' בסיום השלמת הבקשה. אנחנוהילדים התעניינו לדעת מה כתבה וביקשה אימא, אך כאשר ראינו שאבא לקח זאת על עצמו כדי לקיים את בקשת רעייתו הסרנו זאת מליבנו ונתנו לו להסתדר עם כך לבד, מפני שסמכנו עליו . "
     היה זה לאחר כחצי שנה מאז פטירתה של אימי. אחותי חלמה חלום מצמרר: בחלומה היא רואה את אימא ע"ה כשפניה מוארות באור זוהר. שלווה ורוגע ניכרים על פניה . "אחותי פנתה אליה בהתרגשות ואמרה: 'אימא, אימא, מה שלומך? איך את מרגישה?'. אך אימא לא ענתה, אלא היא פשוט אמרה: 'לכי בבקשה לארון הספרים. " אחותי לא הבינה את פשר הבקשה, וחזרה על שאלתה: 'אימא, מה קורה איתך שם למעלה?', אך אמא אמרה שוב: 'לכי בבקשה לארון הספרים', ונעלמה.
     אחותי התעוררה מהחלום בבהלה, החיזיון נראה כה ממשי ולכן הבינה, כי מדובר בחלום אמת. היא ניגשה אליי וסיפרה לי ברגש את כל אשר ראתה בחלומה. " הבנו יחד, שאין זה סתם, אלא ישנו פה מסר ובקשה מאימא המנסה להעביר לנו מעולם האמת. הלכנו לבית של אבא וסיפרנו לו על החלום, כשאנו שואלות אותו: 'אבא, אולי אתה יודע, מה מיוחד בארון הספרים, שאימא מבקשת ממנו לגשת אליו?'.  אבא חשב קמעה ואמר: 'הדבר היחיד שקשור אליה הוא הקלסר שהותירה אחר פטירתה, אך אין מה לפתוח ולהביט בו שהרי עברתי על כולו מיד אחר פטירתה וקיימתי את כל מה שביקשה בו, אך אם אתן לא רגועות – אתן יכולות לפתוח אותו ולבדוק . "ברגש וברעדה פתחתי ביחד עם אחותי את הקלסר וראינו את כתב ידה של אימא, ימים ספורים לפני פטירתה, וראינו, כיצד היא מבקשת לשלם לכל מיני מקומות ואנשים חובות שלא הספיקה לשלם בחייה, כשליד כל אחד מהם סימן אבי 'וי' על כך ששילם זאת בעצמו . "אלא, שלפתע ראינו שורה אחת, בה לא היה מסומן 'וי'. בשורה זו היה כתוב בכתב ידה של אמי: 'לשלם עבור שיעור כושר', כשלצד השורה כתבה אמי את הסכום הנדרש לשלם , ואף למי יש להעביר את התשלום . "מיד רצנו להראות זאת לאבי, שקפץ ממקומו בבהלה ואמר: ' אוי, אכן שכחתי לטפל בזה, לכן לא סימנתי את זה ב 'וי', מפני שבאותו הזמן רציתי, שאתן תלכו לשלם זאת, ונעלמה בקשה זו מזיכרוני . ליבנו הלם בפראות מהתרגשות ומיד רצנו לשלם את החוב לאותו שיעור כושר. אותה אישה הביטה בנו והודתה לנו באומרה: 'אכן, אמכם הייתה חייבת לי סכום זה, ועל אף שמצבי דחוק, לא מצאתי לנכון לפנות אליכם בשל מצבכם הרגשי לאחר פטירת אמכם'. היא אכן לקחה את הכסף ואנו סימנו 'וי' גדול בקלסר. ומאותו יום, הפסיקה אימי לבוא בחלום.
     כמה חשוב לעבור את העולם הזה בלא להותיר חובות לאחרים. אין זה מובן מאליו, שבבית דין של מעלה יתירו לבעל חוב להופיע בחלום ולבקש מקרובי משפחתו, שישלמו את חובותיו, שכן גם לזה צריך זכויות מרובות!

החוויה היהודית

יום שני, 12 בנובמבר 2018

אמרי שפר ג' כסלו ה'תשע"ט



אין ספק שתמימות מעלה נשגבה היא, אבל אין לה ערך אצל הרמאים ...
     בפסוקים הללו מובאים שבע פעולות והם: ויצא, וילךויפגע, וילן, וייקח, וישם, וישכב. והפעולה השמינית היא ויחלום... והנה ה' ניצב עליו וזה בא ללמדנו (באר הפרשה) כי האדם בעולם הזה חושב שהוא זה שפועל בכל שבעים שנות חייו בעולם. הוא חושב שהוא יוצא, הולך, פוגע, לוקח וכו'...  אבל באחרית ימיו, לפני יציאת נשמתו, האדם מבין שהכול היה בסך הכול חלום ודמיון ואת הכול עשה הקב"ה.


     "וייקח מאבני המקום וישם מראשותיו", גם האבנים בבית צריכות להיות טהורות, האבנים - הצלחות והשולחן, זה האבן אשר שמתי מצבה יהיה בית א-לקים - האבנים הרהיטים הכול צריכים לשמש בית א-לקים.
     חלום הסולם מלמדנו על הקשר בין שמים לארץ. עלינו להיות מעורבים בין הבריות בחיים הארציים ועם זאת לעבוד על המידות ולנהוג בדרך התורה.
הצלה מפלאה (פניני עין חמד, עלון 706)
     להלן סיפור מופלא, המעובד מתוך 'אביהם של ישראל', ויש בו כדי ללמדנו על חשיבות העובדה, שהאדם יהיה מקושר לצדיק:
     "הנשמה שלי קשורה למרן הרב מרדכי אליהו זצ"ל. לכן הייתי רגיל להגיע אליו לבית המדרש וליהנות מזיוו למרות שמוצאי מבני עדות אשכנז. הקדושה והתורה הן כנראה מעל החילוקים הגלותיים הללו.
     כשבני הגיע לגיל שבע, הוא ביקש להצטרף אליי ולראות את פני הצדיק שתמיד אני מספר עליו בבית, ואני מצידי שמחתי לקחת אותו לראות את פני הרב. באנו למניין, שבו מתפלל הרב וישבנו בסוף בית המדרש. בסוף התפילה הרב הצביע על בני וסימן לו להתקרב אליו. הילד בן השבע התקרב לרב, והיה שם אדם מבוגר, שחשב ואולי קיווה, שהרב קורא לו. בדרכם לרב פנה המבוגר אל הבן שלי ואמר לו: "זוז, ילד, הרב קרא לי!". הבן התווכח איתו ואמר: "מה פתאום, הרב קרא לי". אבל, בכל זאת האדם המבוגר עקף אותו והגיע אל הרב.
     הרב דיבר עם אותו אדם למשך מספר דקות, בנחת, כאילו באמת התכוון לקרוא לו, ואחר כך סימן לבן שלי לגשת אליו. כשהילד הגיע, אמר לו הרב: "באמת קראתי לך, אבל לא יפה להתווכח כך עם אדם מבוגר". הרב המשיך ודיבר איתו למשך דקות ספורות, ואחר כך הבן חזר והתיישב לידי. שאלתי אותו: "מה אמר לך הרב?". הייתי מסוקרן מאוד לדעת, מה יש לרב לדבר עם ילד בן שבע, במיוחד שזאת הפעם הראשונה, שבה הוא רואה אותו. אבל בני לא השיב, ורק אמר בשפתיים חתומות: "בבוא היום תדע". לא הפצרתי בו למרות סקרנותי הגדולה.
     חלפו שנתיים מאותו מאורע, והנה בני קם בבוקר ואומר: "אבא, היום תיזהר מתאונה חזיתית!". ניסיתי להבין, על מה הילד מדבר, אבל הבנתי ממנו, שהוא מעדיף, שלא אוסיף לשאול. שמרתי את הדבר בליבי, וכך במהלך כל היום, תוך כדי נסיעה חשבתי על הדברים, אבל דבר לא קרה. בכל פעם שחלפה מולי מכונית, נכנסתי לדריכות מסוימת, אבל ב"ה, הכול היה בסדר גמור. חשבתי, כי כנראה חלם הוא חלום ולכן הזהיר אותי. אולם, חלומות שווא ידברו והסחתי את דעתי מכל העניין. בדרך לביתי,
     בסוף היום, יצאתי מחניה והנה מולי נוסע סמיטריילר במהירות גדולה. מיד נזכרתי, במה שאמר לי בני, נסעתי במהירות אחורה חזרה לתוך החניה וניצלתי בנס, כי משאית הענק הזאת כמעט שפשפה את הרכב שלי. מזל גדול היה לי, שהבן שלי הזהיר אותי ושמתי לב, כי אם לא הייתי חוזר במהירות לחניה, לא הייתי בין החיים
     היום.כשהגעתי הביתה סיפרתי לבני, מה שקרה, ושאלתי אותו, כיצד ידע להזהיר אותי. בני חייך ואמר: "זוכר את הפעם הראשונה שהגעתי איתך לבית המדרש של הרב? זוכר, שהוא קרא לי והמתיק איתי סוד? ובכן, הרב הזהיר אותי לשמור עליך, והלילה הוא בא אליי בחלום ואמר לי להזהיר אותך, כפי שהזהרתי".

החוויה היהודית

יום ראשון, 4 בנובמבר 2018

אמרי שפר כ"ו חשון ה'תשע"ט


אמרי שפר כ"ו חשון ה'תשע"ט

 אדם צריך להאמין שאפילו קש המונח על הארץ הוא בגזירת השם יתברך שגזר להיות מונח שם. ויש השגחה פרטית איך תהא מונחת עם הקצוות לכאן או לכאן. (אמרי פינחס).
     אין העולם מתקיים אלא על אמונה. והאמונה נקראת נצח והוד. וכשאדם מאמין בהשם יתברך תכף יש עליה לנצח ולהוד באותה בחינה ויש לו תשועה. ולכן שבא לאדם איזה צרה ר״ל, וצר לו מאדאין לו תקנה אלא רק שיבטח בחסד עליון בל יימוט. (אמרי פינחס).
       אסור לשום אדם בעולם, גם אם הוא צדיק גדול כאברהם אבינו, לנסות ולהבין בעת צרה מדוע כך השם יתברך מתנהג עמו.
     "ההתקדמות היא בלתי אפשרית ללא שינוי, ומי שלא יכול לשנות את דעתו לא יכול לשנות שום דבר (ג'ורג ברנרד שו)
העוגה II (אפריון שלמה, עלון 265)
     האברך המתמיד היה שקוע במשך כל היום בתלמודו בסוגיות הגמרא בעיון נמרץ, ובשעות הערב היה משקיע עצמו בלימוד ההלכה, שולחן ערוך ומשנה ברורה אלא מה? סדר לימודו של האברך לא מצא חן בעיני רעייתו הטריה, שהחליטה משום מה כי היא מבינה טוב ממנו מה עליו ללמוד. " עליך ללמוד בעיון נמרץ גם בשעות הלילה!", תבעה ממנו. האברך ניסה להסביר ולבאר, אולם אשתו עמדה על דעתה.
     בצר לו פנה האברך לראש הישיבה (הרב שך זצ"ל), וביקש ממנו כי ישכין שלום בביתו. " בוא אלי מחר עם אשתך", השיב ראש הישיבה . ואכן, למחרת היום התייצבו בני הזוג בביתו של ראש הישיבה, כאשר האישה מתכוונת לשטח את טענותיה בכל תוקף. הרב קיבל את בני הזוג במאור פנים, הציע להם לשבת, וציוה על המשב"ק: "לך למטבח והבא עוגה!".  המשב"ק מיהר להגיש את העוגה לשולחן, והרב דחק באישה הנבוכה: "נו... אכלי מן העוגה...". האישה התביישה עד מאוד, אולם לא הייתה לה ברירה. הרב כמעט דרש ממנה לאכול מן העוגה ... והנה, אך סיימה לאכול את פרוסת העוגה, קרא הרב למשב"ק וביקש ממנו: "לך למטבח והבא מן העוגה השנייה...".  בני הזוג נדהמו, וכי מה זאת? האם באו לביתו של ראש הישיבה על מנת לאכול עוגות ?! תדהמתם גברה, כאשר הרב הפציר באישה לאכול גם מן העוגה השנייה. האישה אכלה את פרוסת העוגה, וברוב בושתה הרגישה כי היא נחנקת כמעט... לאחר שסיימה, פתח הרב ושאל את האישה: מה ההבדל בין שתי העוגות? "אהממ...", גמגמה האישה, "יש הבדל ביניהן...". "ומהו?", שאל הרב. " בראשונה יש יותר קקאו... בעוגה השנייה יש יותר סוכר...", פרטה האישה בקול מגומגם. " טוב! טוב!", נהרו פניו של ראש הישיבה. "ובכן, רואה אני, כי בענייני עוגות את מבינה היטב! חזרי לביתך, והשקיעי עצמך בענייני אפייה ובישול. את ההחלטות בלימוד, השאירי לבעלך!".
     וכך היה. האישה קיבלה את דבריו של ראש הישיבה, שנאמרו בחכמה מופלאה, ומאז שב השלום לשרור בביתה
החוויה היהודית
השגחה פרטית,אמונה,נצח,הוד,אברך,המתמיד,שקוע,סוגיות,גמרא,עיון נמרץ,

יום רביעי, 31 באוקטובר 2018

אמרי שפר כ"ב חשון ה'תשע"ט




  אנחנו לא מכבדים כלל את האדם בגלל שהוא באמת איכותי ושווה, אלא בגלל סיבות אחרות. כבוד, פופולאריות, עושר וכו'. זו הסיבה שכאשר מעמדו נזרק ונשחק והוא כבר לא מְשׁוּוַק, אף אחד לא זוכר את המסכן... הוא כבר לא "אורח כבוד" באירועים חברתיים, ובין רגע הוא הופך להיות כמו כולם (במקרה הטוב). כך הוא טבעו של עולם וכך חיים כולם, מי יותר ומי פחות.
     דבר גדול זה להיות בשמחה - כל ההישג של היצר הרע הוא לא רק עצם העבירה, אלא העצבות שאחר כך ”... (שמש ינון)
     דברו אם ילדכם בצורה כזאת שהם ישמחו להקשיב לכם, הקשיבו להם בצורה כזאת שהם ישמחו לדבר אתכם.
     דברים טובים באים באריזות קטנות
לא יהיה כלי גבר על אישה" (כ"ב, ה) ("והערב נא"(.
     סיפור נפלא הביא רבנו הגדול, מרן הבן איש חי זצ"ל בספרו "בן יהוידע" (חולין פד) מעשה בחסיד אחד שיצא לשוק לקנות שני בדי משי-האחד בשביל בגד שבת לעצמו והשני עבור בגד לאשתו. אצל המוכר נמצאו שני אריגים בגוון זהה, אלא שהאחד היה מעולה בזיוו והדרו כפליים על חברו רכש האיש את שניהם ומשם ניגש לתופר ובקשו: "מהבד המשובח תתפור בגד עבורי, לכבוד שבת, ומהגרוע תתפור בגד לרעייתי...". בערב שבת סיים התופר את מלאכתו, ומסר את שני הבגדים לידי החסיד.
     טרם יצא את בית הכנסת, לבש החסיד את בגדו החדש ובירך עליו בשמחה "שהחיינו", ובאותה עת גם רעייתו, שלא הבחינה בצאתו, לבשה את מלבושה החדש וקבלה בהדלקת הנרות את השבת. בבוא הבעל מבית הכנסת, ראתה האישה את בגדו ההדור. לא היה קשה כלל להבחין כי איכותי הוא בכפלים על שלה, וחרה לה מאוד על אשר לקח החשוב לעצמו והביא לה את הגרוע. "הקישוט נאה לאיש או לאישה?" שאלה השיב הבעל: "פשוט שיפה לאישה".-"אם כן, מדוע לקחת אתה את הבגד המפואר להתקשט בו, ואילו לי הבאת את הפשוט!".  ויען ויאמר לה: "וכי את עצמי קישטתי! את השבת הקדושה נתכוונתי לכבד!..." ותאמר: "אף על פי כן, הקישוט ראוי לי ולא לך". ונעשה ויכוח ביניהם בדבר זה עד השינה.
     ויהי בחלום הלילה, רואה החסיד נייר גדול ובו כתוב: "יגל איש"... כשהתעורר הלך לשאול את רבו מה פשר החלום? שאלו רבו "האם היה לך איזה ריב עם אנשי ביתך"?, "לא" השיב, "אלא רק ויכוח קטן היה לי עם אשתי..." וסיפר לו את כל המחלוקת. ויען הרב "דע לך, כי מן השמים הראו לך שהאמת עם אשתך. היית צריך לתפור עבורה בגד מהאריג המשובח, ולעצמך לקחת את הגרוע. וכך הוא פתרון החלום: תיבת יג"ל היא ראשי תיבות "לא ילבש גבר ", ותיבת א"ש היא ראשי תיבות "שמלת אישה". והנה אתה, הגבר לבשת את השמלה הראויה לאישה..." "אם כן", שאל האיש, "  מדוע הראו לי זאת בראשי תיבות למפרע?", השיב החכם "יען כי באו להורות לך, כי הלכת בדרך הפוכה-את עצמך קישטת במלבוש החשוב, ולאשתך הבאת את הגרוע!".
החוויה היהודית

יום שני, 29 באוקטובר 2018

אמרי שפר כ' חשון ה'תשע"ט



בהפטרת  (פרשת וירא) נקרא על אלישע הנביא ששולח את מקלו ביד גיחזי משרתו להחיות את בן האישה השונמית. הגיע המשרת, הניח את המקל על פני הנער, ללא הועיל. או אז וַיָּבא אֱלִּישָּע... וְהִּנה הַנער מֵּת מֻשְכָּב עַל מִּטָּתו ... וַיִּתְפַלֵּל אל ה'... וַיָּשֶׁם פִּיו עַל פִּיו וְעֵּינָּיו עַל עֵּינָּיו וְכַפָּיו עַל כַפָּיו... וַיִּגְהַר עָּלָּיו וַיְזורֵּר הַנער עַד שֶׁבַע פְעָּמִּים וַיִּפְקַח הַנַעַר אֶת  עֵינָיו... המליצו על כך אישי חינוך שֶמַקֵל אינו מְחַיֶה ילד! צריך להתפלל ולהתקרב אליו, לחבור אליו, ובכך יחיה!
    גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני השכינה. אנו למדים מאברהם אבינו שגדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני השכינה והשאלה היא מאיפה ידע אברהם אבינו עצמו שהכנסת אורחים גדולה יותר עד שהשאיר את הקב"ה וקיבל את האורחים, והתירוץ בגלל שאברהם אבינו ראה שהקב"ה הוציא חמה מנרתיקה שלא יבואו אליו אורחים, ואם קבלת פני השכינה גדולה וחשובה יותר, לא היה צריך להוציא את החמה מנרתיקה, שהרי במילא לא יקבל אורחים כשהקב"ה בא לבקרו.
     הגאון החסיד רבי הילל מפריטש אמר כשמתרגלים לחושך מתחילים לחשוב שהחושך הוא אור.
     חשוב להקדים מילות שבח לפני השמעת דבר מוסר, להכין את לב המקבל. הגענו לימות הגשמים. רעמים וברקים נוצרים יחד, בו זמנית. אך את הברק רואים לפני שמיעת הרעם. דרשו בעלי המוסר עפ"י חז"ל (ברכות נט) שהרעמים גערות הם, 'לא נבראו רעמים אלא כדי לפשוט עקמומית שבלב...', ומכאן שלפני השמעת גערה יש להאיר פנים!
הקידוש II (נועם שיח –כי תצא)
     מספרים, שהגביר הנודע "הברון רוטשילד", ערך פעם "קידוש" לכבוד שמחה שהייתה במעונו, ואל הקידוש שנערך כנהוג לאחר תפילת יום השבת, הוזמן קהל רב בראשות גדולי ישראל לאחר התפילה נכנסו המוזמנים לאולם הקידוש, ולמרבה פליאתם לא מצאו על השולחנות אלא רק כוסות לקידוש ויין, ולא ידעו כיצד יקדשו ללא "מזונות" שהרי "אין קידוש אלא במקום סעודה". והנה הברון רוטשילד נכנס לאולם במלוא הדרו, והתיישב במזרח לצידו של הגאון האדיר רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי זצ"ל, והברון נטל גביע יין בידו וקידש עליו, ולאחר ששתה את היין, בירך "בורא מיני מזונות", ואכל את הגביע! להפתעת כל המסובים... ובראות הקהל את אשר עשה, הבינו כעת, שהגביע זהו המזונות לאחר מכן כיבד הברון את הגאון רבי חיים עוזר שיקדש על היין – הגרח"ע החזיק את הכוס בידו, הרהר קמעא, ופנה לקדש על היין.
     כשיצאו מאולם הקידוש, שאלוהו מקורביו להגאון רבי חיים עוזר: ילמדנו רבינו, במה הרהר בטרם עשה את הקידוש? השיב הגרח"ע: נתעוררתי לכך, שלכאורה צריך לכסות את המזונות כמו שאמרו בפת, שלא יראה את בושתו (טור או"ח סי' רע"א ס"ט בשם הירושלמי), וגם במזונות רבו המנהגים בכך, והלא אי אפשר בכגון דא לכסות את המזונות, כי הלא הכוס שהוא מחזיק בידו – הוא המזונות! אך שוב חשבתי, שאם לא אקדש, אז יתבייש הברון רוטשילד, ומוטב שהפת יראה את בושתו ולא הברון רוטשילד...

החוויה היהודית

יום ראשון, 7 באוקטובר 2018

אמרי שפר כ"ח תשרי ה'תשע"ט



אדם לא רשאי לטעון: "לא יכול", "אי אפשר" ועוד כהנה וכהנה 'אמרות שפר'. יש בנו את התכונות הנדרשות להגיע לפסגות בכל תחום, שהרי האדם הוא יצור שכולל בתוכו את תכונות כול היקום... "נעשה אדם" לחדור לתוכנו, ולהפיח בנו כוח להתחלה חדשה... לו ירצה האדם, יטה היטב את אוזנו וישמע את אמירת הא-לוקים: "נעשה אדם" חודרת אל מעמקי הווייתו, וייתן לאמירה זו להפיח בו נשמת חיים חדשה, זכה וטהורה... נכון אמנם שאין באפשרותנו להחזיר את הגלגל לאחור, אבל בידינו לפתוח דף חדש, פשוט "להתחיל מבראשית"...
    אותיות ”בראשית“ הם ”ברית-אש“, והאותיות ’‘אש‘‘ נמצאים בתוך המלה ”בראשית“, לרמוז לתורה שעליה נאמר ’‘מימינו אש דת למו‘‘. התורה כולה אש כדברי חז‘‘ל שאמרו שהתורה נכתבה אש שחורה ע‘‘ג אש לבנה, וכמו שהאש יכולה להתפשט עד אין סוף, ואין לה הגבלות של גובה, רוחב, נפח ועומק, אלא ככל שיש עצים וחומר בעירה שנתפס בה, מוסיפה והולכת וגדלה עד אין סוף ותכלית, שכן דרך האש שהיא כוח רוחני שאין לו הגבלות של החומר הנמצא בשאר כוחות הטבע. וכמו כוחה של האש, כך גדול כוח התורה. כשהאדם משקיע עמל ויגע בה, מוסיפה לו עוד חכמה ודעת בלי גבול ותכלית, כעניין מה שאמרו חז‘‘ל במסכת ראש השנה (דף כ‘‘ו): לא הוו ידעי רבנן מאי ’‘סלסלה ותרוממך‘‘, עד שפירשה להם העוזרת של רבנו הקדוש: הפוך בה והפוך בה דכולה בה, כמה שהאדם הופך בדברי תורה ומתעמק בה, זוכה להוסיף ולראות עוד ועוד חכמה, והיא מרוממת את האדם בכל המעלות הנמצאות בין בגשמיות ובין ברוחניות.
     אם בכדי לקיים את הקללה "בזיעת אפיך תאכל לחם" אדם משתדל יומם ולילה, כמה צריך הוא להשתדל בכדי להשיג את הברכה "ברוך הגבר אשר יבטח ב ד' " (ירמיהו יז(. )הגאון ר' יוסף זונדל מנובהרדוק זצ"ל(
     בלידת הבן הבכור בעולם קראתו חוה 'קין', כי אמרה קָנִיתִי אִיש אֶת ה'. מדוע מכנה היא רך-נולד בתואר איש מפני שאדם וחוה נבראו בוגרים, כבני עשרים (כדאי' בקדמונים). בלידת בנם הראשון חשבה חוה שאף הוא כבר איש גדול בדעה ובאישיות, ואין צורך לחנכו! קָנִיתִי אִיש, עשיתי, בל' עבר, 'סיימתי' את עובדתי! אך אחרי שראתה בכישלון קין, קראה את בנם השלישי שת, כִי שָתלִי אֱלוקִים זֶרַע אחֵר תַחַת הֶבֶל כִי הֲרָגוֹ קָיִן. היא למדה לדעת כִי שָתלִי, ה' נתן לי משימה, כי איננו איש אלא זרע, כגרעין שעלי להתמיד בטיפוחו, לטפל בו ולגדלו, לעבדו ולשמרו להגן ממזיקים, ואז יגדל להיות איש! ואכן, בן זה, ה 'זרע' שקיבל חינוך, הוא אביו של אנוש, ושל האנושות כולה.
 ביקור פתע (על-פי סיפורו של הרב משה-יעקב הלוי קנר, 'המודיע')
המהלומות על הדלת הרעידו את לבבות היושבים בחדר. הם הביטו זה בזה בעיניים פעורות מאימה. איש מהם לא דיבר. הם ידעו היטב את הצפוי להם.
שנת תש"ה. בעיר צ'שין (טֶשין) שבצ'כיה התלכדה קבוצה קטנה של יהודים ניצולי שואה, שבעור שיניהם הצליחו להינצל מן התופת האיומה. אך בנס חמקו ממלתעות הרשע הנאציות. עתה החלו לאסוף את השברים ולשקם את חייהם.
יהודים אלו היו בעלי אמונה איתנה בבורא, שלא נשברה בתלאות הקשות שעברו. עתה מצאו עצמם בשלטון קומוניסטי, שהחיל על צ'כיה את חוקיו הנוקשים.
הפליטים האומללים, שאך לפני זמן קצר מילטו את נפשם מידי רודפיהם, התמודדו עכשיו עם דיכוי רוחני. בין האיסורים שהוטלו על האוכלוסייה היה להתקהל יחדיו, ועל-אחת-כמה-וכמה למטרות דתיות.
מנהיג החבורה היה יהודי תלמיד חכם מופלג ומרביץ תורה ברבים, ר' פינחס פיינשטט שמו. הוא לא אמר נואש. אוצר של ממש נפל לידיו – כרך יחיד של מסכת ביצה. הבשורה התקבלה בהתלהבות בקרב היהודים הצמאים לדבר ה'.
על אף האיסור החמור הסתננו בחשאי בכל יום ויום כשלושים ניצולי שואה לבית קטן בפאתי העיר, וקיימו שיעור גמרא מעמיק, שאותו הרצה ברהיטות ובלהט ר' פינחס.
באותם רגעים חשו היהודים כי טעמה הנצחי של התורה הקדושה מרומם אותם טפח מעל הקרקע, ומגביה אותם מעל למציאות האכזרית שבה הם חיים. אלה היו דקות יקרות של צרי ומרפא לנפשם המעונה. כך חלפו הימים עד שיום אחד, בעיצומו של השיעור המחתרתי, נשמעו החבטות על דלת הבית.
קולו של ר' פינחס נדם באחת. דממה השתררה בחלל החדר. איש לא פצה את פיו.
הדלת נהדפה בפראות. פלוגת חיילים התפרצה פנימה בכלי נשק שלופים. בראשם קצין חמור סבר, שעל מדיו התנוססו דרגות ואותות גבורה שהעידו על בכירותו. עיניו ברקו במשטמה עזה כשראה את חבורת היהודים הישובה סביב השולחן.
"אתם עוברים על החוק ברגל גסה!", צרח לעברם בזעם. "על עצם ההתכנסות הבלתי-חוקית אתם עלולים להישלח למחנות עבודה בסיביר!".
פחד משתק אפף את היהודים המבועתים. כאילו לא דיי בשבעת מדורי הגיהינום שעברו, עתה צפוי להם גיהינום מסוג אחר?
ופתאום הבחין הקצין בגמרא המונחת לפני ר' פינחס. כעסו הרקיע שחקים. בבוטות חטף את הספר והחל לדפדף בו, ופניו מאדימות. "אויבי המהפכה ארורים!", צעק. "על הספרות הדתית הזו אתם מכלים את זמנכם! זה פשע כנגד החוק הסובייטי! השלטון רואה זאת בחומרה רבה! עונשכם צפוי להיות רע ומר!".
רק עתה הצליח ר' פינחס להתעשת. "אדוני המפקד", פתח בנימת התנצלות. "אלה פליטים שאיבדו את משפחותיהם, והם חסרי כול. כבודו יודע איזה תוהו ובוהו שורר ברחובות. ההפקרות שולטת, ומעשי ביזה ופשע מתרחשים בכל מקום. כינסתי אותם כאן כדי למנוע מהם להידרדר להתנהגות שאינה ראויה, ובכך לשמור על הסדר והשקט בסביבה.
"ראה נא את הצעירים האלה, אין הם מזיקים לאיש. להפך, אילו היו משוטטים ברחובות, ודאי היו נקלעים לתגרות ולתסבוכות אחרות. אנא ממך, התחשב במצב הקשה והנח לנו".
ארשת פניו הזועפת של הקצין התמתנה מעט. ניכר היה כי הדברים נגעו לליבו. ככלות הכול, דברי טעם היו בפיו של היהודי. בהינף אצבע הורה הקצין לאנשיו לצאת מן הבית. הוא יצא בעקבותיהם, ורגע קודם שדמותו המאיימת נעלמה בפתח הדלת, שב והשמיע נאום תוקפני כנגד הלימוד האסור. "בפעם הבאה לא תחמקו מעונש!", התריע. "אבליג הפעם, אך חלילה לכם אם תיתפסו שנית".
לא במהרה הצליחו היהודים להסדיר את פעימות ליבם. הביקור הותיר אותם מבוהלים ומלאי חשש מן הבאות. חלפו אך דקות מספר והנה שוב דפיקות בדלת. ברגע אחד שבה החרדה ומילאה את כל ישותם. האם הסכנה חזרה?
הפעם זה היה הקצין לבדו. בצעדים מהירים ושקטים ניגש היישר אל ר' פינחס. הוא רכן על אוזנו, והחל לדבר במהירות ולמרבה התדהמה – ביידיש: "לְמַד!", אמר לו, "לְמַד עוד! אל תרפה! אתה עושה דבר טוב מאוד! המשך ולְמַד!". סיים את דבריו, ונעלם כלעומת שבא.
המומים ונרעשים נותרו היהודים סביב ר' פינחס, תוהים אם חלום חלמו או שאכן הדברים נאמרו. מי היה האיש, כיצד חשף את מחבואם ומה חולל את השינוי בליבו – זאת לא ידעו. המהפך הדרמטי בהתנהגותו של הקצין חשף לפניהם את האמת הבלתי-ניתנת לערעור: ליבו של יהודי, יהיה מי שיהיה, עשוי להתעורר ברגע אחד.
ללא שהיות שב ר' פינחס ופתח את כרך הגמרא, החליק בידו על קמטי הדפים שנוצרו בידי הקצין רגע קודם שנשמתו האירה בו פתאום, ובלי אומר ודברים שב להרצות את הסוגיה שנקטעה באיבה. איך אמר לו הקצין? – "לְמַד! לְמַד עוד!".


החוויה היהודית

יום שלישי, 25 בספטמבר 2018

אמרי שפר ט"ז תשרי ה'תשע"ט


אומר היה רבי מאיר מפרמישלאן זצוק"ל על המשנה במסכת סוכה: "המצטער פטור מן הסוכה". המצטער – הנמצא בצרה פטור מן הסוכה – הסוכה פוטרת ומצילה אותו מכל צער ויגון. שהרי מהותה היא אמונה בהובתורתו, ובזכותה ניצולים מכל צרה וצוקה.
     גם בני אדם שאין בהם לא טעם ולא ריח בכל זאת אפשר לנטוע בהם תורה ויראה, וזאת על ידי חיבורם לצדיקים ולבעלי החסדים, לאתרוג ללולב ולהדס, כך קולטת הערבה את ריח הנפלא שלהם, כאדם הנכנס לחנות בשמים ונקלט בגופו הריח הנפלא , לְרֵיחַ שמָנֶיָך טוֹבִים שמֶן תּורַק שְמֶך עַל כֵן עֲלָמוֹת אֲהֵבּוָך (שיר השירים א, ג), והופכת להיות חלק בלתי נפרד מהם.

    הרה"ק מראפשיץ זי"ע שכח פעם את יום היארציי"ט של אמו ע"ה, בלילה באה אליו אמו בחלום ואמרה לועל הקדיש אני מוחלת לך, על הדלקת הנרות אני מוחלת לך, וגם על לימוד המשניות אני מוחלת לך, אבל על המיני תרגימא ויי"ש שאתה נותן בביהכנ"ס ביום היארציי"ט למתפללים – על זה אינני מוחלת לך...


     ישנן בסה"כ שתי מצוות שמקיימם האדם בכל גופו, מצות ישוב ארץ ישראל ומצות סוכה, ודבר זה רמז דוד המלך בתהילים )פרק ע"ו פסוק ג'( וַיְהִי בְשָלֵם סֻּכוֹ ומְעוֹנָתוֹ בְצִיוֹן, "וַיְהִי בְשָלֵם"- מלשון שלימות שמקיימה בכל גופו, "סוכו"- זו מצות הסוכה, "ומְעוֹנָתוֹ (מלשון מעון-מגורים בְצִיוֹן"- שגר בציון הלא היא ארצנו הקדושה )משמיה דהגאון מווילנא זצוק"ל(.
הסנדק II (להגיד(

     נכנסו אל בנו של הסטייפלער - רבי חיים קנייבסקי שליט"א, בן ואביו - הבן בעל תשובה והאב שעדיין אינו שומר תורה ומצוות, להזמינו לשמש כסנדק בברית של הבן הנכד השיב ר' חיים: "לא, אתה תהיה הסנדק" והצביע על הסב. " מה, וכי אני אהיה הסנדק, וכי אני ראוי לכך?!" " אני רואה על הפנים שלך קדושה, אתה צריך להיות הסנדק" פסק ר' חיים את פסוקו הסב היה הסנדק.

     אחרי הברית הוא התחיל לחשוב "למה הרב אמר עלי קדושה, וכי אני קדוש?!"  הרהר בדעתו ובמעשי חייו, והבין... וגם התעורר ושב בתשובה שלימה מה הבין ומה נזכר הוא חיפש בהיסטוריה של חייו. ומצא. מעשה שהיה.

     היה זה עשרות שנים קודם לכן כאשר עמד להינשא בקיבוץ לפני החתונה קראה לו המיועדת להיות אשתו (הסבתא של הרך הנימול ואימו של אבי הבן) לשדה בפאתי הקיבוץ, ואמרה לו כך: אספר לך. אני הרי ניצולה מהשואה כפי שאתה יודע. ואיך ניצלתי? נסעתי יחד עם אבא ואימא ברכבת בדרכנו לאושוויץ. בנסיעה כבר חששנו כולנו כי אכן אנו בסוף החיים. באחד הרגעים אימא התייפחה בבכי ואמרה לי: אנו צועדים לקראת המוות, רצוני לזרוק אותך מחלון הרכבת, רק כך אולי תזכי את להישאר בחיים, ויישאר מאיתנו זכר. ובכן, אמרה אימא "בשעה שהרכבת תאט באחד מעיקולי הדרכים אשליך אותך" באותה שהיא בכתה עוד ואמרה : "וכאשר תזכי להישאר בין החיים תחיי בנעימים, תתבגרי, וגם תזכי לבוא בברית נישואין, קודם לכן תשאלי יהודים מה זה טהרת הבית היהודי,  \ שהיא חובה של יהודים".  והשלכתי. והגעתי עד הלום.

     לפני כמה ימים שאלתי את מזכירת הקיבוץ מה זה טהרת הבית? היא אמרה בזעם "סתם כלום", לכן מהכעס שלה, אדרבה, הבנתי כי אני צריכה לברר והלכתי לשאול רב דתי, נסעתי לעיר ושאלתי, והרב כן הסביר לי ברור מה החובה של התורה. ועתה, אם אתה מסכים שנשמור על צוואת אימי, טוב, ואם לאו - לא אתחתן!" כך אמרה לאחר שלושה ימים נתתי את הסכמתי וכך התחתנתי. וכנראה משום כך ר' חיים ראה עלי מעט קדושה, ולכן זכיתי לבנים ונכדים, ואני מכריז בזאת כי גם אני שב עתה בתשובה ואזכה לשמור שבת ושאר תרי"ג מצוות. נורא ואיום. ע"כ המעשה.

החוויה היהודית