יום רביעי, 20 ביוני 2018

אמרי שפר ז' תמוז ה'תשע"ח




 בחור שהגיע לבקר חבר בבית הרפואה. בטעות הוא נכנס לחדר של תרומות איברים, וראה שם צנצנות עם תווית מחיר : .₪ 900,000 = ריאות ,₪ 800,000 =כבד₪ 700,000 =כליות ,₪ 1,000,000 =לב הבחור יצא משם כולו צוהל ורוקד כשהוא צועק בקולי קולות "זכיתי, אני עשיר, אני מיליונר, זכיתי, זכיתי!" עובר אורח ניגש אליו ושאל אותו באיזה פרס זכה? ענה לו אותו בחור: "זכיתי שאני בריא, זה שווה מילונים!" .
בכל תענוגי העולם הזה מהול גם קורטוב של עצב, בכל שמחה ועונג בעולם הזה, יישאר האדם עם נימה של 'היה יוכל להיות יותר טוב', בכל דבר חדש ויפה שיקנה, יהיה דבר מסוים שאינו מושלם, וכן יצטער מהפסד הממון, וגם כשיאכל וישבע מכל תענוגים, ריבוי המאכל יזיק לו, ופעמים שיוליד בו חולאים רעים רח"ל וכו'. בעולם הבא לעומת זאת, התענוג הוא אמתי, ללא שום עצבות. והנה, אם ירצה אדם להרגיש מעט בעולם הזה 'מעין העולם הבא', יוכל להגיע להרגשה זאת רק כאשר יהיה שמח וטוב לב בכל ענייניו, ויקבל הכל באהבה ובשמחה, ולא יתעצב מכל המקרים אשר יזדמנו לו, כי יאמר, הלא מתת השי"ת הוא, ולמה זה אתעצב. וגם כאשר יראה אחרים מתעצבים או מתקוטטים, גם כן ירבה שלום וינחם את ליבם. ובאם יתנהג על זה האופן, אז יזכה ליהנות מעט בעולם הזה מעין העולם הבא
    במציאות אנו נוכחים לדעת, שהחלב יוצא מתוכה בדיוק בקצב ובכמות שמתאימים לעגל הקטן שלה. אם כך, כוונת הגמרא במשפט: "יותר משהעגל רוצה לינוק, הפרה רוצה להיניק" היא, שיותר משהעגל רוצה לאכול, רוצה הפרה שהוא יאכל – לא לטובתה שלה, אלא משום שזהו הדבר הטוב ביותר עבור העגל! וזה, אומר הרב וסרמן, הבסיס האמתי לחינוך איכותי וטוב! האידיאלים היהודיים שרדו במשך יותר משלושת אלפי שנים, ובניגוד לכל הסיכויים – וזאת, לא משום שהיינו עסוקים בשטיפת מוח, ושכנוע מתמיד של כל אדם שנקרה בדרכנו, אלא משום שהסברנו את הרעיונות הללו באופן רציונאלי ומעשי ביותר. בית המדרש היהודי הוא בדיוק המקום שבו ניתן לשאול את כל השאלות, לדון בכל הסוגיות, לעבד אותן ולנסות להפנים אותן כאשר נוצרת עמן ההסכמה האמתית.
     הבן איש חי ז"ל מבאר שמכל דבר בעולם ניתן ללמוד מוסר השכל, ואף ממלאכת החשבון. כיצד, אם נכתוב את הספרה "אחת", ולידה עוד "אחת", נקבל את המספר "אחת-עשרה" . נוסיף לידו עוד "אחת", ויתקבל "מאה ואחת-עשרה". אם נכתוב עשר פעמים את הספרה "אחת" ברציפות, יהיה בידינו למעלה ממיליארד, אבל אם נכתוב את עשרת המספרים הללו על עשרה דפים נפרדים, לא יהיו בידינו אלא עשר יחידות עלינו ללמוד מכאן את מעלת האחדות. כאשר ניצבים יחדיו הכוח מוכפל עשרת מונים, וכאשר כל אחד פועל בנפרד, אין לו אלא כוחו המוגבל. ועוד יש ללמוד מכך, שגם אם מצויים בכפיפה אחת, ועשרת המספרים נרשמים ברציפות, אבל לא זה לצד זה אלא האחד מעל חברו, גם אז לא יקראום כמספר אחד גדול ומכופל, אלא כמספרים בודדים ותלושים. ונלמד מכך, שכח הרבים הוא כח עצום, וזאת רק כאשר הם פועלים בתחושת אחווה ושוויון.

  הרשב"י ואילת (אליעזר היון)
הסיפור המופלא הבא אודות ציונו של רשב"י הקדוש , נבדק – והתברר כאמין לחלוטין.
שני יהודים שנכנסו לציונו של רבי שמעון בר יוחאי בתחילת חודש אייר של שנת תשע"ו, פגשו ביהודי ששפך במקום את שיחו בקריאת תהילים, כשמעיניו זולגות דמעות. מחזה זה אינו נדיר בציון, אך כעבור מחצית השעה קם היהודי ופרץ בריקוד של שמחה ובשירה.
היהודים ניגשו אליו וביקשו לדעת מה אירע, וזה סיפר להם את הסיפור הבא.
האיש, תושב אשדוד, נהג לנסוע בכל ל"ג בעומר למירון, לציונו של רשב"י. באחת השנים ביקר במירון בחורף עם אשתו, והתנאים הגשמיים היו מאוד לא נוחים: החימום לא עבד, האוכל לא היה מאורגן.
כשחזר למחרת במצב רוח עגום לאשדוד, נשאל איך היה – והשיב: "בכסף שהשקעתי יכולתי כבר לקחת חדר באילת".
באותה שנה, כאשר הגיע ל"ג בעומר התכונן האיש לחגוג חלאקה לבנו במירון. אלא שאז הילד לא הרגיש בטוב והם נשארו בבית. את ה חלאקה הם עשו באשדוד.
שנה לאחר מכן, תכננה המשפחה לנסוע שוב למירון, אך אז האישה לא הרגישה בטוב והם שוב נשארו באשדוד. שנה לאחר מכן, שוב נוצר עיכוב מפתיע – והם לא נסעו למירון.
הגיעה השנה הרביעית, ולילד נוסף צריך היה לערוך חלאקה.  בני המשפחה ארזו את כל הדרוש, עלו על הרכב ויצאו לכיוון מירון. בצומת חנניה עלה עשן ממכסה המנוע והגרר שהוזמן קבע: המנוע נשרף. הוא נסע עם הגרר למוסך ובני המשפחה נאלצו לחזור לביתה.
החלאקה גם בשנה זו נערכה באשדוד.
בשנה חמישית, שנת תשע"ו, אמר היהודי לאשתו, עלינו לנסוע למירון, אך משום מה זה לא מצליח.
האשה התבוננה בו ואמרה: "אתה לא מבין מה קורה כאן? אתה אמרת לפני חמש שנים שבאילת טוב יותר ממירון, אז רבי שמעון לא רוצה אותך…"
היהודי נזכר באחת באותו ביקור, וכשהוא נרעש התיישב בסלון ופרץ בבכי תמרורים.
במשך שלשת רבעי שעה ישב, בכה וביקש שרבי שמעון ימחל לו. כשגמר לבכות, באותה שניה ממש, נשמעה דפיקה בדלת ושכנו נכנס עם בקשה: "רכשתי רכב חדש, מהניילונים, ואני רוצה שהנסיעה הראשונה שלי איתו תהיה לרבי שמעון, תרצה להצטרף?"
היהודי ראה בזה אות משמים ונסע עם שכינו בשמחה לציון. שם פגש את שני היהודים וסיפר להם את הסיפור.
בתשע"ו, בל"ג בעומר, הוא הגיע כבר עם משפחתו לציונו של רבי שמעון.

החוויה היהודית





יום שלישי, 19 ביוני 2018

אמרי שפר ו' תמוז ה'תשע"ח



אדם שהולך עם חברו, וחברו עובר איזו עבירה. אפילו שלא לקח בה חלק, נקראת העבירה גם על שמו!
    אמרו חז"ל: "זאת התורה אדם כי ימות באוהל" אין אוהל אלא אוהלה של תורה ו"אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה"...
      במשנה (תמיד פ“א, מ“א) כתבו חז“ל שהיה בית הכיסא מיוחד בבית המקדש שנקרא ”בית הכבוד“ , ומה כבודו? ”מצאו נעול - יודע שיש שם אדם. פתוח - בידוע שאין שם אדם“ . הסביר זאת ה “יהודי הקדוש“ כך: אדם שפיו ”נעול“ וקשה לגרור ולפתותו לשיחות ודיבורים, בידוע שיש שם ”אדם“, מלא וגדוש הוא בתוכן פנימי . אולם אם מוצאים את פיו ”פתוח“, והוא מתיר לעצמו לדבר ללא גבול אזי ”בידוע שאין שם אדם“, שאי אפשר להגדירו כ “אדם“.
     דוד המלך משורר בתהילותיו "אבוא בגבורות ד' א-לקים אזכיר צדקתך לבדך " (תהלים, פרק ע"א פסוק ט"ז). וקשה, האם לפני שבא אדם לגבורות, אינו מחויב להזכיר צדקות השם אלא, תירץ הגר"י צדקה, פירוש הדברים כך הוא. חז"ל אומרים (נידה, דף ל"א עמוד א') "שלושה שותפים יש באדם, הקב"ה אביו ואמו. מכוח שותפות זו האדם חי שבעים שנה, ואם בגבורות שמונים שנה, אבל לא יותר. משהגיע לגיל הגבורות, החיים שלו הם - כל כולם מידיו של הקב"ה לבדו וזה הוא שהגיד אדוננו דוד. "אבוא בגבורות", כשאגיע לגיל שמונים ויותר, " אזכיר צדקתך לבדך", כי החיים בתקופה זו הם רק מידיך, א-לוקים.
את שבתתי תשמרו ומקדשי תיראו אני ה' (כו, ב  ( וברש"י: אני ה': נאמן לשלם שכר . " )ומתוק האור – שבת קודש(
     בספר "זכרון יעקב" מובא בעניין זה המעשה הבא.
     בעיר קטנה בליטא במחוז קובנא חי לו יהודי נכבד מאד, איש ספר ובעל בעמיו, לפרנסתו נהל האיש בית מרזח, ומלבד מרתף של יין הקים שם גם מקום שעשועים )כמו ביליארד(, והאצילים הפולנים אהבו מאד להתאסף, להשתעשע שם ולהשתכר להנאתם חיי הכבוד והרווחה שהיו מנת חלקו של היהודי לא הסיחו את דעתו מקביעת עתים לתורה, ונעימותו גרמה לו שיהיה נכבד ורצוי לכל מכריו.
     בשנת קצ"א, עם סיום מרידת הפולנים, שבו צבאות רוסיה מוורשה ואחד הגנרלים הרוסיים בחר לעבר עם כל גדודיו דרך אותה עיר, הוא הגיע לשם בליל שבת כשהוא וכל חייליו עייפים ויגעים מטלטולי הדרכים כששמע שבעיר קיים בית מרזח ומרתף יין, שלח מיד אחד ממשרתיו על היהודי כדי לקנות ממנו יין טוב כשראה הגנרל את המשרת שב בידיים ריקות, כעס מאד, הוא שלח אל היהודי שני חיילים נוספים שיעבירו בשמו פקדה נחרצת "עליו למכר להם יין ללא שהיות"!  אולם החיילים שבו וסיפרו כי היהודי השיב להם, שלו אסור לסחר ולמכר בשבת קדש, אך הוא מסכים לתת לגנרל את המפתחות בית המרזח, שייקח בעצמו כל דבר שיחפץ בו לבו 
     כשנמסרה התשובה האמיצה לגנרל התעוררו בו רגשי התפעלות כלפי בעל בית המרזח, והוא בקש לפגוש אותו פנים אל פנים, ולהתחקות אחר מהותו, האם הוא רק יהודי חצוף ועז פנים המעז להשיב ריקם את פני הגנרל הגדול בתשובות מתגרות, או שמדבר באמת באדם ערכי, המוכן למסר את כל רכושו עבור עקרונות דתו בא אל בית היהודי, ונדהם, הבית הגדול והמפאר היה מואב היטב, ומנורות רבות דולקות הציצות מכל פנה, ניקיון וסדר נפלאים שררו בו, השולחן היה ערוך ברב הדר, בני הבית היו לבושים במלבושים מלכותיים, ואצילות פניו של בעל הבית נכרה מכל תנועותיו, אפילו גוי מגשם כמוהו יכול היה להבחין על נקלה באווירה של קדשה ומלכות החופפת על הבית הוא הציג את עצמו לפני היהודי, ונסה להבין, איך יתכן שלמרות תארי הכבוד המרבים שלו, ומעמדו החשוב הוא מעז להשיב פניו ריקם השיב היהודי, "יסלח לי כבודו, אבל ישנו בעולם אחד שהוא גדול ונכבד ומרומם ממך, וגם גדול ונכבד מאנשים חשובים ממך הלא הוא הקב"ה. כל העולם כלו חייבים לשמע לו, וכשהוא מצווה אותי שלא אעסוק במשא ומתן בשבת, מה ביכולתי לעשות?!  אבל אדוני הנכבד, אם כבר זכיתי כעת לכבוד הגדול בביקורך האישי בביתי, אשמח מאד לארח אותך, אנא ממך, השאר אצלי וכבד אותי בכבוד הגדול הזהנהנה הגנרל מתשובת היהודי, ונשאר בביתו, עד מהרה הגש לשלחן יין טוב, והגנרל התענג עליו, בנוסף לכך גם טעם מכל המאכלים היהודיים המסורתיים אשר נעמו לו מאד בצאתו מן הבית הושיע ליהודי מטבע זהב גדולה, ובקש לשלם על הוצאות האירוח, אך היהודי סרב, חלילה לי לקחת כסף על הוצאות שבת קדש, הלא מראש אמרתי ששכרי הוא עצם הכבוד על אירוח שר נעלה ונכבד כמוך שמע הגנרל את דבריו, הוציא מכסו את פנקסו האישי, רשם את שמו ונפרד ממנו בידידות רבה.
     חלפו שנים מספר, הגנרל הספיק להתקדם בתפקיד, והפך למפקח הראשי על כל בתי הסהר במדינה, והנה ארעה התפתחות פוליטית דרמטית, מארגן המרד נתפס וכל ניירותיו הוחרמו, בין השאר נמצא מזכר בהם מנהגו להתארח עם אצילים בבית המרזח היהודי באחת הערים במחוז קובנא . תוך שעות בודדות הפתע היהודי לגלות בביתו משלחת שוטרים עם עגלה מכוסה, וללא שום הסבר נוסף מצא את עצמו כפות בתוכה ומובל לוילנא, שם נאסר בבית הכלא במקום מבודד, כאחד האסירים המסכנים ביותר 
     ביום מן הימים הגיע מפקח בתי הכלא לביקור, הוא הכיר את בעל האכסניה, והתפלא מאד על כליאתו בכלל, ובפרט בתנאים המחמירים הללו "מה קורה פה, יהודי נכבד?" שאל, והיהודי השיב "כמוך כמוני לא אדע על מה מאשימים אותי".  המפקח התגייס לטפול אישי בעניין, וכשנודע דבר האשמה אסף את שרי המועצה ואמר לפניהם "אני ערב בעד היהודי הזה שהוא נקי מעוון מרד! הוא בעל אכסניה פשוט, ומאין לו לדעת את מזימת אורחיו ומבקריו?!" הוא הוסיף וספר כמה התפעל ממנו במפגש שהיה ביניהם, והשרים אשר התפעלו מאד למשמע הדברים, מהרו להוציאו לחופשי.
     כשהגיע היהודי לביתו, הוא ברך ברכת הגומל על הנס שנעשה לו, ועם זאת לא רצה לסמוך על מעשה נסים, ולא נח עד שמכר את ביתו ואת כל אשר לו ועבר לגור בארץ הקדש.
החוויה היהודית


יום שני, 18 ביוני 2018

אמרי שפר ה' תמוז ה'תשע"ח



 אוי לדור מליצנים המתנקשים קשות במנהיגי ישראל בכל דור ודור החל מאברהם אבינו שליצני הדור אמרו מאבימלך נתעברה שרה ועד ימינו, וככל שהדור יותר ריק מתורה ומצוות, מספר הליצנים הוא יותר גדול כביאורו של רש"י במסכת קידושין: וזה שאינו באחד מאלו, לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ, במה יתעסק אם לא בליצנות.
    אין חרטה עמוקה יותר מחרטה שאין בה תועלת.
     אם לא התורה הקדושה, שהיא דבר קבוע, שהיא דבר יציב שלא זז 3,000 שנה, אין דבר כזה ערכים... כל השאר בר חלוף! - זאת חוקת התורה, והחוקה לא תהא מוחלפת!
     בצאת ישראל ממצרים היו בני ישראל בחינת ילדים וכבר התחיל להתבלט נגע הפלגנות ודברי הריבות, אז עדיין הייתה אפשרות להשתמש בשיטה של "והכית בצור", אולם משהתבגר העם אחרי ארבעים שנות נדידה במדבר והיה עומד על סף הכניסה לארץ כשהמשימה העומדת לפניו היא לכבוש, לנחול ולהנחיל את הארץ, דורשת התקופה – "ודברתם אל הסלע" – לדבר ללא הרף עד שיצליחו להוציא את מימיו.


אותם שמות, אותם תאריכים (שיחת השבוע, גליון 1635)
לולא שמענו את הסיפור שלפניכם ישירות מבעלי המעשה ואימתנו את פרטיו, היינו חושבים שנרקח במוחו של תסריטאי מוכשר. איש שיחנו הוא ברוך בורובסקי , בן 72, כיום תושב מודיעין. בעבר שימש מורה לחקלאות וניהל חווה חקלאית בקריית טבעון.
הוא ורעייתו חיה הם הוריו של אביתר בורובסקי הי"ד, שנהרג בפעולת טרור ב כ' באייר תשע"ג, לפני חמש שנים. אביתר המתין בתחנת האוטובוס בצומת תפוח, ומחבל דקר אותו בסכין והשליכו לתעלה שמאחורי התחנה. המחבל אף חטף את אקדחו וירה לעברו ולעבר בני-אדם אחרים.
מפגש במסעדה
למשפחת בורובסקי קשר רב שנים עם משפחת יעקב מכפר חסידים, מקום מגוריהם בעבר. משפחת יעקב איבדה את בנה אביהוא הי"ד, בפעולת טרור בשכם, ב כ"א באייר תשס"ב, לפני כשש-עשרה שנים. נפילת הבנים חיזקה עוד יותר את הקשר בין המשפחות.
לפני קצת פחות מארבע שנים אירע הדבר. מספר ברוך: "נכדתנו הייתה בביתנו בחופשת הקיץ, וערב אחד יצאנו לצאת לאכול במסעדת 'גרג' בקריית אתא, בכשרותו המהודרת של רב העיר, הרב חיים-שלמה דיסקין . כשנכנסנו למסעדה אמרה אשתי שהיא רוצה לשבת במקום אחד, אני הצעתי מקום שני, והנכדה הציעה שנשב ליד הכניסה".
עגלת תאומים
ברוך ממשיך: "התיישבנו במקום שביקשה הנכדה והתחלנו לעיין בתפריט. למסעדה נכנסו שתי נשים. האחת הוליכה עגלת תאומים. היינו צריכים לזוז קצת כדי לפנות דרך לעגלת התאומים, ואני פלטתי: 'איזה חמודים! איך קוראים להם?'. האם סיפרה ששמם אביתר ו אביהוא . קפאנו במקום. אחרי רגע שאלנו: מדוע קראתם להם בשמות האלה? האם השיבה כי חיפשו שמות של צדיקים".
חיה מספרת: "שיתפנו אותן בקצרה על אביתר שלנו וסיפרנו על צדיקותו הגדולה. על הליכתו באותו יום לטבול במקווה, ובכלל על הליכותיו הטהורות. סיפרנו להן גם על אביהוא, בנה של משפחת יעקב, הטמון בבית העלמין מאחורי בננו".
נר חיים
ואז באה ההפתעה הגדולה: "שאלנו אותן מתי נולדו התאומים. האם השיבה שאביתר נולד בכ' באייר – בדיוק יום השנה של בננו אביתר, ואילו אביהוא נולד אחרי השקיעה, בכ"א באייר – יום נפילתו של אביהוא יעקב . היינו המומים. לא ידענו איך להגיב לנוכח ההשגחה הפרטית הבלתי-נתפסת. וכאילו לא דיי בכל זה, שמו של אב התאומים אושרי ; בדיוק כשם חברו של בננו, שאותו תכנן לפגוש ביום הירצחו... מאז אנחנו בקשר רצוף עם משפחת התאומים". האם, ליאת פינטו , מקריית אתא, מוסיפה: "התאומים שלי לומדים היום בגן חב"ד וחוגגים ארבע שנים".
ברוך מציין כי הסיפור הטריד את מחשבתו זמן רב. "יום אחד אמר לי רב חשוב: אני רואה שהעניין מטריד אותך. עשה מה שכתוב: 'במכוסה ממך אל תחקור'. הפסקתי לעסוק בזה. נראה שבורא העולם רצה להראות לנו שיש נר חיים לזכרם של הבנים". 



החוויה היהודית





יום ראשון, 17 ביוני 2018

אמרי שפר ד' תמוז ה'תשע"ח




אף אדם אינו חסר תועלת בעולם, אם הוא עזר במשהו לאדם אחר.
     החכמה היא לא להיכנס לבוץ ולשאול איך יוצאים, אלא החכמה היא לא להיכנס לבוץ.
     חבק חזק פרגן ברוחב לב חייך חיוך רחב ואהוב בלי גבול .
     טעויות אפשר למחוק..  אבל שהמחק ניגמר ליפני העיפרון.. סימן שהגזמת.
מטילי האבנים (על-פי 'ירושלים העתיקה')
"תנו ימים לחורבה!", הדהד קולו של הרב הישיש בחלל בית הכנסת. הרב שלמה-דוד כהנא, רבו האשכנזי של הרובע היהודי בעיר העתיקה שבירושלים, התהלך באולם בית הכנסת 'החורבה', שעמד בשיממונו, ועליבות מזדעקת מבין כתליו הנישאים לגובה.
בשנת ת"ש הצליח הרב כהנא להיחלץ מוורשה הבוערת, וזכה לחונן את עפרה של ארץ הקודש. הוא התיישב בירושלים, מתוך שאיפה לחסות בצל שריד בית המקדש ולהעתיר בתפילות על בני קהילתו שנותרו בעמק הבכא. מדי יום ביומו היה צועד אל הכותל המערבי, ונושא תחנונים במשך שעות בעד צאן מרעיתו. אנשי ירושלים אמרו עליו שנעשה לאבן מאבני הכותל.
כשראה את החורבן בבית הכנסת 'החורבה' גמר אומר לחדש את תפארתו ולהשיב את כבודו. "הבו ימים לחורבה", הייתה קריאתו של הרב, שביקש מהיהודים לתרום 'ימים' שבהם יבואו להתפלל וללמוד בבית הכנסת.
אט-אט החלה ההתעוררות לפעול את פעולתה. מתפללים שבו לפקוד את המקום, וקול תורה ותפילה שב למלא את בית הכנסת, שכיפת האבן הגדולה שלו התנוססה מעל כל בתי העיר העתיקה ונראתה למרחוק.
ביוזמת הרב כהנא שב המקום להיות מוקד החיים היהודיים בעיר העתיקה. עצרת התפילה המרכזית למען יהודי אירופה התקיימה ב 'חורבה', בראשות האדמו"ר מגור וגדולי הרבנים מכל החוגים. בשיא העצרת התייצבו חמישה תוקעים להריע בשופר, והרב כהנא שימש ה 'מקריא' של התקיעות, השברים והתרועות.
ואולם יום אחד אירעה תקרית לא-נעימה. הגבאים הוותיקים של בית הכנסת ארגנו אסיפה, ונמנעו מלהזמין את הרב כהנא להשתתף בה. הרב כהנא החריש ומחל על כבודו.
באה שבת. אחרי התפילה, כשצעד הרב אל ביתו, נלווה אליו אחד הגבאים הוותיקים. הלה העלה את עניין האסיפה, והרב לא הגיב. הגבאי הבין את פשר השתיקה, וביקש להסביר. "לאסיפה הוזמנו מטילי האבנים בלבד", פתח ואמר. "לא רבנים, לא תורמים ולא עסקנים".
"מטילי האבנים?!", תמה הרב, "מה פשרם?!".
"זה סיפור הכרוך בהקמת בית הכנסת, בשנת תרי"ז", פתח הגבאי הוותיק ואמר. "ליד בית הכנסת עמד מסגד, שהערבים הקימו כדי להסתיר את בית הכנסת ה רמב"ן, השוכן בצידו הדרומי של בית הכנסת ה 'חורבה'.
"במהלך הבנייה השגיחו השכנים הערבים שבית הכנסת לא יהיה גבוה מהמסגד שלהם, אך היהודים סירבו להיכנע לתכתיב. כך התגלע סכסוך בין הצדדים שלא הוכרע, ומבנה בית הכנסת נשאר מחוּסר גג, כשהגשמים חודרים לתוכו ומציפים אותו.
"לילה אחד", הוסיף הגבאי לספר, "כינס רבי שמואל סלנט, רבה האשכנזי של העיר, את כל יהודי העיר העתיקה. הוא הוביל תהלוכה שקטה אל בית הכנסת, העלה את הקהל אל גגו, והכריז: 'יש קונה עולמו באבן אחת!'.
"בשקט מופתי החלה מלאכת השלמת גג בית הכנסת. אנשים נשים וטף, מכל הקהילות, עבדו יחד להשלמת בניית הגג. במו ידיהם העלו אבנים, מסרו אותן זה לזה, ואט-אט גבה והלך הגג, עד שהתנוסס לתפארה – גבוה ורם מכל בתי האזור.
"עם שחר התעוררו השכנים הערבים, וכאשר הבחינו ב 'מחטף' – רתחו מכעס על הנעשה. אלא שידיהם היו כבולות, שכן על-פי החוק נבצר מהם להרוס מבנה קיים.
"מבין אתה, כבוד הרב?", סיים הגבאי את דבריו. "הגבאים שהוזמנו לאסיפה הם אלה שבמו ידיהם נרתמו ובנו את בית הכנסת 'החורבה', מתחת לאפם של שונאי ישראל. מעשה זה הִקנה להם זכות נצחית, שעומדת להם ולבניהם. לכן רק מי שנמנה עם 'מטילי האבנים' הוזמן לאסיפה המיוחדת. משום כך כבודו לא הוזמן".
הרב כהנא התרגש למשמע הסיפור. "איזו זכות!", מלמל, ובד-בבד חש צער על שלא זכה לעסוק בעצמו בבניית בית הכנסת. "ומה על פלוני, המתמסר להצלת בית הכנסת, אך לא זכה להשתתף – לא הוא ולא אבותיו – בבניית הגג?", שאל בכאב.
הגבאי הבין למי הרב מתכוון באומרו 'פלוני', והשיב: "הלוא פלוני מקדיש את זמנו ומרצו להתרת עגונות, ודינו כמי שבנה אחת מחורבות ירושלים. יוחלט אפוא להכניסו לחבורת מטילי האבנים!".
שמחה גדולה מילאה את ליבו של הרב כהנא. למחרת באו זקני ירושלים העתיקה ונכבדיה למסור לידי הרב מסמר, ואותו נעץ בכותל ההיכל, בנוכחות הקהל. כך היה לחבר בנבחרת בוני ה'חורבה'.
ואולם הרב כהנא לא הסתפק בכך. יום אחד נפל קיר בבית הכנסת. הרב הזמין פועלים לשיקום ההריסות, אך לא עמד מנגד, אלא פשט את אדרתו והצטרף אליהם במלאכתם. במו ידיו הרים אבן אחת ושיבץ אותה בקיר. או-אז אמר: "קניתי את עולמי באבן אחת!".



החוויה היהודית





יום חמישי, 14 ביוני 2018

אמרי שפר א' תמוז ה'תשע"ח



ברגע שנולד תינוק כולם שמחים, למה? כי באו חיים חדשים לעולם. לעומת זאת, כשמישהו נפטר כולם עצובים, למה? כי עצבות זה מות. תתבוננו על ילד קטן, הוא כל הזמן שמח למה? הרי הוא לא יודע מה זה אוכל טוב, מה זה כסף טוב, מה רכב טוב או בית ענק, מה זה טיולים וכל ההנאות שיש בעולם – אז ממה הוא שמח?? פשוט, מעצם החיים!! שמחה – זה חיים! ואכן, להיות שמח זה לא "חומרא" או "חסידות" או איזה צ'ופר לחיים – השמחה היא החיים בעצמם!! ולכן, אחים יקרים, אם אתם שמחים – הרי שאתם חיים, ואם לא – לא. ולכן, כתוב בספרים הקדושים: "השמחה היא רפואה לכל המחלות", והשמחה פותחת את שערי הפרנסה.

    ברכת פדיון הבן אומרים פעם בחיים, ויברך בהתרגשות יותר מאשר בברכת שופר הנאמרת בכל שנה, ויותר מברכת החמה הנאמרת אחת לכ"ח שנים. ויקפיד שלא למסור המטבעות ליד הכהן לפני סיום הברכה, כדי שיהיה עובר לעשייתה (אחרת הוא יפסיד הברכה). וכן כדאי שהכהן יאמר ברכותיו לאט, בקול רם, ובנעימה, ואם יש ביכולתו גם בשירה ובזמרה, וכן יש לשים דגש על עשיית המצווה בשמחה, שהיא עיקר המצווה, ולא על הטפל (שום וסוכר!(...

    ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי )ט"ז, א( ברש"י, קרח שפיקח היה מה ראה לשטות זו? וכו'. ביאר הרה"ק מקוצק, קרח שפיקח היה – מה ראה לשטות זו – להיות פיקח?...

"וייקח קרח" - פרשת קורח - מדוע זכה קורח שפרשה שלמה בתורה תיקרא על שמו? תוהה רבי יצחק פרקש זצ"ל (ברכת יצחק'). לתשובתו הוא מקדים, שאותה שאלה הפנה הרה"ק רבי מאיר מפרמישלאן זצ"ל לכהן שעלה לתורה בפר' בלק: אמור נא לי; האם בלק היה יהודי או גוי? - "בוודאי גוי" השיב הכהן, והרבי הוסיף ושאל: אז כיצד זכה גוי זה שפרשה בתורה תיקרא על שמו?' שתק הכהן. א"ל הרבי: בלק היה 'ערליכער גוי' - ישנה הלכה מסוימת אותה קיים בהידור ובדקדוק - בשכר זאת נקראה בתורה פרשה בשמו! - "איזו הלכה?" תמה הכהן והרבי הפטיר: "הלכה של עשו שונא ליעקב"...

המלשין (משנת השבוע, עלון 30)
    וכן היה כ"ק אדמו"ר זי"ע רגיל לספר :
    בעיר פרשבורג היה גר אדם רשע בשם שמחה שהלשין למלכות על בני ישיבת החת"ס שהם משתמטים מעבודת הצבא. כאשר נוכחו ראשי הקהל בסכנה המרחפת על הישיבה, נזעקו אל החתם סופר, ונכנסו אליו בעיצומו של השיעור בישיבה כדי להודיעו על הסכנה ולשמוע ממנו עצה.
    החת"ס לא היה מפסיק בדיבור בשעת השיעור, רמז להם לומר מה בפיהם, והם געו בבכי וסיפרו לו על הסכנה הנוראה. החת"ס המשיך בשיעורו כאילו דבר לא קרה, והעסקנים הנאמנים נשארו לעמוד, תוך שהם לוחשים לו שצריך לפעול ללא דיחוי. הורה החת"ס על הגמרא ואמר, הרי אנו עושים, והמשיך בשיעורו ללא כל שינוי.
    לאחר השיעור הלך רבנו החת"ס אל אותו רשע וניסה לדבר על לבו שיחזור בו מכוונתו, אך ללא הועיל, הרשע לא קם ולא זע בפניהם, ועוד העז פניו לומר שאין מה לדבר אתו, ובכוונתו לשטוח למחרת בבוקר את כל דבריו בפני בית המשפט. נענה החת"ס ואמר, "בוקר ויודע ה' את אשר לו".
    מיד כאשר עזבו את הבית, נשתרבבה לשונו של אותו רשע וגרמה לחנוק בגרונו,  אשתו של המלשין כאשר ראתה כי חיי בעלה בסכנה, רצה אל החת"ס והתחננה לפניו שיתפלל לרפואתו, השיב לה החת"ס אני מתפלל עבורו תפילה ההוגנת לו, ותיכף אח"כ מת אותו רשע.



החוויה היהודית




יום רביעי, 13 ביוני 2018

אמרי שפר ל' סיון ה'תשע"ח




 אין לדון ילד בקטנותו ואל תכריע דינו, הכר בעיני רוחך את התפתחותו, ואף כי נראה מתקשה או בעייתי! זכור דבריו של הרה"ק מפיאסצנא הי"ד )בהקדמת חובת התלמידים( "ואף אם יראה בהם נערים אשר לפי הכרתו מרי נפש הם ומדות רעות להם, ידע שזה טבע של 'גרעיני הנשמות ובוסר המלאכים', מרים הם בחניטתם ומלאים עסיס בגדלותם". המתיקם ע"י הָאּור שלך! ראה אותם במבט כולל!
     אתה מתפרנס ממה שאתה מקבל, אבל בונה את חייך ממה שאתה נותן.
     בספר מנחם ציון כתוב: מדוע גמל מטה אהרון שקדים ולא פרי אחר? אלא שכאן נרמזת תוצאה של מחלוקת. כי בשקדים ישנם שני מינים, מרים בקטנותן ומתוקים בגדלן, ולהיפך מתוקים בקטנותן ומרים בגדלן (חולין כה:). וזהו ההבדל בין מחלוקת ושלום. תגרות ומריבות, הנן בתחילתן מתוקות אבל סופן רע ומר מאוד,  ולהיפך, השלום בתחילה הוא מר שעליו להיות ותרן וסלחן, אך בסופו הוא מתוק , וכמו שאמרו חכמינו (סוף עוקצין): "לא מצא הקדוש ברוך הוא כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום".
     בשלש הפרשיות שלפנינו קרח - חקת - בלק יש אות ק', הרומזת על קדושה, במיקום משתנה.  קרח תחילתו בקדושה, ומנושאי הארון היה. חקת עוסקת באדם טמא שלאחר תהליך נטהר, אך העוסק באפר הפרה נטמא. ואחרונה פרשת בלק, המכשף שונא ישראל, אך לבסוף יצאה ממנו רות הצדיקה, אמה של מלכות.
השבת אבידה  (משנת השבוע, גליון 30)
     מעשה באיש אחד שחזר בתשובה שלימה , וניסה להשפיע על אחותו שג"כ תחזור בתשובה, והנה כל מה שניסה עלה בתוהו ולא הועיל.
     פעם ראה שארגון הקירוב 'ערכים' יערכו כנס לחזרה בתשובה, עלה בלבו שאולי שם ישפיעו על אחותו, וממחשבה למעשה הלך וקנה לעצמו ולאחותו כרטיסים לכנס. והנה הבעל דרשן שעלה לדבר שם לפני הקהל, מסר משך שעה וחצי הרצאה בנושא מצות השבת אבידה, ותוך כדי התחיל להתחרט בלבו על כל העניין שראה שכל יגיעו היה לריק שהיה בטוח שיחממו שם הלבבות לחזור בתשובה, ובמקום זה דיברו על השבת אבידה, אבל על הנעשה אין להשיב, ואכן בסיום הכנס הודה לו אחותו על הכרטיס ונשארה בשלה.
     לאחר כחמש שנים עברה לגור ברומא,  והתחברה שם לגוי אחד מלומד ומשכיל, וכעבור תקופה חשבה להינשא אליו רחמנא ליצלן, יום אחד כשהלכה עמו ברחוב נפל סכום כסף נכבד מכיס של אחד מעוברי אורח, ותיכף התכופף הגוי והכניסו לכיס שלו, משראתה כן אמרה לו שהיה מן הראוי שיחזיר אבידה לבעליו, ומה גם שבטח טרח על הסכום במשך כמה חדשים להשיגו, והגוי בשום אופן לא הסכים לוותר על המציאה שמצא, ובאותה שעה עלה בראשה כל הדרשה ששמעה בעניין מצות השבת אבידה , ועל כן הפצירה ודחקה בו שיחזיר העבידה, והגוי הזה עמד בסירובו, ומכיוון שכן החליטה לנתק עמו הקשר, וחזרה לביתה וחזרה בתשובה שלימה,
     ויש ללמוד מכאן מוסר השכל שדרך העולם לחשוב שרק אם מדברים מענייני תשובה יכול להועיל, הרי שאפשר לדבר על השבת אבידה, וזה מה שהועיל שתחזור בתשובה.
החוויה היהודית








יום שלישי, 12 ביוני 2018

אמרי שפר כ"ט סיון ה'תשע"ח




 אומרים בשם האדמו"ר מסטמאר זצ"ל, שהיה שואל, הרי עם קרח היו גם 250 ראשי סנהדרין, ויש אומרים שהיה ביניהם גם נחשון בן עמינדב, אז לא פלא שהיו יכולים לטעות, אחרי שהיו ביניהם אנשים גדולים וצדיקים. ומתרץ, שהרי דתן ואבירם, כולם ידעו שרשעים הם, ואם הם בצד זה, היו כולם צריכים לדעת שצד זה איננו טוב ונכון. 

     אצל העולם אמונה הוא דבר קטן, ואצלי אמונה הוא דבר גדול מאד. ועיקר האמונה היא בלי שום חכמות וחקירות כלל" (שיחות הר"ן ל"ג(.
     בתרומה, חיטה אחת פוטרת את כל הכרי, אבל חכמים נתנו שיעור, עין יפה - אחד מארבעים, עין בינונית - אחד מחמישים, עין רעה - אחד משישים. ובהפרשת חלה, אם הוא נחתום, אחד מארבעים ושמונה, ואם הוא אופה לביתו, אחד מעשרים וארבעה. ובזמנינו, שכולם טמאים ושורפים את החלה, כתוב ברמ"א-ביו"ד הלכות חלה: המנהג להוריד כזית, ולשורפם.
הפרשת חלה מסוגלת לחיזוק האמונה בקב"ה. רמז לכך: אם נפריש 'חלה' שהיא בגימטרייה 43 מן ה'עיסה' בגימטרייה 145 נקבל 102 שעולה בגימטרייה 'אמונה'. 

הקו המקשר בינו לבין אהרן הכהן (קול ברמה, גליון 336)
     אל חצרו של האדמו"ר הרה"ק רבי מנחם מנדל מליובאוויטש זצוק"ל הגיעו ערב שבת קבוצת בחורים, שברצונם לשהות במחיצת הרבי במשך השבת אותם בחורים לא היו חסידים שומרי תורה ומצוות, אלא בחורים, שלצערנו, מנותקים מכל זיק יהדות, פרט לזה ששמעו מחסידי הרבי על גדלותו ועוצמתו של הרבי, עצותיו המיוחדות וחינו על אחרים, הוא אשר גירה אותם לשהות במחיצת הרבי, ובפרט שידוע כי ביתו של הרבי נחשב כמכניס אורחים ראשון במעלה, הם החליטו לבוא לטעום טעמה של שבת במחיצת הרבי.
     בתום השבת הנפלאה שנהנו מאורו של הרבי, עמדו בתור יחד עם קהל גדול כדי להיכנס "ביחידות" בחדרו של הרבי, דבר שנהג הרבי לעשות לאילו ששהו בביתו בשבת, כמעין ברכת עידוד לקראת השבוע החדש הבא לטובה באותה קבוצה היה יהודי אחד שכפי שנאמר לו ע"י אביו, שאף הוא היה רחוק מתורה ומצוות, כי הם ממשפחת כהנים, ולדאבון לב באותם ימים עמד כהן זה לשאת אישה לא יהודיה בהגיע תורו של אותו בחור כהן להיכנס אל הקודש פנימה, לשוחח עם הרבי ביחידות, הרבי קיבלו בחביבות ובחמימות כדרכו, הורה לו לשבת לידו. שאלתו הראשונה של הרבי היתה לשמו, הבחור ציין את שמו בלבד. ופתאום הרבי הרצין, ושאל אותו: "הרי אתה גם כהןהלה, היה מופתע מאד, וחשב בינו לבין עצמו, הכיצד ידע זאת הרבי, והרי לא אמר לו פרט לשמו הפרטי, ולא רמז לו כלום על היותו כהן? מחוסר ברירה השיב אותו בחור בחיוב, מחמת הבושה. וכאן, הצביע הרבי על ארון הספרים הגדול שבחדרו ואמר: "האם רואה אתה את ארון הספרים הזה? רואה אתה כמה ספרים הוא מכיל? אני למדתי את כל הספרים הללו, ועוד הרבה ספרים, ואף על פי כן, אין בכך כדי לעשותני כהן!!!! ואילו אתה זכית בזכות מיוחדת של כהונה. הכהן ניחן בקדושה טבעית גבוהה ביותר ולכן חל עליו איסורי נישואין יותר מכל אדם מישראל כגון אסור לשאת גרושה, אסור לכהן לשאת אפילו גיורת ואילו אתה, עומד לשאת גויה, איך תוכל לעשות זאת?!" הרי אתה גודע את הענף האדיר אשר מייחס אותך עד לאהרן הכהן נדהם הבחור מדבריו החוצב להבות של הרבי, ובהלם יצא מחדרו כשהוא נסער ונרגש כולו.
     מיד חיפש טלפון ציבורי על מנת להודיע לאותה "ארוסה", (שכמעט הרסה לו את ייחסו), כי הוא מבקש לבטל לאלתר את נישואיו, ומכאן ואילך אינו חפץ בה. הבחורה שכמובן נדהמה מהנחרצות של ה"ארוס", הודיע שמוכנה להקריב את חייה למענו, ומוכנה לעבור לכבודו גיור!!!!! הבחור ששמע את דבריה הודה לה בפה מלא, אך הסביר לה שגם גיורת אסורה לו מאחר והוא כהן. לאחר רגע - ניתק הקו.... ואז הרגיש הבחור את איחוד הקו המיוחד המקשר בינו לבין אהרן הכהן. כעבור זמן מה זכה אותו כהן לשאת את שאהבה נפשו, בת ישראל כשרה, כדת משה וישראל.
החוויה היהודית