יום חמישי, 20 בספטמבר 2018

אמרי שפר י"א תשרי ה'תשע"ט


איתא במדרש (תנחומא אמור פרק כב) "ולקחתם לכם ביום הראשון וכי ראשון הוא והלא ט"ו יום הוא ואת אמרת ביום הראשון אלא ראשון הוא לחשבון עוונות" . בספר אמרי יצחק מפרש כך: הגמרא אומרת שהשאלה הראשונה שעליה נשאל האדם בבית דין של מעלה הוא "נשאת ונתת באמונה?" דהיינו האם עבר על איסור גזל, והגמרא במסכת סוכה דורשת מן הפסוק "ולקחתם לכם" – לכם ולא מן הגזול. וזה כוונת המדרש ולקחתם לכם ביום הראשון – ראשון לחשבון עוונות שזה השאלה הראשונה בחשבון העוונות האם היה "לכם" או לא... 
     אם בעל הבית אינו יכול להשתתף בבניית הסוכה, ואיש מבני הבית אינו יכול גם הוא – ימנה את הבונה לשלוחו, ו"שלוחו של אדם כמותו"
     בפסח אין לבעלים לא תבואה ולא פירות ואין באפשרותו להזמין אורחים לכבדם באכילת סעודת החג וע"כ נאמר בלשון יחיד שבעת ימים תאכל מצות. אבל בסוכות שביתו מלא ברכת ה' וציווה ה' להזמין את ארבעה אורחים, הלוי והגר, היתום והאלמנה, כנגד ארבעה שלך, בנך בתך עבדך ואמתך, ואומר ה' אם אתה משמח את שלי, אני משמח את שלך, ולכן נאמר בלשון רבים, ולקחתם, ושמחתם, תשבו, כי כולם יושבים יחד ושמחים יחד.
    "ולקחתם לכם" (ויקרא כג,מ). קחו את עצמכם אל הבורא יתברך. כפי שנאמר במדרש שהאתרוג דומה ללב, הלולב לשדרה, ההדס לעיניים, הערבה לשפתיים. האדם צריך לכוון את כל איבריו לה' יתברך. (חידושי הרי"ם)
 אתרוג מהלב (על-פי 'שיח צדיקים')
הוא רכן על הקרקע הרכה, חפן מעט מאדמתה, ומולל את העפר באצבעותיו. חיוך של אושר עלה על פניו. סוף-סוף חלומו מתגשם. הוא קם, ניער את האבק מבגדיו, ופנה לסכם את העסקה. חבל ארץ המשתרע על כמה דונמים, בכפר חיטין הסמוך לטבריה, עבר לרשותו.
הרב חיים-אלעזר וקס היה נרגש. במשך שנים הוא פועל מקאליש שבפולין למען ארץ ישראל ויישובה, ואף נבחר לנשיא 'כולל פולין בארץ ישראל'. מאמצים רבים השקיע למען חיזוק היישוב היהודי בארץ, ונחשב תומך בולט במתיישביה. סוף-סוף זכה להגשים חלום ישן: לנטוע פרדס אתרוגים בארץ הקודש. מי יודע, בעזרת ה' בעוד כמה שנים יברכו בפולין על אתרוגים מארץ הקודש.
השנים חלפו, השתילים צמחו. אושר מילא את ליבו כשקיבל לידיו את האתרוגים הראשונים שגדלו בפרדס. הוא התבונן בהם בחיבה, כאילו היו ילדיו, והחליט להעניקם לאישים דגולים. בין מקבלי האתרוגים הנדירים מארץ ישראל היה רבי יחיאל דנציגר, האדמו"ר הראשון מאלכסנדר, ששמח על האתרוג שמחה רבה.
שנה אחת הייתה מוכת בצורת. היובש פגע קשה במטע האתרוגים, וקשה היה למצוא בו אתרוג מהודר ונאה. ועם זה, משלוח של אתרוגים מארץ ישראל חצה את הים והגיע לידי הרב וקס. הוא מיהר לשלוח אתרוג אחד לרבי מאלכסנדר.
האתרוג נתקבל אחרי ראש השנה,   הרבי התבונן בו, וארשת אי-שביעות רצון עלתה על פניו. בדרך כלל נהג להפגין את התלהבותו מפרי עץ ההדר, ואילו הפעם הייתה תגובתו מאופקת. האתרוג לא היה מהודר דיו. "אינני חפץ באתרוג זה", אמר הרבי בצער. ליבו של השמש נחמץ. הוא החליט לדאוג לאתרוג אחר, נאה יותר, בעבור הרבי.
בלי שהיות יצא לפיוטרקוב, שבה כיהן הרב וקס באותה עת. הוא סיפר לו על תגובתו הצוננת של הרבי למראה האתרוג. התעצב הרב למשמע הדברים. פתאום צץ רעיון במוחו: לפני כמה ימים שלח אתרוג מהודר לאחד הרבנים באזור. "הבה ניסע אל אותו רב", הציע לשמש, "ונפציר בו לוותר על האתרוג, ולהעניק אותו לרבי". השניים לא השתהו, ויצאו מיד לדרך.
כאשר ראה אותו רב את הרב וקס בפתח ביתו, נבהל לרגע. מה גרם לרב וקס, הטרוד כל-כך בימים שבין כסה לעשור, להטריח את עצמו ולבוא אליו? "ברוך השם, הכול בסדר", חייך הרב וקס. "אשטח לפני כבודו את בקשתי, ונושא אני תפילה שיהיה קשוב לדבריי וייאות לה".
הבעת חוסר נחת עלתה על פני הרב בשומעו את הבקשה. לוותר על האתרוג המשובח?! הוא שמח כל-כך לקבלו, ועתה עליו להיפרד ממנו?! אלא שמפני כבודו של הרב וקס נעתר, וביד רועדת השיב לו את האתרוג. הרב וקס הודה לו בכל ליבו,   וציין את גודל הזכות להעניק לאדמו"ר מאלכסנדר את האתרוג המיוחד. הוא נפרד מעל הרב בהרעיפו עליו ברכות ותודות.
גם אושרו של השמש הרקיע לשחקים. בזכות יוזמתו וחריצותו יצליח לשמח את רבו, ולספק לו אתרוג שהוא כליל יופי. בלב עולץ משמחה נסע לבית הרבי, ובקושי הצליח לכלוא את התרגשותו: "רבי", קרא, "הבאתי לכם אתרוג חדש, נאה מאין כמותו!".
לנגד עיני הרבי פתח השמש את האריזה, ובזהירות רבה הוציא את האתרוג, שהיה עטוף היטב בבד רך. השמש כלא את נשימתו בציפייה כאשר הרבי נטל את האתרוג לידיו. פני הרבי נותרו חתומות. הוא סקר את האתרוג מכל עבריו, ולפתע קרא בבהלה: "אוי... מה אני רואה כאן? איזו מרה שחורה יש כאן! איזו מרה שחורה!".
השמש נחרד למשמע הדברים. "ספר לי על האתרוג הזה", ציווה הרבי. "מאין הבאת אותו?".
השמש השפיל את מבטו, ושטח לפני הרבי את הדברים כהווייתם – כיצד נסע עם הרב וקס לאותו רב, כדי ללחוץ עליו לוותר על האתרוג לטובת הרבי.
נאנח הרבי ואמר: "אנא השב את האתרוג לבעליו. אינני חפץ להחזיק באתרוג כזה, שנושא בתוכו את צערו העמוק של בעליו, על שנאלץ לוותר עליו".
האתרוג הוחזר, והאדמו"ר נותר בינתיים בלי אתרוג ראוי. חסידיו של הרבי טרחו ויגעו לחפש אתרוג מכובד בעבור רבם, אך מאמציהם עלו בתוהו. ופתאום אמר הרבי: "הלוא בכל שנה משגר אליי הרב מקאליש ארגז ובו אתרוגים פשוטים מארץ ישראל, לקשט בהם את הסוכה. אקח משם אתרוג אחד, ועליו אברך".
באין ברירה הובא הארגז אל הרבי. הרבי הכניס את ידו לקרבו, ובלי להביט פנימה הוציא את האתרוג הראשון שבו נתקלה ידו. נהרה עלתה על פניו למראהו. זה היה אתרוג חסר חן והדר, הרבה פחות יפה מן האתרוג הראשון, שעליו ויתר מתחילה.
מקורביו של הרבי עמדו סביבו, והביטו בשתיקה באתרוג העלוב שזכה לעלות מהארגז. הבחין הרבי באכזבתם ואמר: "לא כל מה שנראה נאה הוא אכן נאה, ולא כל מי שמבין באתרוגים – מבין גם בלבבות... אתרוג ולב – דבר אחד הם. כשהלב מרגיש באתרוג, אות וסימן הוא שזה האתרוג האמתי".  
החוויה היהודית


יום שלישי, 4 בספטמבר 2018

אמרי שפר כ"ד אלול ה'תשע"ח



  "אומר המגיד מדובנא: כתוב, "ראה נתתי לפניך... ובחרת בחיים". למה לא כתוב "בחיים ובטוב"? כיוון שאתה אל תבחר מה טוב! אם ד' יזמן לך את הטוב, אדרבא! אבל אם לא - כך יותר טוב לך, אחרת ד' כבר היה נותן לך זאת ... 
   במדרש רבה כאן איתא לא נפלאת היא ממך, ואם נפלאת - היא ממך שאין אתה עסוק בה.
     בספרים הקדושים מובא, שיש כוח בכל יום מהשבוע האחרון של השנה לתקן כל יום מימי השבוע של כל השנה כולה.    

     הקשר בין אשה לדבש. בגימטריה שניהם שווים ל-306.
 הרפת הסודית לגידול פרה אדומה (שיחת השבוע, גיליון 1645)
אי-שם בצפון, ברפת שמורה, בבעלות חקלאי יהודי, גדלות בימים האלה פרות אדומות. לא, עדיין אין שם פרה אדומה 'תמימה', העומדת בדרישות התורה, אבל יש מי שממתין בדריכות לעגלה שתיוולד ותהיה כשרה כדין. שותף לסוד הוא הרב עזריה אריאל (48), ראש המכון התורני 'בית הבחירה', שעל-יד מכון המקדש, ורב קהילת 'משכן שמואל' בהר חומה.
בשלוש השנים האחרונות עורך הרב אריאל מחקר מעמיק על מצוות פרה אדומה. אין זה מחקר לשם הרצאות והעמקת הידע האישי, אלא הכנת הקרקע לקראת ביצועה של המצווה. "מטרת המחקר הייתה להבין איך מקיימים את המצווה הלכה למעשה בימינו", הוא אומר.
אדומה כרמזור או כעגבנייה?
מדוע נמשך המחקר שלוש שנים? "יש במצווה הזאת שאלות רבות ופרטים מורכבים", הוא מסביר. "כמו למשל, מה הכוונה 'אדומה'? האם זה אדום כמו ברמזור או כצבע עגבנייה? מבחינת ההלכה אדום הוא גוון חום-אדמדם". באחד משלבי המחקר נתקל הרב אריאל בתרגום לערבית שחיבר רבי סעדיה גאון על התורה, ושם נכתב ש 'אדומה' הכוונה צבע צהוב. "יש הסברים שכוונת רבי סעדיה היא לצהוב-חום", הוא אומר.
פרט נוסף ועיקרי שהעמיק בו נוגע לקיום המצווה בימינו, כשאין היכל; האם אפשר לקיים את הציווי "והִזה אל נוכח פני אוהל מועד", כשאין מקדש? הוא נדרש לעבודה רבה כדי לברר את הדברים, בעודו מגוּבה ומוּכוון בידי אביו, הרב ישראל אריאל , נשיא מכון המקדש.
דרוש כוהן טהור
בחזרה לרפת. "אנחנו מחכים שתיוולד עגלה תמימה שאין בה מום", הוא מספר, "כזו שאין לה שערות שחורות או לבנות. ביום שבו תהיה עגלה כזאת נגדל אותה בתנאים מיוחדים במשך שנתיים, ואז היא תהיה פרה העונה לכללי ההלכה ונוכל לקיים בה את מצוות פרה אדומה, לאחר שנקבל את הסכמת גדולי ישראל. לפי המסקנות שלנו אין שום מניעה לקיים את המצווה הזאת גם בימינו".
הרב אריאל מוסיף ומספר, כי מכון המקדש מחפש כוהן טהור, שנולד במחלקת יולדות המופרדת לגמרי משאר אגפי המרכז הרפואי, וכזה שלא ביקר מעולם במרכז רפואי שיש בו מתים. "אין הרבה כוהנים כאלה", הוא מבהיר, "אבל אנו בטוחים שנצליח לאתר אחד כזה".
נושמים גאולה
הרב אריאל מספר על רבים המתגייסים לעניין: "אני רואה בכל יום עד כמה לב ישראל ער. למשל, כשחיפשנו עצים שיתאימו לשריפת הפרה, ומייד קיבלנו פניות מכמה וכמה יהודים העוסקים בתחום".
לדבריו, העיסוק בנושא מצוות המקדש גורם לו לחיות גאולה. "אנחנו נושמים את הגאולה יום-יום", הוא חותם את השיחה. "הגאולה בפתח, ועל כולנו להיות מוכנים לקראתה, לשינוי החיים ברמת הפרט וברמת הכלל. הקב"ה נותן לנו את הכלים, ואין הדבר תלוי אלא בנו".
החוויה היהודית

יום שני, 3 בספטמבר 2018

אמרי שפר כ"ג אלול ה'תשע"ח



 אדם העושה תשובה ביום רגיל מימי השנה - אזי הוא מקבל את המחילה המושלמת על ידי תהליך, כמבואר בגמרא בסוגיית 'ארבעה חילוקי כפרה' (יומא פ"ו ע"א). אבל כאשר האדם עושה תשובה 'בעשרת ימי תשובה', באותו רגע הוא זוכה למחילה מושלמת ללא שום תהליך, אפילו על עבירות חמורות כמו חילול ה' (עיין בספר 'המפתח' על הרמב"ם הלכות תשובה פ"ב ה"ו, ד"ה ומיד היא מתקבלת) ]. משום כך מעוררת אותנו התורה לתשובה המושלמת דווקא בפרשת ניצבים, מפני שבימים אלו ניתן להשיג את התשובה המושלמת ברגע אחד, ועל ידי זה להגיע לראש השנה מוכנים כראוי.
     אמרו רבותינו: בשעת פטירתו של אדם, אין מלווים לו לאדם לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות, אלא תורה ומצוות ומעשים טובים בלבד... (אבות ו', ט'). וכפי שהטעימו זאת חכמי המוסר על פי סדר פרשיות השבוע: "כי תצא" - זכור כי כאשר תצא מן העולם הזה, אזי "כי תבוא" לעולם הבא. שם כולם "ניצבים" בפני בית-דין של מעלה ליתן דין וחשבון, ומכאן לפרשת "וילך", להיכן?- אם "האזינו" לדברי התורה הקדושה - ממילא יזכה ל"וזאת הברכה"... לפיכך התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין.
    אנחנו לא עוברים בחיינו כמו ספינה במים. כל תחנה שהיינו בה ממשיכה אתנו גם אם שכחנו אותה. כולנו ילדים נרגשים ביומם הראשון בבית הספר, כולנו מאוכזבי חברויות שהוכחו כשטחיות. כולנו נותני אימון, כולנו נבגדים; כולנו תומכים, כולנו נתמכים. אין מי שלא זקוק לאוזן קשבת, גם אם הוא זה שכולם באים אליו לעצה. אין מי שלא זקוק להכרה, לאופק, ליעד הבא. ולמי שילך אתו לשם יד ביד, עם תיק חדש ושקית אוכל ומפית וסידור קטן שסבא וסבתא קנו לו.
     הרמב"ם (הלכות תשובה, פרק א' הלכה א') מציין שגם מי שחטא לחברו ושילם את חובו וכן פייסו בדברים, חייב בנוסף לקיים את חלקי התשובה של בין אדם למקום (שהם וידוי, חרטה, עזיבת החטא וקבלה לעתיד) וכך הוא כותב: "וכן החובל בחברו והמזיק ממונו, אף על פי ששילם לו מה שהוא חייב לו, אינו מתכפר עד שיתוודה וישוב מלעשות כזה לעולם, שנאמר: 'מכל חטאות האדם' (במדבר, ה', ו')". כלומר- חלקי התשובה הבסיסיים אינם רק לחטאים בין אדם למקום, אלא לכל סוגי חטאות האדם, בין אדם למקום ובין אדם לחברו
גן החיות (הבחור ר' שלמה קרלינסקי ז ” ל)
     בהנהלת גן החיות, מהגדולים בעולם, הועלתה הצעה מקורית וחדישה – ממשיל עבד ה ’ הבחור ר' שלמה קרלינסקי ז”ל, באחד ממאמריו היותר חדים.
     היה זה יוזף, עובד זוטר בפיתוח הגן, שהופיע בפני הוועדה במגפיו המטונפות וביקש את רשות הדיבור: " הנהלת הגן מחפשת תמיד פיתוח והרחבה", ציין העובד, "אך דומה בעל-חי נוסף ישנו והוא חסר בין כלובי החיות וכי צירופו לגן עשוי לשפר את חזותו משמעותית. ההצעה שלי היא להכניס את הבעל - חי ששמו...  אדם!.
     הרעיון הסעיר את האווירה. עובד יהודי עמד ותהה: "נו, וכשנחפוץ להוציא רעיון זה לפועל – מהיכן נביא אדם שיישב בכלוב? הרי לא יעלה על הדעת כי נלכוד אדם באמצע הרחוב ונכלא אותו בכלוב. וכי בגין מה יותר לנו הדבר? כלום רק כדי שהרואים יוכלו להביט ולהשתעשע בו נמנע ממנו את החופש? רק לפי ההצעה – ישלמו למישהו משכורת בכדי שיעשה זאת".  שקט בוועדה. הכול ישובים מהורהרים בסוגיה שמעולם לא נתנו עליה את הדעת. היהודי ממשיך ומצליף: " נו, ואיך מותר לנו להכניס הבעל-חי לכלוב? במה חטא שאנו כולאים אותו באמצע היום ?". "אך זאת כולם מבינים , הבהיר העובד היהודי, "שהאדם הוא מרכז הבריאה וכי כל בעלי - החיים נועדו לשמשו. לכן מותר לאכול מבשרו ולכן גם מותר להשימו בכלוב בגן החיות. ועל כן", העלה היהודי הפיקח, "אין אווילי מהרעיון להעמיד אדם בתצוגה שווה עם בעלי-החיים בגן החיות. הרי שונה בכל הווייתו מהם מרכז הבריאה הנו!".
     שוב שקט בקהל. החברים כוססים ציפורניים. לא יודעים איך להתייחס להצעה המביכה-משהו. “מה נכתוב עליו בשילוט ליד הכלוב?" – הרהר יו"ר הגן בספקנות. "הרי דרכי האדם כה נבדלים וכשם שאין פניהם שווים כך תכונותיהם. בין תבינו", הצביע. "הרי אני מדבר רק על סימפטום. זה רק סימן שהאדם נבדל במהותו מכל 'בעל -חי' הפועל לפי אינסטינקטים שאין לו שליטה עליהם. אולם האדם חי בהתבוננות והוא צריך ל חשוב לפני כל מעשה שיעשה אם נאות הוא אם לא. הוא לא חי לפי תאוות רגעיות. שולט על עצמו". נמנו מכאן כולם וגמרו: אין לו מקום לאדם בגן החיות.
החוויה היהודית


יום ראשון, 2 בספטמבר 2018

אמרי שפר כ"ב אלול ה'תשע"ח



אכן אדם חייב לתבוע ולדרוש מעצמו רבות ולא להסתפק במה שהשיג, אבל אין זה סותר לכך שחייב להיות מרוצה ושבע רצון ממה שהשיג ... 
    בימינו, ברוב הקהילות, אין הנשים נוהגות לומר את הסליחות, לא הנשים הספרדיות מראש חודש אלול ואילך, ולא הנשים האשכנזיות מהיום הראשון שלפני ראש השנה ואילך.
     בראש השנה וביום הכיפורים אנו מבקשים מהקב"ה שיפתח לנו את כל הדלתות 'שערי אורה, שערי ברכה שערי פרנסה טובה, שערי רפואה שלימה וכו' ... והקב"ה אומר לנו 'בני ובנותיי אני מוכן לפתוח לכם את כל הדלתות, אבל אני מבקש מכם שתפתחו בשבילי רק דלת אחת... 'דלת' ר"ת דע לומר תודה וכן דע להודות תמיד. שתדעו להכיר לי טובה ולא להיות כפויי טובה ובכלל זה לקיים את מצוותי ולא לעבור על רצונינפתח דלת אחת ונקבל אין סוף דלתות פתוחות. (מתוק מדבש, הרב ברוך בוקרה שליט"א, עלון 174)
     יש לזכור, ילד שרואה את אביו שמקיים את כל המצוות במסירות נפש אבל קשה לו, רוב הסיכויים שבנו לא ילך בדרכו, רק מי שרואה את הוריו שמחים בקיום המצוות, ירצה ללכת בעקבותיהם.
ההלוואה. (ברכי נפשי(
     הסיפור הנוכחי החל כאשר אחד התושבים החרדיים במונסי ניגש לחברו, וביקש ממנו הלוואה גדולה. הוא סיפר שמדי כמה חודשים הוא נוסע לסין כדי להזמין סחורה עבור העסק שלו, ותמיד הוא משלם במזומן, ומקבל מחיר מוזל מאוד מחירה של הסחורה שאני רוכש בסין מגיע כל פעם לכמה רבבות דולרים, אמר הסוחר לחברו, וגם הפעם אני זקוק לסכום כזה אבל בשל מצבי הכספי הדחוק, אין בכיסי הפעם פרוטה לפרוטה. הוא ביקש מחברו הנאמן שילווה לו את הסכום הזה.
     החבר, שהכיר בו ובנאמנותו, וידע שאפשר לסמוך עליו במאת האחוזים, לא ראה בכך כל בעיה, ואף גילה לסוחר שבשנתיים האחרונות צבר לעצמו סכום כסף גדול לחתונת בתו, המסתכם ברבבות דולרים, ולעת עתה אין לו צורך בהם את סכום הכסף הסתיר האיש במרתף ביתו, ולא גילה על כך לאף אחד, אפילו לא לאשתו. הוא ירד עם חברו הסוחר אל המרתף, ניגש אל הפינה שבה החביא את הכסף, וביקש להוציאו בהגיעו לשם, נפלטת מפיו זעקת שבר. השקית איננה! הוא מחפש בכל החורים והסדקים, אבל לשווא! הכסף לא נמצא הוא עולה, כאחוז-טירוף, אל הבית, ושואל את אשתו האם מישהו היה במרתף בזמן האחרון. אשתו, שלא הבינה מדוע בעלה מבוהל כל כך, השיבה כמסיחה לפי תומה שאכן הייתה לי השבוע עוזרת, והחלטנו להתחיל לנקות את הבית לקראת חג הפסח (האירוע התרחש בחודש אדר). החלטנו שהמקום הראשון הזקוק לניקיון הוא המרתף, ואכן החילונו לנקות שם את כל השטח, ואף פינינו את כל השקיות הישנות, וכל החפצים שאין בהם תועלת. "ולאן השלכתן את הכול?" – שאל הבעל המבוהל. "מה פירוש לאן? לפח האשפה!" – משיבה האישה שעדיין אינה מבינה על מה הבהלה הגדולה.
     בשומעו זאת, רץ הבעל במהירות רבה אל ביתן האשפה ולשמחתו הוא רואה שהשקיות שפונו מהמרתף עדיין שםלאחר שחיטט ממושכות בין שקיות האשפה, איתר את השקית עם חבילות הכסף שהייתה מונחת אף היא בפח...  היה זה ביום רביעי. האישה ניקתה את המרתף ביום שני והמשאיות של איסוף הזבל במונסי, אוספות את האשפה ביום חמישי! ברגע זה עמד בעל הבית נדהם ומשתאה לנפשו לראות את הנס הגדול שעשה עמו הקב"ה, ואת השכר העצום ששילם לו על רצונו לקיים מצוות הלוואה. שהרי רק בשל הסכמתו לקיים את המצווה באופן מיידי, הזדמן לו לגלות את דבר ניקוי המרתף על ידי אשתו, ואת השלכתה של שקית-המזומנים לפח הזבל וכיוון שרצה הקב"ה את מעשיו, עזרו גם בכך שהדבר היה יום אחד לפני שאוספים את האשפה.
החוויה היהודית



יום חמישי, 30 באוגוסט 2018

אמרי שפר י"ט אלול ה'תשע"ח



 אל תנסה לראות את העולם דרך עיניו של אחר - הוא עלול להיות עיוור
     בתפילה נאמר אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכווין ליבו לשמים ובצדקה י''ל אחד המכווין ואחד שאינו מכווין ובלבד שירבה. ואע''פ שאמרו 'ת''ח אסור שיהיה רבב בבגדו' אבל רבבה בבגדו מומלץ ביותר.
     "וענית ואמרת לפני ד' אלוקיך" לפני שבא אדם לומר דבר לפני השם יתברך עליו להכניע את עצמו "וענית" מלשון הכנעה [כמו שכתוב "לענות מפני"] ואז "ואמרת לפני ה'." }תפארת שלמה{
     כשהיה המהר"ל מפראג (נלב"ע ח"י אלול שס"ט) ילד קטן, ישב אצל המלמד שלימדו חומש. בפרשת תולדות, על הפסוק "ויתרוצצו הבנים בקרבה" שאל הילד: "מובן שיעקב לא יצא בעוברם על פתחי תורה של שם ועבר – כיוון שעשו לא הניחו לצאת ללמוד תורה... אבל כאשר עברה רבקה על פתחי עבודה זרה ועשו פרכס לצאת – מדוע לא יצא?"  הרהר רגעים אחדים וענה בעצמו: " לא היה לעשיו כל חשבון ורצון לצאת ללא יעקב. מה יכול עשו לעשות בעולם בלי יעקב? את מי יכה? על מי היה מעליל עלילות שווא?..."
הנכד בעקבות רב הכותל (שיחת השבוע, עלון 1644)
לוח השנה של הרב כפיר גֵץ מתחלק לשניים: לימות השנה כולה ולימי בין הַמְּצָרִים. בשלושת השבועות האלה אין לו יום פנוי. הוא רץ מהרצאה להרצאה, בכל חלקי הארץ. תוכן ההרצאה עוסק בסבו, הרב מאיר-יהודה גֵץ , ששימש רב הכותל המערבי במשך עשרים ושמונה שנים. ההרצאה מלוּוה גילויים על בתי המקדש וסיפורים מרתקים.
"אמנם אני מעביר את ההרצאה יום אחרי יום", אומר הנכד, "אך אני מתלהב מחדש לנוכח תשוקת הציבור לגאולה. כל ההרצאה והעיסוק בנושא נולדו בשאיפה לעורר יהודים ללמוד על בית המקדש ולהתפלל לגאולה".
נדר בתופת
הוא בן 39, תושב ירושלים, אב לחמישה. בילדותו, הוא מספר, לא ידע להכיר את גדולתו של סבו. "הוא היה עניו גדול והתנהג בפשטות", מתאר כפיר. "רק אחרי פטירתו התחלנו להבין מי היה סבא. ידענו שסדר היום שלו מתחיל בתיקון חצות. אחר-כך היה לומד קבלה, מתפלל 'ותיקין' ומתחיל את עבודתו בכותל. בע"ה בעתיד נחשוף פרקים מרתקים מחייו. התברר שסבא תיעד את סדר יומו. כל התרחשות, התפתחות, אירוע, שיחת טלפון, בקשות וכו' רשם ביומנו".
סבו נולד בתוניס, למד משפטים באוניברסיטת סורבון בצרפת והצליח להינצל מהתופת הנאצית. באחד הרגעים המסוכנים נדר שאם יינצל יעלה לארץ הקודש, וכך עשה.
היכן ארון הברית
הקלטה נדירה של הרב גץ, שחשף הנכד, מסעירה את משתתפי הרצאותיו. בהקלטה, משיעור שמסר הרב גץ לתלמידיו לפנות בוקר באחת משנות המ"מים (ה-80') הוא מספר שראה בעיניו את כלי המקדש. "סבא גם אומר בהקלטה שעל מקום הטמנתו של ארון הברית הוא יכול לטעות בארבעים מטרים. סבא לא הוסיף לעסוק בזה. הוא קיבל את המלצת הרבי מליובאוויטש, במכתב תשובה מנומק שכתב לו, שלא לעסוק בחפירות לחיפוש כלי המקדש".
כפיר מספר בהרצאתו על אירוע מרגש שאירע בי"ח בתמוז תשמ"א: "במהלך עבודות למיקום ארון קודש, במנהרות הכותל, נפלה חתיכה ענקית מהקיר ונחשפה מנהרה. סבא העריך שזה מקום ששימש לטבילת כוהנים שנטמאו. הוא עמד בפתח ובכה מרוב התרגשות".
נגד ציפוי לכותל
הסיפורים בפיו קולחים: "היה מיליונר אמריקני שציפה את פסל החירות בציפוי מיוחד, ורצה לעשות זאת, להבדיל, גם באבני הכותל. שגרירות ארה"ב פנתה אל המשרד לענייני דת, וזה העביר את הבקשה לסבא. עמדתו הראשונית של סבא הייתה לדחות את הבקשה, בטענה שאנשים רוצים לנשק את הכותל ולא את הציפוי. כשהלחץ עליו גבר, כתב מכתב לרבי מליובאוויטש, וגולל את נימוקיו לשלילה. הרבי השיב שהוא מזדהה עם הסירוב, והוסיף נימוק שיהיו מי שיראו בזה ביזוי של הכותל. כשהראו למיליונר את תשובת הרבי, הוא ויתר".
ר' כפיר מציין את הכמיהה לגאולה שפיעמה בלב סבו. "לאורך כל היומנים סבא מדגיש שכל פעולותיו בכותל היו להחשת הגאולה. זו מטרתי, להמשיך במשימה עד שנזכה לביאת משיח צדקנו"

החוויה היהודית




יום רביעי, 29 באוגוסט 2018

אמרי שפר י"ח אלול ה'תשע"ח



אתם ניצבים היום בראש השנה. וזהו את”ם ראשי תיבות : אילן תבואה מים, שאלו השלשה נכללין גם כן באדם לצורכו, ניצבים היום בראש השנה, כי האדם נדון בראש השנה. עכ”ד.-
      בדרך צחות ניתן לומר שכל השקפה שבני אדם בודים מליבם היא לרעה בדרך כלל, שכן היא מרבה מחלוקות והתמקדות בטפל. חוץ מהשקפה המקדשת את התורה שניתנה לנו "ממעון קודשך מן השמיים".  וחיזוק לדבר שזה נאמר אחרי שהאדם מתוודה שקיים את כל המצוות של מתנות עניים ולא שינה כלום מדרישות התורה.
    "ברוך פרי בטנך...ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך" (כ"ח ד' ה'). "ברך אתה בבואך" לשנה החדשה, בזמן ש"ברוך אתה בצאתך" מן השנה בתשובה ומעש"ט, ומתי התשובה שלמה? "וברוך פרי בטנך" אם גם הבנים הם בכלל ברכה, הולכים בדרך התורה והיראה. (שארית מנחם(
     הקדוש ברוך הוא טבע בסדר הבריאה כי לכל ילד יש שני אחראים על חינוכו, למרות שבטבע בריאתם יש להם טבע שונה והם האב והאם, ומכאן - שחינוכו של הילד מוכרח להיות דווקא בדרך המשולבת ומושפעת משני הטבעים השונים זה מזה, ורק בצורה כזאת הילד מחונך באופן שלם ומושלם
להביט על כולם בעין טובה (פניני בית לוי, עלון 490)
     יואל מישה בלקינד היה הגביר החשוב של העיירה הציורית סמרגוניה בערבות רוסיה הצארית, ששכנה לחופו של נהר הבלוז. רוב תושבי העיירה היו יהודים תלמידי חכמים, שעשו מלאכתם עראי ותורתם קבע. כמה מהם היו גאונים עצומים שלא צעדו 4 אמות מבלי לעסוק בתורה. בלקינד מיודענו היה אף הוא בר-אוריין לא קטן, שעסק לפרנסתו ביבוא סחורות מאירופה לממלכת הצאר הרוסי. זרועותיו הכלכליות היו חסונות ורב גווניות, יודעי דבר טענו שהצאר זקוק לו כמו אוויר לנשימה, ואלמלא יהדותו הוא יכול היה בקלות לקבל את מושכות משרד האוצר של הממלכה בקיצור, יואל מישה בלקינד נשם אוויר פסגות, הממון זרם אליו בשפע, פועליו ופקידיו מיומנים וחרוצים, האישה מאושרת הילדים בריאים ויש לו כמה שעות טובות ביום לעסוק בתורה בריתחא ממש. ככה זוכים לשני שולחנותלזכותו של הגביר ייאמר, שגם ידו הייתה פתוחה לכל ונדיבותו קנתה לה שם טוב בקרב גבאי הצדקה שבמחוז, שלא לדבר על עשרות, אם לא מאות הקבצנים שאף פעם לא השיב פניהם ריקם. רק קבצן אחד תושב העיירה, הוא פשוט לא סבל. לא סבל? פשוט תיעב.
     ועכשיו נעשה הכרות קצרה עם חיים ז'ונדל אפשטיין, קבצן מושבע רווק וערירי, בן 62 , שחוץ מאשר לדפוק על דלתות ולבקש מזון ופרוטות לא עשה דבר. הלשונות הרעות טענו שהקבצן ז'ונדל הוא בעצם מיליונר גדול שצובר את מיליוני פרוטותיו עמוק באדמה, ככלי אין חפץ עד כי יבוא שילה תבלול ענק בלט מעינו השמאלית, גבו כפוף, אפו פחוס להחריד, שני נחיריים ענקיים נמרחו על מרכז פניו וזקן מדובלל עיטר את לחייו. לא נעים לכתוב אך מראהו היה דוחה , ועננה של ריח לא נעים ליוותה אותו בתמידות למותר לציין, שבלקינד הגביר לא סבל את חיים ז'ונדל אפשטיין. משום מה היה נדמה לו, שבעיניו של הקבצן העלוב מרצד לו ניצוץ של נוכלות, וזה הרתיח את דמו. מעולם אבל מעולם, לא נתן בלקינד פרוטה לז'ונדל. הוא סמך בעיניים עצומות על כך שאם חושדים שהעני לא הגון, אין חובה לתת לו, מה עוד שז'ונדל קשישא היה רווק שלא רבץ עליו שום עול פרנסה של יונקים או חתנים.
     היה זה בוקר אביבי, שבוע לפני חג הפסח אחרי תפילת שחרית, כשז'ונדל הקבצן החל לשרך רגליו במרדף חסר סיכוי אחרי בלקינד, לכוון אחוזתו. " הרב בלקינד, הרב בלקינד!" קרא ז'ונדל. הגביר נעצר והיפנה ראשו לעבר הקבצן הצולע, כשעיניו מביעות בוז עמוק. "הרב בלקינד, עשה לי טובה, שמעתי שלכבודו יש מאפיית מצות, האם יוכל כבודו לשמור לי שלוש מצות עבודת יד?, ואולי גם אזכה לקבל בקבוק יין טוב מן היקב של כבודו? לכבוד חג הפסח!...".  זה היה כבר יותר מדי בשביל בלקינד. גם מצות, גם יין, עוד מעט הוא גם יבקש לבוא לליל הסדר המשפחתי... הגביר חיפש משפט חכם ולולייני כדי להיפטר מן הטרדן והשיב: אם יישארו לי מספר מצות, ואם היין לא יחמיץ, אתן לך בלי נדר!!! "תודה הרב בלקינד" אמר ז'ונדל בהתרגשות. מי יודע, חשב בלבו, אף פעם לא זכיתי ממנו לפרוטה, אולי אזכה ליין ולמצות. נו, נו.
     גלגל סובב בעולם, ומי יודע מה ילד יום. יומיים אחר כך בשעת לילה מאוחרת נשמעו דפיקות על דלת ביתו המפואר של הגביר. חיילי הצאר עמדו בפתח, וכבלו את ידי העשיר המבוהל באזיקים כבדים. " אתה עצור באשמת הברחת כלי נשק למלכות הצאר, מבלי להצהיר. יש לנו את כל ההוכחות לכך שהנשק עבר לידי המורדים". על פקודת המעצר היה חתום קצין המחוז קומיסר יבגני בולקצ'וב תוך דקות ספורות הושלך בלקינד לבוש בפיג'מה, לקול זעקותיה של אשתו ולנוכח פניהם המבוהלות של ילדיו, על להביט על כולם בעין טובה עגלה גדולת מימדים והובל אחר כבוד למעצר. אתר המעצרים של הצאר, לא היה אלא שרשרת של בורות עמוקים וטחובים שמי שנכנס לשם ספק רב אם היה יוצא בריא בגופו, שלא לדבר על בריאות נפשו בלקינד חש שחרב עליו עולמו. זרקו לעברו שמיכה דקה בקבוק מים והשאירו אותו קבור ששה מטרים בתוך האדמה , עם תולעים, עכבישים והשם ישמור, עקרבים. על זה אומרים דורשי רשומות: "מאיגרא רמא לבירא עמיקתא".
     כל הלילה בכה בלקינד בתוך הבור והתפלל לישועה, כפי שמעולם לא התפלל תושבי סמרגוניה היו בהלם בבוקרו של יום. היעלמותו של בלקינד סמוך לפסח הייתה גם מכה קשה לעניי העיר, שהמתינו בכיליון עיניים לחבילות המצות וארגזי היין שהעביר הגביר לידי רב העיר הרב ראובן הירש, שניצח על מלאכת החלוקה אגב, חיים ז'ונדל אפשטיין מעולם, אבל מעולם, לא ניגש לחלוקת ה קמחא ד 'פסחא של רב העיר. הוא ידע שיש קבצנים ועניים יותר ממנו . יום ועוד יום. ערב חג הפסח ויואל מישה בלקינד עדיין טמון בבור, חי-מת, איש כבוי. מים במשורה ולחם צר. עוד מעט ליל הסדר. מה יאכל? איך יקיים את מצוות הפסח? מדוע לא הגיעו אליו עדיין?
     שומר בורות המעצר ולארי גורניצקי היה טיפוס קשוח ואטום מבע. זעקותיו של בלקינד שיקראו לרב העיירה ראובן הירש נפלו על אוזניים ערלות תרתי משמע. הוא הריח את הסוף השמש שקעה לה עגמומית וכוכבי ליל יציאת מצרים ריצדו במרומים, ובלקינד הגביר האומלל חש כי מותו קרב. הרעב הציק לו, וחמץ אסור באכילה. אוי, אוי, אוי, מאין יבוא עזרי פה ושם חדרה לה קרן אור דקיקה. לפתע הוא הבחין בחבל משתלשל מטה, ובקצהו קופסת עץ. "קח את החבילה" אמר לו השומר גורניצקי אטום המבע. "זה בשבילך".  לא יאומן. בתוך הקופסא הונחו אחר כבוד 20 מצות עבודת יד, שלושה בקבוקי יין, חזרת, כרפס, צלוחית חרוסת, כד מים והגדה של פסח. " עזרי מעם השם. אעשה ליל סדר, אפילו בקבר.
     הגביר בלקינד אזר כוחות, ההשגחה העליונה חייכה אליו מלמעלה, והוא חש שהגאולה קרובה ואין ייאוש בעולם כלל . תעצומות נפש אדירות נדרשו לו לקדש ולשיר את ההלללשתות 4 כוסות, לאכול בהסיבה כזית מצה, לספר לעצמו ביציאת מצרים ואפילו למזוג כוס חמישית לכבוד אליהו הנביא. כל ימי החג עברו על הגביר עמוק בבור, כשכולו עמוד אש של תפילה ותחנונים. שבוע כשר של פסח עמוק בבור 
     בבוקרו של איסרו-חג הפלא ופלא, הגיעו שני שומרים ענקיים לשפת הבור והורידו סולם חבלים "עלה אדון בלקינד, עכשיו המשפט שלך".  כמו יוסף הצדיק, החליפו את הפיג'מה המזוהמת שלו במדי חייל רוסי, והעמידו אותו לדין בפני הקומיסר הפוזל יבגני בולקצ'וב. המשפט לא ארך יותר משתי דקות. "זכאי". בולקצ'וב הסביר לבלקינד, כי המידע אודות מבריח הנשק סבל מליקוי קל. שם משפחתו של המבריח הרוסי היה בלקיןוהוא התגורר בכפר ששמו סמורגין. בעוד שבלקינד שלנו הוא תושב העיירה סמרגוניה. ומשום מה עקב שמו הידוע של מיודענו העשיר בלקינד, חיילי הצאר שמו פעמיו אל ביתווטמנוהו עמוק בבור . ומי דאג לשלוח לי מצות ויין לבור? שאל בלקינד את קצין המחוז. "הו, הו" חייך הקצין "חבר שלי דאג לך...".
     בלקינד לא רצה להאריך בדיבור, מי חבר, מה חבר. העיקר הוא חופשי ותודה להשם. טעות לעולם חוזרת חיילי הצאר העלוהו אחר כבוד לכרכרה המפוארת של קצין המחוז והרכיבוהו לעיירתו סמרגוניה. תושבי העיר מקטן ועד גדול, הרבנים והעסקנים יצאו להקביל פניו והשמחה גדולה הייתה. גם עניי העיר הריעו לו במאור פנים. אחד מהם נעדרוהיעדרותו בלטה. הקבצן הוותיק חיים ז'ונדל אפשטיין. עיני ילדי בלקינד זהרו משמחה ואשתו מחתה דמעות של אושר. הסיוט חלף.
     למחרת הגיע לעיירה סמרגוניה קצין המחוז יבגני בולקצ'וב וביקש לקרוא אליו את הגביר בלקינד לצריף רעוע בקצה העיר. כשפתח את דלת הצריף לא האמין הגביר למראה עיניו, הקבצן המאוס חיים ז'ונדל אפשטיין שכב על מיטתו כשכל גופו חבוש, פניו שרוטות ואדומות ורגלו הימנית מגובסת. לצידו ישב קצין המחוז. " זה החבר הטוב שלי, ז'ונדל, שלא ראיתיו 40 שנה. הוא זה שהביא לך מצות ויין, בזכותו עשית ליל סדר כשר בתוך הבור ואכלת מצות שבעה ימים". דיווח בולקצ'וב בלקינד בלע את לשונו במבוכה. מה עניין ז'ונדל אצל קצין המחוז שאל את עצמו. " כן, לידיעתך מר בלקינד, גם אני חייב את חיי לז'ונדל. גדלנו באותו כפר קטן במחוז קרישניבוג, וילדותנו עברה עלינו בידידות עמוקהבאחד הימים בהיותי בן 11 נפלתי מצמרת עץ ושברתי את עצמות רגלי וצלעותיי, איבדתי את ההכרה וגם דם רב, אבל ז'ונדל ידידי שהיה קטן ממני בשנתיים קרע את חולצתו, חסם את קילוחי הדם , ורץ כמו איילה שלוחה להזעיק עזרה. אני... אני חייב לו את חיי...".  ואיך הגיע ז'ונדל אלי, אל הבור שבאתר המעצר? שאל בלקינד המום ומשתאה. " פשוט מאד. הוא ישב מתחת לעץ סמוך לבית שלך, וכשהגיעו לעת לילה חיילנו לעצור אותך, הוא הבין שאתה בצרה גדולה. הוא טיפס אל מאחורי העגלה הגדולה, ונחבא בין שקי החיטים. כשהגיעו חיילי למחנה המעצר, הם גילו אותו מסתתר מאחור וחבטו בו ללא רחמים עד שהגעתי לשם ועצרתי אותם מלהרגו. הוא זחל למשרדי זב דם. אחרי חצי דקה של שיחה זיהיתי אותו כידידי ומציל חיי מן הילדות, ז'ונדל אפשטיין. והוא התחנן על נפשך. הוא אמר לי "יבגני ידידי הצלתי את חייך וזכית למעמד מכובד. מעולם לא פניתי אליך בבקשת עזרה. עכשיו הכניסו לבור צדיק יהודי, איש חסד מופלא והוא גם חבר שלי, שאין לי ספק שידו לא הייתה במעל. הוא אזרח נאמן. אני מתחנן בפניך יבגני, ובשם ידידותנו, אנא אַפשֶר לי להביא לו מצות יין ושאר צרכי החג. אל תפגעו בו לרעה". " הוא שכנע אותי בתמימות שלו, שלא להתאכזר אליך אדון בלקינד, וזכית לחבילה נדיבה של מזון כשר לשבוע שלם שקנינו מיהודי העיר הסמוכה. חבשנו את פצעיו וגיבסנו את רגלו וביום ראשון של חול המועד של חגכם החזרנו אותו לביתו."
     ר' חיים ז'ונדל חייך לעברו של בלקינד כאוב ומיוסר ואמר לו בקול חרישי "הרב בלקינד, אני מוקיר לך המון טובה על הכוונה הטהורה שלך לתת לי מצות ויין לחג, זה כל כך ריגש ושימח אותי, שהרגשתי צורך עז לקרוא תהילים להצלחתך סמוך לביתך, עד שלפתע שבאו החיילים. אני מקווה שאתה מרגיש טוב וחזרת לעצמך בריא ושלם".  דמעה קטנה של בושה בצבצה מעינו הימנית של בלקינד. לפתע הוא חש שנובעים מתוכו מליבו, מפלים ונהרות של אהבה לקבצן האומלל הזה, שמאותו רגע נדמה בעיניו כאיש הכי יפה וטהור בעולם, איש שיש לו הכרת הטוב כלפיו רק על הבטחה, שאפילו לא התכוון לקיימה.
     הגביר בלקינד הבחין גם כי אותו ניצוץ חוזר בעיניו של חיים ז'ונדל איננו ניצוץ של נוכלות חלילה, הוא ניצוץ של אהבת ישראל, אלא שהוא טעה באבחנה. "אני מודה לך חיים ז'ונדל, שכנראה בזכותך נפלתי לבור, כדי שמשם אזכה להביט על בני אדם בעין טובה, כל הזמן".

החוויה היהודית


יום שלישי, 28 באוגוסט 2018

אמרי שפר י"ז אלול ה'תשע"ח



אומר ה ״גבעת שאול״ רמז טמון בפסוק זה עבור אלו העוסקים בתעניות ובסגופים: ״השקיפה״ אותיות ״השק יפה״, כלומר, אם רצונך ללבוש שק, ולסגף עצמך כחלק מעבודת ד' הדבר טוב ויפה, אך כל זאת בתנאי שהוא ״מן השמים״, שרק אתה ובוראך יודעים מכך, אל תתפאר על אותם סגופים באזני אחרים.
     בדרך דרוש נֹאמַר, כי מצות ביכורים תלויה בשמחה, כמו שנא' וְשָמַחְתָ בְכָל הַּטוֹב אֲשֶר נָתַן לְָך ה' אֱֹ-לוקֶיך, כפי ש 'מקרא ביכורים' נקרא רק ב 'עונת השמחה', מהעצרת ועד החג, בה שמח החקלאי ביבולו. התורה מלמדת כאן יסוד בדרכיה הנעימות: אין יהודי לשמוח בחלקו ונחלתו כל עוד וַחֲבֵרוֹ עדיין 'חי על מזוודות'. ה 'שמחה' בישראל החלה רק לאחר שכל שבטי ישראל נחלו שטחיהם, השמחה שלימה כשכולם 'מסודרים', ורק אז נעלה לציון ברננה.
     והיה כי תבוא אל הארץ" )כ"ו א'(. אין "והיה" אלא לשון שמחה, והיא שמחה של מצווה, ובזכות השמחה יזכה ל"תבוא" ר"ת 'תורה וגדולה במקום אחד' )גיטין נ"ט()אהבת ישראל(


     ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ד' אלוקיך" )כ"ו י"א(. "ושמחת" אימתי ראוי לו לאדם לשמוח, " בכל הטוב - אשר נתן לך ד' אלוקיך" כאשר מאמין שכל מה דעביד רחמנא לטב עביד. )משמרת איתמר(
ונתתה מהודך עליו" [כז, כ] . (ברכי נפשי).
     מי שזוכה להיות קרוב לגדולי הדור, מקבל את ה 'הוד' המושפע מהם והמוענק לכל אדם באשר-הוא. מהסיפור הבא נלמד שגדוליו האמיתיים של עם ישראל מקרבים את עצמם לכל יהודי, וגם לילדים, ועל אחת כמה וכמה לילדים 'מיוחדים'.
     אחד הסיפורים המופלאים על הגאון רבי אברהם יעקב פאם זצ"ל, ראש ישיבת 'תורה ודעת' בארה"ב, מוסב על 'החבר הטובשהיה לראש הישיבה, בדמותו של הילד שסבל מ 'תסמונת דאון', ומצא אצל הגר"א פאם אוזן קשבת לדבריו אחד הפרקים האחרונים בספר תולדותיו של ראש הישיבה, 'אהוב על כולם', מתאר את מערכת היחסים הלבבית שהיתה בין הרב פאם לאותו ילד. כשילד כזה מגיע לבית הכנסת, יש מקרים שהוא מתרוצץ בין המתפללים, מקפץ על ההרים ומטפס על הגבעות, ויש המנסים לגעור בו ולהשתיקו. אצל הרב פאם התנהלו הדברים אחרת . כשהיה הילד רץ ומסתובב בבית הכנסת ועושה רעש גדול, והמתפללים ניסו להשתיקו, הסביר להם הגר"א פאם שלא רק אין טעם להשתיקו (מפני שזה לא יעזור, וכידוע), אלא יתכן בהחלט – שזו היא צורת התפילה של הילד ההוא מה אנחנו יודעים, אנשי בשר ודם, מהמתחולל בנפשו של הילד? רק השם יתברך, שברא אותו בצורה זו, וקבע מראש איזו משפחה תזכה (כן, כן, תזכה!) לגדלו, הוא לבדו יודע שיתכן שההתרוצצות של הילד בבית הכנסת יש בה מעין 'ריקוד' לכבוד השם, ואיך אנחנו יכולים להשתיקו?!... ראש הישיבה השתדל להתייחס אליו בסבלנות מרובה, והאזין לכל דבריו ,ודי היה בעצם ההתנהגות הזו, כדי להוכיח לכל הקהל כיצד לנהוג עם הילד 
     פעם, ביום שמחת תורה, הגיע הילד לבית הכנסת עם ספר תורה העשוי מנייר, כדרכם של הילדים. אלא שבעוד שכל הילדים האחרים מבינים שהספר שהם אוחזים בידם, אינו ספר תורה כשר, הוא לא הבין זאת... כשהוציאו את כל ספרי התורה מההיכל, ורקדו סביבם, ואחר כך קראו בהם, בא הילד ב 'טענה' אל הגבאי מדוע לא רוקדים גם בספר שלו...  נחשוב לרגע על תגובתו של גבאי מן היישוב לטענה כזו; הרי במקרה הטוב הוא ייתן לילד לטיפה מהולה בלגלוג , ויפטרנו כלאחר-יד... לא כך הם פני הדברים בדרך כלל? האם זו היא ההתייחסות כשראה הילד שלא מתייחסים לדבריו, ניגש אל ראש הישיבה, והציג את ה 'טענה' שלו. ומה השיב לו הגר"א זצ"ל ? האם דחה אותו בשתי ידיו? לא ולאהוא אמר לילד שלאחר שיחזירו את כל ספרי התורה להיכל, הוא בעצמו – ראש הישיבה – ירקוד ויקרא גם ב 'ספר' שלו ... ומה אתם חושבים שהרב פאם דיבר סתם-כך?! לאחר שהחזירו את כל הספרים ביקש הרב מהילד שיביא את ספר-הנייר שלו ואמר 'אתה הראית', וחלק מהקהל שנשאר בבית הכנסת הצטרף ל 'ריקודים', כשהילד מכרכר ומקפץ בכל עוז עם 'ספר התורה', ומרגיש את עצמו 'בעננים'... לאחר מכן ניגשו ל 'קריאת התורה'. ה 'ספר' הונח על הבימה, כשהגר"א פאם עורך 'הצגה' שלימה, והוא-עצמו עולה לתורה, ככהן, ואומר את ה 'ברכות', בלי שם השם כמובן, ואחר כך לוי וישראל, וכו'. עד כדי כך הגיעה מסירותו של הגר"א פאם לאותו ילד זו הייתה הנהגתו בחיים של אותו גאון וצדיק, הגר"א פאם, שידע להתייחס לכל אדם ואדם כפי מה שהוא. הנהגה זו כשכל הקהל רואה ולקח דוגמא חיה איך צריכים להתייחס לנבראים שכאלה, מורידה את הטרוניות שיש לבני האדם . שהרי ברור שאנשים שנולדו להם ילדים כאלה, עלולים לבוא מדי פעם בטענות-ומענות בסגנון 'מדוע דווקא אצלי נולד ילד כזה, ואילו ילדיהם של השכנים בריאים ושלמים, ואין להם כל בעיה '! וכשהגר"א פאם התייחס אל הילד באופן הנ"ל, הוא נכלל בין הצדיקים עליהם נאמר שהם מקיימים את הפסוק 'תנו עוז לאלוקים', דהיינו שכביכול הם 'מחזקים' אותו, ומורידים ממנו את הטרוניות של בני האדם 

החוויה היהודית