יום חמישי, 21 בדצמבר 2017

אמרי שפר ג' טבת ה'תשע"ח


 בני ישראל הקדושים אינם כמו שאר האומות .   הם צריכים לשבת במקום מבודד  לא להתערב עם עמים אחרים ורק ללמוד תורה בשקט .   הדבר ידוע שכאשר משקיעים בחיצוניות ,   זה בא על חשבון הפנימיות .   כאשר אנשים מתעסקים בחומר  זה בא על חשבון הרוח .
      "ועתה אל תֵּעצבו" (בראשית מה,ה). כל הרוצה להתחבר אל הקב"ה, שנאמר עליו "עוז וחדווה במקומו", אסור לו להיות שרוי בעצבות. מי שאין לו שמחת הנפש סימן שאינו במחיצת השכינה.  (רבי ישראל מרוז'ין)
    זאת חנוכה היום השמיני של חנוכה נקרא "זאת חנוכה" על שם קריאת התורה הנקראת היום ובה נאמר "זאת חנוכת המזבח". מקובל מפי גדולי החסידות, כי יום זה הוא הסיום של ימי התשובה   ב 'שפת אמת' כתב, כי יום זה ע"י שהוא היום האחרון קשה עלינו פרידות הימים טובים, כיום שמיני עצרת, והוא משאיר הארה והשפעה על כל השנה   הרה"ק רבי ישראל מ רוז'ין אמר כי מה שהצדיקים הגדולים ביותר יכולים לפעול , יכול כל יהודי פשוט לבקש ולפעול ביום זאת חנוכה .
    ידוע היסוד המובא ב"קונטרס החסד" של הגר"א דסלר זצ"ל שכותב, האנשים חושבים שהמקבל אוהב את מי שנותן לו, ולא היא! הנתינה גורמת לאהבה, דהיינו בגלל הנתינה, הנותן יותר אוהב את מי שניתן לו. והרי בדרך כלל האבא נותן והבנים מקבלים, לכן האבא אוהב את הבנים יותר מאשר הבנים את האבא .
בזכות אימא  (דברים טובים – וירא)
     אחרי השואה האיומה, נשאר רבי יוסף שלמה כהנמן, הרב מפוניבז', בודד וגלמוד, אלמן ואב שכול. בן יחיד נשאר לו בניסים, רבי אברהם כהנמן, שלאחר השואה הגיע לאמריקה. בעיר פוניבז' הייתה לרבי יוסף שלמה כהנמן ישיבה ובה 300 תלמידים, בית יעקב המכיל מאות בנות. הכל נשרף, הכל עלה בעשן, וכך הוא הגיע בגפו לארץ, למעלה מגיל 60  ,  שבור ורצוץ. כשהגיע לארץ הקים הרב כהנמן את האימפריה הגדולה של עולם התורה – ישיבת פוניבז'.
     בחודש חשוון תש"ד, לפני 73 שנה, אסף שבעה בחורים, ביניהם רבי גרשון אדלשטיין שליט"א ואחיו רבי יעקב אדלשטיין שליט"א, רבי חיים פרידלנדר, ועוד כמה בחורים. הישיבה נפתחה בבית הכנסת 'הליגמן', ברחוב רבי עקיבא בבני ברק   רבי יוסף שלמה הביא איתו עילוי, את רבי שמואל רוזובסקי, המגיד שיעור, המרביץ תורה הגדול ביותר, שהכניס לתלמידים אהבת תורה עצומה הבחורים למדו במרץ. שבועיים אחרי פתיחת הישיבה, לאחר תפילת מנחה, הגיע הרב מפוניבז לבית הכנסת 'הליגמן'. הטבח הכין שני סירים, סיר מרק וסיר תפוחי אדמה. אמר הרב לבחורים : " תסיימו לאכול ארוחת צהריים ותבואו לגבעה   מעבר לשביל של רבי עקיבא, יש שביל עפר, ושם נעשה את הנחת אבן הפינה " .  הבחורים הגיעו לטקס הנחת אבן הפינה. מרן החזון איש כבר עמד והמתין שם, ואתו עוד כמה יהודים   סה"כ היו מנין וחצי יהודים, יחד עם הרב מפוניבז  ',  שהיה שרוי בצום ובתענית באותו יום. אחד הבחורים חילק סידורים לכל המשתתפים והתחילו להגיד תהילים. אך הרב מפוניבז', שהתייפח בבכיות כ"כ גדולות, לא הצליח לומר אפילו פסוק אחד   הקהל הקטן ממשיך לומר תהילים והרב מפוניבז  בוכה ובוכה. ניגש אליו מרן החזון אי"ש ולחש לו  ) בתרגום מאידיש): "תבכה, תבכה, תורה לא בונים עם כסף, רק עם דמעות. רק עם דמעות"... כיון ששמע זאת, הגביר הרב מפוניבז' את בכיו, ובכה בכיות כאלה שלא ניתן לתאר, וכפי שמתאר זאת הרב יעקב אדלשטיין: "זה היה מעמד נורא  ".  כשסיימו להגיד את התהילים ניגשו לעשות את הנחת אבן הפינה. מרן החזון איש התכבד לשים את המלט ביסודות, אך גם הוא לא יכל להתאפק ופרץ בבכי, וכך כשדמעותיו מתערבבות במלט יצקו את היסודות. הם נוצקו עם דמעותיהם של החזון איש והרב מפוניבז'. עמד שם ראש עיריית בני ברק   שהיה יהודי חסידי חם, רבי יצחק גרשטנקורן   שהביא עוגה עם בקבוק יין, להשתתף בשמחה  ורצה לכבד את הנוכחים. הרב מפוניבז' סרב בעדינות: "אני בצום – אני לא אוכל היום   שהבחורים יטעמו", אך הבחורים אומרים: "הרב לא אוכל – גם אנחנו לא אוכלים". קרא הרב גרשטנקורן: "ככה פותחים ישיבה ליטאית, אפילו לקח ברונפין (יין) אין בהנחת אבן הפינה..." חזרו הבחורים ללימודם בבית המדרש.
בשעה אחת עשרה בלילה, סוף סדר שלישי, מגיע הרב מפוניבז  ',  נרגש כולו ואומר להם: "טייערע בחורים, הכנתי סעודה לכבוד האירוע, לכבוד הטקס". בסעודה הקטנה, אומר רבי יוסף שלמה לבחורים: "בחורים יקרים, אתם חושבים שהיום הייתה הנחת אבן הפינה? הנחת אבן הפינה לישיבה הייתה לפני חמישים ושבע שנים. כשהייתי ילד קטן, בן שבע, על הגב של אימא שלי – אז הייתה הנחת אבן הפינה " .  הפליאה הייתה רבה: "הרב היה פה? לפני חמישים ושבע שנים? אימא של הרב לקחה אותו על הגב   בבני ברק?" מספר הרב מפוניבז': "הייתי ילד קטן בן שבע, גרנו בעיירה קול בליטא, לא רחוק מוילנא   קראו לי יושה קולר. היינו בבית ארבעה אחים. כל ערב אכלנו ארוחת ערב, וכל ילד היה מספר את חוויותיו מן החיידר, מהמלמד שלימד אותו. לילה אחד, היה לילה מושלג במיוחד. השלג היה בגובה של מטר וחצי, ואימא אמרה: "מחר לא הולכים לחיידר בלי מעיל ומגפיים!" בבית היה רק זוג מגפיים אחד ומעיל אחד. אמר שמריהו בן השתיים עשרה : "  אימא, אני מקבל את המגפיים! מחר הרב'ה קורא את התוספות בפנים, עד היום הרב'ה אמר את זה בעל פה, ומחר הוא קורא את זה מתוך הכתוב – אני חייב להיות!!" זאבי בן האחת עשרה טוען: "מה איתי? הרב שלי מתחיל ללמד מחר קטע גמרא חדש אני לא מוותר". ואני, הילד בן השבע שלומד משניות צועק: "ומה איתי? גם אני רוצה את המגפיים!" הוויכוח היה עז ונוקב, וההורים לא יכלו להכריע בדיני נפשות... החליטו לערוך גורל. ברכנו ברכת המזון בכוונה עצומה. ואמרנו קריאת שמע על המיטה, מתוך תפילה שנזכה בגורל. באותו יום הלכנו לישון מבלי לדעת מי יהיה המאושר שיקבל מחר את המגפיים ויזכה ללכת ללמוד אצל המלמד.
5:30 לפנות בוקר. אימא, מרת כהנמן, שהייתה ספוגה באהבת תורה, עשתה חשבון שבחמש לפנות בוקר שמש בית המדרש כבר הדליק את התנור, ובית המדרש מחומם, וכבר אפשר להביא לשם ילדים  היא נגשה למיטה של שמריהו, בנה הגדול בן השתיים עשרה. "שמר'לה! אתה רוצה לחיידר ?" “וודאי", קפץ הילד ממיטתו מאושר. הוא התלבש ולבש את הסוודר: "אימא, איפה המעיל?" עונה לו אימא: "את המעיל והמגפיים אני אלבש, ואותך   שמר'לה, אעטוף בשמיכה, אקח אותך על הגב  ואביא אותך לבית המדרש עם שני סנדוויצ'ים   לארוחת בוקר ולארוחת צהריים, בשש בערב אאסוף אותך חזרה מהחיידר". המרחק הרגיל היה שבע דקות של הליכה מהבית לבית המדרש, ואימא הלכה את הדרך הזו עשרים וחמש דקות בשלג   בחוץ לא הייתה נפש חיה. בקור, שלא תחליק, הלכה לאט לאט, כששמריהו על גבה, "שמר'לה, תלמד בהתמדה, מסרתי את נפשי להביא אותך היום, אני רוצה שתלמד היטב!" השאירה לו את שני הסנדוויצ'ים. נשקה על מצחו וחזרה עם השמיכה הביתה. השעה שש וחצי. העירה את זאבי. "זאבי המתוק, רוצה ללכת לחיידר?" "וודאי אימא! יצאתי בהגרלה?" "לא", עונה לו אימא, "אני יצאתי בהגרלה   אימא מקבלת את המגפיים". עכשיו עשתה הובלה מספר שתיים. הביאה את זאבי לחיידר. שבע בבוקר. אימא מעירה אותי: "יושלה, אתה רוצה ללכת לחיידר?" "וודאי", קפצתי. לבשתי את הבגדים, אימא עטפה אותי בשמיכה חמה, לקחה אותי על הגב. ברחוב לא הייתה נפש חיה. ואימא, עם המשא הכבד רוקדת ושרה, מודה לבורא עולם   אשרי שזכיתי, ששלושת ילדיי לומדים בחיידר בהתמדה. הייתי ילד, התרגשתי, קפצתי על הגב של אימא, וצעקתי לה לתוך האוזן העטופה בצעיף : "  מאמא, את סוחבת אותנו היום, שנלמד תורה   כשאהיה גדול, אני אסחב הרבה בחורים לבית המדרש, שיבואו ללמוד תורה..." "ואם היום, מסיים הפונביז'ער רב, אני מוסר את נפשי והולך להקים הכל מההתחלה, זה לא בזכות ראש הישיבה שלי   גם לא בזכות המשגיח שלי, אלא בזכות אימא   שהחדירה בנו את אהבת התורה".
     לאף אחד אין מושג איזה ילדים גדלים בביתו, איזה פונביז'ער רב עתידי יש לו בבית. הקב"ה רוצה שנחדיר בהם  –  יראת שמים, לומר ברכות בכוונה, שהילדים יענו אמן, ברכת המזון, לימוד תורה ...

החוויה היהודית




אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה